אנושי, אנושי מדי - פרק 13 | אורנה
- לאה תמיר אנגלרד
- 2 days ago
- 18 min read
Updated: 1 day ago
אזהרת טריגר: התאבדות
איך ממשיכים לחיות אחרי שהבן שלך התאבד? אורנה לביא-פלינט הצליחה להתרומם, להזדקף ולחיות טוב. על גנטיקה, סביבה ואהבה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/10/2025.
[מוזיקת פתיחה]
סמדר: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי, עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי.
[מוזיקת פתיחה מסתיימת]
והפעם, אורנה.
[מוזיקת רקע]
ביום שלישי בבוקר, ה-28 בפברואר 2001, לקח טוראי אדם [במלרע] פלינט את הרובה שלו וירה בעצמו. [מוזיקת רקע מסתיימת] הוא היה בן 18 וחצי.
[מוזיקת רקע מתחדשת]
את אימא של אדם, אורנה לביא-פלינט, הכרתי שבע שנים אחרי ההתאבדות. נפגשנו בגינת הכלבים השכונתית, ומייד נמשכתי לערנות שלה, לחיוניות, שהייתה זוהרת במיוחד, לאור המכה שניחתה עליה. הנה הסיפור של אורנה, סיפור שיש בו אור, וחושך, ואור.
אורנה: קראנו לו אדם…
סמדר: אדם.
אורנה: …כמו אדם הראשון בספר בראשית. ו… הוא נולד בניתוח קיסרי כי הוא היה במצג עכוז ולא רצה לצאת. זאת אומרת, הרמז היה שם כבר מהתחלה. והוא נולד בעצם במלחמת לבנון. כשהייתה הפלישה לביירות, אני כבר הייתי כמה ימים בבית חולים, אני נורא התחלתי לבכות. כשהבנתי שיש מלחמה זה פשוט הרס אותי, כי אני באה ממשפחה שכולה - אבא שלי אח שכול, אחיו נהרג במלחמת השחרור בנסיבות נורא קשות. ו… אמרתי, "לאיזה עולם אני מביאה את הילד?". בן זכר, אני מביאה לעולם שעוד 18… [בטון מעוּדד] 'טוב, עוד 18 שנה כבר לא יהיו מלחמות'…
סמדר: וואו.
אורנה: …אמרתי לעצמי, כמו שכל מי שיולדת בן במדינה שלנו אומרת לעצמה.
[מוזיקת רקע]
סמדר: ספרי קצת על אדם.
אורנה: אדם היה ילד יוצא דופן מהתחלה. הוא מאוד-מאוד אהב לצייר ולפסל ולהמציא סיפורים ולהתחפש, ולהיות הדמויות בתוך הסיפורים שהוא המציא, ואני נורא שיתפתי עם זה פעולה. נורא הייתי…
סמדר: כי גם את באה מהתחום.
אורנה: כי גם אני באה מהתחום הזה וזה נורא… ודרמות בכלל, זה תמיד התחום שלי. אני למדתי משחק ואחרי זה עבדתי בטלוויזיה, וזה נורא… הוא דיבר נורא בשפה שלי.
סמדר: כשהוא היה בן 6 וחצי, אדם הוזמן להשתתף בתוכנית הטלוויזיה "מסיבת גן". ירון לונדון שוחח בה עם ילדים מוכשרים ומתוקים במיוחד.
[הקלטה]
ירון לונדון: [נגינת פסנתר] "אנחנו פותחים במסיבת הגן שלנו - הורים, ילדים, ואני מתכבד להזמין את בני שיחי. בואו, בואו שבו לידי וגם עוד ילד אחד, אדם, שמייד אני אספר לכם מה יהיה התפקיד שלו ב"מסיבת גן". אדם, אתה עוסק בפיסול, נכון?"
אדם: [נגינת פסנתר מסתיימת] "כן."
ירון לונדון: "פיסול בקרמיקה."
אדם: "לא, בפלסטלינה."
ירון לונדון: "אָה, בפלסטלינה. אה… ואתה מפסל בעיקר איזה… איזה דמויות?"
אדם: "חיות טרף או חיות צמחיות, מה שיש במגדיר."
ירון לונדון: "יש לך כבר איזה תוכנית בראש, מה אתה מתכוון לפסל?"
אדם: "כן."
ירון לונדון: "מה?"
אדם: "תוכי." [מוזיקת "מסיבת גן"]
סמדר: התוכנית ממשיכה ואדם מפסל.
[הקלטה]
ירון לונדון: "ספר לי משהו על אהבת בעלי החיים שלך בכלל, במה זה בא לידי ביטוי?"
אדם: "קודם ראיתי כל מיני חיות, אחרי זה נורא אהבתי חיות, ואחרי זה התחלתי לרחם עליהם שב… בנ… שאנחנו, בני-האדם, צדים אותם. אז התחלתי להיות צמחוני."
ירון לונדון: "תן לי רגע את היד שלך ותן לחיצה הגונה. אתה יודע שאתה ילד מאוד חזק לגיל שלך?"
אדם: "יש כאלה בכיתה שאומרים שאני חלש."
ירון לונדון: "אה, הם לא מבינים שום דבר בחוזק. אני אומר לך שאתה חזק להפליא."
[מוזיקת רקע]
סמדר: כאמור, הילדים בכיתה לא חשבו שהוא חזק להפליא.
