אנושי, אנושי מדי - פרק 11 | מאיה
- ענת מרנין-שחם
- Jan 19
- 17 min read
Updated: Jan 20
מה קורה כשאישה הופכת לגבר - טראנס - ואז מתחרטת? זה מה שקרה למאיה, ומתברר שהיא לא לבד.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/09/2025.
[מוזיקת פתיחה]
סמדר: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי, עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי.
והפעם - מאיה.
[נגינת קסילופון על פי "Happy Birthday to you"]
כשמאיה נולדה, הרופאים אמרו להוריה, "מזל טוב, נולדה לכם בת". וכולם שמחו. [מוזיקה מסתיימת] אבל בגיל 17, מאיה התחילה לחשוב ולהרגיש שהיא בעצם בן. ובגיל 17 וחצי התחילה טיפולים ועברה לחיות כגבר. [מוזיקת רקע] אבל אז, אחרי שנתיים, היא התחרטה.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
הנה הסיפור של מאיה. סיפור לא קל, אבל אנושי, אולי אנושי מדי. כי הלהיטות של הסביבה להשתמש בכל האמצעים הרפואיים שעומדים לרשות האנושות כיום, הייתה בעוכריה של מאיה, נערה מתבגרת, שהייתה זקוקה לעזרה. [מוזיקה מסתיימת] מאיה הוא שם בדוי והקול שתשמעו אינו קולה האמיתי. היא רוצה להישאר אנונימית. שנתיים אחרי החרטה, היא בת 22 עכשיו.
[מוזיקת רקע]
מאיה: עד גיל שש בקושי הייתי מדברת. ואז, כשכן התחלתי לדבר, נהייתי מאוד דברנית. אה, הייתי מאוד-מאוד דעתנית ומאוד לא קונבנציונלית מהרבה בחינות. נגיד, ישר להתערב אם מציקים לאיזשהו ילד עם צרכים מיוחדים מהבית-ספר.
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: היו מציקים למישהו ואז את היית מתערבת לטובתו?
מאיה: כן.
סמדר: הממ… וזה היה כרוך בעימות רציני?
מאיה: אני בן-אדם שמעדיף להימנע מקונפליקטים כל עוד הוא יכול, אבל ברגע שיש משהו שנראה לי לא צודק או לא הוגן אני כן אעשה משהו. גדלתי בסביבה שרוב הילדים היו מסורתיים יותר מבחינת דת ואני הייתי מאוד אנטי-דת בתור ילדה, שזה משהו שגם משך הרבה אש. אני זוכרת שהיה לנו דיון בכיתה, נגיד, על יום כיפור ועל הצום וכל מיני מנהגים, ואני פשוט התחלתי להתווכח ולהגיד שזה חסר טעם ושזה לא שווה כלום, ושאנשים מתנהגים לאנשים איך שבא להם ו… ואז חושבים שהצום זה מה שיתקן את זה. זה נורא עיצבן אותי, במיוחד כי אני סבלתי המון מבריונות, ואמרתי לעצמי, "וואלה יופי, אז הם עכשיו יצומו פעם בשנה ויחשבו שאיך שהם מתנהגים אליי זה בסדר כי הם צמו". [מוזיקת רקע] אני תמיד דיברתי בתור ילדה בשפה נורא גבוהה, ברמה שילדים לא הבינו הרבה מהמילים שאני אמרתי בכלל, שזה גם נורא פגע בי חברתית ומנע ממני להסתדר עם אנשים.
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: ומאיפה הייתה לך השפה הגבוהה הזאת?
מאיה: בעיקר מאבא שלי, והייתי קוראת המון, המון-המון-המון-המון ספרים. ואני זוכרת שכבר בגן אני… היו צריכים לדבר איתי על להפסיק להיכנס לשירותים של הבנים, כי אני מבחינתי לא הבנתי מה הבעיה ולמה יש הבדל ולמה אסור לי להיכנס לשם.
סמדר: נכנסת בכוונה? כאילו, בהתרסה? או…
מאיה: לא. זה נטו היה ממקום של "אני לא רואה שום דבר ששונה אצלי ושונה אצלם". בתור ילדה בגן, בת חמש, שש, משהו כזה, אז כן הפסקתי את זה, אבל זה נורא הפריע לי.
סמדר: הגבולות הפריעו לך.
מאיה: לא ראיתי בזה הגיון. הייתי מאוד "טום בוי" באופן כללי. גם ב… מבחינת דברים שקשורים לכדורגל וכאלה, היה לי תמיד מאוד-מאוד קשה להסתדר עם הבנות, יותר הסתדרתי עם הבנים.
סמדר: כי?
מאיה: הרבה פחות דיבורים, הרבה פחות דקויות בתקשורת. [מוזיקת רקע] היה לי מאוד קשה להבין כל מיני דברים בעולם של הבנות. כלומר, מבחינת מה כל מיני התנהגויות אומרות, מה כל מיני סוגי דיבורים אומרים, הייתי לוקחת דברים מאוד מאוד "פשוטו כמשמעו"…
סמדר: כן.
מאיה: והיה לי מאוד קשה להבין דברים שהם בין השורות או דברים שהם יותר בציניות. זה דברים שממש עפו לי מעל הראש. בעיקר הרגשתי שאני כל הזמן לא, לא יודעת מה רוצים ממני. אני הייתי אומרת דברים בצורה מאוד ישירה ואז אנשים היו חושבים שאני לא נעימה או חצופה או משהו, ואני מבחינתי פשוט מדברת ואומרת את האמת. אני אמורה לשקר? כי כאילו דברים הרגישו לי מאוד אה… מאוד קשים. אני באמת לא ידעתי מה רוצים ממני. היה הרבה יותר פשוט עם הבנים.
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: הבנתי. כי אצל הבנים… הבנים לא כל-כך התרגשו מזה.
מאיה: בדיוק. וזה פשוט היה לשחק כדורגל ביחד או… למרות שגם זה [מוזיקת רקע], בערך בכיתה ג', הם החליטו שבנות זה איכס ו… [מצחקקת] משם בעצם הפסיקו לדבר איתי.
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: כדי שלא יציקו לה מאיה לימדה את עצמה להתאפק ולא להגיד את מה שהיא באמת חושבת. היא הנמיכה את שפת הדיבור וניסתה לצמצם נוכחות. אבל זה לא עזר.
מאיה: כיתה ו' התחלתי להתפתח אה… מבחינת גיל ההתבגרות, יותר מהר מבנות אחרות בשכבה שלי. שזה גם משהו שהיו צוחקים עליי עליו. כאילו, בעיקר הבנים יותר, היו זורקים לי כל מיני הערות מיניות. אחת הבנות כתבה על הדלת של השירותים את השם שלי ו"הזונה". [מוזיקת רקע] וזה הגיע לאיזשהו שיא, ממש היו אומרים לי להתאבד.
סמדר: להתאבד?!
מאיה: הייתה הפעם שהביאו לי אקונומיקה לכיתה ואמרו לי לשתות אותה [סמדר משמיעה קול בהלה]. ואז ההורים שלי דיברו עם המנהלת, ו… את יודעת, פשוט אמרו להם להתנצל וזהו. הם לא קיבלו שום עונש, [מוזיקה מסתיימת] ויום אחרי זה שבאתי לבית-ספר חיכה לי זוג מספריים על השולחן ואמרו לי להתאבד, שוב.
[מוזיקת רקע]
סמדר: המצב השתנה לטובה כשמאיה עברה לחטיבה ונכנסה לכיתת מצטיינים. הילדים שם היו נחמדים והבריונות נעלמה.
מאיה: פעם ראשונה הרגשתי שאני יכולה לנשום, מזה שנים, ושם התחלתי מאוד לנסות להתאים את עצמי לבנות אחרות. זאת אומרת: בין אם זה מבחינת בגדים, בין אם זה מבחינת שיער. [מוזיקה מסתיימת] ביקשתי מאמא שלי להשתמש במסקרה - כי כולם היו שמות אצלי בשכבה.
סמדר: רצית להיות כמו כולן.
מאיה: להיות יותר נורמלי. מאוד רציתי להתאים את עצמי.
סמדר: במסגרת הרצון להיות נורמלית, כדי להתאים את עצמה לנורמה, מאיה נכנסה למשטר דיאטה חריף. היא רזתה עוד ועוד. ועוד. אמא שלה שמחה.
מאיה: אבא שלי אף פעם לא היה בן-אדם שמראה חיצוני כל-כך חשוב לו, כן? אבל אמא שלי הייתה מאוד אה… מאוד ביקורתית לגבי כל התחום הזה. מאוד.
סמדר: כלומר?
מאיה: באמצע כיתה ו' אני עליתי ממש קצת במשקל. אוקיי? גיל התבגרות. והיא פשוט התחילה להעליב אותי לגבי זה, ולהגיד לי שאני חייבת להתחיל להירגע עם האוכל. אני הצטרפתי לחוג התעמלות כדי לנסות אה… להתחיל להרזות שם.
סמדר: כלומר, את רצית גם להיות כמו שאר הבנות וגם שאמא תהיה מרוצה.
[מוזיקת רקע]
מאיה: בדיוק. וראיתי שזה עובד. כאילו, כשאני מורידה במשקל אני מקבלת יותר מחמאות והיא יותר אומרת לי שאני יפה או שאני נראית טוב. ברור שזה מה שהכי רציתי לשמוע - ממנה. מעבר לזה אני הרגשתי מאוד לא נוח עם זה שהגוף שלי מתפתח ומשתנה ושנאתי את זה ממש. ובעצם להישאר רזה יותר, איפשר לזה להיות הרבה פחות בולט.
סמדר: כל הקימורים שהתחילו להיות.
מאיה: בדיוק.
סמדר: מאיה פיתחה אנורקסיה ובהמשך בולימיה. רק לא להשמין.
מאיה: אז השגתי בַּיינדר, שזה בעצם כמו חזיית ספורט, אבל הרבה-הרבה יותר לוחץ, שזה נורא מועך את החזה.
סמדר: כדי לנסות להסתיר את החזה.
מאיה: כן. אני הבנתי בשלב הזה גם שאני נמשכת לבנות, שזה היה חתיכת קושי ודרש המון התמודדות, כי גדלתי בסביבה שהיא מאוד-מאוד הומופובית. הומו היה הקללה הכי נפוצה שהיית שומעת בבית-ספר. [מוזיקה מסתיימת] גם בבית, והיה מאוד ברור שזה משהו שלא נראה בעין יפה. ובכיתה ח' אני הכרתי מישהי משכבה מעליי, שהיא הייתה לסבית וכל הבית-ספר בערך שנא אותה בגלל זה. היא סבלה מבריונות מאוד-מאוד-מאוד אגרסיבית, כי גילו עליה שהיא לסבית.
[מוזיקת רקע]
סמדר: אז היית צריכה להסתיר גם את זה.
מאיה: כן.
סמדר: כלומר, קודם את הגוף המתפתח, ועכשיו גם את הנטייה המינית.
מאיה: כן, אני הרגשתי שאני אף פעם לא באמת genuine, אני אף פעם לא באמת עצמי. אני תמיד שמה סוג של מסכה כדי להתאים לסביבה שלי. כל הזמן. וזה מתיש.
סמדר: כן.
מאיה: כאילו, זה באמת-באמת-באמת מתיש.
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: מאיה נכנסה למצוקה נפשית קשה והתחילה לחתוך את עצמה, כאקט של ענישה עצמית.
מאיה: אם הייתי מרגישה שאכלתי יותר מדי, אם הייתי מרגישה שאכזבתי את ההורים, או מישהו אחר…
סמדר: וואו.
מאיה: כשהרגשתי שאני לא טובה מספיק, אני פשוט הרגשתי את הצורך הזה להעניש את עצמי כל הזמן.
סמדר: היא הגיעה לאשפוז פסיכיאטרי.
מאיה: ושם, בעצם, אני העליתי בטיפול פעם ראשונה שאני מרגישה מאוד לא שייכת לבנות הרבה פעמים, ושאני נורא שונאת את הגוף שלי ואת איך שהוא מתפתח ואת החזה שלי, ואז היא בעצם פשוט שאלה אותי…
סמדר: הפסיכולוגית שאלה.
מאיה: אם אני מרגישה שהאיבר שיש לי היה אמור להיות אחר, שהייתי צריכה להיוולד אחרת. אמרתי לה כזה, [בטון לחוץ] "וואי, לא לא, אל תעלי את זה, ההורים שלי יהרגו אותי, אל תכתבי את זה גם…" ממש נלחצתי מזה, ובעצם מהשלב הזה אני התחלתי להיות מאוד Hyper Feminine, היפר נשית. ניסיתי מאוד, כמה שיותר לבקש איפור וכמה שיותר להתלבש נשי וכמה שיותר ממש…
[מוזיקת רקע]
סמדר: לברוח מהבשורה.
מאיה: כן.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
סמדר: מאיה השתחררה מהאשפוז, ואחר כך חזרה. אחר כך נכנסה שוב, ויצאה. בגלל הפרעות האכילה שנמשכו, ובגלל הפגיעה העצמית.
[מוזיקה מסתיימת]
מאיה: קצת לפני גיל 17 הכרתי מישהו שהוא טרנס והתחלנו כאילו לדבר. אה… סיפר כל מיני דברים ואני הייתי כזה: "וואו, זה כאילו ליטרלי איך שאני מרגישה".
סמדר: הוא היה אישה? הוא נולד כאישה?
מאיה: כן. והבנתי שאני מרגישה ממש כמוהו, כאילו ממש כמוהו. זה גם התחבר לי עם המון דברים שהיו לי כשהייתי קטנה, ועם הרגשות שהיו לי לגבי כל הקונספט של נשיות, ועם זה שאני כאילו אוהבת בנות, זה יכול להיות כביכול יותר פשוט אם אני אחיה בתור גבר.
סמדר: כי אז לא תצטרכי לחיות לפי המוסכמה של איך זה להיות אישה. רזה, רכה ואוהבת גברים.
מאיה: בדיוק. ובעצם, קצת לפני גיל 17 אני הגעתי ביני לבין עצמי למסקנה שאני חושבת שאני טרנס. ניסיתי לחפש כל מיני דברים ביוטיוב, אז זה חיזק לי את ההרגשה הזאת.
סמדר: כי? מה אמרו שם?
מאיה: אמרו כזה, 'אם יש לך ספק לגבי הזהות המגדרית שלך, אז כנראה שמשהו שם באמת שונה. עצם זה שאת עסוקה בזה'…
סמדר: ואיך זה השפיע עלייך?
מאיה: ביקשת מחברים שלי לדבר אליי בזכר וזה הרגיש טוב, ממש.
סמדר: כן.
מאיה: הפסקתי להתאפר, הפסקתי להתלבש בצורה שהיא נשית.
סמדר: אז בעצם הפסקת להיות… להתנהג כמו הסטריאוטיפ של נשים.
מאיה: והרגשתי המון חופש. וגם עצם זה שפנו אליי בזכר ובשם אחר הרגיש לי כאילו אני מתרחקת מכל ה… ממה שהשם הקודם שלי וממה שהזהות שלי מייצגת לי, שזה בעצם שנים של קושי ושל כאב ושל כל מיני טראומות שחוויתי. זה נתן לי איזה דרך כאילו להימלט מזה.
סמדר: כאילו להיוולד שוב?
מאיה: בדיוק. כן.
[מוזיקת רקע]
סמדר: והיה עוד משהו, כן? עוד אחד.
מאיה: בגיל 17 וקצת עברתי תקיפה מינית, ו… נתנה לי חתיכת בוסט לכל התחום הזה של המגדר.
סמדר: למה, בעצם?
מאיה: אני עוד יותר רציתי לברוח.
סמדר: זאת אומרת, בגלל שהיית אישה אז עברת תקיפה מינית. אם לא היית אישה זה לא היה קורה.
מאיה: כן. מאז שאני קטנה, כאילו, אמא שלי הייתה מלמדת אותי להיות עם המפתח ביד ולהתקשר אליה לפני שאני נכנסת לבפנים של הבניין. והיו לי כל מיני התקלויות אה… עם גברים במהלך החיים שלי, ודברים שלימדו אותי מספיק שאני צריכה להיות זהירה. [מוזיקה מסתיימת] אז זאת איזשהי הרגשה של כאילו, אני סיימתי עם זה, ועוד יותר רציתי ישר לעשות את הניתוח ולקחת הורמונים וזה, וכאילו כמה שיותר להתקדם עם זה. אה…
סמדר: כלומר, כמה שיותר מהר לברוח מלהיות אישה?
מאיה: בדיוק.
סמדר: וכך, כשמאיה נכנסה שוב לאשפוז במרכז להפרעות אכילה, היא אמרה לפסיכולוגים שם שהיא מזדהה בתור טרנס.
מאיה: ושם פשוט אמרו לי אה… שזה כתוב לי על המצח, ושאין בעיה, שיקראו לי שם כמו שצריך, ויפנו אלי כמו שצריך, ופשוט לא שאלו על זה יותר מדי.
סמדר: כן.
מאיה: פשוט אמרו כאילו: "טוב, אז את טרנס", כי, כי אמרתי את זה.
סמדר: סיפרת להם על הפגיעה המינית שעברת?
מאיה: כן. ובחיים לא עבדנו על זה, לא דיברו איתי על זה.
סמדר: לא דיברו איתך על התקיפה המינית?
מאיה: הם לא התעכבו על זה.
סמדר: לא העלו את ההשערה שאולי יש קשר בין הרצון שלך להיות גבר לבין התקיפה המינית שעברת? כאישה? בין הרצון שלך להיות גבר לבין היחס שלך לגוף הנשי?
מאיה: לא. פשוט הלכו איתי ואמרו לי: "אז את טרנס". לא ניסו לברר - 'אולי יש סיבה אחרת שאת מרגישה ככה?' לא ניסו לדבר איתי על כל מה שקשור לתקיפה המינית שלי על הפוסט-טראומה שלי. כלום. באתי עם זה ופשוט הלכו עם זה. כל הדגש היה על הקטע המגדרי: לאן הם מתקדמים, מה עושים? [מוזיקת רקע] כולם פנו אליי בזכר, ובאמת זה הרגיש הדבר הכי נכון שיש. והייתי כזה, "אוקיי, אז זה מה שלא בסדר איתי. זאת הבעיה שיש לי כל הזמן הזה. זה למה כל-כך קשה לי עם עצמי".
סמדר: היא נכנסה לאינטרנט לבדוק את הנושא.
מאיה: וכל מה שראיתי כשקראתי על זה, זה סיפורי הצלחה ואנשים ששמחים ושגם אם יש סיבוכים, זה בקושי קורה ואיזה יופי ואיזה טוב זה, ו… לא היו סיפורים, נגיד, על detransitioners שזה כאילו טרנסים שחזרו להיות לא טרנסים. לא היה שום דיבור על זה. אז אני מבחינתי הייתי כזה, "וואו, יש מצב שסוף-סוף מצאתי את התשובה שלי", ורציתי נורא לקוות גם.
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: גם ההורים נורא רצו לקוות. ואם קודם לכן הם היו מסויגים, שלא לומר מזועזעים, עכשיו הם התחילו לתמוך במאיה.
[מוזיקת רקע]
מאיה: הם בעצם ראו שזה מה ששימח אותי באותה תקופה, ואם הצוות המקצועי בא ואומר שזה מה שזה, אז כנראה שזה מה שזה. אני מניחה שגם הם מבחינתם, הם פתאום היו כזה, אוקיי, אולי זה באמת מה שכל הזמן הזה ליווה את הקושי וסוף-סוף יהיה אפשר להתקדם ושאני ארגיש יותר טוב. גם הם היו כבר באיזשהי נקודת שבירה אחרי שנים של קשיים.
סמדר: מכאן העניינים התגלגלו מהר. [מוזיקה מתחלפת למוזיקה קצבית] מאיה הלכה עם אמה למנתח פלסטי, שהסכים בקלות לעשות לה "ניתוח עליון", מה שנקרא, כריתת שדיים. לא היה לה אישור או המלצה לכך מפסיכולוג או פסיכיאטר, אבל המנתח אמר שאין צורך. הוא הרי עושה את זה באופן פרטי.
מאיה: אז בעצם עברתי את הניתוח חודשיים לפני גיל 18. החזה שלי זה משהו שגם פיזית כבר לא יכולתי לסבול את הביינדר ואת כל ההתעסקות, ו… היה לי מאוד קשה עם זה גם נפשית. אני פשוט רציתי להיפטר ממנו. ואני הייתי בעננים.
סמדר: השלב הבא היה לפנות למרפאת מגדר. זו מרפאה שמגיעים אליה אנשים שרוצים לעבור התאמה מגדרית, טיפולים שמטרתם לשנות את מראה הגוף שלהם, כך שיתאים יותר למגדר האחר, שאליו הם רוצים להידמות. [מוזיקה מסתיימת] עקרונית, המרפאה אמורה לבחון כל פונה ולשקול בכובד ראש אם נכון וראוי לאשר לו תהליך כזה. אחרי הכל, מדובר בטיפולים שיש להם תוצאות בלתי הפיכות ושבטווח הארוך גם גובים מחירים בריאותיים. ירידה בצפיפות העצם, עליה בסיכון לאירועים לבביים. אבל מעשית, מאיה גילתה, העניין היה פשוט מאוד.
מאיה: בעצם הורמונים אני השגתי אחרי שתי שיחות שם.
סמדר: הכוונה להורמון הגברי טסטוסטרון.
מאיה: שיחה אחת של שעה בערך, עם הרופא שם, שהפסיכולוגית נכחה בחצי שעה ממנה בערך. והשיחה השנייה זה היה חמש דקות בטלפון, בערך חודש אחרי, ופשוט אשרו לי את זה, וזהו.
סמדר: לא, לא הבנתי. לא היה תהליך של אבחון פסיכולוגי? בירור לעומק?
מאיה: כאילו, לא הייתה לי פגישה רק עם פסיכולוגית.
סמדר: א-הא.
מאיה: היא פשוט נכחה בחלק מהפגישה עם הרופא.
סמדר: ואת, כמובן, לא חשבת שאולי יום אחד תתחרטי על מה שאת עושה.
מאיה: אני הייתי בטוחה שזה מה שיהיה לי טוב וזה מה שאני צריכה וזה מה שנכון לי. אה, אבל גם באים ואומרים לך שפחות מאחוז מהאנשים מתחרטים, ושכמעט אף אחד לא מתחרט. שזה רחוק מלהיות נכון.
[מוזיקת רקע מתחדשת]
סמדר: עוד נחזור לאמירה הזאת על אחוז החרטה בקרב הטרנסים. מאיה התחילה לקבל זריקות של טסטוסטרון. בהתחלה היו קשיים. הגוף של מאיה נכנס למצוקה, אבל מרפאת המגדר לא הושיטה עזרה.
מאיה: להשיג את המרפאה זה בלתי-אפשרי. זה טלפונים על גבי טלפונים, ומיילים על גבי מיילים, ועד שמשיגים את הרופא ואם הוא בהשתלמות בחו"ל, או בכנס או במשהו… אני אומרת להם באיזה מצב אני נמצאת. אין לך עם מי לדבר. אין לך תשובות, אין לך עזרה.
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: בלית ברירה מאיה התחילה לשוטט באינטרנט, ושם, בפורומים של טרנסים שהתמודדו עם אותן בעיות, היא מצאה תשובות, והצליחה לייצב את עצמה. [מוזיקת רקע שקטה] לאט-לאט התחולל השינוי.
מה קרה איתך? מה השתנה בהשפעת ההורמון הגברי?
מאיה: החילוף חומרים שלי התגבר. התחלתי לפתח יותר מסת שריר, התחלתי להרים משקולות וכאלה ו… להתאמן הרבה. הורדתי במשקל כמה שרציתי. נראיתי כבר ממש טוב. הקול שלי כבר השתנה לגמרי. הייתי הולכת עם זיפים ארוכים כאלה, לא בדיוק זקן, לא בדיוק זיפים, כזה בין לבין. באמת נראיתי לגמרי-לגמרי גבר. כאילו, אף אחד לא חשב בכלל כלום.
סמדר: ו… ואיך היית בהרגשה?
מאיה: בניתי יותר ביטחון. הרגשתי הרבה יותר בנוח עם המשקל שלי. גם בתור גבר את יכולה לשקול יותר, וזה יותר בסדר. כאילו, בתור גבר את יכולה לצאת מהבית מבולגנת וזה בסדר. [מוזיקה מסתיימת] ואת לא צריכה לגלח את הרגליים, ואת יכולה ללכת עם שורטים, ואת יכולה לעשות מה שבא לך, את לא צריכה להיות מותאמת כל-כך כל הזמן. ואת מדברת עם רופאים והם אשכרה מאמינים לך ומקשיבים לך, במקום לסתום לך את הפה ולהגיד שאת סתם מגזימה. יחס כל-כך כל-כך שונה, בתור גבר, מרופאים שלא ידעו שאני טרנס - יום ולילה.
סמדר: ובאופן כללי היחס של הסביבה?
מאיה: שונה לגמרי! אשכרה, הקשיבו לי. הקשיבו לדעה שלי. לא הסתכלו עליי עקום אם אני יצאתי מהבית עם שיער מבולגן, או לבשתי איזה משהו מטומטם החוצה, כאילו, אני הייתי שם, הייתי בשני הצדדים, וההבדל היה מאוד-מאוד ברור.
[מוזיקת רקע]
סמדר: אז היה לך טוב להיות גבר.
מאיה: וזה נתן לי המון-המון יתרון. הרגשתי גם בטוחה הרבה יותר, יצאתי עם הכלב שלי להליכה גם ב-11 בלילה, בקלות, ברוגע. לא הרגשתי אף פעם באיזושהי סכנה, או שאני צריכה להיות אפילו קצת מודעת לסביבה שלי או משהו כזה. ובעצם זה נתן לי המון כוח. גם פיזית נהייתי הרבה יותר חזקה, וגם נפשית.
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: הכל היה דבש?
מאיה: מבחינת רגשות אני כן מרגישה שהטווח הרגשי שלי היה קטן יותר.
סמדר: [בגיחוך] ממש לפי הסטריאוטיפ.
מאיה: חד-משמעית הייתי יותר כועסת כזה. אני בן-אדם שנוטה להיות מתוסכל, אבל לא נוטה להיות כועס, בתור כלל. וזה כן עשה לי להיות כועסת, שזה היה בזה משהו נורא מפחיד בהתחלה.
סמדר: אבל בגדול…
מאיה: תקשיבי, כשאני הייתי על טסטוסטרון, כל האישיות שלי, פיתחתי הרבה יותר ביטחון, הרבה יותר עמוד שדרה. הרגשתי הרבה יותר בטוחה בעצמי, הרבה יותר טוב עם עצמי.
סמדר: ואת חושבת שבאמת זה קשור לטסטוסטרון?
מאיה: חד-משמעית. כשאני… כשהפסקתי את הטסטוסטרון, כל התחושות של ה… יותר ביטחון עצמי ויותר כל זה, פשוט נעלמו.
סמדר: אבל הביטחון והאופוריה לא נמשכו זמן רב. [מוזיקת רקע] בשלב מסוים הפרעות האכילה שוב הרימו ראש. מאיה חזרה להרעיב את עצמה ועשתה פעילות גופנית קיצונית, אחר-כך התחילו התקפים בולמיים ומצבה הבריאותי הידרדר.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
למה את חושבת שזה קרה?
מאיה: אני הייתי צריכה עזרה. אני הייתי צריכה טיפול. [מוזיקה מסתיימת] אני הייתי צריכה… משהו. ההפרעות אכילה שלי בסופו של דבר אף פעם לא באמת קיבלו פתרון.
סמדר: כלומר, ההתאמה המגדרית שקודם נראתה כפתרון, שהייתה תקווה שתהיה ה-פתרון, לא הייתה כזאת.
מאיה: עובדה שזה פשוט כל פעם משנה את הצורה וממשיך לחזור.
סמדר: ואז התחילו הספקות.
[מוזיקת רקע]
מאיה: קודם כל, פיתחתי די-אסוציאציה [כך במקור] שהייתה נוכחת 24/7.
סמדר: מה זה אומר?
[מוזיקה מסתיימת]
מאיה: בעצם אני הרגשתי רחוקה, כאילו אני לא באמת נמצאת עד הסוף. בין אם זה רגשית, בין אם זה פיזית. בערך אחרי שנה של לקחת הורמונים, ככל שהגוף שלי יותר השתנה, הרגשתי יותר רחוקה מעצמי. אז פיתחתי יותר די-אסוציאציה.
סמדר: למרות שהיית יותר קרובה למה שרצית מבחינת המראה וגם מבחינת ההתנהגות, יכולת להתלבש איך שרצית וגם מבחינה חברתית הרגשת יותר בטוחה ופחות מאוימת, אבל איכשהו מבחינה רגשית הרגשת רחוקה מעצמך.
מאיה: בדיוק.
סמדר: כן.
[מוזיקת רקע]
מאיה: שהיה בזה גם משהו נורא מפחיד, כאילו, נורא מבלבל. לא באמת הבנתי למה זה קורה. הפסיכיאטרית שלי לא ממש הבינה למה זה קורה. לא, לא ידעתי כל-כך מה לעשות עם עצמי. ואז התחילו הספקות לעיתים הרבה יותר קרובות. [מוזיקה מסתיימת] כאילו, בשיעורי נהיגה וכאלה, עם המורה שהיה גבר ודיבר איתי פשוט כמו לגבר וזה פשוט התחיל להרגיש קצת מוזר לפעמים. כל מיני סיטואציות שפתאום הייתי כזה "וואו, אני מרגישה לא שייכת".
[מוזיקת רקע]
סמדר: כמו מה שהרגשת בעצם קודם, לפני השינוי.
מאיה: כן. ובעצם אחרי שהייתי בערך שנתיים וחצי על הורמונים, הגעתי לסוג של נקודת שבירה שאמרתי לעצמי, "אני צריכה להבין מה קורה". אז אמרתי, אני אנסה לפחות לגלח את הפנים ומשם אני אחשוב, ואני אראה איך אני מרגישה. וסיימתי להתגלח והסתכלתי במראה ופתאום כל הדי-אסוציאציה שהייתה לי פשוט נעלמה. [מוזיקה מסתיימת] הסתכלתי במראה והייתי מחוברת. הייתי נוכחת והייתי שם. זה היה מטורף. כאילו זאת הייתה הרגשה שהיא הייתה עוצמתית ובלתי ניתנת להכחשה, ומפחידה בצורה בלתי נתפסת. והתחלתי לבכות, [בוכה] בכמויות לבכות. ניסיתי להשתיק את זה, כאילו, כמה שאני מסוגלת, אבל לא הייתי מסוגלת. זה מפחיד, כי את גורמת לכל הסביבה שלך להצטרך לעשות איזושהי התאמה אלייך. לפנות אלייך פתאום שונה. לחברים שלא ידעו על זה בכלל, שהכירו אותי רק בתור בן, זה נורא-נורא מפחיד להגיד, [מוזיקת רקע] "אז תקשיבו, כל השינוי שביקשתי ממכם לעשות, מסתבר שלא".
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
סמדר: מאיה פנתה למרפאת המגדר כדי לשאול מה עושים, איך מפסיקים את ההורמונים באופן בטוח ואיך מנהלים את השינוי בחזרה. במרפאה אמרו שיש תור לעוד שבעה חודשים. אז היא שוב פנתה לרשתות החברתיות, ומצאה קבוצות של טרנסים שהתחרטו. [מוזיקה מסתיימת] בעזרתם היא למדה על הדרך הכי טובה, או הכי פחות רעה, מבחינת תופעות הלוואי, להפסיק את ההורמונים. והתחילה את הדרך חזרה.
[מוזיקת רקע מתחדשת]
מאיה: לקח לגוף שלי זמן שהוא יתחיל לעבוד, אני מניחה, לא יודעת איך לתאר את זה כל-כך. [מוזיקה מסתיימת] את הטסטוסטרון… משנה את הפיזור שומן בגוף. אז גם את הצורה של הגוף וגם את הצורה של הפנים. אז לקח לגוף שלי זמן לשנות את הפיזור שומן וחיכיתי שהפנים שלי יחזרו להיראות יותר נשיות. הייתי צריכה ללמוד איך מתאפרים כדי להסתיר את ה… מה שנקרא "five o’clock shade" [כך במקור], כאילו, כי גם כשגברים מתגלחים הרי יש צל שחרחר כזה, ואז להבין איך מאפרים את זה…
סמדר: כי זה נשאר גם אחרי שמפסיקים את ההורמונים, זיפי הזקן.
מאיה: בדיוק.
[מוזיקת רקע]
סמדר: וכך גם השיער בשאר חלקי הגוף וגם הקול שהתעבה.
מאיה: ועכשיו בעצם אין לי את הברירה לא להתאפר כל הזמן. כי אם לא - יש לי זקן. יש לי צל של זקן. אני צריכה כל הזמן לתחזק את זה. כל יום לגלח את הפנים וכל יום לשים שכבות של איפור כדי להסתיר את זה. [מוזיקה מסתיימת] אני לא יכולה פשוט להחליט שאני קמה בבוקר והולכת לאן שהוא, הולכת שנייה לקנות משהו במכולת, או מורידה רגע אשפה. אין לי את האופציה להיות ספונטנית. נגיד, אם אני הולכת לבקר חברה - להחליט שאני נשארת לישון אצלה. כי אם אין עליי סכין גילוח ואת כל האיפור שאני צריכה, אני לא יכולה. אני כל הזמן צריכה לתחזק את זה. כל יום, כל היום, כל הזמן.
סמדר: באופן אירוני מאיה אומרת שכיום היא עובדת בלהיות אישה יותר משאי-פעם הייתה ורצתה.
מאיה: וכל יום לקוות שלא רואים אותי ברחוב וחושבים שאני טרנסית. לא כי יש לי משהו נגד טרנסיות אלא כי אני לא טרנסית ואני לא רוצה שייראו אותי כאחת.
סמדר: כי את אישה.
מאיה: אממ… בדיוק. אני לא רוצה שיחשבו מה אני.
סמדר: מאיה רוצה להראות רגילה, [מוזיקת רקע] אבל אחרי כל מה שעברה, היא לא.
[מוזיקה מתגברת ונמשכת ברקע]
מאיה: יש את הצעצוע הזה של מיסטר Potato Head? שזה צעצוע שנראה כמו תפוח אדמה ואפשר להתאים לו עיניים ורגליים וידיים ולהחליף לו חלקים. וככה אני מרגישה. ואני הולכת ברחוב ואני מרגישה כמו קרקס, ואין לי מה לעשות עם זה. [פאוזה] וזה קשה, כי… זה להבין שאתה תקוע עכשיו לשארית החיים שלך עם טעות שעשית בגיל 17.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
סמדר: מה עושים עם חרטה? אותו רגש חומצי שמכרסם ומאַכֵּל את הנפש, ובמקרה של מאיה גם את הגוף. איך חיים עם הידיעה, שטעות שעשית פעם, החלטה שגויה שקיבלת בגיל ההתבגרות, גזרה עלייך חיים שלמים של סבל, פיזי ונפשי?
[מוזיקה מתגברת ונפסקת בחדות]
אבל האם מאיה לבדה אחראית על ההחלטה האומללה הזאת?
מאיה: אני בהחלט לוקחת אחריות על מה שקרה. זה גם היו הבחירות שלי ואני לוקחת את האחריות על זה. אבל אני חושבת שבתור אנשי מקצוע, בתור רופאים, בתור פסיכיאטרים, בתור מטפלים, בתור פסיכולוגים, יש לכם אחריות. ואני חושבת שלבוא ולהציג לבן-אדם שזה פחות מאחוז שמתחרט - זה פשוט ביזיון.
סמדר: מאיה מתכוונת לכך, שהנתון הרשמי שהוצג לה במרפאת המגדר, שלפיו פחות מאחוז אחד מהטרנסים מתחרט, אין לו שום בסיס ראייתי מוצק. המחקרים שהולידו את הנתון הזה, הם מעטים ולקויים מאוד מבחינה מתודולוגית. ולעומת זאת, מחקרים אחרים מציעים שיעורי חרטה אפילו של 30% ויותר. כך שלכל הפחות אפשר לומר שאחוז החרטה לא ברור. לכן הסיפור של מאיה לא רק נוגע ללב, אלא גם לדעת. [מוזיקת רקע] הוא דורש מחשבה, קודם כל בגלל הגיל.
מאיה: [בוכה] הייתי רק בת 17. היום בגיל 22 אני רואה דברים שונה לגמרי. אני לא מבינה איך אפשר לעשות תהליך כזה שהוא בלתי הפיך ועושה נזק לגוף, על בסיס דעה של ילדה בת 17?
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: מספרם של הנערים והנערות שפונים כיום למרפאות המגדר, גדל בשנים האחרונות באלפי אחוזים.
מאיה: צריך להיות הרבה-הרבה-הרבה יותר פיקוח על מי מקבל הורמונים, על איך מקבלים הורמונים. זה צריך להיות תהליך הרבה יותר מעמיק. היום אנשים הולכים לפגישה אחת של חצי שעה ויוצאים עם הורמונים בידיים. זה לא הגיוני. זה לא הגיוני גם שילדים בני 14 יהיו על בְּלוֹקֶרִים, זה לא הגיוני. כאילו, זה לא תקין.
סמדר: בלוקרים הם חומרים שמעקבים את התפתחות סימני המין המשניים אצל ילדים לפני ההתבגרות, וניתנים במרפאות המגדר. מאיה מציינת גם את דו"ח קאס, שבחן את נושא הזהות המגדרית בקרב ילדים וצעירים בבריטניה, וקבע שברוב המקרים, אם מופיעה אצלם מצוקה מגדרית, היא חולפת עם השנים. כך שאישורים נמהרים לצעירים האלה, דנים רבים מהם לחרטה.
[מוזיקת רקע]
אין ספק שלפחות במקרה של מאיה, המערכת הייתה נלהבת מדי להגשים את משאלתה. אחרת קשה להבין איך במהלך האשפוזים הפסיכיאטריים, לא השכילו לקשר בין הפרעות האכילה שלה, בין הסלידה שחשה כלפי דימוי האישה המצופה ממנה: רזה, מאופרת, מוקפדת, לבין רצונה להיות גבר שפטור מכל הדברים האלה. ואיך לא הביאו בחשבון את הקשר האפשרי בין התקיפה המינית שעברה, לבין רצונה להיות גבר, שמשוחרר מאיומים כאלה, יחסית.
[מוזיקה מסתיימת]
מאיה לא רצתה להיות גבר. היא פשוט לא רצתה להיות "האישה המושלמת", "אישה ברבי". ובאופן מוזר ואירוני, נראה שדווקא הסביבה שרואה את עצמה כנאורה ומתירנית ומאפשרת, היא זאת שדחקה בה לפעול על-פי תפיסה מאוד שמרנית, שלפיה אין מגוון. או שאת אישה או שאת גבר. אם את אישה "גברית" כמו מאיה, לא מטופחת, לא חטובה, וגם נמשכת לנשים, את בעצם גבר. אבל זו הרי התפיסה האורתודוקסית, המצמצמת, שלא מאפשרת לאישה להיות כל מיני דברים, [מוזיקת רקע] מוקפדת או לא, קשוחה או רכה, עם נטייה מינית כרצונה.
ואם לא די במורכבות הזאת, יש עוד. ייתכן שכאשר הקשבתם למאיה, חלף בכם הרהור מסוים. אני יודעת שבי הוא חלף, שאולי יש בה, אישה אינטליגנטית ללא ספק, תווים אוטיסטים כלשהם, שמסבירים את בעיות התקשורת שלה בבית-הספר, את חוסר ההבנה מה רוצים ממנה, אפילו את זה שלא דיברה עד גיל שש. כששאלתי, היא סיפרה שהאפשרות הזאת, שהיא על הרצף האוטיסטי, אכן עלתה במהלך הטיפולים הפסיכולוגיים שעברה. ומתברר שהיא לא לבד. 34% מכלל האנשים שפונים למרפאות המגדר נמצאים על הרצף האוטיסטי, בהשוואה לאחד עד 2% באוכלוסייה הכללית. [מוזיקה מסתיימת] ואולי זה לא מפתיע. אוטיסטים נוטים לעתים קרובות לראיית עולם של שחור ולבן, לחשיבה סטריאוטיפית שמעדיפה תבניות ברורות - "גבר" או "אישה". [מוזיקה מתחדשת] ושוב עולה התהייה, איך ייתכן שהמערכת הטיפולית לא הביאה גם את זה בחשבון, כשאישרה למאיה טיפולים שלא באמת התאימו למצוקותיה.
כך שהסיפור של מאיה, איננו השתלשלות אירועים טראגית, בלתי נמנעת. זה מהלך שאפשר היה למנוע. כשאני שואלת אותה על נקודות האור בחייה, מאיה מציינת אחת: יש לה בת-זוג, תומכת. זה המון. כי בפרפרזה על המשפט הידוע - 'לפעמים צריך אדם אחד שיאמין בך'. אבל מהסיפור של מאיה, אפשר גם לומר שתמיד צריך כמה בני-אדם אחראים וקשובים, [מוזיקה מסתיימת] שיש בהם מספיק חמלה, כדי לבחון את התמונה כולה, המורכבת, הלא פשוטה ולהשתהות. [מוזיקת רקע] אנשים שיידעו לקחת נשימה ויעמדו בפיתוי לתת פתרון כלשהו. יקשיבו למצוקה ויציעו את הטיפול המתאים למאיה ולאנשים כמותה.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments