אנושי, אנושי מדי - פרק 5 | היוצאים בשאלה

לפני זמן מה העברתי סדנת כתיבה לאנשים שעשו חתיכת שינוי: הם יצאו בשאלה מהמגזר החרדי. במפגש הראשון שלנו ביקשתי מהם לכתוב זיכרון ילדות.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/04/2024.

[מוזיקת פתיחה]

ד"ר רייספלד: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי.

והפעם, "היוצאים".

[מוזיקת רקע]

לפני כמה זמן הנחיתי סדנת כתיבה ב"הלל", עמותה שתומכת ביוצאים בשאלה שבאים מהמגזר החרדי. היו לנו עשרה מפגשים נהדרים. כל אחד עסק בנושא אחר - דמויות, דיאלוג, גוף ראשון לעומת שלישי, כמקובל בסדנאות כתיבה. בסוף כל מפגש נתתי שיעורי בית, ובמפגש הבא אנשים קראו מה שכתבו. בשבילי לפחות, זה היה מאלף.

עם חלק מהאנשים אני נפגשת עד היום, ולא מזמן נזכרנו במפגש הראשון שלנו, שבו ביקשתי מהם לכתוב זיכרון ילדות. ההנחיה הייתה "לכתוב במשיכת מכחול אחת": בלי לתכנן, בלי לחשוב יותר מדי, בלי לערוך. עשר דקות על השעון, מה שיוצא - יוצא.

ביקשתי מ"היוצאים" שלי, כך אני קוראת להם, לקרוא מה שכתבו.

אף אחד מהם הוא לא קריין מקצועי, לכן הקריאה לפעמים מהירה, לפעמים מהוססת, לפעמים שטוחה. אפשר לחשוב מה זה אומר.

אז הנה, חמישה קטעים של חמישה יוצאים.

חני הייתה הראשונה שהתנדבה לקרוא. זה לא שמה האמיתי.

חני: [מקריאה] "אני בבית. אבא מכה את זלמֶן. מכה אותו עד שהוא לא יכול יותר. הוא מוציא את כל העצבים עליו, הוא פשוט מתרוקן על הגב של הילד. אני לא יודעת איפה לשים את עצמי. אני רוצה לברוח. רוצה לברוח הכי רחוק שאפשר. אני בלי מקום, לא רואים אותי, והכאב הוא בלתי נסבל.

במרחק של זמן אני מבינה שגם אני הייתי כלואה בלי יכולת לבחור. נחתתי לתוך מציאות. אני ילדה טובה, ואני הפיצוי על הילדים הבעייתיים. פחות ילד להתמודד איתו.

הכאב הוא בלתי נסבל, כל פעם אין לי מילים להגיד אותו, ואני נהפכת לילדה ביישנית ופחדנית. כל מה שאני רוצה הוא פשוט להיעלם לתוך זרועות אוהבות. מישהו שיחבק ויראה, יאהב ויגיד לי שרואים אותי, שאני ראויה, שאני נראית, שאני לא סתם שקופה. כל מה שביקשתי זה שיראו אותי, ובאותה נשימה עשיתי הכל כדי שלא יראו. לא להכביד, לא להעמיס עם כל העומס שכבר יש [מוזיקת רקע]. הרגשתי שאמא שלי עצובה, וכל מה שרציתי הוא לשמח אותה. לא ידעתי מה גורם לכאב שלה, כל-כך הרבה כאב, אבל בטוח שלא אני. אני האור שלה, אני האושר, אני הסיבה שיש לה לחיות, אני המטרה שהיא קמה בבוקר בשבילה.

כי בעלה הוא מפלצת. אותו היא מחבקת בלילות, הוא המפלצת שאיתה היא צריכה להביא ילדים, והמפלצת הזאת החשיכה את החיים שלה, גרמה לה לאבד את חוש הריח, להביא על עצמה מחלה וליצור קשיי נשימה, עד כדי כך הוא חנק אותה. היא נמצאת בין הפטיש לסדן [מוזיקה מסתיימת]. מצד אחד רוצה לברוח, מצד שני רוצה להתמודד ולא לוותר.

כל מה שרציתי זה מילים טובות, עיניים מלטפות ואוהבות. אני מנסה לשים את זה מאחור, באמת שאני מנסה, אבל זה קשה."

[מוזיקת רקע]

ד"ר רייספלד: חני ביקשה להופיע בשם בדוי, בעיקר בגלל אחת האחיות שלה, שחני לא רוצה שתיפגע. האחות הזאת, שהיא עדיין חרדית, נאנסה על ידי זלמן, זה האח המוכה, שבסיפור הוא בן שלוש. האונס התרחש כשהוא היה בן שלוש עשרה.

כיום חני בת 31 והיא לא בקשר, לא עם אביה ולא עם אחיה, שהוא כבר נשוי ובעל משפחה משלו.

מכאן והלאה כולם מופיעים בקולות ובשמות האמיתיים. [מוזיקה מסתיימת] לפעמים השם הנוכחי שונה ממה שהיה בעולם החרדי, כמו אצל אדם, שפעם קראו לו איציק [מוזיקת רקע]. הוא נולד בלוד, בחסידות חב"ד, הבכור מבין 9 ילדים. הזיכרון שהוא בחר לכתוב עליו הוא לא כל-כך זיכרון ילדות, יותר זיכרון נערות, מגיל שש עשרה.

[מוזיקה מסתיימת]

אדם: [מקריא] "זה היה בוקר, סתם עוד בוקר. השמש הגיעה בזמן כמו בכל יום, והעננים עשו את שלהם. בשביל הרבה אנשים זה היה סתם עוד יום, אבל בשבילי זה היה יום מיוחד. הרבה זמן התכוננתי ליום הזה: היום אני עוזב את הישיבה. חבר בא לשאול אותי למה אני לא יורד למטה ללמוד עם כולם ופטרתי אותו בתשובה לא חד-משמעית.

עכשיו נשאר רק לארוז את כל הדברים במהירות, לנסות להתחמק מהמצלמות שמילאו את כל חלל הישיבה, אותן מצלמות שכבר תקופה ארוכה אתה מנסה להתחמק מהן ולצאת החוצה, לצאת מבלי להביט אפילו פעם אחת לאחור.

הצעדים המהוססים שאיתם פתחת מתגברים והופכים אט-אט לבטוחים בעצמם יותר, והנה מרחוק כבר נשקפת חנות הבגדים. חולצת הטריקו החדשה שרכשת תתפוס את מקומה של החולצה הלבנה, מגע הבד על הגוף ירגיש שונה, והמראה שיישקף אליך מהמראה יהיה זר לך. כשתצא מהחנות, אתה יודע בדיוק לאן אתה ממשיך. כל-כך הרבה זמן דמיינת את הרגע הזה. [צוחק קלות] אתה הולך לקנות ג'ינס.

כבר תקופה ארוכה שאתה הולך ברחוב, עוצר מול חלון הראווה ומביט אליו, מביט אל הג'ינס השחור והארוך, ניצב דומם על בובת התצוגה. כבר דמיינת איך אתה רוכש אותו, ואיך אתה עומד ללבוש אותו ולהיות כמו כולם. בדמיון שלך זה היה פשוט. אבל עכשיו, כשאתה עומד בפתח החנות, פתאום זה כבר לא מרגיש כל-כך פשוט. [מוזיקת רקע]

התלבטות ארוכה עם עצמך, והצצות חפוזות אל הרחוב הסואן, אולי יעבור שם מישהו שאתה מכיר ויראה אותך ככה. אחרי דקות ארוכות של לבטים, אתה אוזר אומץ ונכנס לבפנים. בעיניים מושפלות אתה מצביע למוכרת על הג'ינס, אותו אחד שחיכית לו כל הזמן. היא מגישה לך את הדגם המבוקש, אתה נכנס לתא ומודד אותו, יוצא החוצה ומביט בראי. זה קצת גדול עליך. המוכרת ניגשת ומתעניינת באופן מעושה בתחושותיך לגבי הבגד, המבט המשועמם על פניה ודאי לא מבחין בַּסערת רגשות שבה אתה נמצא. 'זה בסדר המכנס', אתה עונה בקול רועד, 'אני רוצה להשאיר אותו עליי. אפשר?'

א… אתה מוציא מהכיס את הנרתיק עם הכסף המזומן שחסכת במשך תקופה ארוכה, ומגיש לה אותו. היא מביאה לך קבלה וחוזרת להתעסק בטלפון שלה. אתה נותן בה עוד מבט אחד, ואז יוצא נרגש מהחנות.

אתה יוצא מהחנות אדם שונה.

נרגש מגודל המעמד ומהמעשה שכרגע עשית, אתה בוחן את הג'ינס השחור והמיוחד שכרגע קנית, מביט בתחושת שכרון חושים ברחוב הכל כך חי, ושואל את עצמך בראש בשקט: 'ומה - עושים - עכשיו?'"

[מוזיקת רקע]

ד"ר רייספלד: אדם מתרגש כשהוא קורא. בהתחלה חשבתי שזה בגלל קהל השומעים, אבל זאת לא הסיבה. הוא חוזר לרגע העזיבה. הוא אומר שהוא שם לב שהוא התחיל לכתוב בגוף ראשון - "הרבה זמן התכוננתי…", "היום אני עוזב…" - ובשלב מסוים, כשהוא מתאר את העזיבה ממש, הקונקרטית, הוא עובר לגוף שני - "אתה מביט בחלון הראווה…", "כשאתה יוצא מהחנות אתה יודע בדיוק מה אתה צריך לעשות…". "זה סוג של התנתקות", הוא אומר. כאילו זה לא הוא, כאילו זה מישהו אחר.

הוא מספר שעד היום הוא שומר את הג'ינס השחור ההוא, ואני חושבת פתאום על הרצון לקנות ג'ינס שחור דווקא, לא כחול. אולי כדי שזה לא יהיה רחוק מדי מהמקור, מהמכנסיים השחורים של הישיבה.

בשלב זה קיקי, שתהיה הקוראת הבאה, קמה ומראה לכולם את הג'ינס שהיא לובשת. זה הראשון שלה. הוא כבר גדול עליה, קרוע, אבל היא עדיין שומרת עליו, ולפעמים לובשת אותו. "מתי?" אני שואלת. "כשקשה", היא אומרת.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

קיקי בת 29. קודם קראו לה רבקי, שם חיבה של רבקה. מירושלים, משפחה ליטאית. אבא, אמא וחמישה ילדים.

קיקי: [מקריאה] "המדרגות ממשיכות עוד ועוד. אני מתכופפת קדימה כשאני עולה אותם. הילקוט הכבד על הגב כמעט אינו מורגש. מהדלת של השכנים כבר בוקעת המנגינה האהובה עליי, של "רגעי קסם" מהרדיו. עוד רגע ואני בבית [מוזיקה מסתיימת]. שלווה מתוקה אופפת אותי. היום יום חמישי, וביום חמישי אמא בבית.

כשאני נכנסת יש ריח מתוק באוויר, ריח של נוזל רצפה ושל תבשיל מתחמם [הפיכת דף]. אמא עומדת במטבח, החלוק שלה מוכר. אולי היא תספר לי סיפור כשאוכל, זה הזמן שלנו יחד. חצי שעה של שלווה אינטימית מתוקה, לפני שאאלץ לחלוק את תשומת הלב עם אחי.

והנה - שתיים. כמו תמיד בשתיים, שרוליק נכנס, וכמו תמיד הפנים הרגועות של אמא נעצבות. הם הולכים יחד לשירותים, ואני שהייתי באמצע לספר, הולכת אחריהם. באמבטיה שרוליק יושב על המכונת כביסה, ואמא, כמו תמיד, מוציאה מהארון את התחבושות ואת היוד.

שמעתי פעם את אבא מספר שה-רֶבֶּה אומר שהוא מרביץ רק ליצר הרע של שרוליק, ולא לשרוליק עצמו, שהוא ילד צדיק ומתוק, אבל קשה להבדיל בין השתיים. אף אחד לא אומר כלום. הדם שנוזל משרוליק קצת מפחיד [הפיכת דף], וגם המכה ליד העין.

אני נזכרת, שעד לא מזמן שרוליק היה מראה לי שהוא מכניס את הרגל לאסלה, ועומד להוריד את המים. וגם זה היה מפחיד, אבל אז שרוליק צחק, ועכשיו הוא לא. אז היה רעש, ועכשיו יש שקט. שקט לא אלים, שקט רגוע. עוד קצת-קצת, וזה יעבור."

[מוזיקת רקע]

ד"ר רייספלד: הקטע מעורר הרבה תגובות. מישהו שואל, "וההורים לא עשו כלום?" קיקי עונה שזה הרי ה-רֶבֶּה, הממסד, והוא יודע מה נכון לעשות. אנשים מהנהנים. ההבחנה בין הילד הצדיק לבין היצר הרע של הילד, שלו צריך להרביץ, מוכרת להם.

מישהו מספר שה-רֶבֶּה היה מבקש מהילדים לחפש לו זרדים ומקלות, כדי שיהיה לו במה להרביץ להם. [מוזיקה מסתיימת] זאת אומרת, לא להם, ליצר הרע שלהם.

[מוזיקת רקע]

הקורא הבא הוא יהודה, בן 29. במקור מירושלים, משפחה בת 15 ילדים. הוא העשירי.

יהודה: [מקריא] "לילה. כולם ישנים. אמא ואבא, רבקי, אפי, דוד, רחלי, פנחס, שימי, אבי, חוי, בני, מיכלי, אתי, שרי, שוקי ולאה'לה.

אני בסלון. לבד. שקט. נושם, מפסיק לנשום. פוקח עיניים. סוגר עיניים. אני בגן עדן [מוזיקה מסתיימת]. כשאתה גדל במשפחה של 15 ילדים, תמיד יחסר לך דבר אחד בסיסי - קצת שקט, קצת לבד. אתה ישן עם עוד שניים לפחות בחדר, אתה חולק את הצעצועים שלך עם הילדים האחרים. ואתה תמיד עסוק בלמצוא את המקום שלך ולנסות להשיג איזשהי תשומת לב בתוך כל ההמולה. [לוקח נשימה עמוקה] ולפעמים אתה מתעייף פשוט מהמלחמה המתמדת הזו, ואתה מחפש את הלבד שלך. את השקט החיצוני הזה שיאפשר מעט שקט פנימי.

הדרך שלי להתמודד הייתה לייצר לעצמי את הלבד באופן יצירתי, כמה שאפשר. אחת הדרכים שעם השנים פיתחתי עם השנים הייתה פשוט ללכת לישון מאוחר. כמה מאוחר? מאוד מאוחר. מאוד-מאוד מאוחר. מאוחר מספיק כדי שגם האחים והאחיות הכי עקשנים שלי ייכנעו לעייפות ויילכו למיטות, ואני אוכל לחגוג לי בסלון את הבדידות המאושרת [מוזיקת רקע]. מה עשיתי עם אותה בדידות מאושרת? כלום. לא היה צורך ליצוק תוכן לאותו לבד. כל היתרון של הלבד היה רגע של התאיינות, של… שלא צריך לעשות שום דבר. שאין אף אחד להתמודד איתו, שאין אף מבט דורש או מבקש או מצפה או מתחרה. אין כלום.

פעם אחת, זה היה באחד הימים לפני פסח, קרה איזה מקרה. כל היום ניקינו את הבית והגיע הלילה. אני הייתי סחוט מעייפות, והמיטה שלי כבר חיכתה לי בקוצר רוח. אבל התעוררה בעיה: הלבד דרש את שלו, לפחות פרק זמן מסוים של תחושה של חופש לפני השינה. לרוע המזל, אחותי הקטנה העזה ברוב חוצפתה לא לקרוא את צפונות ליבי ונותרה לשבת בסלון עם ספר, וככה מנעה ממני את טקס החירות הפרטי שלי לפני השינה. אחרי שעה ארוכה, שהמעצבנת הזו התעקשה להמשיך לשבת שם ולקרוא, סיננתי בלחישה 'שתלך לישון כבר, המעצבנת הזו' [מוזיקת רקע דרמטית]. אבל הלחישה הזו יצאה קצת חזקה ממה שהתכוונתי, וראיתי את המבט המתכווץ, הנעלב, המוכה, של אחותי. וכי מנין לה לדעת שבאותו רגע, היא לא הייתה עבורי אחות, אלא ישות מתחרה ויצור דורסני, ייצוג לעולם דורש ותובעני שלא מניח לך לרגע, גם בסופו של יום ארוך ועמוס. מאיפה היה לה לדעת שבאותו רגע היינו קין והבל?"

[מוזיקת רקע מתחלפת]

ד"ר רייספלד: התגובות אחרי הקטע הזה עוסקות באיך זה לגדול עם הרבה אחים ואחיות - שמונה, עשרה, חמישה עשר? מה עושים כשכל הזמן יש תחרות על משאבים? למשל, כשיש רק זוג אחד של גרבי שבת מיוחדים שמיועד לחמש אחיות? למשל, כשיש רק זוג אחד של הורים? מדברים על הניסיון להיות "הילד הטוב", זה שלא עושה בעיות, כדי לא להכביד על ההורים המותשים וכדי להתבלט, ולכן לזכות בתשומת הלב של ההורים. זה לא ממש עוזר. מישהו אומר, "יש המון טכניקות של הישרדות".

הקוראת הבאה היא פריידי, בת 28 [מוזיקה מסתיימת]. היא נולדה בירושלים בחסידות קטנה מאוד של רב אוּשֶׁר פריינד, למשפחה בת 11 ילדים.

פריידי: [מקריאה] "כיתה ז'. המורה שלי לוקחת אותי לשיחה. זה לא היה לי מוזר. בתור ילדה שהוציאה את הזעם שלה על החיים בכל הזדמנות, הייתי רגילה לשיחות. אבל זאת הייתה שיחה אחרת. המורה שאלה אותי מה חסר לי, אילו מתנות הייתי רוצה שיקנו לי, אם זה משחקים, אם זה ספרים, כל דבר שעולה בדעתי. לא ידעתי מה המטרה, אבל הגענו לרשימה קטנה.

אז היא אמרה לי שהיא רוצה שנתחיל מבצע, כל פעם שאני רוצה לומר 'משפט חוכמה' - שזה בעצם להתחצף - היא נזהרה מאוד לא לתת לי הרגשה שאני לא בסדר - ואני אצליח להתאפק ולא לומר את זה, אז אני אכתוב את זה במחברת. ולאחר שאני אצבור כמה מקרים כאלו, היא תקנה לי משהו מהרשימה, וחוזר חלילה. הרגשתי קצת מטומטמת, שבגיל 13 עדיין עורכים לי מבצעים, אבל היא באמת התאמצה שזה יהיה כזה רציני ושאני אהיה שותפה מלאה לבחירת המתנות, וכולי.

היא הגישה לי מחברת ששם אני אמלא את החוצפות שלי. אני זוכרת את הדוגמא על המחברת - תות גדול כזה, צבעים עזים והכל חלק ויפה. הרגשה של התחלה חדשה [מוזיקת רקע]. ואז היא פתחה לי את המחברת, והייתה שם הקדשה ממנה. אני לא זוכרת בדיוק מה היה כתוב שם, אבל אני זוכרת שהתבלבלתי. היא ראתה אותי, המורה הזאת. באמת היה אכפת לה, היא באמת רצתה לעזור לי. לא היו שם האשמות, לא היו מוסר או הטפות, לא היו שם "את לא בסדר" או "את מפריעה" או "מה ייצא ממך?". היו שם אמונה, הכלה, אכפתיות. היו שם אהבה וחום. או, כמה טוב לב היה שם! היה שם אותי בראש מעייניה. [מוזיקה מסתיימת]

נשברתי. התחלתי לבכות בהיסטריה, לא הבנתי מה קורה לי. לא הצלחתי להכיל את האהבה הזאת. אשכרה מישהו רואה אותי. איך מגיבים, מה זה בכלל, מה זה הרגשות האלה שמתעוררים בי, מה היא עושה לי המורה הזאת, ולמה אני לא מרגישה את הדברים האלה תמיד? למה זה פעם ראשונה שאני מרגישה את הטוב הזה? וזה בכלל לא מגיע לי, בעצם. לא, לא, זה לא מגיע לי. אני ילדה בעייתית, איך היא יכולה בכל זאת לאהוב אותי? לא הצלחתי להירגע.

והיא הבינה שמשהו לא תקין והיא ניסתה לברר - איך בבית? מכינים לכם אוכל? את מתקלחת כל יום? הבגדים שלך נקיים ומכובסים? כן, כן וכן. אמא שלי אישה חרוצה, הכל היה מתוקתק בבית, מסודר, נקי. גם לא היה חסר לנו כסף. אבא שלי עבד קשה, ולא היה חסר לי כלום מבחינה גשמית וטכנית.

ואז היא שאלה, מישהו מרביץ לך בבית? אולי אבא? אמא? 'לא', עניתי שלא. שיקרתי לה. שיקרתי במצח נחושה. נכון שהרביצו לנו על בסיס יומי והבית היה מלא בצעקות, אבל זה אמא ואבא, אני רציתי להגן עליהם. נכון ששכנעתי את עצמי שזה ככה בכל הבתים, אבל עדיין בתוך תוכי ידעתי שמשהו פה לא בסדר ודחפתי את המחשבה הסוררת הזאת [מוזיקת רקע] עמוק עמוק, עד שכבר שכחתי ממנה.

היא רצתה לדעת למה אני ממשיכה לבכות בהיסטריה כזאת. אולי נפגעתי ממנה, אולי אני מתרגשת, אולי מאוכזבת, מופתעת, כואבת, פוחדת, מצטערת? לא ידעתי מה לענות לה. אולי הכל ביחד - מלא-מלא רגשות שמציפים?

הנהנתי שכן, ועוד גל של בכי שוטף אותי. לא הצלחתי להכיל את זה, לא הצלחתי לקבל את זה שהיא רואה אותי, שמישהו ראה אותי.

לבסוף היא שחררה אותי ואני רצתי לשירותים ובכיתי עוד המון [מוזיקה נפסקת]. קראתי שוב ושוב את ההקדשה שהיא כתבה לי, הייתי מרוסקת.

לימים, המבצע לא כל-כך עבד. אני לא מהמתמידים. כתבתי שם אולי שני מקרים. אבל המחווה הזאת ליוותה אותי שנים אחרי זה. פתאום נחשפתי לאהבה, לאכפתיות, לנדיבות, לחום. ורציתי את זה יום אחד. ולקחתי את זה. גנבתי אושר מהעולם."

ד"ר רייספלד: תקשיבו, אני אשמיע את זה שוב.

פריידי: "גנבתי אושר מהעולם."

ד"ר רייספלד: איכשהו, המשפט הזה מבטא בעיניי את התמצית. את הכמיהה לאושר, התחושה שבבסיס האושר שייך למישהו אחר, לא לי. אשמה אם נתקלתי בו לרגע.

[מוזיקת רקע]

יש להם גם זכרונות מתוקים מהילדות, נסיעה של כל המשפחה יחד למירון, לחופשה השנתית, כל אחד עם זוג האופניים שלו; משחק חמש אבנים של כל הבנות עם אמא. ובכל זאת, הקטעים ששמענו - זה מה שהם בחרו לכתוב כשביקשתי "זיכרון ילדות".

[מוזיקה מתחלפת]

חני סיימה תואר שני בטיפול באמנות וגרה ברחובות. היא מחפשת עבודה וחיה בזוגיות.

אדם גר בעתלית. יש לו עסק שמקיים סדנאות קוקטיילים, והוא לומד מחשבים באוניברסיטה הפתוחה.

קיקי היא קלינאית תקשורת שמטפלת בילדים על הרצף האוטיסטי. היא נשואה - לגבר לא יהודי - וגרה בבת ים.

יהודה לומד עבודה סוציאלית. הוא גר בפרדס כץ ויש לו זוגיות.

פריידי עובדת כשליחה בוולט ומשלימה תואר במדעי המחשב. יש לה בן-זוג מבוגר, והיא נורא רוצה [פאוזה] להיות אמא.

[מוזיקה דועכת ונעלמת]