אורנה: מלכתחילה, בערך מכיתה ג', אפשר היה לזהות שיש לו קצת קשיים חברתיים. בכיתה ד' הוא היה איזה חצי דקה בצופים, והוא חזר יום אחד הביתה מאוד נסער וסיפר שהמדריך אמר להם שהולך לבוא ילד ערבי לקבוצה שלהם. [מוזיקת רקע מסתיימת] וכל הכיתה התעצבנו, "מה פתאום שיבוא ערבי עכשיו פתאום לקבוצה שלנו?". ואדם היה היחידי שאמר: "מה הבעיה? שיבוא, אנחנו נקבל אותו". ואז המדריך אמר להם: "זה היה רק ניסוי".
סמדר: וואי.
אורנה: "זה לא היה אמיתי. אני רק רציתי להראות לכם איך אתם מגיבים".
סמדר: אדם אובחן כמחונן, אבל כיוון שסבל מהפרעת קשב וריכוז, הוא התקשה מאוד בלימודים. העבירו אותו לכיתה מיוחדת של תלמידים בעייתיים, כאלה שהמערכת מנסה שאיכשהו הם יסיימו 12 שנות לימוד ויעברו בגרות.
אורנה: היה בזה משהו מבלבל - מצד אחד לדעת שאתה מאובחן כמחונן, ובאמת לעשות דברים שהם יוצאי דופן, ומצד שני להיות בכיתה של ה"לא יוצלחים". תווית כזאתי של, של אנשים שהם לא מוצלחים. כשהוא היה בכיתה י"א התחלפו מנהלים בבית ספר, והגיעה מנהלת מהממת והיא הבינה ישר את הבעיה, והיא נלחמה בשביל אדם. והיא נתנה לו חדר בבית הספר, וכל הפסקה הוא היה הולך לחדר הזה - זה היה חדר הכדורים בעצם, הכדורי-סל - ומצייר בו.
סמדר: אז בזה הוא מצד אחד מצא אה… מרגוע, אני לא יודעת, שקט…
אורנה: כן, כן.
סמדר: ומצד שני הוא בטח… זה הדגיש את ההיבדלות שלו.
אורנה: נכון.
[מוזיקת רקע]
סמדר: משאת נפשו הייתה ללמוד בתיכון לאמנויות, אבל הוא לא התקבל לאף אחד מהם. אמנם אנשי האמנות בוועדות הקבלה יצאו מגדרם, אבל הציונים שלו במקצועות העיוניים לא עברו את סף הקבלה. אז מי שטיפח אותו הייתה המשפחה, שהלכה עם התשוקה שלו ואפשרה לו לממש אותה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אורנה: אבא שלי, כל חייו היה לו מפעל לצבעי דפוס, והעבודות של אדם והציור שלו נורא אתגרו אותו למצוא לו צבעים שהוא יאהב לצייר בהם. והם עבדו על זה שניהם, כי הוא היה מקבל הערות איך לעשות את זה עם יותר סמיכות, עם גוון כזה או גוון אחר. הוא עשה לו ממש צבעי אקריליק מיוחדים בשבילו, ואלה הצבעים שהוא בעיקר צייר בהם.
[מוזיקת רקע]
סמדר: הוא הלך לחוגים של אנימציה וקולנוע ועשה סרטים עם דמויות מלגו ופלסטלינה, ואז הגיע הזמן להתגייס.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אורנה: לא ממש רצו לגייס אותו.
סמדר: כי?
אורנה: כי הוא מאוד רגיש, מאוד פגיע, מאוד קשה לו עם אה, אנשים אח… זאת אומרת, הקשר שלו עם אנשים אחרים הוא בעייתי. ולכן כנראה שקלטו את זה ולא רצו לגייס אותו. והוא מאוד-מאוד התעקש. וזאת הייתה פעם ראשונה בחייו שהוא התעקש לעשות מה שכולם עושים, כי בדרך כלל זה היה ההפך. [מוזיקת רקע] בכיתה ו', למשל, הוא למד בבית ספר אקולוגיה, שכאילו קידש את העניין הזה של אקולוגיה ועולם ירוק וזה. הם עשו הופעה - כולם עמדו על הבמה וזה התחיל ככה, שכולם מרימים את היד וצועקים: [צועקת בקצב] "רוק-בית ספר-ירוק!". [סמדר צוחקת]
הוא אמר, "אני לא עולה על הבמה ועושה את השטויות האלה". אז ישבנו אילן ואני, אבא שלו, וראינו את ההופעה על הבמה, וכל כיתה… כיתות ו' היו שמה, ואדם לא היה על הבמה.
סמדר: אה, הוא לא עלה אפילו?
אורנה: הוא לא עלה לבמה כי הוא לא הסכים לשתף פעולה עם זה.
סמדר: ואיך הרגשת?
אורנה: נורא היה לי קשה. היה לי מאוד קשה, לא לראות אותו.
סמדר: אני חושבת שבתור הורים, נגיד בתור אימהות… אה, נורא קשה… אנחנו נורא רוצים שהילדים שלנו יהיו נורא מיוחדים. כל אימא חושבת שהילד שלה הוא גאון, אבל לפעמים הוא באמת גאון [אורנה נאנחת]. אז באמת, הילדים נורא מיוחדים ואנחנו נורא גאים, ומצד שני, תמיד יש משאלת לב שהוא יהיה [לאט] כמו - כולם.
אורנה: נכון, נכון. ממש ככה. ממש ככה.
