אנושי, אנושי מדי - פרק 12 | צביקה
- רוני גונן שמחוני
- Oct 29
- 25 min read
כשצבי סבר היה בן 9, הוא קיבל החלטה אסטרטגית שעיצבה את חייו. כנראה בגללה, הוא נעשה מעין טרזן מודרני, שחי בין אפריקה לתל אביב, בין טבע לתרבות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/09/2025.
[מוזיקת פתיחה]
ד"ר רייספלד: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי, עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי.
והיום, צביקה.
[מוזיקת רקע]
בואו נתחיל בסיפור.
ד"ר סבר: שמעתי על שבט שגר באזור המדברי של אתיופיה, בצפון מזרח אתיופיה. יש כל מיני אסטרטגיות קיום של השבטים. השבט הזה, מה שמיוחד זה שכאשר גבר רוצה להתחתן, הורי הכלה המיועדת צריכים לדעת שהוא באמת לוחם ושהוא יוכל לשמור על הכלה, ויותר מזה על הנכדים שלהם, שיהיו בהמשך. ולכן המבחן, וזה מבחן הבגרות שלהם, פה עושים את זה בגיל של בגרות, זה שהגבר הזה חייב להתרחק מהשבט, למצוא מישהו משבט אחר, להוריד לו את האשכים ולהביא את שק האשכים לאבא של הכלה המיועדת [מוזיקה נעצרת]. אמרתי, "זה אסטרטגיית קיום מאוד מעניינת אז אה…"
ד"ר רייספלד: מאוד מעניינת.
ד"ר סבר: "בוא נלך אה… [צוחק קלות] בוא נלך לאזור ההוא", ותפסתי טרמפים ועשיתי מסעות ובסוף היה לי שלב של הליכה רגלית, ואז עצרתי איזה כמה מאות מטרים מהכפר, הקמתי לעצמי אוהל והתיישבתי. וחיכיתי.
[מוזיקת רקע דרמטית]
ד"ר רייספלד: לאיש שמספר את הסיפור הזה קוראים צביקה, צביקה סבר. הוא זואולוג, מדריך טיולים, איש חינוך, ועוד כל מיני דברים, ואת המסע המטורף אל השבט, שיש לו אסטרטגיית קיום "מעניינת", כמו שהוא אומר, הוא עשה כשהשתחרר מהצבא, אי-אז ב-1974. זה היה בתקופה שהמושג "טיול אחרי צבא" עדיין לא היה קיים [מוזיקה נפסקת]. כלומר, לפני שטיול כזה הפך לשלב הכרחי במסע החניכה הקולקטיבי הישראלי. לכן זה גם לא היה הטיול הכאילו הרפתקני של היום, שהוא בעצם טיול במסלול די קבוע, כזה שכולם הולכים בו. כי אם יש דבר אחד שאפשר לומר על צביקה, זה שהוא לא הולך לאן שכולם הולכים.
[מוזיקת רקע מתחדשת]
ובחזרה לאתיופיה, ולצביקה שהקים לו שם אוהל, ממש ליד השבט שנעריו יוצאים להביא אשכים של גבר זר כחלק ממבחן ההתבגרות שלהם.
למרבה המזל, צביקה אולי יגיד לרוע המזל [מוזיקה נפסקת], עבר במקום טנדר עם פקחים אנגליים שדרשו מצביקה לעזוב את המקום. מייד. הוא סירב. אחרי שעשה את כל הדרך במיוחד כדי להגיע לשבט הזה? הפקחים התעקשו, וצביקה התעקש [מוזיקה מתחדשת]. אבל כשהפקחים שלפו נשק ואיימו להשתמש בו, צביקה הבין שאין ברירה, הוא עזב את השטח, על כל רמ"ח אבריו.
ד"ר סבר: תוך איזה חודש, המשכתי בטיולים, ובאחד המסעות שלי הגעתי למחנה. הסתבר שזה מחנה של "סולל בונה" והוא עדיין פעיל [מוזיקה נפסקת]. בארוחת ערב סיפרנו חוויות. אני סיפרתי להם שהייתי אצל השבט הזה. לא יודע למה, אבל סיפרתי להם שהייתי חובש בצנחנים, והלכנו לישון. פתאום מעירים אותי בשתיים וחצי בלילה ואומרים לי, "השבט הזה שסיפרת הגיע לאוהל של העובדים שלנו. בוא, יש פצוע קשה… אמרת שאתה חובש, נכון? בוא, יש פצוע קשה".
ד"ר רייספלד: אוי.
ד"ר סבר: רצתי לשם, הלכתי אליו. נכון, הורידו לו את שק האשכים כבר.
ד"ר רייספלד: אוי.
ד"ר סבר: היה לו דימום נורא והוא מת ממש מול העיניים שלנו. זהו, ואז ראיתי בלייב כאילו איך הם… את יודעת.
ד"ר רייספלד: אבל מה, לעזאזל, חשבת שהתקרבת אליהם, ש-מה? שהם לא…
ד"ר סבר: אני בטוח שהם לא היו עושים לי כלום, כי כל הרעיון הוא שאתה צריך להיות בחור צעיר, מנווט מחוץ לשבט, יודע להסתדר מחוץ לש… תחשבי, זה אירוע. תארי לך שישראלי מקבל משימה שהיא בעומק ירדן. זה אומר שהוא יודע ללכת לבד בעומק ירדן.
ד"ר רייספלד: הבנתי, אתה אומר שנכנסת לגוב האריות כדי שלא יצ… זאת אומרת היית…
ד"ר סבר: היה ברור לי שהם לא יהיו תוקפנים כלפיי. כי כל הרעיון הזה הוא כלפי מישהו ש…
ד"ר רייספלד: רחוק.
ד"ר סבר: בשטח של אויב, כי זה שטח של שבט אחר. היום זה כבר כמעט ולא קיים. בבקתות שהן מספיק ישנות, אז אתה רואה לפי כמה שקי אשכים שיש על מפתן הדלת, שתלויים מלמעלה, אתה יודע כמה בנות ה… אב המשפחה חיתן.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: לצביקה יש המון סיפורים כאלה. כל אחד כשלעצמו די משוגע, וכולם יחד נשמעים כמו בדייה ספרותית, מִיכנהאוזנית [כך במקור]. כמו הסיפור הבא, שגם הוא התרחש באותו מסע באתיופיה.
[מוזיקה נפסקת בהדרגה]
ד"ר סבר: אני הייתי מטייל, ו… אז מה שהייתי עושה, הייתי מייבש צמחים מתחת לשק שינה, תוך כדי שאני ישן בלילה.
ד"ר רייספלד: בשביל ללמוד אותם?
ד"ר סבר: ואז, שהייתי מגיע לאדיס, הייתי נוסע לאוניברסיטה, למחלקה לבוטניקה, נותן להם והם היו אומרים לי איזה, איזה צמחים פגשתי והייתי רושם. ופעם אחת שהגעתי למחלקה לבוטניקה, הם אומרים לי, "תגיד, איפה אתה ישן פה בעיר?" שאלתי אותם, "למה?" אז הם אמרו לי, "תשמע, לפי האווירה שאנחנו מרגישים, הולכת להיות מהפכה נגד הקיסר". הקיסר היה היילה סלאסי, באמת הוא התחיל להתחרפן, מרוב זה שהוא כבר היה שנים שליט, הוא כבר איבד את הראש. ואז הם אמרו לי, "הולכת להיות מהפכה. יש איזה בית זונות שפה הולכים החבר'ה מהפקולטה, אנחנו נגיד לך את המקום, אתה בא אל המאמא, אומר שאנחנו שלחנו אותך והיא כבר תסדר לך חדר לישון בו". שאלתי, "למה דווקא בבית זונות?" אז אמרו לי, "כי הם יודעות הכל. המשטרה מגיעה אליהם, חיילים מגיעים אליהם, הם יודעות מה קורה".
ד"ר רייספלד: הקצינים הגבוהים?
ד"ר סבר: כן. …"ואז אם יקרה משהו, הם יצי… היא תציל אותך".
ד"ר רייספלד: זאת אומרת, זה המקום הראשון שיידע.
ד"ר סבר: כן. באתי למאמא, אישה גדולה, נחמדה, חייכנית, שמנמונת, העלתה אותי לקומה שנייה, בקצה המסדרון, "חדר משמאל - שלך." פתאום בשתיים וחצי בלילה היא מעירה אותי, "'פָרָנְג'וּ, פרנג'ו, זה הזמן!" פרנג'ו - ככה הם קוראים לזרים. הקשבתי רגע, שמעתי יריות. הסתבר שהם באו עם נגמ"שים ברחוב הראשי וירו ב-50 מעלות, כלומר כל מי שגר בקומה 3, 4 תפרו לו את הדירה. עשו מהפכה. אז היא סידרה לי נהג משאית שהסיע חלק מהדרך צפונה. הגעתי לכפר של הפלאשים.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: כאן צביקה מספר על הפלאשים, יהודיי אתיופיה שקיומם היה ידוע אז לישראלים מעטים בלבד. הוא איתר אותם וחי ביניהם במשך זמן מה. הוא למד את מנהגיהם, ולבקשת הקֵס, הכהן הגדול שלהם, הוא נפגש, אחרי שחזר לארץ, עם הרב עובדיה כדי לשכנע אותו להכיר בהם כיהודים. כשהוא נכנס אל הרב, עובדיה הסתכל על אוסף הצמידים הצבעוניים שהיו לו על היד, בחן את שיערו הארוך ואמר… וכאן מתחיל עוד סיפור.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
אני מכירה את צביקה הרבה שנים. שנינו עשינו דוקטורט בביולוגיה, אלא שבזמן שאני עמדתי במעבדה, בחלוק צחור, וערבבתי תמיסות סטריליות, צביקה התפלש בחולות שבחוף הים ועקב אחרי דורבנים. ליתר דיוק, אחרי חיי המין שלהם.
ד"ר סבר: רציתי בעל-חיים שאף אחד לא חקר. אז בישראל, בעל-חיים כזה היה הדורבן. בדרך כלל האנושות מתחילה לחקור מה שנוח ואחר-כך עוברת לפחות נוח. ועל היבשה חקרו קודם כל את בעלי החיים היומיים, אז היה לי ברור שאני הולך למשמרת הלילה.
ד"ר רייספלד: זאת אומרת, לא בכיוון של כולם.
ד"ר סבר: כן, לא היה לי עניין של… אחרי שחקרו את הצבי, עכשיו אני אגלה שלצבי יש עוד תנועה אחת של האוזן שאף אחד לא ידע עליה.
ד"ר רייספלד: מה מצאת על דורבנים?
ד"ר סבר: שמתי עליהם משדרי רדיו כך שיכולתי לעקוב אחריהם טוב בטבע. ואז גיליתי, אחרי שלוש שנים של מחקר בשדה, שהם מונוגמיים. כלומר, כל זכר חי רק עם נקבה אחת, כל נקבה חיה רק עם זכר אחד, ושהזוגות קבועים כל החיים. וזה יוצא דופן.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: נוסף על כך הוא גילה שהזוגות האלה מזדווגים בכל לילה.
ד"ר סבר: עד המחקר שלי חשבנו שרק האדם מקיים יחסי מין גם שלא לצורכי רבייה ובעיקר לצורך הידוק הקשר הזוגי בין הגבר לאישה. והנה פה אנחנו רואים שעושה את זה בסך הכל עכבר, מכרסם. ו… לא פעם אחת, אלא שמונה פעמים בלילה.
ד"ר רייספלד: כל לילה?
ד"ר סבר: כל לילה שמונה פעמים.
[מוזיקה מתגברת ונעצרת]
ד"ר רייספלד: עוד נחזור לענייני הזדווגויות ויחסי מין.
[מוזיקה חוזרת]
הוא לבוש ברישול, ויש לו זקן ארוך-ארוך ופרוע. יחד עם השפם העבות שמרחף על פיו, הוא נראה כמו איש טבע קלאסי. בפרבר הצפונבוני של תל אביב שבו הוא גר, אין ספק שהוא שונה. יש שיגידו מרשים, אחרים יאמרו תמהוני. בכל מקרה, יוצא דופן.
גם האינטראקציה הראשונה שלו עם בעלי-חיים הייתה יוצאת דופן.
[מוזיקת מסתיימת]
ד"ר סבר: לפני שאני יצאתי מהארץ, עשיתי מספר הכנות. למשל, קראתי באופן כללי על אפריקה, על מזרח אפריקה, על מדינות, קראתי דברים כלליים שהספרות מספקת. ואז מישהו בקיבוץ שלי - אני מקיבוץ יפתח בצפון - אמר לי שהוא שמע שברמת גן מקימים איזה ספארי חדש. אמר לי, "את כל אפריקה יביאו לשם". ואז החלטתי שאני יסע לרמת-גן, יגלה את הבן-אדם הזה…
ד"ר רייספלד: מנהל הספארי?
ד"ר סבר: כן, שיסביר לי איך הוא מקבל את בעלי-החיים, ואז אני יעבוד עם האנשים שנותנים לו את הבעלי-חיים.
ד"ר רייספלד: מתברר שהשיטה עובדת כך:
ד"ר סבר: כחלק מהקולוניאליזם הבריטי, יש לבנים, בריטים, שגרים באופן קבוע בקניה, בטנזניה. וחלקם הם הקימו חוות, שבחוות האלה הם בעצם מגדלים חיות שהם צדו בטבע. כלומר, בעלי החוות זה אנשים לבנים, אבל מי שעובד בשטח זה מקומיים, משבטים שונים, כי בכל אזור יש בעלי-חיים אחרים ואז שבט אחר עו…
ד"ר רייספלד: כלומר, יש הת…
ד"ר סבר: עובד בציד.
ד"ר רייספלד: יש התמחויות.
ד"ר סבר: ונוצר התמחויות. היו חבר'ה שידעו לתפוס נחשים מאוד טוב. היו חבר'ה שידעו לתפוס יונקים - צ'יטות, אריות, אנטילופות וכן הלאה. הייתה גברת אחת שהתמחתה בציד של ציפורים וכן הלאה.
ד"ר רייספלד: אז חברת לשבטים האלה?
ד"ר סבר: כן.
ד"ר רייספלד: איך מתנהל ציד כזה?
[מוזיקת רקע דרמטית]
ד"ר סבר: למשל זברה, בתוך הלנדרובר מסדרים מין מעמד כזה לצינו… לגלגל גומי, וה-מומחה בציד יושב… עומד בתוך הגלגל הזה ויש לו מקל במבוק ארוך, בקצה שלו יש חבל עם לאסו. הוא בעצם האדם הכי חשוב בציד. הוא צריך להגיע למצב שהוא משחיל את הלאסו על הצוואר של החיה. [מוזיקה נעצרת] זברה זה כמו הסוס שלנו, משפחת הסוסיים, יש להם רק אצבע אחת שעטופה בפרסה, זה התאמה לריצה. ואמנם היא מגיעה למהירויות של 70 קילומטר לשעה, אז ברור שאנשים בריצה לא יכולים להשיג אותה. עם הלנדרובר היינו רודפים אחריהם, נוסעים 5, 6 דקות על מהירות של 70 [מוזיקה מתחדשת] ואז לאט-לאט היא מתחילה להיחלש, את רואה איך המהירות יורדת ויורדת. כשהיא כבר בין 20 ל-30, אז זה עם הבמבוק צועק לנהג, הנהג מתקרב ופשוט משחיל עליה את הלאסו. ואז הוא עוצר, פשוט היינו קופצים כולנו כמו מטורפים וכל אחד היה הולך ותופס משהו. אתה מחזיק לזברה באוזן, אתה מחזיק לה ברגל, אתה סוגר לה את הפה, ואז פשוט מעמיסים אותה לתוך כלובים גדולים מעץ עם ריפוד בתוכו, סוגרים את הכלוב וממשיכים לזברה הבאה.
ד"ר רייספלד: זה נשמע… נורא.
ד"ר סבר: אבל ככה צדו באותה תקופה וככה צדו באופן חוקי ולא הרגו בעלי-חיים. כל אדם שראה איזה בעל-חיים בגן חיות, מאיפה הוא חושב שזה הגיע? [ברקע ציוץ ציפורים, צעקות של בעלי-חיים] בפקס זה הגיע? אנשים צדו בעלי-חיים [מגחך]. כמה חודשים אחרי שגמרתי לעבוד עם כלל הציידים במזרח אפריקה, יצא חוק בינלאומי שאסור לצוד בטבע בכלל. אם את רוצה מחר להקים גן חיות, תקני אותו מגני חיות אחרים, וכל חיה שאת קונה, תוודאי שהיא מגיעה עם תעודה על כל ההיסטוריה שלה.
ד"ר רייספלד: ולא פצעת אותם…
ד"ר סבר: לא, לא פצענו ולא הר…
ד"ר רייספלד: ולא התעללת…
ד"ר סבר: לא, להיפך. מהרגע הזה אתה מטפל בזה כמו באתרוג.
ד"ר רייספלד: במשך ארבעה חודשים, צביקה הצטרף לשבטים שצדו בעלי-חיים - אנטילופות ופילים, צ'יטות ותנינים, נחשים ארסיים ולא ארסיים, וגם, קבלו אזהרה - הקטע הבא אינו לבעלי לב חלש. יש יגידו, אינו לבעלי לב.
[הציוצים והצעקות נפסקים]
ד"ר סבר: היה אחד, הוא צד בבונים. אז נסענו בטנדר שלו מניירובי, הגענו לשבט שגר בבקתות, וצדנו לאורך נהר, נהר שנקרא מגדי בדרום קניה. בעצם בנינו קופסה גדולה מאוד, באורך של מטר וחצי ועם רוחב של כמעט מטר, שכולה עשויה מענפים. ישנם עצים שאם אתה יודע לתפוס נכון את הקליפה ולחתוך, אז אתה מושך רצועה של שניים-שלושה מטר. אפשר לדמיין את זה כמו קליפות של בננה רחבות. ואת זה רוצעים לרצועות והופכים את זה לאמצעי קשירה. כלומר, לא משתמשים לא בפטיש ולא במסמר, הכל עשוי מחומרים של השטח. בנינו קופסאות כאלה [קולות בעלי החיים חוזרים], בחזית של הקופסה התקנו דלת. הדלת הייתה מחוברת עם חוט לתוך המלכודת. וכשהחיה אוכלת מהפרי שקשור שם בסוף, אז היא בשלב מסוים גורמת לחבל לזוז, החבל מזיז את הדלת והדלת נסגרת מאחורי החיה. התקנו כ-20, 30 כאלה, ולמחרת בבוקר אתה עושה סיור לאורך עצי הפיקוס. אתה מחפש מלכודת סגורה. מלכודת סגורה, זה קוף בבון בתוכו. אז היינו שמים שק גדול על הדלת, פותחים את הדלת ופשוט צועקים לו [צעקות של בבון]. אז הוא היה צורח בחזרה עם קריאות איום הדדיות, אז הוא היה רץ לקראתנו כדי לתקוף אותנו. ואז הוא היה נכנס לשק, היינו תופסים מהר את השק ומסובבים אותו…
ד"ר רייספלד: די, צביקה, זה נשמע לא טוב.
ד"ר סבר: [צוחק] אבל ככה צדים בבונים.
ד"ר רייספלד: [צוחקת] לא, אבל כל העיסוק הזה נשמע לא טוב.
ד"ר סבר: תראי, מאחר וידעתי שבמילא צדים, איתי ובלעדיי, ומאחר וידעתי שלא הורגים… דרך אגב, אם מישהו הורג חיה, יש לו שלילת רישיון לשנה. הציידים מאוד-מאוד הקפידו שהשיטות יהיו כאלה שלא הורגים בהם בעל-חיים. ואחר-כך, אחרי שאתה צד, אתה מטפל בהם מאוד טוב, כי אף אחד לא יקנה בבון שלא לא נראה טוב.
ד"ר רייספלד: אבל למה, למה בכלל עשית את זה? מה פתאום השתתפת בציד חיות?
ד"ר סבר: היתרון הוא שאתה לומד מזה את הביולוגיה של החיים, של החיה הזאת. כי אתה מבין באיזה מקומות הם חיים. תוך כדי שהיינו מסתכלים, היינו רואים מה הם אוכלים. היינו יושבים ועושים תצפיות על בבונים.
ד"ר רייספלד: בקיצור, אתה אוהב בעלי-חיים אז צדת אותם.
ד"ר סבר: אז נאלצתי לצוד אותם כדי להכיר אותם. כן.
ד"ר רייספלד: "דייג אוהב דגים?"
ד"ר סבר: בדיוק, זה על אותו המשקל. אבל נכון, זה נכון מה שאת אומרת, אבל ידעתי שהדברים האלה מתנהלים איתי ובלעדיי.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: העמדה הזאת, שלפיה אם דברים קורים ממילא, איתו או בלעדיו, ולכן השאלה הרלוונטית היחידה היא איך משתלבים בהם, יכולה לעורר אי-נחת. אבל ייתכן שהיא זאת שמאפשרת לצביקה להישיר מבט למצבים שאחרים היו אולי נרתעים מלעמוד מולם. כמו המקרה הבא, שגם הוא התרחש באפריקה.
[מוזיקה נפסקת]
ד"ר סבר: יום אחד החלטתי שאני הולך באיזשהו תא שטח שעוד לא הכרתי, ולקראת אחד הרכסים שעליתי, אני שומע הצלפות [צליל צליפה]. ואז שיערתי שזה אזור חקלאי, ומישהו בטח מצליף בבקר בזמן שהוא חורש.
ד"ר רייספלד: כלומר, זיהית שזה קול של הצלפה?
ד"ר סבר: כן, להצלפה בשוט עור, שמה זה עם שוטי עור, יש קול מיוחד [צליל צליפה]. ואז פתאום אני רואה גבר צעיר מצליף בבחורה די צעירה. הגב שלה מלא סימנים של הצלפות.
ד"ר רייספלד: מה? עוד פעם תגיד את המשפט האחרון?
ד"ר סבר: הגב שלה היה מלא בסימנים של הצלפות.
ד"ר רייספלד: [לוחשת] די.
ד"ר סבר: אתה כבר רואה את האדום החזק על הגב. והאינסטינקט הראשוני היה לרוץ ולמנוע ממנו לעשות את זה. אבל אז שנייה אחת אמרתי, 'תיכף, תחכה רגע'. עשיתי תצפית. פתאום ראיתי שעשרות אנשים יושבים ומסתכלים על זה. ומסתבר שבשבט הזה, המבחן בגרות זה להראות שאתה יודע להיות אסרטיבי. אגרסיבי, אולי, זה המילה יותר מתאימה. כשמישהו מהכפר מתחתן עם נערה, היא באה מכפר אחר. לוקח כמה שנים עד שמקבלים אותם לכפר. ואחד המבחנים שמעבירים אותם זה שהם מוכנות להצלפות האלה, כאילו, 'אני מוכנה עד זוב דם לחיות בכפר הזה ולפעול למען המשפחה שבה אני אישה של אחד הבנים'.
ד"ר רייספלד: חתונת דמים.
ד"ר סבר: בדיוק. ואז פתאום אתה מבין את המושג "חתונת דמים". עכשיו, יש בחורים שלא יכולים לעשות את זה. ואז אתה רואה שאחד הזקנים ניגש אליו, ונואם לו נאום ליד האוזן, ואתה מבין שאם זה היה עכשיו בקיבוץ וזה היה מישהו שלא רוצה ללכת ליחידה מובחרת, או מישהו שלא רוצה ללכת לעבוד ולהרים חבילת חציר, אז כבר אחד המבוגרים היה אומר לו, "בוא'נה, אתה לא מתאים לחברה הזאת". ואתה מבין שזה מה שהוא עכשיו עובר - הוא עובר לחץ חברתי כדי לעשות את זה.
ד"ר רייספלד: צביקה, אתה מתאר את זה בקור רוח כאילו אתה עושה תצפית על אחד מבעלי החיים שאתה חוקר.
ד"ר סבר: תראי, זה מחזה שזה איום לראות אותו. אבל אתה מבין שזה… תראי, אני אספר לך, ישנו איזה שבט אחד במזרח התיכון, שתינוק בן שמונה ימים, חותכים לו את העורלה. [מוזיקת רקע] לכל שבט, בכל אזור, יש מנהגים שהם ייחודיים להם. ובמקרה הזה בוחנים גם את הבחורה, שהיא מתאימה לכפר, גם את הבן, שהוא מסוגל להיות לוחם. רוב הכפרים באתיופיה בסוף נלחמים על קיומם. אז אתה חייב שכל הצעירים יהיו אנשים לוחמים, כי בסוף הם צריכים להגן על ה… על השבט.
[מוזיקה נפסקת]
ד"ר רייספלד: אז למרות שהאינסטינקט הראשוני שלך היה להתערב ולהפסיק את הזוועה הזאת, התאפקת והסתכלת…
ד"ר סבר: בסוף שהסתכלתי עוד יותר טוב, ראיתי שמדובר במאות אנשים. יותר מאוחר אני הבנתי שבכלל באים מכפרים אחרים, כי זה יום שבו בוחנים קבוצה של צעירים. את כל המחזור בוחנים. ובאים מהמון כפרים ומארחים אותם ומכינים קפה מיוחד ומכינים תבשילים מיוחדים לכבודם. זה אירוע ענק.
ד"ר רייספלד: כלומר, אין לך מה לקום ולהציל את האישה המסכ… את הנערה.
ד"ר סבר: יותר מזה, אם במקרה בחור מסוים לא רוצה להצליף באישה מסוימת, אז היא לוקחת את ה… מהיד שלו את השוט ומחזירה לו את זה ואומרת לו, "תכה אותי!" כי עכשיו גם היא לא תעבור מבחן. תארי לך שהוא לא יכה בה, בסוף היום היא חוזרת עם גב כמו שהיא באה לטקס? [מוזיקת רקע] זה אומר שהיא לא מוכנה עד זוב דם להיות למען הכפר. יחשדו בה.
ד"ר רייספלד: איך בעצם החלטת לנסוע לאפריקה אחרי הצבא? מאיפה המשיכה ליבשת הזאת, שהייתה די עלומה בזמנו?
[מוזיקה נפסקת]
ד"ר סבר: אני יכול להתחיל מזה שבגיל 13 היה אצלנו דבר שקראו לו "סקר". סקרו את כל הילדים בכיתה ז', למי יש יכולות ללמוד. מי שלא, הפסיקו לו את הלימודים. מבחן אחיד לכל ילדי ישראל. אני אז גדלתי בתנועה הקיבוצית, התנועה הקיבוצית ככלל התייחסה לזה כאל מובן מאליו. והנה, כשהגיעו התוצאות, אז הסתבר שצביקה לא עבר את הסקר. והייתי בהלם.
ד"ר רייספלד: הבעיה הגדולה, התברר, הייתה ביכולת הקריאה שלו, וצביקה החליט שהוא חייב להתגבר על זה.
ד"ר סבר: ומזלי, ישב לידי ילד והוא אמר לי, "אתה יודע, אני קורא חוברות נורא מעניינות על טרזן, קראת?" שאלתי אותו, "מה זה?" אז הוא הראה לי ציורים. בציורים ראו איש כזה חצי ערום, מניף איזה חרב, ו-או שומר על קוף, או קוף שומר עליו, כל מיני ציורים כאלה. אמר לי, "תקרא, זה לא נורמלי, זה נהדר". הסתכלתי, אין ניקוד. המעט שידעתי לקרוא, היה עם ניקוד. חוברות טרזן היו חוברות בלי ניקוד. ואז הבנתי שאני בצרות. [ד"ר רייספלד צוחקת]
ד"ר רייספלד: אבל ממש עד גיל 13 לא ידעת לקרוא בלי ניקוד.
ד"ר סבר: גם עם ניקוד לא שהייתי איזה…
ד"ר רייספלד: כן.
ד"ר סבר: …תותח גדול, אבל לפחות יכולתי לגמור משפט כמו שצריך. וככה הלכתי ונעזרתי במילונים. בסוף התאהבתי בטרזן הזה, והבנתי שזה באפריקה, והבנתי שכל זה קורה שם סביב עיר אחת גדולה שקוראים לה מומבסה. גיליתי במפה איפה המומבסה הזאת.
ד"ר רייספלד: ורצית ליסוע לשם?
ד"ר סבר: רציתי לפגוש אותו, היה ברור לי שיש ישות כזאת.
ד"ר רייספלד: כאילו ש…
ד"ר סבר: כי אמרתי, לא יכול להיות שמישהו ימציא דברים כאלה. ניסע לאפריקה, נחפש את טרזן ונכיר את אפריקה, כי לפי הסיפורים זה היה מקום רב הרפתקאות להיות בו.
[מוזיקת רקע, תופים]
ד"ר רייספלד: כך שבגיל 13, בגלל טרזן, צביקה החליט שכשיגדל, הוא ייסע לאפריקה. וכך היה. כי גם זאת תכונה שמאפיינת את צביקה, להציב מטרות ולדבוק בהן. אחרי הצבא הוא עלה על אונייה בתור איש תחזוקה, ככה הוא הצליח לממן את המסע הזה, והפליג למומבסה, עירו של טרזן. שם התברר לו, הפלא ופלא, אין באמת טרזן. אבל אולי אפשר לומר שצביקה בעצמו נעשה מין טרזן, איזה פרא אציל שנוח לו לחיות בטבע. [מוזיקה נעצרת] טוב לו שם. והוא גם יודע להתמודד עם מה שהג'ונגל מזַמן. זה נכון גם לגבי הג'ונגל של הצבא.
[מוזיקת רקע]
ד"ר סבר: אני בצבא התגייסתי לסיירת צנחנים ולקראת סוף הצבא שלי מצאתי את עצמי בממשל של אל-עריש. הייתה שם הרבה מאוד עבודה של השב"כ. והשב"כ, כשהם נפגשים עם מודיע שלהם, יכול להיות שהוא דו-צדדי, שהוא גם עובד בשביל הצד השני. לכן הם היו צריכים מישהו שיאבטח אותם. ומאחר והם שמעו שהייתי בסיירת צנחנים, אז הם אמרו לי, "אתה תאבטח אותנו". למשל, אחת השיטות הייתה שהייתי כאילו נקבר בחול והם היו מנהלים את הפגישה מעליי. ואז אם הייתי רואה שהוא מוציא נשק כלשהו, הייתי אמור להתנפל עליו…
ד"ר רייספלד: במודיע.
ד"ר סבר: …ולמנוע ממנו לפגוע באיש של השב"כ. מאחר ולמדנו "חיסולים שקטים" אז ידעתי לעשות את הדברים האלה.
ד"ר רייספלד: מה זה "חיסולים שקטים"?
ד"ר סבר: "חיסולים שקטים", אנחנו קראנו לזה "no more למד-הא", ככה קראנו לתרגולת הזאת.
ד"ר רייספלד: "נו מור ל"ה"?
ד"ר סבר: כן.
ד"ר רייספלד: הכינוי הזה מתייחס לתקרית המפורסמת ממלחמת השחרור שבה 35 - ל"ה לוחמים היו בדרכם לגוש עציון. על פי הסיפור, שהפך למיתוס צה"לי, הם פגשו רועה צאן ערבי, חסו על חייו, ואילו הוא הזעיק את ערביי הסביבה שהגיעו וטבחו בלוחמים.
ד"ר סבר: אז בסיירת התרגולת הייתה שכשאנחנו עמוק בשטח אויב, אז אין ברירה אלא לחסל את מישהו אם פוגשים אותו. היום זה…
ד"ר רייספלד: כדי שלא, לא יספר ויביא אליכם אה…
ד"ר סבר: כן, וגמרנו, והוא מב… יביא לך את חצי סוריה במקרה הזה. היום לשמחתי כבר יש שיטות יותר מודרניות…
ד"ר רייספלד: רגע, רק שנייה. בוא נתעכב על זה. אתם הולכים למשימה, פוגשים איש תמים…
ד"ר סבר: אתם הולכים למשימה, ניווט בתוך שטח אויב, מישהו תפקידו להיות אחראי על ה"חיסולים השקטים". זה התפקיד שלו עכשיו. הוא דבר ראשון שהוא עושה זה מחפש אם יש אזרחים או כל מיני יצורים תמימים שיכולים ללכת ולהביא עוד תגבורת. זה התפקיד שלו.
ד"ר רייספלד: כלומר לגלות, לחשוף אתכם.
ד"ר סבר: כן, זה התפקיד שלו, התפקיד הראשון. התפקיד הראשון…
ד"ר רייספלד: להרוג אותו.
ד"ר סבר: אז באותם תקופות לא הייתה ברירה אלא לחסל אותו. היום, לשמחתי, יש אמצעים יותר מודרניים, שאתה יכול לירות בו חומר הרדמה וכן הלאה. יש… ואז אחר-כך הוא מתעורר וחוזר לענייניו. פעם, באותה תקופה לא היה לנו את זה אז לא הייתה ברירה והיו עושים את זה ב"חיסולים שקטים".
ד"ר רייספלד: צביקה, אתה יודע, חייבת להגיד, יש משהו מטריד. קודם סיפרת על ציד החיות ועכשיו על החיסולים השקטים ואתה מדבר על זה בקור רוח כאילו זה רק עניין טכני, ואני מכירה אותך כאדם מאוד מצפוני, לא, לא מכונת הרג.
ד"ר סבר: א', בני-אדם הם מורכבים. מי שרוצה לסדר את העולם בצד אחד או בצד שני, אז הוא שוגה. תראי, אני למשל, אם לא הייתי ישראלי, אין לי ספק שהייתי פציפיסט. אם הייתי נולד במדינה אירופאית או באמריקה, ששמה יש מספיק צבאות חזקים, כי אנשים לוקחים את זה כמקצוע ושומרים על המדינה שלהם והכל בסדר, אין לי ספק שהייתי פציפיסט. פה בישראל זה נחמד להיות פציפיסט, אבל אתה לא יכול. אתה מוצא את עצמך בצבא. אתן לך דוגמה. כשהייתי מ"מ, היה לי מישהו שלימים נהיה זמר מפורסם בלהקה מפורסמת. והוא בוקר אחד בא ואומר לי, "המפקד, יש לי בקשה. אתה נותן בבוקר זמן לחבר'ה להתפלל תפילת שחרית…"
ד"ר רייספלד: לדתיים.
ד"ר סבר: לדתיים. "אני נוהג לעשות מדיטציה טרנסנדנטלית". לפני זה לא הכרתי את המילה הזאת. שאלתי אותו, "מה זה?" הוא הסביר לי מה זה. אמרתי לו, "זה עיסוק שהוא חשוב לך?" הוא אמר לי, "כן". אמרתי לו, "אין בעיה. כל יום הרי בערב בתדריך אני אומר מתי יוקצה הזמן למתפללים, מבחינתי אתה תעשה מדיטציה טרנסנדנטלית". בהמשך גיליתי שהוא אחד מהחיילים הטובים במחלקה, אחלה ביצועים. וכשבסוף הגענו להחזיק מוצב בסוריה ולהיכנס לחדירות לתוך סוריה, הוא בא אליי ואמר שוב פעם, "המפקד, אני רוצה להגיד לך משהו. אני לא יכול להשתמש בנשק. אני לא רוצה לעשות את זה, אני לא רוצה לירות באנשים". אמרתי לו, "שמע, גדוד 50 שייך לצנחנים, והצנחנים זה מה שהם עושים. הם יורים בנשק על האויב כדי שהוא לא יכנס למדינה שלנו". אז הוא אמר לי, "אני נורא מצטער, אבל זה נורא לא מתאים לי". אז קורה לפעמים שיש לנו בן-אדם שהוא באמת, בבסיס שלו הוא פציפיסט והוא פשוט לא יכול להתעלות מעל זה [מוזיקת רקע] אז צריך למצוא להם תפקיד אחר בצבא. אבל כעיקרון פה אנחנו נאלצים לעשות שימוש בנשק.
ד"ר רייספלד: כלומר, אתה לא שש אלי קרב, אבל מכיר בעקרון המציאות.
ד"ר סבר: מלחמה זה מציאות, במקרה שלנו מציאות שנכפית עלינו, ולכן עדיף שיעשו את זה אנשים שלא אוהבים לחימה ולא אוהבים את הכיבוש.
ד"ר רייספלד: תסביר.
ד"ר סבר: הייתי במילואים והייתי אז מפקד של מחלקת סיור [מוזיקה נפסקת], ועשינו ניווטים בשוליים של רצועת עזה. ואחרי הניווטים התאספנו כל הג'יפים והתחלתי בתהליך של תחקיר. ואז אני רואה על אחד הג'יפים אבטיחים. שאלתי, "מה זה?" אז הם אמרו, "אתה זוכר שחצינו מקשה?"
ד"ר רייספלד: מקשה של אבטיחים.
ד"ר סבר: מקשה של אבטיחים. "אז הערבי ככה ראה שאנחנו מסתכלים וזה, הרים שניים, שם לנו על הג'יפ, נפרדנו לשלום". ואז אמרתי להם, "עכשיו כולנו", ואספתי את כל הפלוגה, "אנחנו עכשיו כולנו נוסעים אליו ואתם מחזירים לו את זה".
ד"ר רייספלד: אל בעל המקשה.
ד"ר סבר: לבעל המקשה. אמרו, "מה פתאום? מה אתה רוצה? הוא נתן לנו בשמחה. מה, בן-אדם יש לו מקשה, שמח לתת לנו שנאכל אבטיחים". אמרתי להם, "תראו, זה טוב בארץ. פה אנחנו שולטים על המקום. כשהוא נותן לכם זה לא כי הוא רוצה. האיש המשועבד נותן כי הוא פוחד שיעשו לו משהו". אז חזרנו כל המחלקה.
ד"ר רייספלד: לערבי?
ד"ר סבר: למקום של המקשה. מצאנו את הערבי, הם הורידו את האבטיחים [מוזיקת רקע], החזירו לו, אמרו לו "סליחה", היו מאוד נבוכים, הפנים שלהם היו אדומות, הרגישו לא נוח. אבל הבינו שיותר לא עושים דברים כאלה.
ד"ר רייספלד: כלומר, אתה אומר, אתה אומר ככה: "מלחמה זה מציאות" [מוזיקה נפסקת] או…
ד"ר סבר: נכפית עלינו.
ד"ר רייספלד: כן, קיימת.
ד"ר סבר: אבל ההתנהגות בה, היא לא נכפית עלינו, זה אנחנו קובעים אותה.
ד"ר רייספלד: הנה עוד סיפור מהצבא, מהתקופה של אחרי מלחמת לבנון הראשונה. צביקה עשה מילואים בלבנון.
[מוזיקת רקע]
ד"ר סבר: קיבלנו משימה, ואני הייתי מפקד של סיור, ללוות איזה ארבע תלמידות נוצריות, דרך אזור של מוסלמים, אחר-כך דרך אזור של דרוזים, לעשות מבחן בגרות. באותה תקופה כל עדה ירתה על כל עדה אחרת. צלצלתי ללשכה של מפקד האוגדה, אמרתי להם, "אני לא מסכים לדבר הזה. זה מסוכן - ירו על הבנות, ירו גם על החבר'ה שלי. החיילים אצלי, כולם פה אבות לילדים. אני צריך להחזיר אותם הביתה. אתה רוצה שאני אחזור לאיזה אישה ויספר לה שבעלה נהרג כי הוא שמר על דרוזית מפני יורה מוסלמי? לא יקום ולא יהיה, לא אצלי". אמר לי, "צביקה, אני לא שואל אותך". אמרתי לו, "אתה יודע מה? אני לא אסרב לך פקודה. אני המילואימניק היחיד שעוד אין לו ילדים. אני לבד בג'יפ, לוקח את השלוש בנות, עובר את כל זה, מביא אותם למבחן, מחכה ומחזיר להם". אני לא הסכמתי שחיילים שלי יסתכנו על זה.
[מוזיקה נפסקת]
ד"ר רייספלד: אבל כן היית מוכן לבוא בעצמך.
ד"ר סבר: אני לא יכול לסרב פקודה, זה צבא. בצבא אסור לסרב פקודה. תמצא דרך שהיא לא סירוב פקודה. ובצבא אל תסרב פקודה, אחרת לא יהיה צבא.
ד"ר רייספלד: אבל אחרי הצבא הלכת להפגין מול אה…
ד"ר סבר: זה לא שייך. אני אחרי כל מילואים בלבנון, אני וכל המ"פ-ים של הגדוד, היינו עומדים מול הבית של בגין וארבע שעות מפגינים מולו. אבל אז היה מותר לי למחות כי אני כבר לובש אזרחי. ואחד שקיבלת צו, לך תעשה את המילואים שלך הכי טוב שאתה יכול. תפגין אחר-כך באזרחות.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: אני מקשיבה לסיפורים של צביקה ומחשבה עולה בי. בדרך כלל, כשאדם נקלע למצב מסוכן, אין לו ברירה והוא מתמודד. במקרה הטוב הוא מתגבר על האתגר, ואז ממהר לחזור לחייו המוגנים. לא צביקה. הוא הולך מסכנה לסכנה, ממשימה למשימה, כאילו הוא מחפש את המצבים הלא מוגנים האלה כדי להיחלץ מהם. כאילו הישרדות היא חלק מהטבע שלו, מהוראות ההפעלה. אני אומרת את זה לצביקה והוא שותק רגע.
[מוזיקה נפסקת]
ד"ר סבר: תראי, אני בן לזוג הורים שברחו מפולין.
ד"ר רייספלד: הם היו שורדי שואה שהכירו בארץ והולידו את צביקה, אלא שהאם, שלא הצליחה להתמודד עם מוראות השואה, אושפזה בבית-חולים לחולי נפש.
ד"ר סבר: שמו אותי בבית יתומים. לא הייתי ממש יתום, כי היה אבא וזה, אבל האבא המבוגר הזה לא התכוון להתעסק עם הילד. גדלתי במוסד, שממנו אני לא זוכר כמעט כלום.
ד"ר רייספלד: מה כן אתה זוכר?
ד"ר סבר: אני זוכר שהייתי זוחל לרגליים. הרגליים האלה היו בתוך מטבח, עם נעליים שהיום אני יודע שאנחנו קוראים לזה "נעלי גולדה". והייתי מחזיק את הרגליים האלה וזה היתה דמות האם שלי. יום אחד למדתי שזה אישה שקוראים לה קלרה, היא הייתה הטבחית של המטבח. וכל בוקר הייתי הולך אליה…
ד"ר רייספלד: זוחל בהתחלה ואחר-כך הולך.
ד"ר סבר: כן. והיא בעצם הייתה כמו דמות אם. היתה שואלת אותי, "צביקי'לה מה נשמע?" ככה הייתה אומרת. היה לי את הכבוד להיות "צביקי'לה" או "צביקיניו". כאילו, הייתי אומר לה, "בוקר טוב" ואז הולך לחצר. אני הייתי מתמקם בצד של החצר ליד הגדר ומסתכל על העוברים ושבים של הרחוב. ידעתי שמעבר לגדר יש אנשים שחיים את חייהם. פחות או יותר את כל היום הייתי מעביר בלהסתכל עליהם.
ד"ר רייספלד: מהגדר.
ד"ר סבר: כן. ופתאום בוקר אחד התעוררתי במקום… יצאתי החוצה, ראיתי שהכל מלא חול. ואז הבנתי שהעבירו אותי מהבית יתומים למקום הזה.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: זה היה קיבוץ צאלים בדרום, במרחק של 120 קילומטר מבית היתומים שבתל אביב.
ד"ר סבר: אני משער ששמו אותי על האוטו, כנראה נרדמתי באוטו וכשהתעוררתי…
ד"ר רייספלד: וואו.
ד"ר סבר: התעוררתי ב… מישורי חול אינסופיים. ו… הייתי אצל משפחה. ואחרי שנה הם לא רצו אותי, אז שמו אותי על אוטו אחר, אבל הפעם אמרו לי את זה מראש. אז אמרתי שאני רוצה שגם ייתנו לי את המסרק הכחול שהיה לי. היה לי מסרק כחול, שכל לילה כשהייתי הולך לישון, התייחסתי אליו כמו אל בובה, הייתי מלטף אותו ומדבר איתו.
ד"ר רייספלד: וואו. מסרק?!
ד"ר סבר: אני בן, לבן לא נותנים בובה. ואז שמו אותי על משאית, ואז הגעתי לקיבוץ חדש.
ד"ר רייספלד: זה היה קיבוץ יפתח בצפון. הוא פגש שם ילדים ששאלו אותו מאיפה הוא בא, והוא סיפר להם על בית היתומים.
ד"ר סבר: ואז הם אמרו לי שאני משקר, שאין סיפורים כאלה. אז הבנתי שעם הילדים האלה אסור לספר להם כלום.
ד"ר רייספלד: וואו.
ד"ר סבר: ויותר לא סיפרתי לאף אחד בקיבוץ כלום.
ד"ר רייספלד: צביקה הגיע לביתם של זוג הורים מאמצים, ככה זה נקרא בקיבוץ, ובפעם הראשונה בחיים, בגיל שמונה, חגגו לו יום הולדת.
ד"ר סבר: אחרי איזה שנה ורבע, המאמצת שלי נכנסה להריון.
ד"ר רייספלד: כשהיית בן תשע.
ד"ר סבר: כן, הם היו זוג צעיר, אני בן תשע, נכנסה להריון. אני לא זוכר את עצמי בתור ילד שמפריע, בכלל, בתור ילד שנוכח. אבל איכשהו ההתנהגות שלי הפריעה לה. אז הם הסבירו לי, שני המאמצים, שצריך שהיא תעבור את ההריון. אז אני בינתיים באופן זמני עובר למשפחה אחרת.
ד"ר רייספלד: ושוב רצו להעביר אותך.
ד"ר סבר: לא רצו, העבירו אותי.
ד"ר רייספלד: צביקה הועבר למשפחה חדשה.
[מוזיקה נפסקת]
ד"ר סבר: אבל לא רציתי להיות אצלם. למזלי, ליד הבית שלהם היה עץ אלון שהעלים שלו מגיעים עד הקרקע [מוזיקה מתחדשת]. וגיליתי, כשאתה נכנס בתוכו אתה מתנתק, אתה כמו בתוך איגלו מעלי אלון.
ד"ר רייספלד: איזה תמונה! יושב בין ענפי אלון, מופרד מהעולם, מוגן. כמו ברחם.
ד"ר סבר: ושם בערך אחרי, אני חושב, חודשיים, חודשיים וחצי, אמרתי, אז בעצם מה הסיפור? אני אעבור ממקום למקום עד שזה… אם אני לא יעצור את זה, זה לא ייעצר, אני ככה ימשיך לעבור. פה אמרו לי שאני הפרעתי [מוזיקה נחלשת ונעלמת]. אז בואו, אני אחצה את המשק ואני אגיד להם שאני יותר לא מפריע וזה ייגמר. נשארתי לחשוב על זה עוד יום, למחרת הלכתי, הגעתי לבית, דפקתי על הדלת…
ד"ר רייספלד: של הזוג המאמץ הראשון.
ד"ר סבר: צעקתי, "חנן! חנן!" הוא יצא החוצה, אמר לי, "כן, מה אתה… למה באת לפה בכלל?"
ד"ר רייספלד: וואו.
ד"ר סבר: אז אמרתי לו, "כי הבנתי שאני הפרעתי לכם. אז קיבלתי החלטה. אני לא יפריע לכם ואני אוכל לחזור". חזרתי אליהם ויותר לא הייתי ילד מפריע.
ד"ר רייספלד: כאילו הולדת את עצמך מחדש.
ד"ר סבר: עכשיו הבנתי שזה אסטרטגיה לחיים. לא להפריע, זאת אומרת, אם אתה רוצה להשיג דברים אל תשיג את זה באלימות, בלצעוק, באגרסיביות.
ד"ר רייספלד: אבל…
ד"ר סבר: תמצא דרך להשיג את מה שאתה רוצה בשקט. יש גם דרכים שקטות, תאמץ אותם.
ד"ר רייספלד: אבל בכל אופן השייכות שלך היא על תנאי.
ד"ר סבר: כן, בסדר, ברור. אחרת לא הייתי צריך להמציא אסטרטגיה כדי שזה לא יהיה על תנאי.
ד"ר רייספלד: אבל אתה לא עצוב על זה. לא, לא מבכה את זה.
ד"ר סבר: לא, לא. מאחר וגם מצאתי פתרון, עובדה שחזרתי למשפחה, סימן שטיפלתי בזה נכון.
ד"ר רייספלד: כמה שנים מאוחר יותר, פנו ההורים האלה למשרד הפנים ואימצו את צביקה כחוק.
ד"ר סבר: ועוד הגעתי שם מתחת לאלון להחלטה, שמעכשיו אני ינווט את החיים שלי. אני עכשיו חייב כל פעם להגדיר לעצמי, לזהות את הסביבה ולראות בתוכה מה, מה אני… איזה החלטה אני צריך לקבל ואז להגיע להחלטה. כי הבנתי שהחיים בנויים מלקבוע יעדים ולהגיע אליהם.
ד"ר רייספלד: כלומר, בגיל תשע, צביקה ניסח את האסטרטגיה ההישרדותית של חייו. מצד אחד - חשוב להשתלב, לא להפריע, מצד שני - צריך להציב מטרות ולהשיג אותן. ההחלטות האלה חוללו שינוי בחייו ונעשו עבורו ציווי קיומי.
ד"ר סבר: כשהייתי בקבע שלי, ירו לי ביד והיא הייתה משותקת. וכחלק מהתהליך של ההבראה, אני אמרתי למופז שאני… שירשום אותי לקורס מ"פ-ים. אני אעשה קורס מ"פ-ים, ועכשיו הידיעה שיש לי קורס עוד מעט תעזור לי להפעיל את היד.
ד"ר רייספלד: כלומר, היית צריך מטרה…
ד"ר סבר: כן. היה לי שלושה…
ד"ר רייספלד: …שתדחף אותך קדימה.
ד"ר סבר: היה לי ארבעה חודשים. באתי למשק, כל יום הייתי קושר את היד למכנסיים, כי היא הייתה מתדלדלת כמו איזה… הייתי רץ למנרה, הייתי רץ לקדש, הייתי הולך לצוקים ומטפס שמה, ירדתי… עשיתי דברים שיכריחו את היד להתחיל לשתף פעולה.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: והצלחת לסיים את הקורס. בעצם, כשאני חושבת על זה, איך זה שהתגייסת לסיירת צנחנים? פעם אמרת לי שאתה מפחד לצנוח, שיש לך פחד גבהים.
ד"ר סבר: יש לי פחד גבהים.
[מוזיקה נפסקת]
ד"ר רייספלד: [צוחקת] אז איך זה מסתדר?
ד"ר סבר: מה שאני עושה, בגלל זה אני קופץ ראשון. כשאתה ראשון, אתה שולט מאוד טוב על כל המשתנים, אתה עושה את הצניחה בצורה מאוד-מאוד מדויקת. אז זה הדרך שאני… אני פוחד…
ד"ר רייספלד: כן.
ד"ר סבר: אבל ביקשתי מהחבר'ה להיות ראשון ולא להיות שלישי, רביעי או חמישי, שאז אתה… כשאתה ראשון, אתה קופץ כמו, כמו שכתוב בספר.
ד"ר רייספלד: אני חושבת שהקטע הזה של להיות ראשון זה אתה קובע מתי…
ד"ר סבר: שאתה קובע את כל הכללים.
ד"ר רייספלד: כן.
ד"ר סבר: זה היתרון בלהיות ראשון…
ד"ר רייספלד: וזה נורא חשוב לך.
ד"ר סבר: מאוד חשוב. כן, נכון.
ד"ר רייספלד: לשלוט על כל הסיטואציה.
ד"ר סבר: כשאני לוקח משהו חשוב לי להצליח בו.
ד"ר רייספלד: אתה יכול להצליח אם אתה מבין לאשורו את המצב, להבין את כל הפרמטרים. כמו שהיית אז מתחת לעץ האלון. להבין אותם, לעבד אותם, ואז לעשות את זה מתוכך.
ד"ר סבר: נכון.
ד"ר רייספלד: לא שמישהו יכפה עליך מבחוץ.
ד"ר סבר: נכון. כן, אני גם מסכים. תראי, היו לי הרבה מקרים של שכל מיני פקודות של הצבא לא הסכמתי להם והלכתי ועשיתי לבד, באיזשהו מקום הרגשתי מאוד נוח. כי ברגע שאתה מפקד על חיילים אתה נהיה אמא ברווזה. אתה כל הזמן עסוק באיך לא יקרה להם כלום. אם מצאת פתרון שבו אתה עושה את זה לבד, אז זה נהדר, אתה לא צריך לדאוג לחיילים שלך, הם בטוח ייצאו טוב.
ד"ר רייספלד: בקיצור, אתה אוהב להיות לבד, טוב לך להיות לבד. הכי טוב לך להיות לבד.
ד"ר סבר: כשאני צריך להצליח אז אני בונה את המנגנון כך שאני אהיה לבד, כן.
ד"ר רייספלד: וגם סיפרת לי שהייתה לך חברה?
ד"ר סבר: כן, אבל זה לא שייך ל…
ד"ר רייספלד: זה כן שייך, כי אמרת לי שהיא הייתה מקסימה והייתם זוג נהדר והיא אמרה לך, "תישאר", ואתה אמרת, "לא, אני החלטתי שאני נוסע לאפריקה, אני לא מוותר".
ד"ר סבר: אָה, בהקשר הזה. כן, נכון. זה קרה לי פעמיים, המשפט הזה שאמרתי אותו, שהוא משפט קשה בחיים. אחרי הצבא חזרתי למשק, הכרתי מתנדבת מאוסטרליה, בחורה באמת, פשוט בחורה מדהימה. אבל אז אה… התחלתי ללמוד לקראת אפריקה.
ד"ר רייספלד: כדי לנסוע לשם בעקבות ההחלטה שעשית כשהיית בן 13.
ד"ר סבר: כן. ואז אמרתי לה, "תראי, אני לא יודע מה יהיה באפריקה, אני לא יודע מה יהיה איתי. אז אני מבקש שניפרד". נפרדתי מבחורה שאני אהבתי אותה והיא אהבה אותי והיה לי מאוד-מאוד קשה האירוע הזה. אבל ידעתי שקבעתי מטרה.
ד"ר רייספלד: ואחר-כך זה קרה לך שוב.
ד"ר סבר: אחר-כך זה קרה לי שוב [מצחקק], כבר הייתי אדם מבוגר. ההיפך, עצרתי את העיסוקים שלי בזואולוגיה כדי להקים משפחה, וכדי שאני אתפרנס אז התפתחתי בתחום של ארגון חינוכי, ניהלתי פרויקטים גדולים בחינוך.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: הוא היה יועץ של יוסי שריד כשזה היה שר החינוך. הוא עסק בפרויקט לקידום תלמידים מהפריפריה במטרה לגייס אותם ליחידות טכנולוגיות כמו 8200 ובשאר מיזמים חינוכיים שיש להם גם היבט חברתי.
[מוזיקה נפסקת]
ד"ר סבר: אה… כשהתחלנו עם הילדים, אז אמרתי לאשתי שכשאני אהיה בן 63 אני… כשהילדה האחרונה שנולדה לנו תהיה בת 18, אז אני אסע לאפריקה לחקור. וכשזה קרה, אז אמרתי לה, "עכשיו אני צריך אה… ליסוע לאפריקה".
ד"ר רייספלד: אשתו חשבה שהוא השתגע. בגיל 63 לחזור לאפריקה? המשפחה כולה הביעה מורת רוח. אבל צביקה התעקש ונסע לאפריקה. הוא הקים שם, באוגנדה [מוזיקת רקע], תחנת מחקר לחקר החי והצומח.
אז אתה… זה נורא מעניין. לכאורה אפשר היה לחשוב שבן-אדם שלא הייתה לו משפחה ושעבר מבית יתומים להורים שהעבירו אותו והעבירו אותו, ידבק במשפחה או ידבק בקבוצה, ואתה לא עשית את זה. זאת אומרת…
[מוזיקה נפסקת]
ד"ר סבר: אני הייתי מודע למשפט שאמרת, ממש הייתי מודע לו, אני כאילו אמרתי אותו לעצמי. אבל אמרתי, 'אתה גם בן-אדם שצריך לחיות את החיים, לעשות את מה שמתאים לו לעשות'. אני מודע לזה שאני משלם מחיר.
ד"ר רייספלד: ואחרים גם.
ד"ר סבר: אחרים, ברור.
ד"ר רייספלד: כלומר, אותה החלטה שעשית בגיל תשע, אותה אסטרטגיה להציב מטרה ולדבוק בה, אתה דבק בה, גם היום.
ד"ר סבר: תראי, אם היום הייתי עוצר את זה ורק הייתי נשאר בבית כדי להיות עם אשתי וללכת ל"הבימה" ולראות הצגות וסרטים, או לכל דבר אחר שהיא או המשפחה היו רוצים, אני הייתי מרגיש שאני חי חיים ריקים. אני באמת צריך את המחקרים האלה שאני עושה. אני צריך את ה… כשאני מדריך טיולים באפריקה. הדרכה זה לא רק הדרכה אתה שוב רואה את הטבע מחדש, אתה שוב רואה אותו מזווית חדשה אנשים שואלים שאלות אחרות, אתה לומד על אותו מקום בדיוק דברים שלפני זה לא ידעת עליהם. וכרגע, כל זמן שיש לי יכולת פיזית, יכול להיות שאני אגיע לרמה שאני לא אוכל להיות באפריקה כי יהיה לי מגבלות פיזיות. אבל כרגע חשוב לי השהייה הזאת שלי.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: בשנים האחרונות צביקה עסוק בפרויקט נוסף שהמרחק בינו לבין המחקר באפריקה הוא שמיים וארץ. פשוטו כמשמעו. מילולית.
ד"ר סבר: זה התחיל בזה שהיה לי בראש שתתחיל התיישבות בחלל החיצון, ואז התחלתי לברר, ופתאום הסתבר לי שבכלל אין שם חוקים, כל אחד הישר בעיניו יכול לעשות. ואז אמרתי, נקדים בעצם קוד אתי להתיישבות, ועל-ידי זה ניצור שם תרבות חדשה, תרבות מבוססת מוסר.
ד"ר רייספלד: מה לך ולקוד אתי?
ד"ר סבר: תראי, אני למשל הוצאתי… דאגתי שרשות שמורות הטבע יוציאו חוקים לאי-ציד של דורבנים בתקופות שיש להם צאצאים. אסור לצוד דורבנים כשיש להם גורים. מאחר וחקרתי דורבנים, ראיתי את עצמי אחראי על זה. ובאותה מידה אמרתי, אם הולכים לעשות התיישבות בחלל, אז כתבתי קוד אתי של שמונה סעיפים, וביחד עם סוכנות החלל של ישראל והמשרד למדע וטכנולוגיה, ומשרד החוץ, הצגתי את זה בישיבה של האו"ם.
ד"ר רייספלד: ישיבה של האו"ם שדנה ב…?
ד"ר סבר: זה ועדה שאחראית על שימוש בחלל בדרכי שלום. ככה היא נקראת. הם פעם בשנה מביאים כמה מדענים שחשבו איזו שהיא חשיבה פורצת דרך. אז ישראל הביאה אותי לנושא הזה של…
ד"ר רייספלד: אתה יודע מה, צביקה? בסופו של דבר, יש בך הרבה תמימות. או תום.
ד"ר סבר: אני לא רואה בזה תמימות, אני רואה בזה מחשבה קדימה של האנושות.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: ובכל זאת, באחת השיחות שלנו, הוא מזכיר פתאום את הספר "הנסיך הקטן". מתברר שבמשך כל השירות הצבאי שלו, בסדיר ובמילואים, הוא הקפיד להחזיק בתרמיל עותק של "הנסיך הקטן".
[מוזיקה נפסקת]
ד"ר סבר: כן. לשמור על שפיות.
ד"ר רייספלד: זה, זה השפיות?
ד"ר סבר: כן.
ד"ר רייספלד: כי?
ד"ר סבר: כי זה מוציא אותך לעולם לגמרי אחר, לאיזה מין עולם תמים, עולם של חוקים אחרים. זה מחזיר אותך לעצמך, לאישיות שלך. זה היה כמו התנ"ך שלי, כמו שהדתיים לקחו את התנ"ך, אני הייתי לוקח את "הנסיך הקטן".
ד"ר רייספלד: קצת הזדהית איתו?
ד"ר סבר: יכול להיות שגם הזדהיתי עם הדמות עצמה. כן, יכול להיות.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: אפשר לומר שהסיפור של צביקה הוא ישראלי מאוד: הורים שבאו מהשואה, הקיבוץ, הסיירת. אפילו הדורבנים הארץ-ישראלים. מצד שני, זה גם סיפור אוניברסלי על יתמות ועל נוודות, על המתח בין הרצון להשתלב לאינדיבידואליזם קיצוני. וזה גם סיפור על אדם אחר, שונה, שהמחשבה שלו חופשית, לא קונבנציונלית. למשל, לקראת סוף השיחה, אני אומרת משהו על פמיניזם, וצביקה אומר שזה נושא שמעניין אותו.
[מוזיקה נפסקת]
ד"ר סבר: אנחנו רק עברנו עכשיו רבע אחד מהמאה. אבל ברור לי שבסוף המאה הזאת יסכמו שאחד מהדברים, הפרויקטים המוצלחים ביותר של האנושות היה ה-"Me Too". אבל "Me Too" יכול להישאר רק עם הכותרת הזאת. אני חושב שהם יותר מדי מתעסקות, רוב הגברות שמנהלות את זה, בלהכניס עוד אישה לתאגיד ועוד אישה להיות מנכ"לית. זה לא יפתור את הבעיה. זה יפתור חלק מהתוצאות שלה. אני חושב שצריך לחנך… היום בחינוך מיני, מה שמלמדים את הילדים, זה את האנטומיה של הגוף הנשי והאנטומיה… זה צריך לדעת, כי אתה צריך איזשהו Knowledge בסיסי. אבל לא מלמדים אותם שאצל בני-אדם זה לא התנהגות, הזדווגות. אצל בני-אדם זה יחסי מין. ואת זה לא מלמדים אותם, מה המילה פה - "יחסי". ומאחר ולגבר יש איבר חיצוני, שנוגעים בו והוא כבר מגיע לאורגזמה, בעוד שלאישה יש איבר פנימי ולכן זה דורש המון יחסים, והמון טיפול והתייחסות של הגבר לאיבר הזה ולפְּנים שלו, לדעתי היום, בלי שעשיתי על זה מחקר, ובלי שבדקתי אם יש מחקרים על זה, 95% מהגברים לא יודעים בכלל איך נראה הפות של האישה. הם נכנסים בחושך והם יוצאים וזהו. והאישה מתוך הכמה דקות שהוא מגיע לאורגזמה, היא צריכה לקושש אורגזמה. כלומר, כל היחסים בין גבר לאישה הם לא נכונים. עכשיו, כשאני לא מתחנך על זה שכשאנחנו עושים יחסי מין יש לנו שוויון זכויות, ולא רק אני צריך להגיע לאורגזמה, אלא גם בת-הזוג שלי, אז זה לא פלא שאחר-כך כשאני לוקח שני אנשים, גבר ואישה שהם באותה עמדה, ומקבלים החלטה אסטרטגית שעכשיו שניהם עולים בדרגה, אז לה אני מעלה ב-2,000 שקל ולו אני מעלה ב-5,000 שקל. זה לא פלא. כי אני לא באמת מחונך לשוויון בין גברים ונשים.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: צביקה אומר שחינוך כזה לפמיניזם זה משהו שהוא היה רוצה לעסוק בו בעתיד. ואני חושבת לעצמי, מה יקרה קודם - התיישבות בחלל או חינוך בבתי ספר לשוויון באורגזמה?
אני שואלת את צביקה, איך הוא מתכוון לגשת לזה, והוא אומר, "בזהירות. אולי כמו שדורבנים עושים אהבה".
[מוזיקת סיום]
Comments