אנושי, אנושי מדי - פרק 2 | יונתן

כשהתעורר יונתן שגיב בוקר אחד, גילה שהפך לאילם. כדי להבין את המטמורפוזה שקרתה לו, הוא יצא למסע פנימי עמוק וגילה קשר מפתיע בין הגוף והנפש. 

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/03/2024.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏ד"ר רייספלד: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי, עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי.

‏והפעם, יונתן.

‏[מוזיקת רקע]

‏יום אחד התעורר יונתן שגיב, מרצה וסופר, וניסה לדבר. לא הצליח. ניסה שוב, אבל שום קול לא בקע מגרונו. לקח אוויר, כיווץ את מיתרי הקול… [נשיפה] יונתן נאלם. באל"ף.

‏האסוציאציה המיידית שלי כששמעתי על המקרה הייתה לשורות הפתיחה המבעיתות של הספר "הגלגול" של קפקא: "כשהתעורר גרגור סמסא בוקר אחד מחלומות טרופים, גילה שהפך במיטתו לשרץ ענקי".

‏יונתן הפך במיטתו ל… משהו שלא יכול לדבר.

‏מה קורה לאדם שעובר מטמורפוזה כזאת?

‏בספר שיונתן כתב, שנקרא "יש אנשים שמדברים ככה", הוא מתאר כך את התחושה שלו:

‏[קול מים מבעבעים]

‏"כמו אמודאי בחליפת ברזל ששוקע באיטיות על קרקעית הים, בזמן שמעליו שוחים באלגנטיות מרהיבה אנשים שלא יכולים לשמוע את צעקותיו".

‏יונתן: אז דבר ראשון זה הרגשה פשוט מאוד מבוֹדדת ומאוד מפחידה.

‏ד"ר רייספלד: זה יונתן. כך שאפשר להבין שהוא חזר לדבר, אבל זה קרה אחרי הרבה זמן ובעקבות מסע פנימי ארוך.

‏יונתן: אני באמת בן אדם מאוד דיאלוגי, מאוד דיבורי, והרבה מהערך העצמי שלי נשען על הדיבור ועל הדיאלוג ועל השיחה עם אנשים.

‏ופתאום להבין שאני לא יכול לדבר… אתה סובל מכאב, ועל פני זה יש שכבה שאתה לא יכול להביע את הכאב, כי אתה לא יכול לדבר אותו.

‏ד"ר רייספלד: אתה מדבר על כאב פיזי.

‏יונתן: כן. אני מדבר על ממש כאב פיזי. תוך כדי דיבור, דמייני דלקת גרון שרק הולכת ומכאיבה עוד יותר. תדמייני נייר זכוכית, פשוט נייר זכוכית בגרון, שהולך ומשייף. וככל שאתה מדבר, זה רק הולך ומשייף עוד יותר את הגרון. אז אתה חייב להפסיק.

‏היה בזה משהו מאוד מתסכל, ובעיקר מאוד מפחיד.

‏[מוזיקת רקע]

‏בתור בן אדם אולי הרדוף על ידי הפחד מבדידות או הפחד מהדממה, א', זה היה איפשהו התממשות של הסיוט הזה, וב', זה רגע, איך אנשים ימשיכו להיות איתי אם אני לא אדבר? כי חלק גם מתהליך ההקשבה הזה כן גם לדבר. אתה, בן אדם כשהוא מדבר אליך ומספר לך על מה הוא עבר, הרבה פעמים בסדר, הוא רוצה גם רק אוזן קשבת, אבל הוא רוצה לפעמים שתהדהד בחזרה את הסיפור, אולי תדברו על זה לעומק, תיתן זווית אחרת.

‏ד"ר רייספלד: שיחה, תקשורת.

‏יונתן: תקשורת. ופתאום אתה לא יכול לקחת חלק בתקשורת הזאת.

‏אז הפחד היה לא רק מהבידוד, אלא אולי גם פחד מנטישה. כמה זמן הבן זוג שלי, רביד, שגם הכיר אותי בתור בן אדם, אוקיי, מדבר, אומר בדיחות, כל הזמן מפטפט, כל הזמן מעיר הערות, מה הוא יעשה אם אני יושב שם ושותק? פשוט שותק כל הזמן?

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר רייספלד: באותה תקופה יונתן חי עם בן זוגו בלונדון, וההיאלמות, ההשתתקות, קרתה כשהם הגיעו לביקור בארץ.

‏יונתן: ביקורים בארץ זה אוטוסטרדה של דיבורים. אז סדר היום היה צפוף ובעצם נע משיחה לשיחה. ולילה לפני קלטתי שהגרון שלי הולך, וכיום אני אקרא לזה נשחק, הולך ובוער, אבל בסדר, ממשיכים לדבר. ופשוט קמתי למחרת ובאתי לפנות לבן זוג שלי, ושום קול לא יכל לצאת. הגרון, הוא לא היה סתם שחוק, הוא לא סתם בער, הוא היה כמו מכרה פחם שהתמוטט. זה פשוט היה לנסות… להבקיע דרכו היה… היה בלתי אפשרי.

‏ד"ר רייספלד: כלומר, מה שאתה מתאר זה שעד אותו יום חצבת את הקול מהמכרה, ופתאום הוא התמוטט.

‏יונתן: כן, אני חושב שלא הייתי מודע, זה בדיוק כמו שאמרת, חצבתי אותו, כלומר גם השקעתי מאמץ. לא הייתי מודע לכמה לפעמים מאמץ נדרש ממני כדי להמשיך לדבר ובלמשוך תשומת לב ובלשעשע ובאולי לגונן על עצמי. ובאותו בוקר זה פשוט היה בלתי אפשרי. גם אי אפשר היה ללחוש, פשוט אי אפשר היה לדבר.

‏ד"ר רייספלד: בהתחלה יונתן חשב שזה רק מקרה קיצוני של צרידות, שתעבור תוך יומיים-שלושה. בתור שכזה, היה בזה משהו אפילו מעניין. זה נתן אפשרות להסתכל על הדברים קצת אחרת.

‏יונתן: פתאום ליהנות מהשתיקה, פתאום לא להרגיש צורך תמיד להתבטא, להגיד דעה, אולי פתאום גם להבין שאתה לא צריך כל הזמן לדבר. אולי תקשיב, תקשיב באמת. אז היה בימים הראשונים האלה גם ערך, גם יופי. אבל באמת הימים נקפו ואני לא מצליח לדבר.

‏ד"ר רייספלד: אתה יודע, ביידיש אומרים, אני לא יודעת יידיש, אבל את הפתגם הזה אני מכירה, "טוב להיזכר בצרות שהיו", כלומר במשבר שכבר חלף, שהתגברת עליו. כשאתה בתוך המשבר, כשעובר יום ועוד יום, שבוע אחרי שבוע, השתיקה נמשכת, זה מפחיד. אתה אומר לעצמך אולי זה לא ייגמר אף פעם.

‏[מוזיקת רקע דרמטית]

‏יונתן ובן זוגו חזרו ללונדון. יונתן לימד שם ב-SOAS, בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה של אוניברסיטת לונדון.

‏יונתן: אנחנו חוזרים ללונדון והקול לאט לאט חוזר, אבל אני מבין שאני מדבר בכאב. אני מבין שהקול לא חזר כפי שהוא היה. אני מדבר כמה משפטים, הגרון מתלהט. לפעמים בבוקר אני רק מדבר עם רביד איזה משפט או שניים, עם הקפה, אני מבין שאני כבר לא אוכל לדבר למשך היום.

‏וזה היה הרגע, זה היה הרגע המפחיד. זה היה הרגע ממש מערער, כי אני באותה עת גם מלמד ב-SOAS, זה חלק מהפרנסה שלי, אני מרצה, אני מדבר, ולא להיות מסוגל לדבר מערער את הזהות שלי עד היסוד.

‏ד"ר רייספלד: יונתן פנה לקלינאית תקשורת בשם רחב עוואד. היא בדקה אותו ומיד איבחנה את הסיבה הפיזיולוגית.

‏יונתן: איך שהיא הציגה את זה, אני בסופו של דבר סובל ממה שנקרא דיספוניה פונקציונלית. מיתרי הקול הם שריר, אז כמו שאנחנו נשתמש לא נכון בכל שריר, ומתישהו הוא יבגוד בנו או יקרוס תחתינו או ייחלש, זה בעצם מה שקרה לי עם מיתרי הקול.

‏ד"ר רייספלד: רחב נתנה ליונתן סדרה של תרגילים - לנשום במקצבים שונים, לנשוף בועות דרך קשית בתוך כוס מים, וגם לנהום ולגרגר, לכווץ ולהרפות.

‏אבל היא עשתה עוד משהו. היא הציעה שלשתיקה יש גם מקור פסיכולוגי, נפשי.

‏יונתן: כן, בשיחה הראשונה איתה היא באמת פוצצה לי את המוח, כי היא הסבה את תשומת ליבי לדבר הזה.

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר רייספלד: יונתן יצא למסע נפשי, בעקבות הקול. הוא התחיל לשחזר את האירועים בחייו, את הצמתים שבהם הקול הפיזי שלו הצטלב עם קולות הנפש.

‏האירוע המשמעותי הראשון קרה בבית הספר היסודי.

‏יונתן: היינו חבורה של בנים ובנות, וזה גיל כזה 12, ואני עם הבנות, מחכה לבנים שיבואו אחרי משחק כדורגל, ואני מאוד נהנה להיות איתן, אהבתי להיות יותר עם הבנות. ופתאום מצלצל האינטרקום. זה הבנים, הבנות כועסות [צוחק] שהבנים איחרו, והם דורשים להיכנס. והם אומרים, "תפסיקו להיות כאלה זונות, תנו לנו להיכנס". ואז אחת הבנות אומרת לבנות אחרות, "הם רוצים זונות? בוא ניתן להם זונות". והם מתחילות לגנוח להם באינטרקום, כמו שהם ראו בסרט אז, הם ראו אותו באיזה מסיבת שינה, והבנות גונחות, והן צוחקות [הקלטה של צחוק נשי], והן נהנות, והבנים מתעצבנים עוד יותר ויותר, ואני חלק מהבנות, אז גם אני בא לאינטרקום, וגם אני גונח כמוהן בהשתתפות מלאה, ואז אחת מהן פונה אליי ואומרת לי, "איכס, איזה מגעיל אתה. [קול של תקליט שרוט] אתה לא בת, אל תגנח ככה".

‏[מוזיקת רקע]

‏זה הרגע הזה של הכאפה.

‏ד"ר רייספלד: עד הרגע הזה, יונתן הרגיש לגמרי שייך, חלק בלתי נפרד מהחבורה, ושלם עם עצמו.

‏יונתן: אתה אחד עם העולם, אתה אחד עם החברים שלך, אתה אחד עם מי שמסביבך. ופתאום מגיע המבט הזה מהחוץ, מגיע הקול הזה מבחוץ, שאומר, איכס, אתה מגעיל, איכס, אתה אחר.

‏ד"ר רייספלד: יונתן השמיע קולות נשיים, והבנות בעטו אותו החוצה. במקרה אחר, בתיכון, הבעיטה הגיעה מהבנים.

‏[מוזיקת רקע]

‏יונתן: הייתי בגיל 16, ויצאתי עם חברים שלי למועדון בתל אביב, גרתי בהרצליה, נוסעים לתל אביב, זה רגע מאוד מרגש, [צוחק] טיילת, חוף ים. ובאה חבורת נערים ושאלה אותי מה השעה, ועניתי להם, והם התחילו לצחוק. וכששאלתי אותם, מה מצחיק? הדבר הבא שקרה היה אגרוף לפנים.

‏ד"ר רייספלד: ואתה מנסה אחר כך, זה נורא קורע לב לקרוא את זה בספר, להבין מה אמרת. אולי איך אמרת, אולי הקול היה גבוה מדי, מתנגן מדי, נשי מדי, אולי משכת את המילה. אתה ממש נכנס לפרטים הכי קטנים כדי להבין מה עשית לא טוב.

‏יונתן: כן, כי כשאתה מתחיל לחשוב על הקול ברזולוציות האלה, אתה מבין שהקול שלנו הוא בנוי מכל מיני מרכיבים, שאפילו בלא מודע אנחנו מגיבים אליהם. טון, אינטונציה, עומק, מבטא. ברגע שאנחנו שומעים את זה, אנחנו מקטלגים בן אדם. הדיבור שם בשביל הנערים האלה נתפס כדיבור סוטה.

‏ד"ר רייספלד: ואז בא אגרוף.

‏יונתן: בוא נגיד ככה, לאורך הילדות, ואני חושב לאורך הנעורים, תמיד יהיו ותמיד היו תקריות אלימות שבהן הבהירו לי, פתאום ממבט מבחוץ, בלי שבכלל אני חושב על זה, שאני שונה. שהקול שלי שונה. הקול הוא נלעג. הקול הוא אחר, הקול הוא נשי, הקול הוא סוטה.

‏אז בעצם רחב פתחה לי את הצוהר להתחיל לחשוב על הקשר העמוק באמת בין קול לזהות, במקרה שלי אולי היותר ספציפי, בין קול למגדר, למיניות, למשיכה מינית, לזהות מינית.

‏ד"ר רייספלד: מה הבנת?

‏יונתן: הבנתי שבדיעבד ספגתי כל החיים שלי תגובות אלימות ולועגות מהחברה על הקול שלי, כי החברה שלנו היא חברה פטריארכלית דיכוטומית, שמחלקת אותנו לגברים ולנשים, ובאה עם ציפיות חברתיות ותרבותיות מאוד מאוד מובנות ומאוד מאוד נוקשות על איך גבר אמור לדבר ולהתנהג ואיך אישה אמורה לדבר ולהתנהג. הבנתי שבעצם אני שנים תמיד חי עם איזשהו מתח, עם איזשהו לחץ, עם איזושהי חרדה לפני שאני מדבר.

‏ד"ר רייספלד: ואיך זה השפיע על מיתרי הקול? עד כדי כך שברגע מסוים הם פשוט קרסו?

‏יונתן: אי אפשר לבחור איזה רגע אחד מחיים שלמים בעצם של… נקרא לזה… כן, נקרא לזה טראומה. והטראומה הזאת היא שלובה בגוף, היא שלובה בנפש, ואי אפשר לדעת מה מכונן את מה. אי אפשר להפריד בכלל בין הגופני לנפשי.

‏ד"ר רייספלד: ובכל זאת, אני מתעקשת. מה קרה בפועל? איפה נקודת החיבור בין הטראומה הנפשית ומיתרי הקול הפיזיים?

‏[מוזיקת רקע]

‏רחב טענה שהכל התחיל בגיל ההתבגרות כשיונתן סירב לקבל את השינויים הטבעיים שהתחילו להתרחש בגופו. בשלב שבו קולות הבנים התחילו להתעבות ולהיפרד מאלה של הבנות, יונתן התעקש לשמר את קולו הילדי, הלא גברי. וההתעקשות הזאת, כך על פי רחב, לא להישמע "גבר", שחקה את מיתרי קולו, עד שבשלב מסוים הם קרסו לגמרי.

‏אבל אולי דווקא ההפך הוא הנכון. אולי הקול הילדי, ה"לא גברי" של יונתן, דווקא הוא הקול הטבעי שלו, גם אחרי גיל ההתבגרות. וכיוון שהקול הזה חשף אותו ללעג ולמכות, הוא ניסה לשנות אותו, לסגל לעצמו קול עמוק וגברי, שיתאים לציפייה החברתית. והניסיונות האלה הם ששחקו את מיתרי הקול.

‏יונתן: כן, אני חושב שזה באמת הכל. זה, זה נורא מעניין מה שאת אומרת, כי זה בדיוק באמת כאילו הפרשנויות השונות או הקריאות השונות שאפשר לתת לקול ולהשתתקות שלו.

‏האם סירבתי לדבר כמו שצריך? האם כפו עליי דיבור שלא רציתי בו?

‏ד"ר רייספלד: בדיוק.

‏יונתן: האמביוולנטיות הזאת היא של… רגע, אני אדבר כמו שאני רוצה, הפחד מהתשלום של לדבר כמו שאני רוצה, או דווקא הניסיון לנסות כן לדבר כמו שרצו שאני אדבר.

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר רייספלד: לא בטוח שאפשר או שצריך להכריע בין הפרשנויות. כך או כך, אחרי חודש של תרגילי נשימה וקול, ותוך כדי המסע הפנימי שיצא אליו, קולו של יונתן התייצב. התייצבה גם ההבנה שהקול הוא יותר ממאפיין פיזי.

‏יונתן: זה באמת פתאום גרם לי לחשוב על איך השפה שלנו שזורה כל הזמן במטאפורות שקושרות בין הקול לזהות: אנחנו משמיעים קול, אנחנו נותנים קול לאחר שלא יכול לדבר. הספר משמיע קול זעקה, למרות שבעצם הספר דומם. אנחנו שמים קול בקלפי, כלומר, אנחנו מייצגים את האני שלנו.

‏ד"ר רייספלד: אפרופו זה, כשהייתי קטנה, בת 6, היה בחירות בארצות הברית בין ניקסון להאמפרי. היה לנו רדיו כזה גדול בבית, והיה בחירות, וספרו קולות.

‏יונתן: בדיוק.

‏ד"ר רייספלד: ואני ילדה קטנה עומדת, ואני שומעת, ניקסון יש לו, אני לא יודעת, 300 אלף קולות, ואני לא מבינה…

‏יונתן: מדהים.

‏ד"ר רייספלד: מה, איך יכול בן אדם לעשות 300 אלף קולות? ואני יושבת מול ה… עומדת מול הרדיו, ועושה אה…? [יונתן צוחק] א', איך יכול להיות? ב', איך בודקים שהוא לא חוזר פעמיים? ומה הקשר? למה נשיא ארצות הברית צריך להשתמש בקול? זאת אומרת, לא הבנתי את המטאפורה של זה.

‏יונתן: מדהים. וזה בדיוק מראה את הקשר הבל יינתק בין הקול לזהות, לאני. הקול פה ממש מחליף את האני. אנחנו סופרים קולות, אנחנו סופרים אנשים. [ד"ר רייספלד מהמהמת בהסכמה] ובוא נדבר גם על המובן הפוליטי הזה. הקולות האלה מתחלקים דמוגרפית, והם מתחלקים לפי קבוצות אוכלוסין, ומי הצביע למי? הקולות של הנשים, המזרחים, האשכנזים, הקולות האלה הם תמיד קולות חברתיים, הם תמיד גם קולות פוליטיים.

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר רייספלד: יונתן נזכר ב"נאום המלך", סרט שמספר על הנסיך המגמגם אלברט, דוכס יורק, שנדרש להפוך למלך במקום אחיו, שוויתר על המלוכה לטובת נישואים שערורייתיים עם אישה גרושה.

‏יונתן: וכל הסרט בעצם מתעד את המהלך הזה, שבו נסיך מגמגם חייב ללמוד לדבר…

‏ד"ר רייספלד: מול האומה.

‏יונתן: מול האומה, בדיוק, וגם דרך הרדיו, אנחנו עוד בלי טלוויזיה, אז בכלל הקול הוא המדיום, שדרכו המלך מדבר, הריבון מדבר. ובמובן הזה גם, וזה נכון לצערי עד היום, אנחנו מזהים את הקול הריבוני, את הקול הסמכותי, עם הקול הגברי. ובאמת "נאום המלך" מראה נורא יפה איך הקול שלנו הוא תמיד קול פוליטי.

‏יש את הסדרה המדהימה "הנבחרות", שהייתה בערוץ 8, על ההיסטוריה של נשים בפוליטיקה בישראל. וזה מתחיל בקטע מדהים של לימור לבנת, אנחנו מזהים את לימור לבנת כיום עם קול נמוך…

‏ד"ר רייספלד: נכון.

‏יונתן: קול גברי, קול סמכותי. ולימור לבנת מדברת על הפעם הראשונה שהיא מגיעה בתור אישה צעירה לכנס בליכוד, ליד שר שמדבר בקול מאוד עמוק וסמכותי, והוא מציג אותה לדבר אל הכנס. והיא מבינה מאוד מהר שאף אחד לא מקשיב לה. הקול שלה דק וגבוה מדי, אז לטענתה הוא גם לא מגיע בכלל עד קצה האולם, כמו הגבר. במקביל, היא גם אישה. ההסתכלות עליה היא כעל אובייקט נשי, ועל כן גם לא שומעים את הקול שלה בכלל כסובייקט פוליטי.

‏ולימור לבנת הולכת אחר כך הביתה, ובאופן מודע היא מתחילה להתאמן מול המראה על להפוך את הקול שלה ליותר נמוך וליותר סמכותי.

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר רייספלד: כי הקול מייצג את הזהות שלנו. הוא מעיד עלינו. לפעמים הוא מספר גם דברים שהיינו רוצים להסתיר. הוא מסגיר אותנו.

‏יונתן: השיחה בינינו כאנשים, הדיאלוג בינינו, הוא בנוי מהמון רבדים, והם מילוליים והם גם לא מילוליים. זה מהקול שהוא מדבר, זה מהטקסטורה של הקול, זה מהוויברציות. יש כל כך הרבה שעובר בינינו. והשאלה אם אתה שם לב לזה או לא.

‏ד"ר רייספלד: ואתה מאוד שם לב.

‏יונתן: כשאתה גדל כאחר, כמישהו שהוא דג מחוץ למים, נקרא לזה, במיליה החברתי שלו, אתה חייב להתחיל להיות קשוב כדי להציל את עצמך. כי הכאפה תגיע. אם אתה מדבר ואתה רואה שנערים מהצד צוחקים ולועגים, אולי כדאי שתתחפף. או אולי כדאי שתדבר אליהם כדי לעמוד על שלך. או ההפך, אתה יכול גם להשתמש בהומור שלך.

‏ד"ר רייספלד: בכל אופן, אסור לך לאבד שליטה לרגע.

‏יונתן: לרגע, בדיוק. אתה חייב להיות בשליטה. כי יכול להיות שתפגע, אבל כן אתה חייב לשלוט בסיטואציה.

‏ד"ר רייספלד: בהקשר הזה אני לא יכולה שלא לחשוב על סדרת ספרי הפרוזה שיונתן כתב, שהגיבור שלה הוא בלש שמלקט סימנים, עדויות ורמזים, במטרה לחשוף את האמת.

‏יונתן: זה הסיבה שבחרתי לכתוב בלש. כלומר, ז'אנר הבלש הוא ז'אנר של חקר. של חקר של זהות, זהות של הפושע, של התרבות שמאפשרת את הפשע, וזה בעצם המהות שלו, קשב ומבט, לראות את הסימנים, לראות את העדויות, כדי לבנות אחר כך את המשמעות ואת הנרטיב של מה שאירע.

‏ד"ר רייספלד: הבלש שלך הוא לא סתם בלש, הוא הומו מוחצן ודברן. בעצם, ההומואיות שלו והדיבור שלו, יש להם בספר תפקיד לא פחות מרכזי מתעלומת הרצח שהוא מנסה לפתור.

‏יונתן: כל החידוש של הספרים מבחינת הספרות העברית, היה שיש לנו פה גיבור שמדבר גם כגבר וגם כאישה. והוא דמות שנעה בין משלבים, הוא דמות שעושה הרבה חיקויים לכל מיני סגנונות דיבור. ויש שם משחק דיבורי, וזה כן איזושהי אמירה שלי חברתית, תרבותית, דרך הבלש.

‏ד"ר רייספלד: לגמרי.

‏יונתן: בוא נשחק עם הקול, בוא נערער על מוסכמות, בוא נשבור.

‏ד"ר רייספלד: לגמרי. גם לשתיקות אתה שם לב.

‏יונתן: אני חושב שאני חייתי את כל חיי עם פחד נורא גדול משתיקה. שתיקה זה הרגע שמאבדים בך עניין. אני מקשר את זה לזה שאני קרוי על שמו, האח המת של אבא שלי שנהרג במלחמת ששת הימים, ולשתיקה של סבא וסבתא שלי. לשתיקה של האובדן. אז במובן הכי חמור, דממה זה ניתוק ופרידה, זה הרגע של המוות.

‏אני חושב שאני תמיד פחדתי נורא מדממה, ותמיד נורא ניסיתי לכסות אותה, כן? בדיבורים.

‏רביד הוא בן אדם ששותק הרבה יותר ממני, והוא בורר את מילותיו בקפידה. ותמיד גם רציתי להיות הבן אדם הזה. חלק מגבריות, זה הרי לא רק לדבר בקול שקט וסמכותי, זה הלא לדבר.

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר רייספלד: איך אתה היום? אם היית יכול, היית בוחר קול אחר?

‏יונתן: לא, כיום לא. עברתי איתו המון שלבים. את יודעת, לימדו אותי להתבייש בו, ועל כן מדי פעם התביישתי בו. אבל מגיל מסוים התחלתי גם להיות יותר בטוח בו. אז קצת כמו היחס שלי לישראל, אולי. [צוחק] אני שונא את מה שאני אוהב, אני אוהב את מה שאני שונא. כאילו…

‏ד"ר רייספלד: אבל זה שלי.

‏יונתן: זה שלי, והוא עולה והוא יורד, והוא בלתי נשלט לפעמים, ואיתו אני חי.

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר רייספלד: כל הסכת, מעצם מהותו, הוא מדיום של קול. הקול מספר את הסיפור.

‏אבל בסיפור הזה של יונתן, הקול הוא הסיפור. הוא הגיבור, הקונפליקט שעומד בפניו, ההתפתחות שהוא עובר. כך שאולי בניסיון למצוא סוף טוב לסיפור הזה, אני שואלת את יונתן אם יש קול שהוא אוהב. והוא אומר שכן.

‏יונתן: האמת, טוב, אני אתחיל לבכות עכשיו, אבל כאילו, התשובה הברורה היא כמובן הקולות של הבת שלי. היא בחיים חודשיים וחצי. את יודעת, והיא התחילה רק עם בכי וצעקה. ועכשיו פתאום יש צחוקים קטנים, ויש פתאום פעיות קטנות, שזה מרגיש כאילו היא מתחילה כבר לדבר, ואנחנו עושים מין איזה דיאלוג של פעיות, [קולות של תינוק] הקול הוא שם, ב… בדבר הכי בסיסי, הקול כמענה וכנוכחות של האחר, כפנייה של האחר אלינו וכפנייה שלנו אליו, וזה…

‏ד"ר רייספלד: בכלל בלי תוכן עדיין.

‏יונתן: בדיוק, וזה מה שאני חווה היום דרכה. ולראות אותו הולך לאט לאט ומתגוון, זה נס, זה באמת, זה דבר מדהים.

‏[קולות של תינוק על רקע מוזיקת הסיום]

‏ד"ר רייספלד: תקשיבו לקול הטרי הזה, המשחקי, שהכל מותר לו, והכל פתוח, ואפשר לנסות, הכל.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה