top of page

אנושי, אנושי מדי - יהודה | פרק 1

Updated: Apr 12

מה קורה, כשאדם מגלה שמה שחשב על זהותו לא נכון? ומה עובר עליו כשזה קורה לו לא פעם אחת, אלא שלוש פעמים? הסיפור המטלטל של יהודה קנטור.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/03/2024.

ד"ר רייספלד: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי.

והפעם, יהודה.

מה קורה לאדם שמגלה יום אחד שכל מה שחשב על עצמו, על זהותו, לא נכון? הוא חשב ש-א', התברר ש-ב'. לא ב', ת'. ומה עובר עליו, איזה שינוי חל בו כשזה קורה לא פעם אחת אלא שלוש פעמים? שלוש פעמים שבהן הוא מגלה שמה שחשב על קורות חייו לא נכון. פשוט לא נכון. ואז, כשהאמת העירומה נחשפת, האמת האמיתית, זאת שמגובה במסמכים ובראיות, מתברר ש...

הינה הסיפור של יהודה קנטור. כילד, יהודה גדל בעפולה, בן יחיד להורים שעלו מפולניה, אמא בתיה ואבא אשר קנטור. הוא היה תלמיד מצטיין ושיחק שח, אהב לקרוא והשתתף בהצגות. אחרי התיכון הוא התגייס לצבא, השתחרר והתחיל ללמוד פיזיקה בטכניון. מסלול חיים. אבל יום אחד, כשהוא היה בן 24, הוא נפגש עם דנה, חברה מהתיכון.

יהודה: ואז דיברנו, אני כבר לא זוכר, כל מיני נושאים. ובאיזשהו שלב, משום מה, עלה לי הרעיון לשאול אותה, 'תגידי, דנה, את יודעת משהו עליי, משהו מיוחד?' אז היא אומרת לי, 'בוודאי שאני יודעת, כולם ידעו'. וואו, מה זה כולם ידעו? מה ידעו? אז היא אומרת לי, 'אנחנו כולנו ידענו שאתה מאומץ'. אני הייתי בשוק. אפילו שהיו לי פה ושם תחושות, במיוחד ש... ילדים קטנים, כשהם רבים, אז הם אומרים 'אמא שלך חורגת', 'אתה מאומץ'.

ד"ר רייספלד: אמרו לך את זה?

יהודה: כן, אמרו לי את זה, אבל אני הייתי בא הביתה, אז אמא הייתה אומרת, אבא ואמא היו אומרים 'מה פתאום, אתה לא מאומץ, לא, הילד שלנו'. וזהו.

ד"ר רייספלד: כך שרק בגיל 24 שמע יהודה לראשונה שהוא מאומץ.

יהודה: וחזרתי הביתה, אל ההורים שלי, ואכלנו ארוחת צוהריים. בסוף הארוחה, עם הלפתן, קומפוט, אז אמרתי להם, עכשיו אתם תספרו לי מה האמת. לא יכול להיות שאני לא יודע משהו שכל עפולה ידעה. אבא שלי, תמיד הוא הרי הדחיק דברים. 'מה פתאום, אתה הילד שלנו. מה? הילד שלנו, איזה מאומץ ואיזה בטיח?' אבל אמא שלי בכתה, והיא אמרה, 'די, צריך לספר את האמת'. והיא הודתה שהיא... נלקחתי מ... היא קראה לזה מוסד. זה לא היה מוסד, זה היה משפחת אומנה שהיו לה כמה ילדים. והיא באה והיא ראתה אותי, ישבתי על הסיר וצחקתי ועשיתי לה חיינדלאך, ומאוד מצאתי חן בעיניה. עשיתי לה צחוקים וזה, כי רציתי את החיבה שלה. כנראה עשיתי את זה לכולם.

ד"ר רייספלד: רצית שייקחו אותך.

יהודה: רציתי שייקחו אותי, כן, שיהיה לי אבא ואמא.

ד"ר רייספלד: מממ.

יהודה: ואז היא לקחה אותי לעפולה.

ד"ר רייספלד: בן כמה היית?

יהודה: כשאימצו אותי? שנתיים וחצי.

ד"ר רייספלד: אני שואלת את יהודה מה הוא הרגיש כשנודע לו פתאום, בעצם כמעט במקרה, שהוא מאומץ.

יהודה: אני הרגשתי, באיזושהי צורה, פגיעה. לא פגיעה שאני לא יכול לצאת מזה, אבל מין פגיעה חברתית-משפחתית כזאת, נקרא לזה. איך זה שכולם יודעים מי אני ולא... ולא מודיעים, לא אומרים לי. אני לא הייתי בורח מהם ולא... אני תמיד הרגשתי שיש לי אפילו עדיפות על ילדים ביולוגיים, אותי בחרו. ילד ביולוגי מגיע, הוא מוצלח מאוד, חדוות ההורים. מוצלח פחות, גם כן חדוות ההורים, אבל זה ילד ביולוגי. אני תמיד הרגשתי שהם בחרו בי.

ד"ר רייספלד: זה מחשבות של אחרי.

יהודה: נו, ברור.

ד"ר רייספלד: אבל אני שואלת על הרגע הזה. הרי שנים...

יהודה: לא ידעתי אם נכון.

ד"ר רייספלד: לא ידעת.

יהודה: כן.

ד"ר רייספלד: לא רק שלא ידעת, אלא גם כל הסביבה ידעה, ורק אתה אחרון.

יהודה: זה מאוד מעניין. זה מעניין לעשות על זה איזשהו מחקר חברתי קטן. זה לא ‏צריך מחקר ענק. איך זה שהסתירו ממני הילדים, הסתירו ממני כל התיכון, כל בית הספר היסודי, לא אמרו לי 'אתה ילד מאומץ'. מעולם לא דיברו על זה. אפילו דודה שלי, שהייתה כמו חברת נעורים שלי, שאני מאוד אהבתי אותה, לא דיברה אף פעם על זה.

ד"ר רייספלד: "מעניין לעשות על זה מחקר", יהודה אומר, והתגובה הזאת קצת מפתיעה אותי. אפשר היה לצפות שגילוי כזה יעורר בו מצוקה רגשית כלשהי, אולי כעס או עלבון. כולם חלקו סוד עליו, ורק הוא התמים, הפתי, לא ידע כלום. אולי בהלה מסוימת, כי אם כך, מה עוד הוא לא יודע? אבל יהודה אומר שהוא לא הרגיש אף אחד מהדברים האלה.

יהודה: לא, לא, לא. אני בן אדם בוגר, אני גם קראתי ספרים על הדברים האלה. הייתה לי השכלה מאוד רחבה. אני ידעתי שאימוץ זה קטע שבו מקבלים אותך כבן משפחה.

ד"ר רייספלד: אני שואלת את עצמי, האם התגובה השכלתנית הזאת התגבשה במשך השנים, או שכבר אז היא הייתה כזאת?

הוריו המאמצים סיפרו ליהודה שאמו הביולוגית הייתה תימנייה.

יהודה: אמא שלי מאוד מאוד התקשרה אל העדה התימנית. בזמנו גידלו עיזים, ואמא שלי הייתה זאת שמחלקת תרופות לתימנים שגידלו את ה... התימנים לא ידעו איך לטפל בעיזים. היה צריך להדריך אותם איזה תרופות, כמה זמן נותנים וזה.

ד"ר רייספלד: תרופות לעיזים?

יהודה: כן, שלא יהיו תולעים. יש המון תרופות. ובאו אלינו הביתה המון תימנים. אמא שלי מאוד אהבה את התימנים, אז היא תמכה בהם ועזרה להם. זה הסיפור שלה.

ד"ר רייספלד: אז היית תימני בין אשכנזים?

יהודה: כן.

ד"ר רייספלד: לא שמת לב שאתה שונה?

יהודה: [צוחק] אולי שמתי לב, אבל... לא יודע, לא זוכר. הטריד אותי קצת הדבר הזה שאני קצת כהה, כי רוב התלמידים בכיתה, במיוחד הבנות, היו בהירות. תמיד בתמונות הייתי מופיע עם פנים כהות. גם לאבא שלי, היה לו צבע עור די כהה. בוא נגיד שבפולניה מיד ידעו שהוא יהודי. וגם אמא שלי, שיער שחור עבה תמיד וגם שזופה, אז לא נראה היה שאני שונה.

ד"ר רייספלד: יהודה המשיך בחייו. הוא סיים תואר ראשון ואחר כך שני בפיזיקה בטכניון, התחתן ונולדו לו ילדים. ב-1985 נפטרה אמו המאמצת, ושבע שנים אחר כך נפטר גם אביו. יהודה הגיע לפנות את בית הוריו. באחת המגירות הוא מצא מסמך, תעודת רישום בספר התושבים של מדינת ישראל. זה היה מין ספח ארוך שכלל את הפרטים הבאים: תאריך הלידה שלו, 8 באוקטובר 1950, הכתובת, מעברת עין שמר ג', ושם האם, זוהרה מדעי. לראשונה נודע לו שמה של אמו הביולוגית. ועכשיו, כשהוריו המאמצים כבר לא היו בחיים, הוא החליט לפתוח את תיק האימוץ. הוא הלך למשרד הרווחה ושם איתרו את התיק מיד. איפשרו לו לראות ולצלם ממנו כמה מסמכים. אחד מהם היה כתב האימוץ, חתום על ידי שופטת, שמאשר לזוג קנטור את האימוץ כחוק. מסמך אחר שראה היה כתב ויתור. יהודה מראה לי צילום שלו. זו הצהרה של האם, זוהרה, בת יצחק וחמאמה, שלפיה היא מוותרת מרצונה הטוב ובדעה צלולה, כך כתוב, על הילד שילדה. היא מוסרת אותו לאגף הילד והנוער כדי שיעבירו אותו לאימוץ. לא קל לאדם לדעת שאמו ויתרה עליו מרצונה הטוב ובדעה צלולה. אבל יהודה חזר לביתו ולחייו. השנה הייתה 1992. עברה שנה ועוד אחת, ואז התחילו להתעורר ביהודה ספקות. אולי אמו לא ויתרה עליו מרצונה הטוב ובדעה צלולה? המשפט הזה רדף אותו. מה פתאום שאמא תוותר כך על בנה? הוא נזכר שבעצם כשהגיע לרווחה, לא איפשרו לו להסתכל בתיק האימוץ באופן חופשי.

יהודה: הם אמרו שהם לא יכולים להראות לי את תיק האימוץ, ולא נתנו לי. נתנו לי כמה מסמכים לצלם. אז בגלל שהייתה הסתרה מתיק האימוץ שלי, חשבתי שמשהו בעברי לא היה חוקי.

ד"ר רייספלד: אחד המסמכים שכן נתנו לו לצלם היה כתב הוויתור, אבל הוא נראה לו מוזר.

יהודה: כתב הוויתור הזה הכניס בי ספקות כי לא ראיתי טביעת אצבע, לא הייתה חתימה של האמא, טביעת אצבע, לכן חשבתי שזה איזשהו כיסוי. גם אני יכול לקחת טופס של כתב ויתור ולכתוב.

ד"ר רייספלד: והיה עוד משהו.

[הקלטה] דוברת: בקבוקי תבערה ויריות לעבר שוטרים היום בעיירה הסמוכה לנמל התעופה בן גוריון. [ברקע קול צעקות של אנשים]

ד"ר רייספלד: בפסח 1994 כל מהדורות החדשות נפתחו בסיקור אירוע יוצא דופן, שבמרכזו עמד הרב עוזי משולם. משולם, וכמה מחסידיו, התבצרו בביתו של משולם ודרשו להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את מה שקיבל את השם "פרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן". הטענה הייתה שבשנים הראשונות למדינה נעלמו אלפי תינוקות וילדים, בעיקר תימנים, כאלה שהגיעו לארץ בשנים 1949 ו-1950 במבצע על כנפי נשרים. נעלמו וליתר דיוק נחטפו. בעיקר דובר על תינוקות שנעלמו מבתי חולים, זאת אומרת, תינוק אושפז, וכאשר ההורים באו לבקר אותו, הוא כבר לא היה שם. נאמר להם שהילד נפטר, אבל הרבה פעמים לא הראו להם את הגופה וגם לא את הקבר. משולם, יליד תימן בעצמו, טען שהילדים נחטפו ונמסרו לאימוץ או שנמכרו לגורמים רפואיים בארצות הברית וקנדה לצורכי מחקר. האצבע המאשימה הופנתה לממסד המפא"יניקי, שהיה נגוע ביהירות ובגזענות כלפי העולים החדשים. כיוון שמשולם וחסידיו היו חמושים, ואיימו להבעיר את המקום, הבית שבו הם התבצרו כותר על ידי כוחות ימ"מ וצלפים. [ברקע קול צעקות של אנשים] התקשורת עקבה אחרי המשא ומתן שהתנהל שם במשך שבעה שבועות. אז פרצו כוחות המשטרה אל הבית, עצרו את המשתתפים והאירוע הסתיים. אבל פרשת ילדי תימן, שקודם לכן נודעה למעטים בלבד, זינקה למרכז הדיון הציבורי. היא חלחלה עמוק לתודעה הציבורית וגם לזו של יהודה.

יהודה: פרשת ילדי תימן הגיעה לממדים כאלה שדיברו על זה בכל מהדורות החדשות, היו חיפושים, ההורים פתאום התחילו לצאת ולהגיד 'איפה הילדים?' ואז חשבתי ש… וואו, חטפו אותי.

ד"ר רייספלד: ההכרה הזאת זעזעה את יהודה. הוא החליט לצאת לתקשורת, נחוש למצוא את אמו הביולוגית. הראיון הראשון שנתן היה לכתבת שער במוסף סוף השבוע של הארץ. וכשנשאל למה הוא מחפש את אמו ולא את אביו, הוא ענה שאבא לא חסר לו. אמו המאמצת, כך סיפר, הייתה מסורה אבל חמת מזג, וכשהייתה מתרגזת היא הייתה קוראת לו בשמות גנאי ביידיש. למשל בכינוי שבתרגום חופשי הוא משהו כמו "בן האישה האחרת".

יהודה: היא הייתה קוראת לי Сукин сын [סוקין סין].

ד"ר רייספלד: מה זה?

יהודה: Сукин сын [סוקין סין] זה ברוסית בן זונה, אבל זה בן כלבה. כינויים שאני כבר אפילו שכחתי. אם אני הולך קצת לשלום עליכם, אני רואה את הקללות שלה.

ד"ר רייספלד: האב, יהודה סיפר, היה צועק לפעמים מתוך שינה, "יהודה'לה, יהודה'לה, גוועלד". כלומר, "הצילו, אל תיקחו אותו". וכשיהודה שאל אותו לפשר הסיוטים, האב אמר שהוא חולם שבאים לקחת ממנו את יהודה. הוא אמר ליהודה שאלה סתם חלומות רעים.

אחר כך היו עוד כתבות ועוד ראיונות בעיתונות ובטלוויזיה. יהודה פנה באמצעותן לציבור בבקשה שיעזרו לו לאתר את אימו, שממנה נותק כשהיה תינוק. הוא סיפר שבסך הכול הייתה לו ילדות טובה, אבל אושר של משפחה אחת, אמר, לא יכול לבוא על חשבון עוולה שנעשתה למשפחה אחרת. יהודה היה כבר בן 46.

יהודה: פרסמתי בעיתון אפילו טלפון שלי. הכול, טלפון, הכול, שיוכלו לפנות אליי.

ד"ר רייספלד: וצלצלו אליך אנשים?

יהודה: המון. יש לי אפילו עד היום את המחברת שאני רשמתי את מספרי הטלפון. המון תימנים. אבל המון גם אנשים ממרוקו, מרוקאים.

ד"ר רייספלד: שמה, שהם חשבו שאתה הבן שלהם?

יהודה: כן, אבל זה לא... לא יכול להיות. הם עלו בשנת 56' והסיפור שלי משנת 50', אז זה לא מתאים. אבל התקשרו. והתחלתי לצאת בשבתות, משפחות שביקרתי בכל רחבי הארץ.

ד"ר רייספלד: שאמרו ש...?

יהודה: אמרו לי 'תשמע, אתה דומה לבן'. הם היו בטוחים שזה אני, אז עשיתי איתם בדיקת רקמות.

ד"ר רייספלד: זו בדיקה שיכולה להוכיח או לשלול קרבה משפחתית.

יהודה: אז עשיתי בערך, אני חושב, שש, שבע בדיקות עם האנשים שנראו לי הכי מתאימים.

ד"ר רייספלד: שהם ראו אותך ופרצו בבכי ו...?

יהודה: אה, תראי, כל האמהות התימניות, כשאני באתי, חיבקו אותי ונישקו אותי, כאילו אני באמת הבן שלהן.

ד"ר רייספלד: אבל שום התאמה לא נמצאה. סיפורו של יהודה התפרסם בכל העולם. עמותת עמרם, שהוקמה כדי לקדם את פרשת ילדי תימן, תרגמה אותו לכמה שפות זרות, אך למרות כל הניסיונות והמאמצים, יהודה לא מצא את משפחתו הביולוגית ולא קיבל אפילו רמז באשר לנסיבות שבהן נותק ממנה.

עד 2016. באותה שנה התגייסה לטובת הפרשה חברה בשם MyHeritage. זו חברה שמתמחה באיסוף נתונים, שהצלבה ביניהם מאפשרת לאנשים לגלות קשרי משפחה ביניהם. בין היתר יש לה מאגר דנ"א עצום, שכולל מיליוני נתונים. MyHeritage פנתה לציבור והזמינה כל אדם ממוצא תימני, שרוצה בכך, לבוא ולתת דגימת רוק לצורך בדיקה גנטית, חינם. ככה הם קיוו לאפשר למשפחות למצוא את יקיריהן האבודים. יהודה הגיע, מסר דגימה וחיכה לשמוע אם נמצאה התאמה גנטית בינו לבין אדם אחר במאגר. לא נמצאה התאמה, אבל לחברת MyHeritage יש עוד מאגרי נתונים, לא רק של דנ"א. למשל של מצבות. יש לה מאגר צילומים של כל המצבות בארץ. והינה, בבית העלמין של ראש העין נמצאה מצבה עם השם זוהרה סירי, ומתחת לשם נכתב בת יצחק וחמאמה. ואלה הרי שמות הוריה של זוהרה, אמו הביולוגית של יהודה, כפי שהופיעו בכתב הוויתור שהיה בתיק האימוץ שלו. הינה נמצאה האם הביולוגית. יהודה לא יכול היה לפגוש אותה, כי היא נפטרה 17 שנים קודם לכן, אבל הוא יכול לפגוש את ילדיה האחרים, האחים שלו. MyHeritage איתרה אותם, ובדיקות הדנ"א הוכיחו מעבר לכל ספק שהם אחיו הביולוגיים של יהודה, אחיו למחצה. האב אחר, אבל האם, אותה האם, זוהרה בת יצחק וחמאמה. התקשורת סיקרה בהתרגשות את האיחוד המשפחתי של מי שהפך כמעט לסמל של פרשת ילדי תימן.

[הקלטה] רינה מצליח: 20 שנה מחפש יהודה קנטור את משפחתו. בכל פעם שפרשת הילדים החטופים הייתה בכותרות, היה ראשון להתייצב. והינה מגיע רגע המפגש ואיתו המבוכה והשתיקה.

[הקלטה] יהודה: רואים משהו?

ד"ר רייספלד: האחים לוחצים ידיים, מציגים את עצמם, מסתכלים יחד על האלבום המשפחתי.

[הקלטה]

יהודה: האמא זאת מצד שמאל.

דוברת: כן.

דוברת: כן.

דובר: מצד שמאל, בדיוק.

יהודה: מי מכן הכי דומה לאמא? מכן? מהבנות?

דוברת: לי אומרים שאני דומה לה בתנועות, בהליכות.

ד"ר רייספלד: אז תאר לי את המפגש.

יהודה: המפגש, אני אגיד לך את האמת, אני... אני טיפוס שיכול להתרגש מחלל שנופל, לשמוע את החיילים מצדיעים ושרים את "התקווה" והעיניים שלי זולגות דמעות, אני מתרגש מזה. אבל דווקא בנושא שלי לא הרגשתי מי יודע מה מרוגש. לא יודע למה. אני חושב שהם התרגשו יותר. הם אמרו בפגישה שהם לא ידעו. הם לא ידעו שהיה להם אח. ככה הם אמרו.

ד"ר רייספלד: אז מה קרה לאח הזה שהיה ונעלם? האחים מנסים להעלות השערות.

[הקלטה]

דוברת: זה לא ייתכן שהיא מסרה אותו. מה ש... השערה שלי, היא לא הייתה, אמא שלי, אישה בריאה, כנראה אמרו לה 'אנחנו לוקחים אותו לטפל, עד שתרגישי טוב ונחזיר לך'. יכול להיות.

יהודה: אז למה היא לא, בוא נגיד, המשיכה לחפש אותי?

דוברת: יכול להיות שאמרו לה גם שנפטר.

ד"ר רייספלד: כיוון שהאם כבר לא הייתה בחיים, לא היה את מי לשאול, ובכל זאת המפגש המשפחתי הזה הרגיע את יהודה. בסוף הכתבה שליוותה את המפגש הוא אומר,

יהודה: התחושה היא תחושה של סיום, של סגירת מעגל. אני לא אפרוץ פה בבכי לידך, אבל זאת סגירת מעגל סופית.

ד"ר רייספלד: ובכן, לא ממש סופית, כי שנתיים אחר כך התגלה מידע חדש, ששוב טרף את הקלפים.

למקום הזה בסיפור נכנסת דמות נוספת, נונה דולברג. ב-2017 היא התחילה לחקור את פרשת ילדי תימן כאדם פרטי לחלוטין, סקרן ורגיש לעוולות חברתיות. באותה שנה עלה לאוויר אתר האינטרנט של עמותת עמרם, ונונה נכנסה לאתר לקרוא את סיפורי המשפחות. היא הייתה מזועזעת. היא התחילה ללמוד את הנושא, וככל שהתעמקה בו, נחשפו לה עוד עובדות ועוד סיפורים וסתירות. בין שאר החומרים היא נתקלה בסיפור של יהודה, וקראה את המסמך שנשא את תאריך הלידה שלו, 8 באוקטובר 1950, הכתובת, מעברת עין שמר, ושם האם, זוהרה מדעי. באותה תקופה עלה לאינטרנט גם אתר ארכיון העיתונות שכלל את כל העיתונים שיצאו בארץ במאה ה-20, ונונה התחילה לנבור בו בעזרת תחקירנית. והינה, ב-8 באוקטובר 1950, תאריך הלידה של יהודה, הופיעה בעיתון ידיעה על כך שבמעברת עין שמר נמצא תינוק בן יומו עטוף בסמרטוטים בשירותים של המעברה. חצי שנה אחר כך הופיעה עוד ידיעה, אמו וסבתו של התינוק הנטוש נמצאו והובאו לבית המשפט המחוזי בחיפה. הן נידונו למאסר על נטישת תינוק. שמה של האם, זוהרה. שם הסבתא, חמאמה. אמו וסבתו של יהודה. ובכן, יהודה לא נחטף. אמו הייתה בת 17 כשנכנסה להיריון מחוץ לנישואים, חרפה במושגי התקופה. ייתכן שאימה, היא ששכנעה אותה להיפטר מהתינוק, הרי אי אפשר שתגדל אותו לבד, ומי יתחתן איתה ככה? וכך, מיד לאחר הלידה, הן לקחו את התינוק והניחו אותו בשירותי המעברה, אולי בתקווה שבמקום שכל כך הרבה אנשים נכנסים אליו, מישהו ישים לב אליו בהקדם ויאסוף אותו. למרבה המזל, כך אכן קרה. סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, התגלתה האמת. אבל לא מבחינת יהודה, הוא לא הכיר את האישה הזאת, נונה דולברג, שגילתה את פרטי לידתו, וגם לא את דף הפייסבוק שבו פרסמה את הממצאים האלה, כמו ממצאים של מקרים אחרים שחקרה בפרשת ילדי תימן. היא גילתה שאף לא אחד מהאנשים שנטען שנחטפו, באמת נחטף, דבר שעורר עליה את זעמם של פעילי העמותות. האשימו אותה שהיא סוכנת שב"כ, מכחישנית שואה, שסבא שלה עסק בחטיפות ילדים, ואיימו עליה. זאת הסיבה שהיא משתמשת בשם בדוי. זה לא שמה האמיתי. נונה לא הכירה את יהודה אישית ולכן לא היה לה נוח להיות נושאת הבשורה העגומה אליו. היא סמכה על פעילי העמותות השונות, שעקבו מקרוב אחרי פרסומיה בפייסבוק, שיעבירו לו את המידע. אחרי הכול, הם ליוו אותו כל השנים ופרסמו שוב ושוב את סיפורו. אבל לא כך היה. איש לא טרח ליצור איתו קשר כדי לעדכן אותו על הגילוי. האמת הגיעה אליו בדרך אחרת.

[הקלטה] יונית לוי: הערב אנחנו מביאים את סיפורו של יהודה קנטור, שכבר שנים אומר שהוא ילד חטוף ומצא את בני משפחתו הביולוגיים.

ד"ר רייספלד: בסוף 2019 הקדישה תוכנית הטלוויזיה "המקור" פרק לפרשת ילדי תימן. אנשי ההפקה, ששימעה של נונה דולברג הגיעה אליהם, פנו אליה והיא מסרה להם את כל החומר שברשותה. גם את מה שקשור ליהודה. איש מאנשי ההפקה לא שיער שליהודה אין מושג על נסיבות הולדתו. וכך קרה שתוך כדי הראיון, לעיני המצלמות, שמע יהודה לראשונה את האמת.

[הקלטה]

דובר: אתה נולדת באוקטובר 1950.

יהודה: נכון.

דובר: ויומיים אחר כך פורסמו ידיעות בעיתונות, "נמצא תינוק בן יומו נטוש בשירותים של מחנה עין שמר". אתה מכיר את מה שאני אומר?

יהודה: ממש לא. זה מפתיע אותי.

ד"ר רייספלד: יהודה מופתע, והכתב מופתע שיהודה מופתע. הם נכנסים יחד למחשב, לדף הפייסבוק של נונה, ויהודה קורא את קטעי העיתונות שהיא מצאה.

[הקלטה] יהודה: מה זה? זה... [צוחק] הם השאירו אותי אחרי הלידה ככה בחדר שירותים? זה פשוט... זה מהמם אותי. זה דבר שקשור לחיים שלי, קשור להווייה שלי. אם הייתי מת שם, זה לא... זה... זה דבר שמפתיע אותי. אני לא שופט, דרך אגב, את האמא. אני לא שופט את האמא וצריך להדגיש את זה. אני רק תוהה על... כזה, על גורלי כזה, ש... ש... אני לא ידעתי שום דבר על עצמי ו... חשבתי שאני חלק מחטופי תימן.

דובר: בעצם הפכו אותך לסוג של סמל.

ד"ר רייספלד: כך שבגיל 69, יהודה מגלה סוף סוף את האמת על נסיבות הולדתו, וזאת לא אמת פשוטה. אבל כמו שלא חשף פגיעות כשתיאר את הרגע שבו גילה בגיל 24 שהוא מאומץ, וכמו שלא הביע התרגשות כשמצא את אחיו הביולוגיים, כך גם עכשיו, כשהוא מתייחס לגילוי שאמו נטשה אותו בשירותים. הוא לא נשמע נסער, כמעט שווה נפש.

יהודה: לא, לא בכיתי, לא. זה לא... אני לא מאוד התרגשתי מזה. כי עובדתית זה כבר דבר שנעשה ואני היצור המושלם אחרי זה, אז מה זה משנה כבר? אין לזה שום השפעה, שום השפעה על התפתחותי העתידית. גם זו הייתה תקופה אחרת, אני לא יכול... אני כבר סלחתי להם.

ד"ר רייספלד: אני אומרת לו שהתגובה המתונה שלו קצת מפליאה אותי.

יהודה: תשמעי, זה מעסיק אותי במחשבות, למה עשו לי את הדבר הזה. לא היה צריך לעשות את זה, אבל אני גם הבנתי, נו. בתקופה ההיא, אישה מביאה תינוק, היא לא יודעת אולי מי האבא ומה זה. בחורה צעירה, וניסו להעלים את זה.

ד"ר רייספלד: אני מתחילה לחשוב שהתגובות המדודות, הרציונליות כל כך של יהודה, הן לא רק מצג של איפוק. כלומר, זה לא שהוא לא מסגיר בפניי את הכאב או העצב שהוא חש. אולי הוא באמת לא חווה את הרגשות האלה. כי כשאני אומרת לו שסיפור החיים שלו יוצא דופן, הוא מתפלא.

יהודה: אני לא יודע אם הסיפור שלי... באמת הסיפור שלי נראה לך יוצא דופן?

ד"ר רייספלד: תגיד, אתה בסדר?

יהודה: את יודעת, אני לא מרגיש את זה כל כך. אני יודע מהתגובות של אחרים, שכנראה זה מאוד מיוחד.

ד"ר רייספלד: אני נזכרת באבא שלי. הוא היה בשואה ועבר באמת מסלול מטורף.

יהודה: בטוח.

ד"ר רייספלד: וכשהוא היה מספר על זה, הוא היה מדבר מאוד במתינות, מאוד ענייני, והוא נמנע מלתאר רגשות. כל שאלה על תחושה 'מה הרגשת?', הוא היה עונה בתיאור של מעשה. כאילו הוא חייב להתנתק רגשית או לעמעם את הרגש. ואני שואלת, אני תוהה לגביך.

יהודה: יכול להיות. יכול להיות שזה... יכול להיות שזה גם מה שקורה איתי.

ד"ר רייספלד: אני נורא רוצה לדעת, מעבר למחשבות שלך, מה אתה מרגיש? ואני לא מצליחה להגיע לזה.

יהודה: נכון. אני אנסה קצת לתאר לך מה אני מרגיש. תשמעי, כשאני לפעמים מנסה, מנסה וחושב על זה, בסך הכול הייתי תינוק בן יום ואיך... מה עשו לי, אז אני לא מרגיש השפלה, אני לא מרגיש... אני מרגיש מין... למה זה היה מגיע לי הדבר הזה, כן? עשיתי רע למישהו? והדבר הזה באמת נותן הרגשה לא כל כך טובה. אבל עברתי עם זה הלאה, אני... יש לי ילדים ונכדים. אני גם... אני בוכה, בסרטים אני בוכה. אז כן בוכה, זה לא שאני לא בוכה.

ד"ר רייספלד: כן.

יהודה: ואני גם מאוד מתרגש, אמרתי לך, מחיילי צה"ל, מכל מיני דברים. אני קורא סיפורים, אני מאוד מתרגש מהדברים האלה. אבל לא כל כך מעצמי.

ד"ר רייספלד: אני מנסה דרך אחרת להגיע אליו.

אתה חושב לפעמים על החיים האלטרנטיביים שלך? אלה שיכלו להיות לך אלמלא...

יהודה: כן, כן, כן, אני חושב. אם הייתי גדל במשפחה הזאת, אז זה סיפור, הוא היה...

ד"ר רייספלד: המשפחה של האמא הביולוגית.

יהודה: הרבה פעמים אני חושב, אני חושב שגם אם הייתי במשפחה הזאת, הייתי בבית הספר, הייתי פורץ קדימה. הייתי בטח תלמיד טוב, גם בלי אבא שלי שתמך בי ולימד אותי גם. הייתי יוצא מהדבר הזה. אני חושב שאני הייתי... לא הייתי נשאר מנהל חנות ירקות. הייתה להם חנות ירקות בראש העין, נדמה לי. לא הייתי הולך לכיוון הזה.

ד"ר רייספלד: ומה היה קורה אלמלא אומצת על ידי הזוג קנטור?

יהודה: על זה גם כן חשבתי, אם ההורים שלי לא היו מאמצים אותי. פה יש לי קצת ספקות, כי שנים רבות הייתי עובר ליד המוסד.

ד"ר רייספלד: הכוונה למוסד האומנה, שיהודה היה חולף על פניו כשלמד בטכניון.

יהודה: וילדים היו רצים והיו קוראים לך 'אבא, אבא' וזה. והייתי בא, מדבר איתם קצת. זה ילדים קטנים, הם היו בני ארבע, חמש.

ד"ר רייספלד: ואתה היית יכול להיות כזה.

יהודה: בוודאי. הייתי למעשה כמו שמוליק קראוס, גדל במוסדות. ראינו איך שמוליק קראוס היה איש הרוס מבחינה... מבחינת האישיות שלו. ולעבור ממקום למקום, בודדים יש להם את תעצומות הנפש להישאר בסדר גמור עם זה. מה שכן, מה שמפריע לי הרבה פעמים, כי חלקים מהחיים שלי די מחוקים. די מחוקים. החלק של השנתיים וחצי...

ד"ר רייספלד: עד שאומצת.

יהודה: כן, אין לי את מי לשאול איך הייתי, האם חיבקו אותי. הרי אני, כשאני רואה תינוק קטן, גם של בן אדם זר, אני מחבק ומנשק, זה דבר הכי... הכי... הכי בסיסי. אני חושב שכן חיבקו אותי ונישקו אותי, כי אם לא... אם הייתי כל כך זה, אז הייתי ילד הרבה יותר אומלל. אני תמיד הרגשתי את עצמי מאוד מאושר עם ההורים המאמצים.

ד"ר רייספלד: בגלל שהייתה כל כך הרבה אקראיות בחיים שלך,

יהודה: כן, הייתה.

ד"ר רייספלד: אתה בן אדם שמאמין ב... המשקל שיש למזל, לצירופי מקרים?

יהודה: המזל, הפטאליות. אני מאמין ב... אני פטאליסט. זאת אומרת, הרבה פעמים כשאני נוסע, ונוסע הרבה פעמים לדרום כי אני אסטרונום, אני נוסע ואני אומר לעצמי, וואו, מספיק שמכונית אחת תסטה, אני מת. אני חושב על דברים שיכולים לקרות ולא קורים, אבל זה עדיין... זה שהם לא קרו, זה מזל.

ד"ר רייספלד: זאת אומרת, אתה מודע לשבריריות.

יהודה: לשבריריות של החיים, זה אני מודע. לכן כשאני חושב על מה קרה שלקחו אותי, לוקחים תינוק קטן שרק נולד, שמים אותו בשירותים של המעברה. תארי לך איזה שירותי מעברה היו. זה היה בור, בור ביוב, אני זוכר, כי לנו היה כזה שירותים בעפולה. אני מדמיין, אז זה קצת... זה נראה לי נורא. בינינו, מי עושה דבר כזה? מי לוקח תינוק, עוטף אותו בסמרטוטים, בן יום? זה דבר שמעורר בי פלצות, למה עשו לי את זה.

ד"ר רייספלד: ומה היה קורה אלמלא מצאו?

יהודה: מה היה קורה? שום דבר, לא הייתי. באמת בחיים שלי יש הרבה מאוד גורל, כשאני חושב על זה. לפעמים כשאני נמצא עם עצמי, אני יכול לדמוע. את יודעת מתי אני... מתי אני בוכה לפעמים, עם עצמי? כשאני חוזר בטיסות מחוץ לארץ, ואני נמצא במטוס לרוב לבד, הייתי טס הרבה לבד, טיסה ארוכה מניו יורק לישראל, הייתי בוכה. נזכר פתאום בהורים, נזכר במשפחה. אני מרגיש...

ד"ר רייספלד: זה כאילו אקס טריטוריאלי.

יהודה: כנראה בגלל שאני עובר מעולם אחד לעולם אחר, בגלל שאני מבודד, אז אני בוכה. אני בוכה עם עצמי, לא... אף אחד לא שומע אותי.

[קטע מוזיקלי קצר]

ד"ר רייספלד: כך שאולי רק שם, כשהוא תלוי בין שמיים וארץ, במרחב תלוש או נטול שייכות, מתעוררת הבדידות ההיא, הקדמונית, של ראשית החיים. ומושכת אחריה את שאר העצבונות של כל מה שבא אחר כך ואת הגעגוע.

ומה עם הסיפור הכללי, הגדול? יהודה היה ה"ילד לדוגמה" של פרשת ילדי תימן, מי שהעמותות התגאו להציג כדובר הרהוט של אלה שנעשה להם עוול. והינה, לא עוול ולא חטיפה.

אז מה אתה אומר על כל הפרשה, פרשת ילדי תימן? יש לך תובנות כלשהן?

יהודה: אני חושב שהפרשה הזאת נופחה מעבר לכל פרופורציה. משולם, משולם דיבר על אלפים. אם היו אלפים, היו צריכים להיות כמוני עוד מאה ילדים. נאמר שהיו נחטפים, היו מאה כמוני שמחפשים את ההורים הביולוגיים. ומה שקורה, שבודדים, אז זה אומר משהו. וגם אותם בודדים, אני חושב שיש אולי עשרה, אולי יש יותר. הסיפורים שלהם נפתרו, שהם לא נחטפו. נונה דולברג עשתה עבודה על כל אחד מהם ומצאה את הסיפורים המתאימים להם, והיא עשתה עבודה מאוד טובה. אני עד היום לא מבין מה יוקד בה כזה, שהיא... שהיא חוקרת? זה לוקח המון זמן וגם...

ד"ר רייספלד: מחפשת את האמת.

יהודה: זה לא פשוט. זה עושה לה גם צרות.

ד"ר רייספלד: אז איך אתה מסביר את זה שכש... אחרי שהופעת בתקשורת, כל מיני אמהות שפגשו אותך, אמרו שבאמת נעלם להם ילד?

יהודה: נכון, נעלם להם ילד, זה בטוח. אני ראיתי תמונות של תינוקות תימנים שעלו בעלייה, הם היו חולים והיו להם... הם היו רזים, כחושים, "מוזלמנים" קטנטנים. הם לא יכלו לשרוד את ה... זה, ולקחו אותם לבתי החולים, רובם מתו. ולא היה אז בצורה מסודרת שקראו להורים לזהות את הילד לפני הקבורה.

ד"ר רייספלד: גם היה קשה להגיע לבית החולים.

יהודה: וגם קושי להגיע לבית החולים, לאנשים לא היו מכוניות. מה, זה כמו היום, לוקחים את האוטו ו-25 דקות את מגיעה? זה היה סיפור של חצי יום. והיו עשרה ילדים או שבעה ילדים בבית. אפילו אמרו להם שהילד מת, אז הן אמרו, 'מה פתאום מת? אצלי הוא ינק לי מהציצי כשלקחו אותו והוא היה בסדר גמור'. אני יודע כמה הוא היה בסדר? חלק הצליחו לשרוד, אבל ההורים לא באו ולקחו, אז הילדים, נאבדו עקבותיהם.

ד"ר רייספלד: כשאני שואלת את יהודה אם הוא יצר קשר עם מישהו מהפעילים בעמותת עמרם, כדי לחלוק איתו את מחשבותיו ואת הסתייגותו מנרטיב החטיפות, הוא אומר שלא, ממש לא. אין לו שום צורך בזה. אחרי שנים של קונפליקטים ואי ודאויות, של חיפושים ואכזבות, נראה שמה שיהודה הכי רוצה כיום זה שקט. הוא לא מחפש מאבקים, ואפילו לא צדק.

כל זה מעלה בי מחשבות. אדם בוחן את חייו בהקשר מסוים, הוא חי בחברה וסופג ממנה נרטיבים והשפעות שמעצבים את תפיסת עולמו ואפילו את הזיכרון שלו. כשהשיח מסביב עסק באופן קבוע בנרטיב החטיפה של ילדי תימן, יהודה הטמיע אותו לתוך הנרטיב האישי שלו. הוא היה משוכנע שהוא נחטף ממשפחתו. וכשאדם מאמין בנרטיב מסוים, כל העובדות מתפרשות ומסתדרות על פיו.

למשל, העובדה שהוריו המאמצים הסתירו ממנו את האימוץ. ההסבר התמים שלפיו הם פשוט רצו למנוע ממנו צער, נסוג בזמנו כשיהודה האמין שהוא חטוף, מפני הפירוש האפל שלפיו היה פה ניסיון ערמומי להסתיר משהו לא חוקי.

העובדה שלא נתנו לו לראות את כל תיק האימוץ, אלא רק לצלם ממנו כמה מסמכים, זה ליבה בו בזמנו את החשד שמשהו פה לא כשר. למה לא נותנים לו לראות את הכול? היום, יהודה חושב, שרצו להסתיר ממנו את המסמכים בתיק שמראים שהוא היה תינוק נטוש.

והיעדר החתימה של האם על כתב הוויתור. יהודה טען שאפילו לא הייתה שם טביעת אצבע שלה, וזה עורר בו את החשד שמדובר במסמך מזויף. היום, יהודה מודה, שהסיבה שהוא לא ראה חתימה הייתה שהוא לא בחן את המסמך המקורי אלא צילום זירוקס שלו, וטביעות אצבע פשוט לא עוברות בצילום כזה.

הלאה, התפרצויות הזעם של האם כלפיו, למשל כשהייתה קוראת לו "בן כלבה" או "בן האישה האחרת". בזמנו, כשיהודה סיפר על כך בראיונות שנתן, נרטיב החטיפה העניק להן משמעות מפלילה כמעט, כאילו התוקפנות הזאת מסגירה תוקפנות עמוקה יותר, שעומדת בבסיס הקשר עם יהודה. היום הוא מייחס את ההתנהגות הזאת למצוקתה של האם.

יהודה: תראי, אמא שלי הייתה עקרה, אז קודם כול העקרות זה לא דבר שאישה מקבלת את זה כל כך בפשטות. ואבא שלי לא הבין את אמא שלי. עכשיו, אמא שלי גדלה בעוני משווע. בגלל שהיא, הייתה לה ילדות כל כך קשה, המטען שלה היה מאוד מאוד קשה. וכשהיא ראתה שאני מצליח, היה לה קשה. היא אהבה את זה שאני מצליח, אבל גם היה לה קשה לספוג את זה שלי כל כך טוב. היא קיללה אותי. מצד שני, היא הקריבה את חייה וגידלה אותי, את מבינה? היא הוציאה אותי מהמוסדות והביאה אותי למשפחה בסך הכול נורמלית.

ד"ר רייספלד: היום אתה מפויס איתה?

יהודה: בוודאי. אני גם היום הייתי רוצה לחזור, הייתי רואה את זה אחרת. בגלל שאני הייתי ילד שמנת, נתנו לי הכול ובאמת לא היה לי חסר דבר. ספרים, לחברים לא היו ספרים. אבא שלי היה רץ, מיד קונה לי אנציקלופדיות, הכול. אבא שלי נתן את החיים שלו בשבילי.

ד"ר רייספלד: זה אותו אבא שהיה צועק לפעמים בלילות מתוך שינה, "גוועלד, אל תיקחו את הילד". בזמנו, כשיהודה סיפר על כך כחלק מנרטיב החטיפה, הסיוטים האלה התפרשו כביטוי לפחד של האב שמישהו ייקח את הילד, כמו שקרה כבר בעבר, כשחטפו אותו מאמו הביולוגית. עכשיו, כשנרטיב החטיפה כבר לא ברקע המחשבה, אפשר לבחון את הסיוטים האלה מחדש, להבין אותם אחרת.

אני שואלת את יהודה אם הוריו המאמצים היו שורדי שואה.

יהודה: הם לא היו ניצולי שואה, אבל אני כמעט... אני יכול להגיד לך שאני כמעט הרגשתי כמו בן של ניצולי שואה. כל המשפחה של אבא שלי נספתה בשואה והוא למעשה היה, בהתנהגות שלו הוא היה מאוד מאוד שואתי, מה שנקרא. הוא תמיד היה... בכה על ההורים שלו, בכה על האחיות שלו או על...

ד"ר רייספלד: שנשארו שם.

יהודה: שנרצחו שם.

ד"ר רייספלד: אז השואה הייתה נוכחת בבית.

יהודה: כן.

ד"ר רייספלד: זאת אומרת, האפשרות הזאת שמציאות טובה יכולה להשתנות בן-רגע,

יהודה: כן.

ד"ר רייספלד: זה היה נטוע עמוק בתודעה בבית.

יהודה: כן.

[קטע מוזיקלי קצר]

ד"ר רייספלד: האם גם לזוהרה, אמו הביולוגית של יהודה, היו סיוטים בלילות כששכבה במיטתה סמוך לילדיה החדשים? האם ניסתה לדמיין מה עלה בגורלו של בנה הבכור? איך הוא נראה, איפה הוא? אולי התחרטה? בסופו של דבר, הסיפור הזה מדגים שוב כמה סבוכה הייתה המציאות בארץ הזאת, שיהודים הגיעו אליה מכל קצוות תבל. על אילו טרגדיות משפחתיות הם היו צריכים להתגבר וכמה טרגדיות חדשות התהוו כאן, בעודם מנסים באופן הירואי לבנות להם חיים חדשים. לפעמים החיים האלה הצטלבו.

קודם אמרת לי, התימנים היו מאוד חרוצים, אני מאוד מכבד את העדה הזאת.

יהודה: כן, נכון.

ד"ר רייספלד: מה אתה? [צוחקת]

יהודה: אה, זו עדה אחרת. לא, אני... בן של הורים חלוצים, ציונים.

ד"ר רייספלד: פולנים?

יהודה: פולנים, בהחלט.

ד"ר רייספלד: ואתה מדבר יידיש.

יהודה: כל החבר'ה צוחקים עליי, התימני שמדבר יידיש. דיברתי עם סבתא.

ד"ר רייספלד: כשאני שואלת אם יש איזה פתגם ביידיש שהוא מכיר ואוהב, יהודה חושב רגע ומנסה. אנחנו מנסים יחד.

יהודה: דער מענטש טראַכט און גאָט...

ד"ר רייספלד: לאַכט.

יהודה: לאַכט.

ד"ר רייספלד: ובעברית, אדם חושב, מתכנן ואלוהים צוחק. ביידיש זה אכן נשמע יותר טוב, אבל המשמעות אחת, החיים אכן לא מחויבים לשום תוכנית שהאדם מתכנן לעצמו. לפעמים כל מה שאפשר זה להבין אותם בדיעבד.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

27 views0 comments

Comments


bottom of page