אנושי, אנושי מדי - פרק 3 | שוש
- אורית ליפקין
- 4 days ago
- 11 min read
אם אתם מרגישים לא בנוח לשמוע דיבורים על סקס, אל תקשיבו למה ששוש בת ה-96 מספרת.
סיפור על הקשר בין סקס לחוכמה לחיוניות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/03/2024.
[מוזיקת פתיחה]
ד"ר רייספלד: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי, עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי.
והפעם, שוש.
[הפסקה]
[מוזיקת רקע]
את שוש פגשתי לראשונה בחוג לכתיבה יוצרת שהעברתי בדיור מוגן. היא הייתה אז בת 78, ומיד היה ברור שהיא לא כמו כולם. ילידת הונגריה, שיער לבן קצר, משקפי ראייה גדולים, תמיד עם מכנסיים וחולצה, אף פעם לא שמלה. קטנה, נמרצת, מחייכת הרבה. החיוך שלה גדול, ומלא שיניים לבנות.
[מוזיקה מסתיימת]
היא שורדת שואה. ב-1944 עלתה עם "עליית הנוער" ברכבת קסטנר. בדרך שהתה כמה שבועות בברגן בלזן, אבל היא לא אוהבת לדבר על זה. היא אומרת שזה בלתי נסבל שכל דבר מייחסים לשואה. "יש לי חברה שאני מאוד אוהבת", היא אומרת, "אבל להיות איתה בשדה התעופה זה סיוט. היא נתקפת תזזית, לא יכולה לעמוד דקה בתור, יוצאת ומסתכלת מה קורה בראש התור, חוזרת ושוב יוצאת לבדוק. היא אומרת - החברה - שזה בגלל התורים באושוויץ, לאוכל, לפיפי. אבל עם כל הכבוד, גם אצלנו היו תורים בברגן בלזן, ואני עומדת יפה מאוד בשדה התעופה".
ככה שוש אומרת, ומחייכת את החיוך הגדול שלה.
[מוזיקת מעבר]
היא כותבת בקלות, בשמחה. פעם למשל, נתתי למשתתפים לכתוב משהו בנושא אוכל. אנשים כתבו על עוגת השזיפים של אמא, על האוכל בקיבוץ. שוש כתבה על בלינצ'ס. הנה הקלטה מהמפגש. ברקע אפשר לשמוע את שאר המשתתפים.
[הקלטה]
שוש: [מקריאה] "בלינצ'ס מכינים מקמח, ביצים, חלב, מים, וקורט מלח. בלינצ'ס הם המאכל האהוב עליו. אשתו אשפית בהכנתם. ב-16 שנות נישואיהם טיגנה ודאי אלפי בלינצ'ס. הוא נהנה מכישוריה, מתפאר בהם בפני חבריו, ולעתים מזמין אותם לטעימה. היא צוחקת משגעון הבלינצ'ס שלו, ולא אכפת לה להכין אותם כל פעם כשהוא מבקש.
למקום עבודתו הגיע עולה חדש. צריך לסייע לו בהתאקלמותו בארץ. הוא מוזמן לבלינצ'ס ממולאים בכרוב. גבר גבוה, ספורטיבי, קירח, עיניים כחולות, פה חושני. בשיחה מתגלה אדם אינטליגנטי, בעל חשיבה מקורית, שופע חוש הומור.
מעל צלחות הבלינצ'ס פוגשות עיני האורח את עיני האישה. משהו ניצת בהם. משהו קורה ביניהם. נדמה לה שמחמאותיו אינן מתייחסות רק לבלינצ'ס. לאחר שהיא מקבלת את הגט המיוחל, הם נישאים. בביתם לא מגישים בלינצ'ס לאורחים." [קולות צחוק] זה לקוח מן החיים.
ד"ר רייספלד: הקטע הזה מאוד מייצג את שוש. הוא קליל וקולח, מתאר את האירועים כהווייתם, בלי הרבה שמות תואר, בלי רגשות. לכאורה סיפור על בלינצ'ס, ובעצם סיפור על נישואים, והתאהבות ובגידה. כי מתברר שזהו סיפור ההיכרות של שוש עם בעלה השני. הוא היה האורח שהוזמן על-ידי בעלה הראשון לטעום מהבלינצ'ס.
לא יודעת אם יצא לכם פעם להנחות חוג כתיבה בדיור מוגן. זה לא סוג הסיפורים שרוב המשתתפים נוטים לכתוב.
[מוזיקת רקע עליזה]
בכל פעם אחרי שהמפגש של החוג הסתיים, והמשתתפים היו עוזבים, שוש הייתה נשארת והיינו מדברות. על כל מיני דברים.
יום אחד, זה היה מיד אחרי שהיא חזרה מחופשה מברייטון, אנגליה, היא סיפרה שנפגשה שם עם "ההודי", ככה היא קראה לו. [מוזיקה מסתיימת] סיפרה שהם מתכתבים כבר שנתיים, סוף-סוף נפגשו, ונכנסו למיטה.
היא הייתה כאמור בת 78. "זה היה כל-כך נפלא", היא אמרה. "לא חשבתי שאזכה שוב לחוויה הזאת". "וואו", אני אומרת, "ובן כמה ההודי"? היא עונה, "34".
[מוזיקת רקע עליזה]
זה נשמע מופרך, ברור, אבל קצת פחות כשמכירים את שוש.
הנה סיפור, בתקופה שהנחיתי את החוג לכתיבה, חשבתי לכתוב ספר שמתרחש בדיור מוגן, וחשבתי לכלול את שוש כאחת הדמויות בו. במסגרת התחקיר שעשיתי, הגעתי לבריכה של המקום ש-שוש שוחה בה מדי בוקר. צפיתי בשוחים ודיברתי עם המציל, קראו לו יואש [במלעיל], והוא היה גבר בן 40, נאה מאוד, וידידותי [המוזיקה מסתיימת]. הוא סיפר קצת על עצמו, על האנשים שבאים לבריכה. שאלתי אם הוא מכיר את שוש. "בטח", הוא אמר, "איזו אישה מדהימה, תראי אותה. היא הרי כמו נערה בת 16, סקרנית, מלאת חיים, נוגעת בכל, רוצה הכל". היא הייתה כבר בת 80. אמרתי לו: "תאר לך שהיה לה סיפור עם גבר צעיר ממנה בהרבה". ואז הוא אמר, אני מצטטת: "תקשיבי, אם עכשיו היא הייתה קוראת לי לעלות לחדר שלה, הייתי בא". סוף ציטוט. בי נשבעתי, ככה בדיוק אמר, ואם לא הייתי שומעת במו אוזניי, לא הייתי מאמינה.
[מוזיקת רקע]
היום שוש כבר בת 96, עדיין חיונית וחדה. לא חדה לגילה. חדה. עדיין נמרצת ולא עושה חשבון [מוזיקה מסתיימת]. מדברת בפתיחות ובאופן מפוכח. מילת המפתח היא אולי, מפוכח. אנחנו עדיין נפגשות, ולאחרונה ביקשתי שתספר לי יותר על הבחור ההודי. אם היא מכנה אותו כך, אז גם אני.
[מוזיקת רקע שקטה]
היא אומרת שהקשר האינטימי ביניהם התחיל עוד לפני הפגישה בברייטון. אלה היו ראשי ימי האינטרנט וה-ICQ, הגרסה הקדמונית של הוואטסאפ. שוש, כהרגלה, מיהרה לאמץ את החידוש, והתכתבה עם אנשים מכל העולם. ביניהם היה "ההודי". היו להם שיחות נפלאות.
שוש: איך זה התחיל עם סקס - אני לא יודעת. אבל זה, היום אני לא מבינה, וזה הלך וזה… זה היה טבעי וזה היה… ככה זה התחיל: "ספרי על עצמך". אז אני סיפרתי שהיה לי בעל א', ב', ג'. "בת כמה היית כשהוא נפטר?" הוא אמר: "מה? מגיל 62, לא היה לך סקס?" ואני אמרתי לו. מולי… אני בת 76, ומולי גבר בן 32. והוא לא מבין. הוא אמר: "איך זה יכול להיות?"
ד"ר רייספלד: הוא ביקש שתשלח תמונה, והיא סירבה. הפציר, והיא שלחה תמונה שלה עירומה, בת חצי שנה.
שוש: והתחילה בינינו סדרת שיחות, שהוא היה המבוגר האחראי [ד"ר רייספלד צוחקת] והוא הוביל אותי. והוא אמר: "את יודעת, תתחילי באיזה גיל שאת רוצה. תשלחי לי תמונה מגיל 12, מגיל 18, לאט-לאט נגיע לתמונה שלך היום". ואני שלחתי לו לאט-לאט את התמונות. והוא ביקש מצלמה. ואני לא כל-כך… לי זה היה זר ומוזר.
ד"ר רייספלד: התביישת בטח, בהתחלה.
שוש: כן. בהתחלה אני לא כל-כך ידעתי איך עושים את זה ומה עושים, ואז הלכתי… אז עוד לא היו מכשירים עם מצלמה. אז קניתי מצלמה, ולו הייתה מצלמה. והלכתי ל-"Sisters"…
ד"ר רייספלד: זאת חנות לאביזרי מין בתל אביב.
שוש: …וקניתי. לא בדיוק, אממ… טוב, לא חשוב.
ד"ר רייספלד: כן.
שוש: כשהגעתי לברייטון, אז הגעתי. אז זה כבר לא היה סייבר, זה כבר היה אמיתי.
ד"ר רייספלד: רגע, וכמה זמן זה לקח?
שוש: לפני המפגש?
ד"ר רייספלד: לפני המפגש.
שוש: שנה. אבל זה ערב-ערב, לילה-לילה.
ד"ר רייספלד: כן.
שוש: זה היה כל-כך טבעי, הכל זרם. אני חושבת שאני גם הייתי קצת מאוהבת בו. ואני חושבת שאני זרמתי איתו, כי אני לא רציתי להפסיד… לאבד אותו. את מבינה? אני בגיל 60 נשארתי לבד. ואישה ממש מאבדת את הנשיות שלה אם היא נמצאת לבד, אפילו אין צורך. והוא היה זה שהחזיר לי את הנשיות.
ד"ר רייספלד: יום אחד הוא הודיע שהוא הבין שהוא מכור למחשב ולכן הוא לוקח פסק זמן למשך שנה מכל עיסוק במחשב, וזה נגמר.
[פונה לשוש] נעלבת?
שוש: לא. היה חסר לי, אבל לא נעלבתי. חוץ מזה, זכותו. אנחנו חברים עד היום ונחמד לנו כשנפגשים, אבל נפגשים לעתים רחוקות ובלי סקס.
ד"ר רייספלד: זה נראה לך מוזר? זה נראה לך, "מה 'כפת לי?" כאילו, שאלת את עצמך, איך זה יכול להיות שבן-אדם צעיר כל-כך…
שוש: תראי, אני… את זה אני לא הבנתי. איך… והוא ידע איך אני נראית וכשנפגשנו, זה לא היה לו… אבל שם התנפלנו… הייתה בינינו התנפלות כזאת. [מחייכת]
ד"ר רייספלד: וואו.
שוש: זה באמת היה וואו. [ד"ר רייספלד צוחקת] עכשיו, למה הוא הלך עם אישה זקנה? אף פעם לא שאלתי, אולי לא העזתי.
ד"ר רייספלד: בכל מקרה, הרווחת.
שוש: גם שיפרתי את האנגלית [ד"ר רייספלד צוחקת]. גם קיבלתי תמונה של גָנֵש.
ד"ר רייספלד: זה האל ההינדי, גנש.
שוש: גם קיבלתי מתנה, כי זאת מתנה.
ד"ר רייספלד: לא רק מה שהיה אז.
שוש: לא, זה מתנה עד היום. ואני, אני מעריכה את זה.
ד"ר רייספלד: עוד נחזור למתנה הזאת.
[מוזיקת רקע שקטה]
תמיד נראה שהחיים האירו פנים לשוש וזרמו על מי מנוחות. אבל לפעמים היה איזה רמז לכך, שאולי הדברים לא תמיד היו פשוטים. פעם למשל, היא אמרה לי שהיא מקפידה לראות רק סרטים עם סוף טוב ובשום אופן לא סרטי מתח או דרמות. כאלה יש יותר מדי בחיים. היא נעשתה פתאום רצינית והשתתקה. אז מה נשאר? שאלתי. "סרטים מצוירים", היא חייכה. "אני נורא אוהבת סרטים מצוירים".
[מוזיקה מסתיימת]
והיה עוד רמז, עבה, כשסיפרה על הדינמיקה הקבוצתית שהשתתפה בה. שוש הייתה מנהלת בית-ספר, וכל המנהלים נסעו לסופשבוע. התיישבו במעגל, וכל אחד התבקש לספר על עצמו.
שוש: ושם אני הייתי גלויה ופתוחה, ואני סיפרתי על עצמי. ומולי ישבה שמנה, והתחילה לבכות ואמרה שיש לי חיים נורא עצובים. וזה עשה לי רע על הנשמה. מה פתאום יש לי חיים רעים ועצובים?
ד"ר רייספלד: הזדעזעת מזה?
שוש: מאוד. ואני מהסיפור הזה יצאתי מפורקת לגמרי. ואז הייתה לי הרגשה שאני יושבת על ארגז, ובכל הכוח שלי אני יושבת עליו שהוא לא ייפתח, שזה לא יהפוך לתיבת פנדורה.
ד"ר רייספלד: שוש סיכמה לעצמה שתי אפשרויות.
שוש: או שאני הולכת עכשיו לטיפול רציני, או שאני יושבת חזק על הארגז הזה. אז החלטתי וישבתי חזק על הארגז הזה.
[מוזיקת רקע שקטה]
ד"ר רייספלד: כששמעתי את הסיפור הזה לראשונה, התפלאתי. לא ידעתי שיש ארגז, תיבת פנדורה. שאלתי את עצמי: "מה יש שם בארגז של שוש שגרם לאישה ההיא לפרוץ בבכי? מה היא מנסה לשמור כלוא?"
במשך השנים, שוש הרגישה כנראה שאפשר כבר לפתוח קצת את הארגז והזמינה גם אותי להציץ. ההקלטות נעשו אצלה בבית ובגינה שליד, לכן שומעים לפעמים ציפורים ברקע, קולות ילדים, רעש.
[מוזיקה מסתיימת]
שוש: הנישואים הראשונים שלי לא היו טובים [ציוץ ציפורים]. אני משכתי אותם כי אדם לבד בארץ בלי משפחה, לא היה לי גב. איכשהו ניסיתי פעם וחזרתי בי. איש הבלינצ'ס נתן לי את הגיבוי, את הכוח. אני התגרשתי, אבל הוא עדיין לא. והייתי חברה שלו. כל העיר ידעה. ניהלתי בית-ספר וידעו שלגברת המנהלת יש מאהב.
ד"ר רייספלד: ואז היא נכנסה להריון. זה היה הריון ראשון בגיל 38, כי בעלה הראשון היה עקר.
שוש: לכן כשאני התגרשתי, לא כל-כך שמרתי, כי הייתי רגילה שלא צריך לשמור. אז נכנסתי ל… די הופתעתי. עכשיו, אני לא יכולה להמשיך לנהל בית-ספר, אישה גרושה עם הבטן. זה עשתה פסיכולוגית בנצרת עילית, אבל פסיכולוגית יכולה מה שמנהלת בית-ספר לא יכולה. פירוש הדבר לעזוב את המשרה. כלומר, אני צריכה לחפש עבודה. כמובן לא כמנהלת, אלא כמורה, עם מחצית משכורת. הרופא לא עודד. להיפך. הוא אמר: "זה גיל מאוחר מאוד". אז עוד לא היה… לא היה אולטרסאונד, בדיקות מי שפיר, לא היה כלום. אז הוא אמר שהריסק פה מאוד-מאוד גבוה בגיל הזה בשביל ילד ראשון.
ד"ר רייספלד: והמאהב?
שוש: הוא מאוד לא רצה. הוא מאוד לא רצה. אז ממנו לא קיבלתי עידוד. מהגינקולוג קיבלתי עידוד להפלה. היחידי שלא רצה זה היה הרופא שביצע את ההפלה. זה היה רופא אחר והוא אמר לי: "זאת הרכבת האחרונה שלך". ואני אמרתי לו: "אני על הרכבת הזאת לא עולה". [צוחקת קלות]
ד"ר רייספלד: אז עשית הפלה.
שוש: והייתי שלמה עם זה. הייתי… רק מדי פעם באה מחשבה, "מה היה קורה?"
[מוזיקת רקע שקטה]
ד"ר רייספלד: זמן קצר אחר-כך, לאצי, כך קראו למאהב, התגרש והם התחתנו. היו להם חיים נהדרים יחד. היה להם טוב. אבל אז פרצה מלחמת יום כיפור, והבן של לאצי נהרג. לאצי נכנס לדיכאון.
[מוזיקה מסתיימת]
שוש: והוא החליט שהוא יכול לשקם את חייו רק אם יעשה עוד ילד [ציוץ ציפורים וקולות ילדים]. עכשיו, מה אני עושה? אני במצב lose-lose. יכולתי להתעקש לא להתגרש. אז אני חיה עם גבר שלא רוצה אותי, שבמצב דיכאון, ש… ש… ש… או שאני משחררת אותו, ואז אני נשארת לבד. ואני בחרתי ב… בשני. אבל זה, זה היה נורא.
ד"ר רייספלד: אז התגרשתם בשביל שהוא יעשה עוד ילד?
שוש: ועשה. שניים.
ד"ר רייספלד: כלומר, בתחילת היחסים, בגיל 38, שוש הרתה, אבל הפסיקה את ההריון, כי הם עדיין לא היו נשואים והוא לא רצה ילד. עכשיו, כשהיא הייתה כבר בת 50, הוא מאוד רצה, באופן נואש, אבל היא כבר לא יכלה.
שוש: אני יצאתי מאוד א… פגועה. פחות פגועה כ-שוש, יותר פגועה כאישה. כלומר אני לא מספיקה, אני לא מספקת, אני כלום. והיה מדובר פה בילד, אז אני גם… בת 50 [ד"ר רייספלד מהמהמת], אני גם, גם לזה כבר לא מסוגלת. ואז אני אמרתי, עכשיו יש לי שתי אפשרויות: או שאני שוכבת עם כל אחד שנקרה לדרכי, או שאני נרשמת לתואר שני [ד"ר רייספלד צוחקת], ומפני שאני אישה מאוד מכובדת, נרשמתי לתואר שני ושכבתי עם המרצה שלי. [ד"ר רייספלד צוחקת]
[מוזיקת מעבר]
ד"ר רייספלד: איך זה קרה?
שוש: הקשר נוצר ככה: אני הייתי מפורקת. נרשמתי, הלכתי ללימודים, אבל…
ד"ר רייספלד: באיזה נושא?
שוש: בסוציולוגיה. ישבתי בהרצאות. מה… משהו התרחש שם.
ד"ר רייספלד: כדי לעבור את הקורס, היה צריך להגיש עבודה סמינריונית, אבל שוש הרגישה שהיא לא יכולה לאסוף את עצמה לעשות את זה.
שוש: אז באתי לשעת קבלה שלו ואני אמרתי: "תבין שאני לא מסוגלת לכתוב, לא מסוגלת". על זה הוא אומר לי: "כן, אני יודע שהבן נפל". ואני התפרצתי, ואני אמרתי לו: "זה לא רק זה". ואני שפכתי. והוא ישב והקשיב וכך זה התחיל. הוא טילפן אם הוא יכול לבוא [ד"ר רייספלד מהמהמת]. היוזמה באה ממנו - טלפון אם "אני יכול לבוא". "בבקשה". הוא בא בשעה שתיים בצהריים. שאלתי אם הוא רוצה כוס קפה, הוא אמר: "לא", ונכנסנו למיטה.
ד"ר רייספלד: היום זה לא היה עובר. זה מרות, זה מרצה.
שוש: גם אז זה לא היה עובר.
ד"ר רייספלד: כן.
שוש: אז… גם הוא הופתע, גם אני הופתעתי. אז הוא עוד אמר - את זה אני זוכרת - "כנראה אנחנו מבוגרים מדי בשביל משחקים מטופשים". אז, אז אני הייתי כבר בת 50 כשהכרתי אותו. הוא היה חמישים ושלוש, ארבע.
ד"ר רייספלד: לגבר הזה קראו יוסף, וגם הוא היה נשוי.
שוש: לא היו לי בכלל נקיפות מצפון [ציוץ ציפורים וקולות ילדים], כי ידעתי את היחסים ביניהם שהיו לא רק קטסטרופליים, גם הרסניים. זה היה משהו נורא. בכלל לא רציתי שהוא יתגרש. לי זה היה מאוד נוח. אני שמרתי על העצמאות שלי, הייתה לי הדירה שלי, החיים שלי. היה טוב. ויום אחד אני באה הביתה ואני מוצאת שם שתי מזוודות באמצע החדר עם מטרייה. בחודש יולי. הוא עזב את אשתו. איך נבהלתי, אלוהים.
[מוזיקת רקע שקטה]
ד"ר רייספלד: התברר שאשתו גילתה את דבר הרומן, הוא עזב את הבית, וזה היה ממש לפני שהוא עמד ליסוע לארצות הברית לשבתון מטעם האוניברסיטה. הוא רצה ש-שוש תצטרף אליו כדי שיתחילו שם את חייהם המשותפים. אבל לה הייתה עבודה בארץ שהיא הייתה מחוייבת אליה, כך שהוא נסע, והוחלט שהיא תיסע אליו בכל פעם שיהיה חופש ארוך מבית-הספר.
שוש: אני נסעתי בחופשת החגים, והתוכנית הייתה שאבוא עוד פעם בחופשת הפסח. הוא טילפן שהוא לא מרגיש טוב, אם אני יכולה לבוא. אמרתי: "כן, אני מסדרת את הכל". ואני תוך שלושה ימים באמת סידרתי את הכל. ואני מגיעה ללוס אנג'לס, אחרי טיסה אינסופית, באפיסת כוחות, והוא איננו. חברה משותפת מחכה לי עם כוס מים ביד [צוחקת] ועל ידה עומד גבר צעיר. והשאלה הראשונה שלי: "איפה יוסף?" הוא אומר לי, "יוסף איננו". והיא דוחפת לי את המים.
[מוזיקת רקע שקטה]
ד"ר רייספלד: יוסף נפטר באותו לילה מהתקף לב.
[הפסקה]
כך התוודעתי למשהו ממה ש-שוש כלאה בתוך הארגז שלה, ולמדתי שארגזים יכולים להיות פריט שימושי בחיים של אנשים. מתברר שלא חייבים לדבר על הכל, לעבד, לנתח. זאת אומרת, לא לכולם זה מתאים. יש אנשים שמתגברים על טראומות תוך כדי תנועה, תוך כדי החיים עצמם.
באשר לגברים, הם תמיד היו מרכיב חשוב בחייה והיא אהבה אותם, אבל לא בכל מחיר.
הנה, למשל, באחד המפגשים של חוג הכתיבה הקראתי את השיר של חיים נחמן ביאליק, "הכניסיני תחת כנפך" [מוזיקה מסתיימת], אתם מכירים. ביקשתי מהמשתתפות, כולן נשים, לנסח תשובה לביאליק, הגבר, כאילו הוא כתב את השיר להן. הנה מה ש-שוש כתבה.
שוש: [מקריאה] "הגיע עוד שיר מח' נ'. אני בכוונה לא אומרת שקיבלתי שיר, כי הוא לא מסר לי אותו אישית. התגנב לביתי כשהייתי בעבודה והחליק את הדף דרך החריץ מתחת לדלת. מצאתי אותו על הרצפה כשבאתי הביתה. זה כל-כך אופייני לו. במקום להיות ישיר, הוא בא בחשאי, משאיר עקבות ומסבך את החיים. בשיר הוא מבקש ממני להיות אם ואחות, וקַן לתפילותיו הנידחות. השיר הזה הביך אותי. אינני מתאימה להיות אם ואחות, וקֵן לתפילות נדחות. אני מתאימה להיות חברה, רעיה, מאהבת, אישה. ח' נ' מחפש תשובות לשאלות קיומיות ופתרונות לסודות ולרזי החיים.
'מה זה נעורים?' הוא שואל. איך אפשר להסביר זאת למישהו שנולד זקן וחי כזקן.
ומה זאת אהבה? הוא יודע יפה מאוד מה זאת אהבה כשמדובר באהבה עצמית. הוא נרקיסיסט, אוהב ומעריך את עצמו וחשוב לו שכולם יעריכו את כשרונו ויכבדו את דעתו.
אהבת אישה אתה מחפש? אז אל תהיה אנוכי. תלמד להעניק. תהיה אתה התומך. פנק אותה בגילויי אהבתך, במקום להתכרבל בחיקה כתחליף לאם.
ח' נ' מתבכיין כדרכו. הוא אומלל, חלומותיו נגוזו, גם הכוכבים רימו אותו, ונשאר עם תחושת ריקנות נוראה. האם הוא מצפה ממני למלא את החלל? ודאי מצפה לתגובה. אינני רוצה להתעלם ממנו ולהעמיד פנים כאילו לא מצאתי את הדף. אינני רוצה לפגוע בנפשו הפולנית המסוכסכת, אבל אני גם לא רוצה לשקר ולהשלות אותו. הוא צריך להבין שעליו לחפש חיק אחר.
אולי הוא לא בחר רק בי? אולי אני לא היחידה שקיבלה את השיר? אולי הוא פיזר אותו תחת דלתות נוספות? זו מחשבה מנחמת, אבל אין דרך לדעת. אחשוב איך להגיב."
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: אחרי בן-הזוג השלישי, לא היה לשוש בן-זוג נוסף.
[פונה לשוש] איך זה? איך את מסבירה את זה? כשיש למישהו יכולת לאהוב…
שוש: א… ניסיתי, לא מצאתי אף אחד.
ד"ר רייספלד: באמת?
שוש: תראי, אני לא… מיטה לא מספיקה. עם הבעל הראשון היו לי הרבה קשיים [מוזיקה מסתיימת] ואני לא פעם כעסתי עליו ואמרתי לו: "אתה יודע, אתה מנסה לתקן עם הזין שלך מה שאתה מקלקל עם הראש, וזה לא הולך, זה פשוט לא עובד".
וב-לאצי הייתי מאוהבת בטירוף. הייתה משיכה גופנית. הוא לא היה משכיל במיוחד, אבל שכל בריא וחוש הומור וספונטניות ודברים לא צפויים.
יוסף היה חכם. היה לי טוב איתו מבחינה אינטלקטואלית.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: וההודי?
שוש: לא יודעת, הוא הקסים אותי ללא סקס. השונות שלו…
ד"ר רייספלד: כן…
שוש: התגובות הבלתי צפויות שלו, והחכמוּת. הוא חכם, הוא פשוט חכם. [ד"ר רייספלד מהמהמת] פעם אמרתי לו שיש לו הומור הונגרי. הסקס זה היה מתנה נוספת שקיבלתי.
ד"ר רייספלד: את עדיין משתמשת?
שוש: כן. זאת מתנה שקיבלתי ממנו.
ד"ר רייספלד: אולי זה משאיר אותך צעירה?
שוש: אני חושבת שכן. תראי, זה לא חיי מין, אבל זה בכל זאת סוג. זה חיי מין בלי… בלי פרטנר, לבד. עם פנטזיות. איפה יש אישה בת 96 עם חיי מין?
ד"ר רייספלד: באמת איפה?
[מוזיקת רקע]
באופן אישי, היא נותנת לי תקווה, שוש. לאו דווקא בגלל העזרים שאפשר להשתמש בהם, אלא בגלל מה שהיא אמרה לי לא מזמן.
[מוזיקה מסתיימת]
שוש: כשאני לבד בבריכה ואני… אני אומרת שאני מתעלסת עם המים. אני שוחה גרוע מאוד, ובשחייה הגרועה שלי אני מתמסרת, זה כאילו 1,000 ידיים מלטפות אותי. [מוזיקת רקע] רק כשאני לבד בבריכה.
ד"ר רייספלד: כך שהיא נותנת לי תקווה שאפשר להזדקן בלי להתייבש ובלי לאבד את התשוקה לחיים.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
Comments