[מוזיקת רקע]
סמדר: אז כמו שהיו קשובים אליו בענייני האמנות שלו והפרעת הקשב והריכוז, כך גם כשהתעקש ללכת לצבא הם עזרו לו להשיג את מבוקשו.
[פונה לאורנה] למה, את חושבת, הוא רצה להתגייס לצבא?
אורנה: בדיעבד? אני חושבת שהייתה לזה סיבה אחת מרכזית, [לאט ובהדגשה] הוא רצה - שיהיה לו - נשק - ביד.
סמדר: באמת?
אורנה: כן. ואיך אני יודעת את זה? כי הוא אמר לנו שהוא רוצה להיות נָשַק. [מוזיקת רקע מסתיימת] אמרתי לו: "מה לך ולנשקוּת? מה, מה הקשר של זה? תבקש להיות מש"ק ידיעת הארץ, זה נורא מתאים לך. או מש"ק חינוך, או מש"ק תרבות, משהו בתחום הזה". "לא. אני רוצה להיות נשק". בדיעבד זה ברור למה הוא רצה להיות נשק.
סמדר: וואו, לא ידעתי את זה.
אורנה: כדי שיהיה לו מגע עם נשק. וגם לא לעשות את זה בבית.
סמדר: כלומר, את חושבת שהרעיון הזה…
אורנה: כן.
סמדר: של להתאבד, היה אצלו הרבה זמן.
אורנה: כן.
[מוזיקת רקע]
סמדר: אנחנו מתקרבים. אני שואלת את אורנה אם היא יכולה להעריך כמה זמן קיננה באדם המשאלה להתאבד, האם היו סימנים, ואיך הוא היה כשהוא חזר הביתה מהטירונות? האם ייתכן שאני מושכת זמן? מנסה… להשתהות, עוד קצת, לפני ש… כי פתאום אורנה אומרת…
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אורנה: אני רוצה לספר קצת, בסדר?
סמדר: בטח.
אורנה: על העניין הזה של ההתאבדות שלו, כי זה, כי… יש בזה איזה משהו שנורא חשוב לי לדבר עליו.
סמדר: היא לא רוצה להשתהות.
אורנה: כשהודיעו לי, קצין העיר ו… ואילן בעלי, על, על ההתאבדות של אדם, אני בדיוק שכבתי בבית חולים "אסותא", שזה הבית חולים שאדם נולד בו, ותמרה נולדה בו, ואילן נולד בו. ו… עברתי איזה ניתוח והוציאו אותי מהתאוששות ונורא בכיתי, כי לא הבנתי למה אף אחד לא בא לבקר אותי. קבענו שאחרי הניתוח אילן בא אליי. והוא איננו, והוא לא עונה לטלפון. ואז נכנס אילן עם עוד שני אנשים, [בקול שבור] וכולו היה שבור ובוכה ונורא, והוא אומר לי: "אדם התאבד".
[מוזיקת רקע]
ואני בטוחה, מניסיון העבר שלי כבוגרת מלחמת יום כיפור, שאם לא הייתי שוכבת על מיטה אז הרגליים שלי לא היו מחזיקות אותי והייתי צונחת. אבל התחושה, בגלל שהייתי על מיטה, זה שהעולם צונח עליי. [שתיקה] והסתכלתי על אילן ואמרתי לו [מוזיקת רקע מסתיימת] - אני חושבת שזה היה הדבר הראשון שאמרתי לו - "אני רק רוצה שנסכים בינינו, שנגיד שהוא התאבד. שלא נסתיר את זה. כי היינו כל-כך גאים בו תמיד, ואני רוצה להמשיך להיות גאה בו". ואילן אמר לי מיד, "בסדר". [מוזיקת רקע] בשנים שעברו מאז אותו רגע, אני מבינה שלאילן זה לא כל-כך מתאים כמו שלי זה מתאים. [מוזיקת רקע מסתיימת] במשך הרבה מאוד שנים זה היה לו מאוד קשה להגיד, "הבן שלי התאבד". כי זה… יש בזה המון אשמה וזה מטיל עליך המון סטיגמה. כשאתה שומע שמישהו התאבד אתה אומר: "אוי, איזה…".
סמדר: הורים, כן.
אורנה: "…אימא הייתה לו ואיזה אבא היה לו… שבטח הפכו אותו לכזה ילד". למרות שתמרה, בתי, אומרת שתמיד האחריות היא על האדם עצמו, ולא משנה מה הוא עבר - שאותם אנשים יכולים לעבור את אותם דברים, אחד יתגבר והשני לא. לכן האחריות היא תמיד על האדם. והראיה זה אבא שלך שעבר את השואה ואיזה בן-אדם הוא היה, ואימא שלי שעברה את השואה, איזה אישה היא הייתה.
סמדר: אורנה מתכוונת לכך שלמרות ששניהם עברו את השואה, אבי היה איש אופטימי ואימא שלה פסימית מאוד.
[מוזיקת רקע]
[פונה לאורנה] זה מדהים בעיניי שהמשפט הראשון שלך היה, "אנחנו לא נסתיר". היה לך חשוב שזה לא יהיה סוד, משהו שמחביאים.
אורנה: כן.
סמדר: את יודעת, אני חושבת על זה שבחדר האמבטיה שלך יש מראת צד עגולה כזאת, שנמצאת אצל קוסמטיקאיות, [מוזיקת רקע מסתיימת] שחושפת ומגדילה כל פרט ופרט. כלומר, כל נקבובית, כל נקודה שחורה וקמטוט חדש. פעם אמרת לי שאת מסתכלת במראה הזאת כדי לראות את האמת כפי שהיא, ללא כחל וסרק, גם כשהיא קשה.
אורנה: בדיוק. זה דימוי נהדר. אני תמיד מסתכלת בזכוכית מגדלת.
סמדר: כמו גם עכשיו במלחמה הזאת, את צופה בחדשות כל הזמן.
אורנה: עד גבול מסוים. אני לא נכנסת לפורנוגרפיה של אה… תיאורי גופות…
סמדר: כן.
אורנה: ותיאורים כאלה, זה מעל ומעבר לכוחותיי, אבל אני יודעת. אני יודעת מה קרה כל הזמן, ולא מזמן אני חטפתי קריזה איומה על איזה מישהי שאומרת, [מחקה את הקול] "הכל בסדר, אני לא רואה טלוויזיה ואני חושבת שהכל בסדר". התעצבנתי ואמרתי לעצמי, "איזה סתומה. היא חושבת שאם היא לא תראה טלוויזיה אז המציאות הנוראה לא תקרה?" כמה אנשים יכולים להיות… להתעלם? אני לא מתעלמת, אני מזריקה אקטואליה דרך האינפוזיה ליד שלי. ואני לא יכולה שלא, לא יכולה.
[מוזיקת רקע]
סמדר: אז זה מה שאנחנו עושות פה - מישירות מבט אל ההתאבדות, אל התהום שנפערה, וגם על האפשרות לצאת ממנה ולהמשיך לחיות.
[פונה לאורנה] איך הצלחת להתרומם? מאיפה שאבת כוחות להזדקף ולחיות? לחיות טוב.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אורנה: תראי, בגלל שאני גדלתי בבית שהייתה לי אימא שתמיד ראתה את הכוס הריקה, תמיד-תמיד ראתה את הכוס הריקה, כי לקחו לה את הילדות בגיל חמש.
סמדר: בשואה.
אורנה: בשואה. ו… אני לא יודעת איך, אבל אני נולדתי הפוכה. ואני לא קיבלתי את זה לא מאבא שלי ולא מאימא שלי, זה משהו שכנראה נולדתי איתו, למזלי. אימא שלי הייתה אישה מאוד אמנותית, ציירה מדהים, שרה במקהלה - היה לה קול מצו-סופרן - קראה את כל הספרות הצרפתית, אבל היא ל… היא הייתה אישה מאוד-מאוד פסימית, וכל פעם שהיא הייתה נהנית ממשהו ושמחה או צוחקת, היו לה רגשי אשמה. שלא יידעו שהיא נהנית…
סמדר: שיש לה.
אורנה: שיש לה, שטוב לה, כי היא חיה, ואבא שלה מת, [מוזיקת רקע] וחברים שלה מתו, והיא נשארה בחיים. זה "אשמת הניצול"…
סמדר: כן.
אורנה: בקיצור, לתת לזה כותרת יבשה.
סמדר: אבל היו לך סבתות שָׂרְדַנִיוֹת.
אורנה: נכון, היו לי שתי סבתות שרדניות. אחת הייתה אימא שכולה, שהתמונה של הבן שלה הייתה תלויה מעל המיטה שלה בחדר השינה. וכשהייתי בת… חמש? שאלתי אותה, "סבתא, למה את תולה את התמונה של שמעון", זה הבן שלה, "מעל המיטה שלך, שאת כל פעם צריכה לראות אותו ולהתעצב?". אז היא אמרה לי: [מחקה את הסבתא] "ממילא אני חושבת עליו כל הזמן". [סמדר מגחכת] ותמיד היא הייתה מזכירה אותו בחיוך ובסיפורים השובביים שלו. אף פעם לא בעצב, בבכי או בדמעה. זה גם היה קשור לחינוך היֶקי המאוד מאופק שלה, אבל זה גם היה משהו מאוד באישיות שלה. והשנייה…
סמדר: הסבתא השנייה.
אורנה: עברה את אה בירקנאו, ואת אושוויץ תחת ידיו של מנגלה. היא הייתה אישה שרדנית, שאין לתאר. היא פשוט עברה מדורי גיהנום גם כילדה - התייתמה בגיל שלוש או ארבע, והכניסו אותה לבית יתומים. "בגיל 16", היא אמרה לי, "היו לי שתי אופציות, או להיות זונה או להתחתן". והיא התחתנה עם בן-אדם שהיה מבוגר ממנה ב-12 שנה, להלן סבא שלי, ו-ישר נולדו לה איתו שלושה ילדים. [מוזיקת רקע] ואז פלשו הנאצים לאוסטריה, ב"אנשלוס", והכריחו את סבתא שלי לצחצח במברשת שיניים את המדרכות. והם ברחו לבלגיה, ואז הנאצים פלשו גם לבלגיה, לקחו את סבתא שלי למחנות, לא לפני שהיא הסתירה את כל הילדים שלה, את כל אחד במקום אחר. ותמיד היא הייתה, למרות כל סיפורי הזוועות שהיא לא הסתירה ממני והיא לא… שמחה לחשוף אותי אליהם, כי היא חשבה שאני לא מבינה. [מוזיקת רקע מסתיימת] היא סיפרה לי שאחרי… היו צריכים להוציא לה את הרחם כשהיא הגיעה לארץ, כי היו לה גידולים ברחם בגלל הניסויים שמנגלה עשה עליה. אני הייתי אולי בת שבע או שמונה ודמיינתי את הגידולים האלה כמו אלמוגים בים. ולמרות כל הזוועות היא הייתה אישה שמחה, והיא כל מוצאי שבת הייתה הולכת עם סבא שלי לבית קפה לרקוד, והם היו שם הרקדנים הכי טובים.
אז אני חושבת שאני, מהסבתות שלי באמת קיבלתי את השרדנות ואת האופטימיות המובנית. אבל אני צריכה כאן לסייג מעט, כי הסיבה העיקרית, אני חושבת, שהצלחתי לשמור על האופטימיות הזאת ועל החיות הזאת במשך כל השנים האלה שאדם התאבד, זה בגלל שכל הזמן אמרתי, "יש לי עוד ילדה. אני לא יכולה שהיא תחיה בתוך מוות כמו שאני חייתי בו. אני רוצה שיהיו לה את החיים הכי טובים בעולם". זה מין אחריות כזאת שלקחתי על עצמי, שאני לא… שלא יהיה לנו בית של מוות. כי ראיתי אנשים אחרים שזה קרה להם. בקבוצות של הורים שכולים שהשתתפתי בהם דרך משרד הביטחון, שהיו הורים שפשוט לא עניין אותם. כלום - שיש להם נכדים, שיש להם ילדים, הם היו רק בתוך המוות, רק בתוך האין. בתוך האין.
סמדר: כן.
אורנה: הם לא ראו בכלל את מה שיש.
[מוזיקת רקע]
אמרתי לעצמי, תמיד צריך להסתכל על החיים, לא על, על אלה שחיים עדיין, לא על אלה שמתים, המחויבות שלנו זה לחיים. אני חושבת שזה הדבר העיקרי שהחזיק אותי - שאני… צריכה לשמור על המשפחה הקטנה שלנו שנשארה. גם ההורים שלי, שהיו [לאט] שבורים - מזה - לגמרי.
סמדר: אבל זה לא היה פשוט כפי שאפשר לצפות. העמדה [כך במקור] האיתנה והחיבור למה שיש, נבנו בהדרגה.
[מוזיקת רקע]
אורנה: אני לא יכולה לזכור את עצמי, איך הייתי בשנה הראשונה כי זה היה… חור שחור. הדבר השני שלא סיפרתי לך, שבאותו יום… שעתיים אחרי שהודיעו לי על התאבדותו של אדם, ההורים שלי הגיעו מקריית ביאליק, ואימא שלי נכנסה לחדר וראיתי את הפנים שלה ואני התעצבנתי. אמרתי לה: "אימא", אני לא מאמינה שאמרתי את זה, "את רואה? צדקת. תמיד אמרת שיהיה רע, והנה באמת נהיה הכי רע שיכול להיות". מה היא אמרה לי? "נכון". וזה הרגיז אותי, כי אני כל החיים במאמץ להתגבר על הפסימיות שלה ותמיד להראות לה, 'את רואה את זה ככה, אבל תראי אפשר לראות את זה גם ככה וככה וככה', פתאום אמרתי, "איך היא ניצחה בקטע הזה?" במקום לסתום ולחבק אותה, להבין, כי אדם היה בשבילה, [שתיקה] אין לתאר מה הוא היה בשבילה. מעבר לנכד הראשון, היא הרגישה שהוא הבן-אדם שאיתו היא יכולה לדבר על אמנות, ועל ציור, ועל… הוא היה החבר שלה.
סמדר: והיה גם כעס, כלפי אדם.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אורנה: התאבדות זה יריקה בפרצוף של הקרובים לך. פשוט להגיד להם, "אני לא - שם - עליכם - קצוץ. לא מעניין אותי מה תרגישו. אני יודע שזה יהיה לכם נורא קשה, אבל צר לי".
סמדר: גם סוג של כפיות טובה? כאילו, אחרי כל הקשב ומה שעשינו?
אורנה: אינסוף, באמת. אבל, זה לא קשור אליי. זה פשוט להבין של… אין לך שליטה תמיד על החיים. אתה לא, אני לא הסיפור כאן. וזה לא משנה כמה… זה, זה לוקח זמן להבין את זה, והיום אני מבינה את זה. אני מבינה את זה שמי שעוש… מי שמתאבד, זה לא בחירה. המון פעמים אנשים אומרים: "הוא בחר לסיים את חייו". זה לא בחירה. מי שמתאבד, הוא עושה את זה כי אין לו בחירה. אין לו ברירה אחרת. פשוט האור בקצה המנהרה כבֵה. רק חושך. רק חושך. רק אנשים כאלה עושים את זה.
סמדר: את יודעת מה? אני גם נזכרת שפעם אמרת לי, בהקשר למכתב ההתאבדות שאדם השאיר, שיותר גרוע מזה…
אורנה: זה לא להשאיר בכלל.
סמדר: זה לא להשאיר בכלל.
אורנה: זה נורא קשה. נורא קשה, כי היריקה בפרצוף היא הרבה יותר בוטה. כי הבן-אדם לא היה לו אפילו את הכוח לעשות את הג'סטה הקטנה הזאתי. וזה שאדם היה לו את ה… גיוס כוחות לעשות את הדבר הקטן הזה…
סמדר: בשבילכם.
אורנה: בשבילנו. אני מבינה שזה היה בשבילו עולם ומלואו, ואני נורא יודעת להעריך את זה. [מוזיקת רקע] בקבוצה שהייתי של הורים שילדיהם התאבדו בצבא, היו כאלה שהבן שלהם לא השאיר מכתב. [בקול שקט] זה היה נורא קשה. נורא קשה.
סמדר: כי הם הרגישו עוד יותר נטושים.
אורנה: כן, ה… היריקה בפרצוף, התקיעת סכין, היא, היא יותר עמוקה, כי הם נשארים גם עם סימני שאלות, כאילו שיש תשובה על הדבר הזה. כאילו. אבל… יש לזה משמעות.
סמדר: למכתב.
אורנה: יש, כן.
סמדר: כן. את שומרת אותו?
אורנה: ודאי.
סמדר: איפה?
אורנה: במגירה של השולחן שלי.
[פאוזה]
סמדר: כן.
אורנה: כל הדברים של אדם, ה… מכתבים שלו, הגלויות, הדיסקית שלו, השעון שלו, הטלפון שלו, כולם שמורים במגירה שנוגעת בבטן שלי, זאת שקרובה אליי.
סמדר: באמת? את פותחת אותה לפעמים?
אורנה: כן, כי יש בה עוד דברים.
סמדר: אָה, אז היא שימושית.
אורנה: כן, היא מגירה שימושית, שמדי פעם אני פותחת אותה גם לצורך דברים אחרים ואני רואה את זה.
[מוזיקת רקע]
סמדר: ואיך חל המעבר מתחושת ההלם, הבעתה, הכעס, למצב של קבלה כלשהי? מהזדהות עם הפסימיות של אימא שלך להתחברות לאופטימיות של הסבתות שלך? מה מבחינה קונקרטית קרה בחיים שלך?
אורנה: סוף פברואר 2001 אדם התאבד, וב… אוגוסט, נדמה לי, אני הח… אני לא יכולתי יותר להמשיך לעבוד את העבודה שלי בטלוויזיה, לא יכולתי. היו לי עוד ניסיונות פה ושם לעשות כל מיני דברים, אבל [מוזיקת רקע מסתיימת] [לוקחת נשימה עמוקה] כבר לא היה לי את האנרגיות ה… מוטרפות שהיו לי קודם.
סמדר: עד אז אורנה הייתה מפיקה בטלוויזיה.
אורנה: והחלטתי שזה הזמן לסיים את התואר שלי, שלא סיימתי אותו בשנות ה-70.
סמדר: תואר בתיאטרון.
אורנה: היו חסרים לי שני ציונים - ציון באקרובטיקה וציון בפרו-סמינר על תפקידו של השטן בתיאטרון ימי הביניים. הגעתי לאוניברסיטת תל אביב והלכתי מאחורי בניין גילמן, ושבילים שחרשתי אותם שנים לפני כן, בשנות ה-70, והסתכלתי פתאום על האופק, על האוניברסיטה, על בניין הספרייה, ומרחוק על בניין מקסיקו, ופתאום היה לי אוויר ואמרתי, "וואו, אני חייבת לחזור למקום הזה. זה מקום מְרפא בשבילי". [מוזיקת רקע] זה מה שאמרתי לעצמי…
סמדר: כן.
אורנה: "זה מקום מרפא בשבילי, אני רוצה לחזור לפה".
סמדר: אבל אז התברר שיש התיישנות ואי-אפשר רק להשלים את הקורסים החסרים לתואר בתיאטרון. צריך להתחיל הכל מהתחלה.
אורנה: ואז אמרתי לעצמי, "אוקיי, אני אקדים את החלום ששמרתי לפנסיה - ללכת ללמוד ספרות". ואז בחוג לספרות אמרו, "בואי ניקח את הציונים שהיו לך בתיאטרון ונחבר אותם לציונים של עכשיו", וכך היה. [מוזיקת רקע מסתיימת] הלימודים, פשוט אין לתאר מה שהלימודים עשו לי, כי אני נורא-נורא אוהבת ללמוד, ואני חושבת שחלק מהעניין הזה של לאהוב ללמוד זה משהו שנורא הוטמע בי בבית. אימא שלי סיפרה שהיא אף פעם לא מבינה את זה שילדים יוצאים לחופש והם הולכים ברחובות וצוחקים ושמחים: "חופש! חופש! חופש!". היא אומרת, "מה הם שמחים כל-כך? אני, כל מה שרציתי כשהייתי ילדה שרק ייתנו לי ללמוד, ולא נתנו לי". וכל החיים שלה היו אֶבֶל על זה שלא נתנו לה ללמוד. אבל.
סמדר: אז עשית תואר ראשון, ואז שני, ואחר-כך דוקטורט על ראשית הדרמה הישראלית בטלוויזיה. פעילות אינטלקטואלית. ואת מספרת לי את זה בתשובה לשאלה מה עזר לך בשיקום הנפשי אחרי ההתאבדות.
אורנה: זה מאוד נפשי. בשבילי. אבא שלי היה נורא קרוב אליי. היינו תמיד מדברים על ספרים ועל פוליטיקה ועל אה, המצב בארץ וזה, וזה היה הדיאלוג שלנו. ולכן אני חושבת שהדיבורים והחלקים האינטלקטואליים, בשבילי, הם חלק מעולם הרגש שלי. זה לא כאילו יש עולם "שכל" ויש עולם "רגש".
סמדר: זה חלק מאהבה.
אורנה: בשבילי זה חלק מאהבה. וגם זה שסבא שלי בגיל ארבע הושיב אותי על הברכיים שלו ונתן לי לראות דרך המיקרוסקופ את הגרגרי החול. והחדר שבו הייתי ישנה עם אחותי, כשבאנו לישון אצל סבא וסבתא שלי, היה חדר העבודה שלו. וחדר העבודה היה מוקף ספרים, ותמיד נורא-נורא רציתי לדעת מה כתוב בספרים האלה. זאת אומרת, הסקרנות ותאוות הלימוד זה ממש מגיל צעיר. והבנתי שיש לזה כוח מרפא בשבילי.
[מוזיקת רקע]
סמדר: ויש עוד משהו.
אני זוכרת שישבתי איתכם פעם בבית קפה, זה היה אולי ביום השנה או משהו כזה, לאדם, ודיברתם על הנכדים שלכם הבאמת מדהימים, האמנותיים כל-כך. ושאלתי ממש-ממש בזהירות, דווקא את אילן, האם הנכדים זה איזשהי הקלה. ואז הוא אמר לי מיד, בשיא הזה, "זה לא הקלה, זה ריפוי".
אורנה: נכון. אני מזדהה עם זה. זה ריפוי. זה יוצר לך אנרגיה חיובית, ואנרגיה של השקעה רגשית שהיא כולה של אממ, אהבה. [מוזיקת רקע מסתיימת] באמת אהבה מרפאת. כי את כל ההשקעה שאני השקעתי באדם שהיה ילד קטן, אני השקעתי אחרי זה בנכד הבכור שלי. בקיצור, אני יודעת איך מגדלים [צוחקת] ילדים מוכשרים. אני ממש מרגישה שיש לי את ה…
סמדר: כן.
אורנה: …כישורים לזה, אני יודעת איך עושים את זה.
סמדר: אוי, זה משפט נורא יפה, שיש בו גם היעדר אשמה.
אורנה: [נושפת בקול] אני לא חושבת שיש לי רגש אשמה, אם כי היו לי, היו לי רגשי אשמה ב… בשנים הראשונות, כי אי-אפשר להימלט מזה. אי-אפשר. אם הייתי עושה ככה, אז היה קורה ככה, ואם הייתי עושה ככה… את יודעת, הייתה לי טעות - בדיעבד כמובן, הכל בדיעבד - שלא הערכתי את ה… את המצב נכון. ידענו שקשה לו, אבל היינו בטוחים שהכוחות שלו יגברו על הכל. ידעתי שהוא ב… נמצא בבדידות מאוד-מאוד גדולה, כי הוא היה הרבה שעות סגור בחדר שלו וכותב. הוא כתב סיפורים קצרים, חלקם באמת מדהימים, ו… אני חשבתי, לתומי, זה תמימות נוראה ואסור שאנשים יחשבו ככה, שהיות והוא יודע לבטא את הקשיים שלו אז הוא כאילו, זה מחסן אותו. ו… זה הייתה טעות לחשוב ככה, כי גם מישהו שיכול להתבטא, ויש לנו דוגמאות לאנשים, סופרים גאונים…
סמדר: כן.
אורנה: ומשוררים, מפול צלאן וצפונה, שהיו גאונים בכתיבה ובכל אופן התאבדו. [מוזיקת רקע] והיום אני מ… אני חושבת שמי שרוצה לעשות את זה, כמה שיעצרו אותו - בסוף הוא יעשה את זה.
סמדר: כלומר, זה בלתי נמנע, את אומרת.
אורנה: אלא אם כן, מצליחים לשמור אותו ולהגן עליו בצמר גפן עד שהוא יעבור את התקופה הזאתי. כי התקופה הזאתי, של גילאי 18 עד 25, היא שברירית במיוחד.
סמדר: וזאת התקופה של סוף התיכון והצבא בישראל. זה מזכיר לי משהו שסיפרת לי פעם על תלמידי תיכון שפגשת.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אורנה: נכון, נכון, נכון, נכון. הלכתי באיזה יום לקריית שאול, ביום הזיכרון. יום לפני יום הזיכרון, כי אני אף פעם לא הולכת ביום הזיכרון לב… לבית הקברות.
סמדר: כי?
אורנה: כי זה לא קשור אליי. יום הזיכרון זה יום לחיילים שנפלו מוות הירואי על הקמת המדינה, וזה לא הבן שלי. פגשתי שמה קבוצה של תלמידי תיכון מ"הכפר הירוק", עם מורים שלהם, והתחלתי לדבר איתם, ושאלתי אותם מה הם עושים שמה. והם סיפרו לי שיש להם פרויקט, "אמץ חלל".
סמדר: [צוחקת] אוי ואבוי.
אורנה: עכשיו, אני חשבתי שאני מתה מהדבר הזה, זה כל-כך עורר בי התנגדות. ומה זה "אמץ חלל"? זה לקחת מישהו, חלל, וללמוד על החיים שלו, וללמוד מי הוא היה, וזה. ואני אמרתי למורים שלהם, "למה להתרכז ב… במוות? למה לא להתרכז במשהו של חיים? לעשות דברים שקשורים לחיים ולא ל… למוות". אז הם נורא, נורא עניין אותם לדעת מה אני אומרת, כאימא שכולה בכלל שאני אומרת את זה, זה בכלל נראה, נראה להם כאילו אני חוצנית, והם רצו להזמין אותי לבית ספר שלהם. אבל זה נשאר כרצון.
סמדר: כלומר?
אורנה: הם לא הזמינו, זה עבר להם.
סמדר: הבנתי, הם העדיפו להישאר עם…
אורנה: העדיפו להישאר עם החללים. כמה קשה לאנשים להיפטר מהקונספציות שלהם, מהאמונות שלהם.
סמדר: קידוש המוות, גם.
אורנה: ו-מקידוש המוות.
[מוזיקת רקע]
סמדר: ואת - בעד החיים.
אורנה: לגמרי.
סמדר: לכאורה, זה סיפור על אם שכולה ועל המסע שלה לחיים אחרי התאבדות בנה. אבל אולי זה בעצם סיפור על משפחה, ועל ההשפעות ההדדיות, הבין-דוריות של חבריה, אלה שמעצבות את הכישרונות ואת הנטיות שלנו, שתורמות לפגיעות ולחוסן שאנחנו מגלים. השפעות שמכוונות את מסלול חיינו.
אדם התאבד וברגע אחד טלטל את המשפחה, הסיט אותה ממסלול החיים הקודמים. גם את אורנה, כמובן. הסבתות השרדניות שלה, ייתכן שהורישו לה את הגנים החסונים שלהם, הן גם היו לה מודל לחיקוי. נשים שעמדו בפני אסונות איומים ויכלו להם. האֵם, שהפסימיות שלה הייתה משהו להילחם בו כל החיים, מודל חיקוי שלילי, אם תרצו. ומצד שני, זאת היא שהורישה לאדם את הנטייה לאמנות. וישנם האב והסב שהאינטראקציה איתם צימדה בין לימוד לאהבה, ולבסוף הנכדים, שגם הם ירשו את הנטייה לאמנות, ובתורם מציעים לאורנה הזדמנות לאהבה שהיא ריפוי.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
גנטיקה או חינוך ובכל מקרה יחסי גומלין - מרקם עדין של השפעות והשראות והתנגדויות, חיקוי ואנטי-חיקוי, נאמנות והפניית עורף, אושר וכאב, [מוזיקת רקע] כמו שרק משפחה יכולה.
ב-2003, שנתיים לאחר מותו, עלתה על הבמה, בפסטיבל התיאטרון הקצר ב"צוותא", הצגה על-פי מחזה קצר שאדם כתב כשהיה בן 17. מחזה על משפחה. משפחה לא תקנית, לא אידיאלית, משפחה שהיא לכאורה יחידה אחת, אך למעשה חבריה הם ישויות נפרדות. מאוד. גם כאן יש חיים ומוות, ויש צרימה. הנה גרסה מקוצרת של ההצגה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
[צפצוף קצוב על רקע מוזיקה]
לבמה נכנסים בת ובן יחד עם אביהם הזקן, הם מביאים אותו לבית הקברות. הוא חושב שהם עולים לקבר של האם, אבל הם מודיעים לו שהם רוצים לקבור אותו.
[הקלטה מההצגה]
הבן: "קיבלנו תוצאות של הבדיקות. יש לך סרטן במוח, אבא."
האב: "למה לקבור אותי עכשיו? יש לי זמן. אני רוצה לקרוא את כל הכרכים של 'מלחמה ושלום', [צחוק בקהל] להריח את האוויר אחרי הגשם, לאכול עוד פעם אחת, אחרונה, קומפוט מישמיש. [צחוק בקהל] אני רוצה לראות את הנכד הראשון שלי נולד. למה לי למות עכשיו? יש לי כל כך הרבה בשביל מה לחיות."
הבן: "כן, אבל זה סרטן במוח, אבא."
הבת: "אבא, אתה יודע כמה שאנחנו אוהבים אותך."
הבן: "מאוד."
הבת: "אבל חשבנו קצת ואנחנו פתאום הבנו ש… אתה מבין? כל הטיפולים האלה יעלו המון כסף שאין לנו, ו… וכל הזמן הזה שאנחנו נצטרך לטפל בך ולהאכיל אותך ולהחליף לך… בשביל מה? [צחוק בקהל] למה לבזבז כל כך הרבה זמן וכסף בזמן שאנחנו יכולים להשקיע בעתיד? בעתיד של הילד שלי, הנכד שלך."
הבן: "אנחנו מצטערים, אנחנו לא יכולים לטפל בך יותר."
האב: "אני מבין. אני אתן לכם לקבור אותי, רק תעשו את זה מהר שאני לא ארגיש."
הבן: "בסדר."
הבת: "תודה, אבא. אין לך מושג כמה שאתה עוזר לנו." [צחוק בקהל]
האב: "אני נקבר ליד אימא, נכון?"
הבת: "לא, לא בדיוק אבא. אתה מבין? פשוט אין… קבר זוגי זה עולה המון כסף, אבל הכנו לך כאן חלקה ליחיד, ויש לך מכאן נוף, תצפית מצוינת על קבר החייל האלמוני." [צחוק בקהל]
[צפצוף קצוב]
הבן: "אנחנו נבוא לבקר אותך כל יום."
סמדר: האב נעמד.
[הקלטה - ההצגה]
הבן: "תרים את הרגל, אבא. תוריד."
[מוזיקת רקע]
סמדר: הבן והבת עוטפים אותו בתכריכים של נייר טואלט. [קהל צוחק] הם תוקעים לו ביד שלט: "אבא".
[הקלטה - ההצגה]
[צפצוף קצוב, שהולך ונעשה מהיר]
הבן: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. [צפצוף אחד ארוך] בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. [קולות בכי ברקע] [מוזיקת רקע] וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן."
הבת: [בבכי] "אמן!"
[מוזיקה מתגברת, קולות בכי]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments