הוא גדל בקריית שמונה, היה אחד הילדים הראשונים שהיה לו מחשב עם עכבר(!) בבית, אז: הוא למד אנימציה, פרץ לתוך המשחק סטריט פייטר והחליף שם את כל האנימציות, בנה סימולטורים של מכ"מים בצבא, וכל זה לפני שהוא בכלל ידע מה זה תקשורת חזותית.
אחרי הקבע הוא הלך ללמוד בבצלאל אבל העבר שלו באנימציה ופלאש לא עזב אותו גם במהלך הלימודים. אבירן רווח, מנכ״ל ו- Chief Experience Director בפומיקה, מרצה בכיר בשנקר שמלמד קורס פרודאקט וחווית משתמש.
אבירן הגיע אליי לשיחה על הדרך שהוא עבר בקריירה שלו, על חווית משתמש לפני שקראו לזה ככה, על אתרים משוגעים בפלאש ועל האימפריה שהוא בנה בפומיקה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/07/2018.
ברוכים הבאים ל"דיבור עצמאי". כאן מיכאל שוורץ מארח מעצב עצמאי בכל שבוע מחדש ומראיין אותו על הדרך שהוא עבר בעולם העיצוב ובעולם העסקים.
הפעם יש לי אורח נורא מיוחד, אבירן רווח, הבעלים של "פומיקה". אבירן, הסיפור שלו מרתק מצד אחד וארוך מצד שני, אז חילקתי אותו לשתיים. בחלק הראשון שזה החלק שאתם שומעים עכשיו, אנחנו מדברים על הדרך שהוא עבר החל מלעצב ממשקים למערך ההדרכה של צה"ל ועד להיות סטודנט בבצלאל. החלק השני מדבר על תהליך של הקמה של "פומיקה" מהשלב שזה היה אופרציה שהוא ואחיו הקטן הריצו מדירה שכורה בחולון ועד החברה המגניבה והכיפית שהיא היום.
אז אני מזמין אתכם להתחיל בפרק הזה – חלק א' ואחריו באיזו אפליקציה שאתם לא משתמשים בה, יופיע גם חלק ב'.
אבירן רווח – חלק א', בואו נתחיל!
[מוזיקה]
מיכאל: ברוכים הבאים ל"דיבור עצמאי", פודקאסט על עיצוב ועסקים. איתי יושב אבירן רווח. שלום לך, ברוך הבא.
אבירן: תודה רבה.
מיכאל: אבירן, אתה הבעלים או שותף ב"פומיקה"?
אבירן: אני המייסד, השותף וגם בעצם ה-Chief Experience Direcor של "פומיקה".
מיכאל: של "פומיקה".
אבירן: בעצם אחראי על כל הדיזיין ועל ה-UX הויזואלי.
מיכאל: חוץ מזה אתה גם מלמד בשנקר כבר כמות יפה של שנים. אנחנו נצלול לתוך הדברים האלה, נעשה כזה ברייקדאון של הדרך שעברת ואתם מוזמנים להצטרף אלינו אחרי ה...
[מוזיקה]
מיכאל: אז אבירן, ברוך הבא.
אבירן: תודה רבה.
מיכאל: מה העניינים?
אבירן: בסדר. מה שלומך?
מיכאל: אני ממש מתרגש מהפגישה הזאת.
אבירן: מגניב, אני שמח.
מיכאל: כשדיברנו בטלפון אמרת לי שאתה הכנסת את הפלאש לצה"ל.
אבירן: לא יודע אם לצה"ל, אבל בטח לנ"מ ולחלק מסוים מחיל האוויר.
מיכאל: אמרת לי שהתחלת את "פומיקה" בשנה א'.
אבירן: נכון, של בצלאל.
מיכאל: אז אני מת לשמוע את הסיפור הזה.
אבירן: אוקיי.
מיכאל: בוא, ספר לנו איך הגעת לעולם העיצוב.
אבירן: לעולם העיצוב, קיבלתי מחשב בכיתה ד' ואיתו קיבלתי עכבר. יודע שזה נשמע טיפשי, אבל אז זה היה מן משהו מוזר שהיה מאוד אקזוטי ואמרו לאמא שלי "תקשיבי, יש פה משהו מיוחד".
מיכאל: באיזו שנה זה היה?
אבירן: וואו.
מיכאל: בערך. שנות ה-70?
אבירן: כיתה ד' או ג', זה היה, לא שנות ה-70, סליחה, אני נולדתי בינואר 80. זה היה בסביבות נגיד 90' או 89', משהו כזה. לא, 91' אפילו. כן, 91'-92'.
מיכאל: אה וואו, זה היה ממש מוקדם.
אבירן: יחסית כן. זה גם היה מאוד לא מובן מאליו. בקרית שמונה, לקנות לילד מחשב זה היה מאוד לא...
מיכאל: בטח היית הילד הראשון שהיה לו מחשב בקרית שמונה.
אבירן: לא הראשון, אבל מהראשונים. אני מהילדים הראשונים שקנו להם מחשב, שלא המחשב של אבא שלהם. לחלוטין, זה היה מחשב שקנו לי.
מיכאל: 91' זו עוד לא הייתה שנה של מחשבים, זה לא היה ממש PC לאנשים.
אבירן: זה היה ה-PC הראשונים. זה היה 186.286, XT וכו'. הפרסונל קומפיוטרס affordable הראשונים. שממש קנו אותם לאנשים שרוצים לעבוד.
מיכאל: זה היה לעבודה.
אבירן: היה כל מיני קיוטקסט איינשטיין, כל מיני תוכנות שפתאום יצאו ואפשר להשתמש בהן גם אנשים שלא עובדים במשרה. היו משחקים, היו כל מיני דברים שהם יותר affordable ופחות maintenance. פחות קסטות, תחילת דיסקטים.
מיכאל: הגדולים.
אבירן: כן, אני קיבלתי כזה מחשב כי פעם אחת אמא שלי שמעה אותי אומר לחברים שלי שאם אני אזכה בלוטו אז יקנו לי מחשב. אז הם אמרו טוב, בואו נעשה מאמץ וזה. קנו לי מחשב ואז זה היה אירוע ששינה לי את החיים. הייתי מצייר עד אז, הייתי מצייר מלא. אבל המחשב גורם לך לעשות דברים מאוד שונים מרק לצייר. היה לי עכבר והתחלתי לצייר כל מיני פיקסל ארט עוד לפני שידעתי מה זה פיקסל ארט. פשוט זה מה שהיה אפשר לעשות, אז זה מה שעשיתי.
התחלתי לפרוץ למשחקים ולהחליף להם את הגרפיקה ואת הסאונד. עם חברים שלי שינינו את כל הגרפיקה של סטריט פייטר ואת הסאונד. התחלתי פשוט לאגור תוכנות. כי כשיש לך מחשב אתה לא יודע מה לעשות איתו, אתה מחפש מה אפשר לעשות איתו. התחלתי לאגור והייתה תוכנה שקראו לה אנימייטור ואנימייטור פרו. התחלתי להתעסק איתה ומישהו שראה אותי מתעסק בה, הייתי באיזו כתה ח' או משהו כזה והוא המליץ עליי שהיה צריך אנימטור. אמר יש מישהו אחד שהוא יודע את התוכנה הזאת, הוא מכיר את זה.
מיכאל: עליך?
אבירן: עליי. כן. זו הייתה העבודה הראשונה שלי שלא הייתה גזמות או לא יודע מה, גננות ולעבוד במפעל. אז באתי ועשיתי באמת סוג של פרסומות לשלט אלקטרוני. היה כמה שנים, עבדתי בשלט אלקטרוני, עשיתי אנימציות.
מיכאל: שלט אלקטרוני? מה זה?
אבירן: מכיר את שלטי החוצות שהם אנימציה? זה היה חדש, משהו הייטק, פתאום אנימציה בדרכים, רואים אנימציות ואתה יודע, זו קרית שמונה, איזה פרסומות תעשה? קילו עגבניות 15 שקל, דברים הזויים. אתה לא מבין איזה פרסומות עשיתי שם, אבל עשיתי דמויות והייתי במחוננים. בקרית שמונה יש בתל חי מחוננים והיה שם קורס אנימציה שזה הדבר הכי מדהים שאני הכרתי פתאום. עם האנימטור עשינו אנימציות ועשיתי אנימציה, ממש סרט מצויר על צב שמנסה לעבור את הכביש. אני חושב שעד היום אני נורא שמח מהדבר הזה. גיליתי איך אפשר לעשות סרטונים שאפשר להעביר אותם בדיסקטים לאנשים אחרים. לקחתי את הסאונד של במבה ועשיתי פרסומת של מין תינוק מגעיל כזה. בקיצור, כל הדברים שילד עושה, עשיתי במחשב. זו הייתה תקופה מאוד כיפית.
ואז בצבא, התגייסתי והגעתי לנ"מ שזה נגד מטוסים. היום קוראים לזה לוחמה אווירית, ל"א, לא, הגנה אווירית! אני גרוע, אני מתנצל בפני אנשים שחושבים שאני מזלזל, אבל לא, אני פשוט גרוע בשמות.
מיכאל: של חילות.
אבירן: של כל מיני דברים, אתה תתפלא. אז בקיצור, הגעתי לשם והייתי לוחם נ"מ. הייתי בטק"א שזה טילי קרקע אוויר, כל הפטריוט, הוק, היום זה גם כיפת ברזל, כאלה. ובעצם אחרי שהייתי במסלול של הלוחם, הגעתי איכשהו להדרכה ובהדרכה חיפשתי כלים להדריך את החניכים שלי. זה היה חומר כבד, אלקטרוניקה וכל מיני דברים שאתה גם צריך אלקטרוניקה שאין לך.
אתן דוגמא. היה מכ"ם שהיינו צריכים ללמוד עליו, לא היה לך שום דבר להסביר איתו כי המכ"ם נמצא במקום אחר.
מיכאל: לא הייתה דוגמא של המכ"ם?
אבירן: לא, מאיפה תהיה דוגמא? היה זמן, נגיד בשביל סימולטור, היית צריך את הקרון עצמו, קרון בקרה כזה. נגיד שבו בודקים, מטוסים מגיעים ומה עושים. היית מזמין מקום ומחכים אנשים בחוץ בלילה. 24 שעות ביממה הקרון הזה הוא קרון של סימולטורים. מחכים אנשים בשביל התור שלהם בשביל לקבל את ה-20 דקות ואז מעיפים אותם החוצה ונקסט. היית מחכה יום שלם בשביל 20 דקות לתרגל משהו.
מיכאל: בגלל שזה היחיד שלא היה בשימוש?
אבירן: כן. זה היחיד שלא היה בשימוש שהיה מיועד לאימונים. עכשיו, זה היה יקר בטירוף, כל הזמן מתקלקל, בשביל לזכות ב-20 דקות לאימון היית צריך לחכות ימים. עכשיו זו לא דרך. אמרתי מה זה הדבר הזה? זה לא הגיוני! לא הגיוני שאני מלמד אותם או שיש לי שקפים על דפים משוכפלים של זירוקס או את הדבר הזה באמצע הלילה מסכנים צריך להעיר אותם, "בוא קום, הולכים לדמיין". צריכים לעשות מבחן באמצע הלילה של זה.
חוץ מזה, היה גם חומר נורא קשה של אלקטרוניקה, מכ"מים ודופלר וכל מיני דברים שוואלה, לא כולם מגיעים מרקע של אלקטרוניקה, למרות שאני למדתי קצת כזה במחוננים, אבל זה לא משהו שאתה לומד.
מיכאל: הייתי אומרת שהרוב לא מגיעים מרקע של אלקטרוניקה.
אבירן: בדיוק. יש הרבה אנשים חכמים שם שהם לאו דווקא, יש עקומת למידה. אז מה שעשיתי, קודם כל, לקחתי את כל הדבר הזה ונורא פישטתי את זה. הפכתי את זה למטאפורות. בעצם הבאתי את הפלאש, הפלאש היה אז בגרסה פלאש 3. כל סופי השבוע שלי עבדתי בבית לעבוד עליו כדי לראות איך הוא עובד ולעשות כל מיני דברים. אנימציות של הסברה ובעצם כלי עזר להדרכה.
למשל המכ"ם, ה-HBI היה מן תהליך מסוים של איך הגל עובר ומה קורה לו והוא חוזר ומתי נופל ואם יש רעשים. ממש תהליך שלם, פירקתי אותו לאנימציות קטנות ועשיתי מטאפורות. למשל אם יש מקום שבו יש רכיב שבודק את הגל ואם הוא כזה, אז נותן לו להיכנס, אז עשיתי אותו שומר כניסה כזה והוא בודק. זה היה ממש אינטראקטיבי ויכולת ללחוץ ולראות.
השגתי מקרנים ופשוט בכיתה עשיתי להם הדרכה של זה וצמצמתי את כל ההדרכה הזאת. היא הייתה משהו כמו 10 שעות, צמצמתי את זה ל-4 שעות. זה ה-HBI הספציפי. ועשיתי את זה לכל אחד מהקורסים. בעצם הצלחתי לצמצם את זמן ההדרכה לפחות מחצי. עדיין, בזמן למידה עצמית, ח.ה [חזרה והטמעה], זה אני זוכר, היו להם כלים להשתמש בזה. עשינו להם עמדה שמדמה את הסימולטור מעץ ועשינו מחשב כאילו כפתורים מדומיינים ופתאום היה להם איך להתאמן.
כל הזמן חשבתי איך אני מפרק את המיומנויות של הלמידה ומערב בהן דברים פסיכולוגיים ומנסה לגרום לאנשים כמה שיותר מהר לקלוט משהו.
מיכאל: רגע, זה היה בצבא?
אבירן: זה היה בצבא, כן. זה היה תוך כדי שעשיתי תפקיד של הדרכה נטו בקורס מפקדים.
מיכאל: מאיפה הכרת את הפלאש?
אבירן: בסופשבוע. חיפשתי דרכים להסביר דברים ומצאתי את התוכנה הזאת ופשוט לקחתי ולמדתי.
מיכאל: נראה לי צריך מלא מוטיבציה בשביל לקחת את כל הקורס.
אבירן: תקשיב, גרתי בקרית שמונה ושירתתי חצי שעה דרומית מב"ש. כל הדרך שלי הביתה הייתי עם מחברת, מה שהיום נקרא אפיון, אבל אז לא קראו לזה אפיון. אפיינתי פשוט מסכים ואיך אני עושה סיקוונסים ואיזה דברים. הייתי עושה רשימות. מה הדבר הכי קשה ללמד וחניכים מתקשים ואיזה דבר פסיכולוגית ואיך אני שבירת שב"שים מה שנקרא, שבירות שגרה הייתי עושה באמצע הקורס הארוך והמתיש הזה. הייתי עושה כל מיני דברים בשביל להעיר אותם, היו מתעפצים… אתה לא מבין, זה צבא! אנשים מתקרבים לעמוד ונרדמים עליו כי אין להם שינה.
אז ממש תכננתי אפשר להגיד את ה-UX של הקורס הזה. היום אני כבר יודע שזו החוויה של איך אתה עובר את הקורס. בבית הייתי עובד על התוכנה והייתי מחזיר את זה ואיכשהו מצאתי איזה מחשב שם שהיה אפשר להתקין עליו. זה היה משהו מאוד לא פשוט. הכל מחובר כזה ואסור לך לגעת וכו'. הכנתי המון דברים ובסופו של דבר, זיהו את זה. גם המפקד שלי שהיה מגניב והעריך את זה. לא הרבה אנשים יודעים מה זה הדבר הזה, אבל הוא העריך ובעצם חתמתי קבע בשביל לעשות את זה לכל סוגי ההדרכות בנ"מ. הכנסתי מחלקה שזה מה שהיא עושה. עושה כל מיני סימולטורים וכל מיני דברים כאלה.
בניתי אותה ואפילו הבאתי את אח שלי שיעבוד שם. שלפתי אותו. הוא היה גם כן בנ"מ, התחיל אז, שלפנו אותו מאיפה שהוא היה. פשוט הייתי צריך להשתחרר כבר ולא ידענו מה יקרה כשאני אשתחרר. אז שלפנו אותו, הדרכתי אותו. חודשיים לימדתי אותו את כל הפלאש, הכל וזה והוא נכנס פשוט להרים את המחלקה הזאת. הביאו מתכנת והביאו זה, ככה זה התחיל.
אז חיפשתי איך אני ממשיך את הדבר הזה, לאן אני הולך? להזכיר, לא הכרתי כלום. לא ידעתי מה זה תקשורת חזותית או מה אפשר לעשות עם הדברים האלה, זה היה הכל האקינג כזה של אני עושה דברים בבית. לא ידעתי מה אפשר לעשות עם זה ומישהו שמכיר את זה אמר לי שיש אנימציה בבצלאל. אז הלכתי לבדוק מה זה. הלכתי קודם כל לתערוכות של בצלאל וזה היה מבחינתי מיינד בלואר. כי שוב, קרית שמונה, לא הייתי בתערוכה בחיים שלי של אמנות או משהו כזה.
נרשמתי גם לאנימציה וגם לתקשורת חזותית. הסבירו לי מה זה תקשורת חזותית ואמרתי בואנה, איזה מגניב. נראה לי שזה מה שאני עושה, אני לא בטוח במאה אחוז, אבל נראה לי שזה מה שאני עושה. כי לא רק אנימציה, עשיתי דבר ראשון אנימציה, הייתי ממש אנימטור, אבל זה לא מה שעניין אותי רק האנימציה. זה גם עניין אותי, אבל עניין אותי מלא דברים. האפיון יותר ריגש אותי מאשר האנימציה. גם בתקשורת חזותית אז לא היה כ"כ אינטראקטיב כמו היום. זה היה כזה מן אתרים. נרשמתי לשניהם, התקבלתי לשניהם. לא ניסיתי חולון או שנקר, לא הכרתי בכלל שזה קיים.
מיכאל: מה זה שניהם?
אבירן: שנקר וחולון או דברים אחרים, לא הכרתי. רק את בצלאל כי אמרו לי בצלאל. אז נרשמתי לזה. התקבלתי, מה זה התקבלתי? הייתי בצבא עדיין שנבחנתי אז באתי כולי עם מדים. חברים שלי עד היום לא שוכחים לי ששאלתי, היה יום עיון כזה וששאלתי אם אפשר, זה היה בירושלים והיו אז פיגועים וכל מיני כאלה, אז הצבעתי בסוף יום העיון ושאלתי אם אפשר להביא נשק כי מסוכן, ערבים, עניינים. מה אני מכיר?
אז כולם הסתובבו אליי כזה ואמרתי אוקי, בואו נראה מה זה הבצלאל הזה, אני לא יודע לאן הגעתי. יכול להיות שזה לא בדיוק אחד לאחד. הייתי נורא מיליטנטי. באתי מהצבא, הייתי בקורס מפקדים. לא כולם יכלו לאכול את זה בתקופה ההיא. אבל התחלתי את שנה א' ומתתי מפחד כי לא היה לי כסף. לא ידעתי איך אני,
מיכאל: את שנה א' התחלת ישר אחרי הצבא?
אבירן: מה זה התחלתי?
מיכאל: בעצם היית בקבע.
אבירן: הייתי בקבע, אבל מהקבע הייתי שבועיים בבית ואז התחלתי. לא היה לי טיול, לא כלום. אמרתי את כל הגרושים שחסכתי מהקבע, שיהיה לי, אני לא ידעתי איך אני הולך לעמוד בלהשכיר דירה. אני חושב שלא היה מישהו באותה שנה שלא שמע את הפחדים שלי כי הייתי ממש בחרדות שאני תוך חצי שנה נופל שאין לי כסף ואני חוזר הביתה לקרית שמונה עם הזנב בין הרגליים.
גם לא סיפרתי, זה היה נורא מפחיד בצלאל. אני הייתי במבחנים. בראיון ישבה לידי מישהי שישבה עם כזה ארבעה ציורי שמן ענקיים כאלה. כל מיני דברים וישבה עם משקפיים ענקיות, ורודות ועם צבע בשיער. זה אנשים שאני לא ראיתי בחיים שלי אנשים כאלה. אנשים לא מסתובבים ככה בקרית שמונה. זה לא, ונורא פחדתי. אמרתי בואנה, נראה לי שאני לא מתאים למקום הזה. זה יותר מדי, הייתי צריך ללמוד משהו.
הייתה לי מחברת של ציורים, הבאתי קצת אנימציות והדרכות שעשיתי בצבא ועם זה באתי, עם דיסקט. חיפשתי גם מחשב, אם למישהו יש מחשב. הרי אתה לא יכול להביא מחשב איתך. זה לא כמו היום שאתה בא עם לפטופ. חיפשתי בבקשה, תביאו לי מחשב, אני חייב מחשב. איכשהו הצלחתי להשיג, נורא פחדתי שלא יתנו לי. מאיפה אני אביא מחשב לירושלים? הבאנו מאיזו קומה 7,
היה סטודנט אחד, היה לי מזל כי היה סטודנט אחד שהכיר אותי. עשיתי איזשהו אתר. בתקופה ההיא פלאש היה דבר שאנשים רק התחילו להכיר. ועשיתי אתר שקראו לו "Upside down", אתר כזה שיש בו מלא אנימציות. שם עשיתי כל מיני אקספרימנטציה. בזמן שעשיתי את ההדרכות רציתי עוד דברים אז עשיתי אנימציות. היה אתר שהייתה בו גם גלריית ציורים וגם כל מיני אנימציות ואינטראקציות ואני חושב שהייתי מהראשונים בארץ שממש לקח את הפלאש ועשה גם תכנות וגם אנימציה וגם זה.
אז הוא הכיר אותי, הוא הכיר את הדבר הזה. אמר לי "בוא, בוא, אני אשיג לך מחשב".
הביא לי מאיזה קומה שם למעלה מחשב מעגלה כזה כבד והמרצים נבהלו, "מה אתה מכניס את הדבר הזה לכאן?" ואמרו "אתה בטוח שאתה צריך את זה? יש לך את המחברת".
אמרתי "לא, לא בבקשה, אני חייב להראות את זה", אני לא יכול להראות ציורים. אני יכול להראות ציורים, אבל ההיא עם ציורי השמן, אני חייב להראות מה אני.
מיכאל: כן, את הדבר האמיתי.
אבירן: בקיצור, הם הסכימו וראו את זה. אני חושב שאלו שבדקו אותי היו מרק ינאי ואני חושב שאמנון. שניים שהם לגמרי לא בכיוון של המחשבים הזה, אבל כן שאלו אותי שאלות שנורא שמחתי עליהן. שאלו אותי שאלות נכונות שנראה לי שאני אעבור. הם שאלו אותי שאלות שרציתי שישאלו אותי.
למה השתמשתי בזה? למה הפונט הזה? היו כל מיני דברים שהם שאלו אותי שהבנתי שהם בוחנים באמת איך בניתי את מה שעשיתי ולא סתם. באמת כשבאתי לצאת, הסטודנט הזה, אמרתי לו "ואי איזה פחד, אני לא יודע".
אמר לי "תקשיב, אתה בטוח, אין מצב שאתה לא עובר".
אמרתי לו "מה? נראה לך? תראה את הזה וזה".
הוא אמר לי "קודם כל אני יודע את הציון של המבחן שלך" הוא הדליף לי בגלל זה אני לא אומר את השם שלו. אמר לי "קיבלת 100 במבחן הקודם".
אמרתי "מה באמת?"
אמר לי "כן".
אמרתי "איזה כיף". איזה כיף שאמרו לי את זה. איזה כיף שאומרים לך את זה ביום של הבחינה. בקיצור, אז התחלתי את בצלאל והיה לי שנה א' שהתחלתי עם פחדים אבל היה לי קצת כסף. תכננתי, היה לי כסף לשנה וקצת לשכר דירה, לכל מיני דברים קטנים, לשכר לימוד וכאלה, אבל לא תכננתי כל מיני דברים כמו לקנות דפים, להדפיס דברים. לא ידעתי שבכלל צריך את זה. אז הייתי חייב לעבוד וגם הייתי מודאג לאחרי שנה, מה יקרה?
א', גיליתי שיש דבר כזה ארנונה, הייתי בהלם. בהלם שאני צריך לשלם ארנונה, מה?! מה זאת אומרת? אני משלם עוד כסף סתם על המקום?
מיכאל: מה בקרית שמונה אין ארנונה?
אבירן: בתור ילד? מה אתה משלם? מה אתה יודע מה זה ארנונה בתור ילד? אני לא ידעתי. לא ידעתי מה זה ביטוח לאומי, כל הדברים האלה. לתת למישהו שיצא מהצבא, אין לו גרוש על התחת, פתאום עוד תשלומים שהם דמיוניים כאלה. נראה כאילו עבדו עליי. ולא תכננתי את כל הדבר הזה. באתי מסודר, לא תכננתי עוד הוצאות, הייתי בחרדה.
אבל פתאום התחיל לקרות משהו מוזר. קיבלתי מלא, מלא הצעות מהאתר ההוא שאמרתי שעשיתי אותו. פתאום אנשים התחילו לפנות אליי. בשנייה שהקמתי טופס כזה של צור קשר, זה היה גם מצחיק כזה. היה שם מן ארנב שנופלים עליו דברים. אתה לוחץ עליו נופל עליו עוד משהו. ארנב ששומר על הדף צור קשר. סתם, היה משהו חמוד כזה ואנשים אהבו להתעלל בו.
ופתאום רשמו לי מלא, מלא מיילים. מי רושם מיילים? לא הייתי מקבל מיילים מאנשים בתקופה ההיא, אבל קיבלתי גם fanmails שזה היה אדיר! אנשים שפשוט אהבו את האנימציות והאתר. כל הזמן פרסמו את זה בכל מיני וואלה, חיפשו. וגם קיבלתי מלא הצעות. כל מיני אנשים הציעו לי דברים, לעשות דברים. ממשחקי קלפים ועד כל מיני דברים אחרים.
עכשיו, האתר היה קצת משוגע וקיבלתי כל מיני דברים משוגעים. בשנה הראשונה פשוט לקחתי הכל, כל מה שנתנו לי. עשיתי הכל והלימודים היה, שנה א' היה לי יחסית קל. היה מלחיץ כי לא ידעתי מאיפה המרצים באו אליי עם כל מיני דברים הזויים. זה היה כמו dodging bullets. לא יודע מאיפה יבוא לך.
פתאום היה חוקים. זה אחד הדברים שאני תמיד כועס עליהם. אמרו לך למשל, תרגיל אמיתי, יש לך דף של 10 ס"מ על 10 ס"מ, תביא משהו, בית, אוקי?
אז אנשים באו עם גיליון 2 מטר על 2 מטר, עשו בית ואז המרצה עף על זה שבית וזה. ואני אמרתי, אבל זה לא חוכמה, זה היה 10 ס"מ על 10 ס"מ. אין לי בעיה שתביאו גם משהו שהוא כזה. בקיצור, לא ידעתי מה החוקים במקום הזה. זה היה מקום הזוי. אתם אמרתם 10 ס"מ על 10 ס"מ, מה פה החוכמה להביא? בטח שאני אתבלט אם אני עכשיו בלוק של זה וארבעה כבלים של חשמל, אבל זה לא התרגיל. בקיצור לא הבנתי את המקום הזה, לא הבנתי את החוקיות, מה אני אמור לעשות.
מעבר לזה, הדברים האלה לא דיברו אליי בכלל. אני רציתי לעשות תכלס. רציתי לעשות דברים שהם הלפינג פיפל. לעשות דיזיין, לא אמנות. חלק מהדברים מאוד התחברתי שזה הקראפט של הטיפוגרפיה של האותיות, אבל פתאום אמרו לך לעשות דברים, להביא פסקה ולעשות זה, לא ידעתי איך לאכול את הדברים האלה.
אז תוך כדי עשיתי את הפרויקטים. מהפרויקטים מאוד, מאוד נהניתי. קיבלתי כל מיני דברים של אינטראקטיב ואפליקציות ודברים שאז מאוד לא ידעתי מה זה, תוכנות. לא היה לזה איזה משבצת. לא ידעתי איך למכור את עצמי בכלל. עשיתי את האתר ההוא והיה נורא אפליקטיבי אבל לא ידעתי איך למכור את זה. אבל קיבלתי מלא פרויקטים וזה היה כסף טוב.
אני זוכר שהייתי נורא גאה בעצמי שהצלחתי להשיג. בחודשים הראשונים היה לי 800 שקל בחודש והייתי גאה בעצמי שהצלחתי להביא כסף מעבודה בבית. זו הייתה הרגשה מאוד טובה. לא יודע אם היום זה ככה, אבל מאוד, מאוד הייתי גאה בעצמי שהצלחתי להוציא מים מהאבן. גם לעשות מה שאני אוהב וגם שישלמו לי כסף? זה מדהים! הרי עבדתי כל כך קשה לפני זה לעשות דברים בשביל הצבא, בשביל חינם ואף אחד לא ביקש ממני בכלל וגם כשהבאתי את זה, הייתי צריך לשכנע אנשים להביא לי דברים, להביא ציוד. זה הכל היה בשבילי. פתאום בשביל אחרים זה היה מדהים.
ואז עשיתי את האתר הזה ומלא דברים, זה היה מן משהו שעניין אנשים והביא אנשים, אבל הוא הביא סוג מסוים של אנשים.
מיכאל: מה היה בו בעצם שכ"כ משך אנשים?
אבירן: זה היה כזה, קודם כל, לא יודע אם אתה זוכר, אם היית קיים, אבל בתקופה ההיא האינטרנט היה נורא כבד. היית צריך לעשות אימג', זה נגיד 80k זה מלא, לקח שנה להעלות את זה. פלאש פתאום הביא לך מסך שלם עם אנימציות עם הכל ב-14k עם האנימציה, עם הכל. אז פתאום היית עושה דברים שלא נראו לפני זה, דברים אינטראקטיביים. וזה אפשר למעצבים להנדס את כל הסביבה, לעשות בעצמם הכל, הכל, מא'-ת' שעד היום אני מתגעגע לתחושה הזאת. אתה לא צריך את המתכנת הזה, אתה לא צריך להתייעץ איתו בכלל, אתה עושה בעצמך משהו, בודק ומתקן ומשפר. אתה יודע, אז דברים שהיית בא למתכנת והוא היה אומר לך "לא! פינות מעוגלות? אתה השתגעת? גרדיאנט? אני לא עושה גרדיאנט!" אז לא היה גרדיאנט כי המתכנת לא רצה לעשות גרדיאנט או כי לעשות כפתור שיש לו גם רול אובר, כל מיני דברים...
היום כבר חינכו את המתכנתים להבין מה זה יוזר אקספריינס, אבל אז, מלחמה! "לא, אני לא עושה את זה! זה קשה מדי, לא, לא עושה." אז אתה עושה לבד. פתאום כל המעצבים ואני חושב שהפלאש לא מקבל מספיק כבוד כי הוא זה שהתחיל את המהפכה לדעתי למעצבים. נתן להם הרבה כוח ולראשונה הם עשו דברים שלא היה צריך מתכנתים ועשו את זה מצוין, יותר טוב משיתוף פעולה כזה או אחר בין מתכנת לבין מעצב לתקופה ההיא. מדבר איתך על 1999-2001.
בקיצור, היה לי את האתר ההוא שהביא לי אנשים הזויים. כל מיני, בגלל שהוא היה משוגע אז הוא הביא לי אנשים משוגעים. באמת, אנשים שהביאו דברים תימהוניים. היה אחד שהיה ליטרלי קבצן שהיה כולו מסריח מוודקה או לא יודע מה זה היה. בא והראה לי משחק שהוא עשה. אמרתי, אוקי, בוא נראה מה אני עושה.
בשנה ב' אמרתי יש לי עכשיו זמן, יש לי ככה וככה חופשת סמסטר, מה אני עושה? אמרתי אני פותח עוד אתר. פותח עוד asset. ההוא מביא לי את התימהוניים וגם הם חושבים שהם באו להציל אותי שאני עושה שטויות והם יש להם פרויקט חבל על הזמן שייתן לי פורטפוליו. אמרתי אוקי זה אחד, אשאיר אותו. זה מקום מסוים שמביא לי לידים מסוימים שאז לא ידעתי שקוראים לזה לידים.
אמרתי זה מה שיביא לי. אני אעשה עוד אחד מקצועי. פתחתי משהו שקראו לו, עמדתי על המשקל של "Upsitedown" פתחתי משהו שקראו לו "XsiteU". היום בא לי להקיא מהשמות האלה, אבל זה היה הדיבור.
מיכאל: זה היה להיט בסוף שנות ה-90.
אבירן: להיט, הייתי צריך שעה להסביר למישהו איך כותבים את זה בטלפון. לא, X ו-Site זו המילה Site, אתה לא מבין כאילו מה? אחרי זה למדתי טוב. בכל מקרה, עשיתי את זה ושם היה ממש פורטפוליו של דברים מאוד ספציפיים. שמתי בראש, אמרתי אוקיי מה אני הכי רוצה לעשות היום? ותמיד שמתי את זה למעלה בגדול. השגתי מישהו שתיכנת לי את האתר ועשיתי בתכנות כפתור בשבילי בבק סטייג' שמאפשר לי בלחיצת כפתור להעביר את כל הדבר הזה למייל ולשלוח את זה כמייל ללקוחות.
מי שהיה בא, אומר לי ככה וככה, הייתי אומר לו "היי מה שלומך, בטח, הנה הדברים שאני עושה", טאח! זה בתוך המייל שלו כבר, ממש מסודר עם קוביות וזה. ופשוט עשיתי איזשהו פרוסס שחוסך לי כל מיני דברים. גם הייתי סטודנט ועסוק, רציתי לחסוך את הפגישות האלה המיותרות. אז כל פעם בדקתי איך אני עושה את זה.
זה היה האתר ההוא ואז התחלתי לקבל דברים הרבה יותר מעניינים. ממש כל מיני Early startups ואתרים שאז היה משהו מאוד נדיר. לא היה מי שיעשה לך אתר. ידעו שיש אתרים, היה רק אתרים של חו"ל ובארץ היה אתרים קטסטרופה. ועשיתי אתרים. עיצבתי והתחלתי בפלאש לעשות קומפלט או מישהו בא עם מתכנת ועשיתי לו אתר. פנה אליי, לא זוכר אם הוא פנה אליי או שאני אליו, אורי פינק.
מיכאל: חלאס!
אבירן: כן, דיברתי איתו והצעתי לעשות לו את האתר. אמרתי, "אני לא רוצה כלום, אני רק רוצה שתביא לי..."
מיכאל: יומן.
אבירן: לא יומן, אה התחלנו מהיומנים. התחלתי לעשות את האנימציות של היומנים, זוכר את האנימציות של הצד?
מיכאל: כן.
אבירן: אז עשיתי את זה משהו כמו אנימציות של ארבעה יומנים או משהו כזה או שלושה.
מיכאל: אתה עשית?
אבירן: כן.
מיכאל: האנימציות של היומנים של זבנג?
אבירן: כן, כן, כן.
מיכאל: זה אתה עשית?
אבירן: חלק מהם, יש שם מלא. יש כאלה שעשו את זה הרבה יותר טוב ממני. אני עשיתי את האלה בפלאש, אז זה היה כזה פלאש. זה לא היה אנימציית פריים by פריים.
מיכאל: זה סקופ!
אבירן: בסדר. ששש...אל תגיד לאף אחד, תמחקו את זה. בקיצור, היה את הדבר הזה ואמרתי לו "בוא נעשה אתר, אי אפשר ככה שזה רק במעריב לנוער וזה. איפה אתה באינטרנט? למה אין כלום? בוא נעשה לך אתר".
אז ישבנו ותכננתי אתר מדהים לדעתי, מדהים. אז לעשות משהו שהוא וויזואלי היה מאוד קשה כי ב-html צריך לפרק הכל לחתיכות קטנות ונניח אני רוצה לעשות קלף שהוא מסובב, היית צריך לראות איך אתה מניח אותו ב-html כי אתה צריך לפרק אותו לחתיכות, לשים באמצע div עם טקסט. זה היה סקיל מאוד, מאוד גבוה שהיה צריך להשיג ולי היה את זה. ידעתי איך לעשות את הדברים האלה. איך לתכנן כדי להיות גם אחראי על האפיון של האתר ועשיתי את זה. עשיתי אתר מדהים, הבאתי מתכנת ותכנתנו את זה ואז למדתי את השיעור הכי חשוב בחיים שלי שזה לא משנה אם אתה עושה משהו שהוא בצורה מושלמת, זה מאוד תלוי בבן אדם בצד השני. אתה לא עושה את זה בשביל עצמך. הוא לא ידע איך לאכול את זה, הוא לא ידע איך תחזק את זה. אתה יודע, אתה נותן לו ביד משהו והוא צריך לתחזק את זה, הוא צריך להמשיך עם זה.
בקיצור, הוא נתן את זה למישהו אחר שיתחזק לו והם הרסו. בקיצור, תוך כמה חודשים הדבר הזה היה דאון לגמרי. הייתי נורא, נורא עצוב. זה היה הדרים ג'וב שלי.
מיכאל: בטח, לעשות אתר לאורי פינק.
אבירן: כן, הוא גם שיתף איתי פעולה. אמרתי לו גם מה אני רוצה שהוא יצייר והוא צייר את זה. זה היה חלום!
מיכאל: וואלה!
אבירן: כן, הוא צייר, עשינו קלפים כאלה, קלפי טארוט של זבנג. אתה הופך את הקלפים ומגלה כל מיני דברים והיה קומיקס בהמשכים שאנשים, מלא פיצ'רים מדהימים עשיתי שמאוד מתאימים לסושיאל וזה, כל אחד מציע איך הקומיקס ימשיך ומציעים אונליין והוא מצייר את הפריימים שאנשים מציעים לו, אבל הוא לא הצליח להתמודד עם זה. זה היה לו קשה מדי והוא הוריד את זה. הייתי נורא, נורא עצוב. אבל די, מבחינתי זה היה משהו, הבנתי המון דברים על המקצוע.
אמרתי קודם כל, זה היה שווה את זה, גם אם הפסדתי את זה. הוא גם כן שילם לי בקומיקסים. נתן לי קומיקסים מקוריים. יש לי קומיקסים מקוריים של זנבג שאני בחרתי.
מיכאל: מה זאת אומרת קומיקסים מקוריים?
אבירן: הקומיקס של זבנג שהיה מפורסם, אז יש קומיקס מקורי שהוא צייר אותו ביד.
מיכאל: עם דפים כאילו?
אבירן: כן! יש לי אותם, יש לי כמה קומיקסים מקוריים ויש לי כמה קאברים שהוא עשה לזבנג ויש לי אחד של סופר שלומפר ויש לי סקיצה שהוא עשה לזבנג 2000 שהוא חידש דמויות, בסוף לא עשה את זה. אבל דברים, אני עד היום, זה בהולי גרייל שלי, בתיקייה מוגנת. זה משהו שמבחינתי היה, עדיין הדרים ג'וב. למרות שזה נכשל מבחינה אופרטיבית.
היה כל מיני סטרטאפים שעשו דברים של מוזיקה. עשינו המון, המון דברים מאוד מגניבים. בעצם כל הלימודים שלי עבדתי על פרויקטים.
מיכאל: זה אנחנו מדברים, באיזו שנה אנחנו בערך?
אבירן: מה של הזבנג? שנה ב'.
מיכאל: לא, באיזו שנה בעולם, לא בלימודים.
אבירן: אה בעולם, 2004, 2003.
מיכאל: אולרייט.
אבירן: אז בשנה ד' התחלנו את העבודה על פרויקט הגמר. בדיוק סיפרתי לך מקודם שאני התחלתי בסמסטר הראשון של שנה ד' כבר לאפיין דברים.
מיכאל: מה היה פרויקט הגמר שלך?
אבירן: הפרויקט שלי היה כזה, זה היה 100 שנים לבצלאל והגשנו בנתב"ג הישן. פינו אותו, עשו לנו חלל מדהים להגשה של הפרויקטי גמר, לתצוגה. קיבלתי חלל ומה שהגשתי זה בעצם היה פרויקט שנקרא "גביעים, תעודות ודרגות" וזה הסביר בעצם לאנשים איך בן אדם בונה לעצמו לא זהות, איך קראתי לזה, הערכה עצמית. איך בן אדם בונה לעצמו הערכה עצמית. גביעים, תעודות ודרגות. זה היה שלוש מטאפורות כאלה, מן תיאוריה כזאת פסיכולוגית בגרוש שהמצאתי, מן סיפור כזה והסברתי איך אנשים עושים את זה.
אז מה עשיתי? היה קומיקס שציירתי שהקומיקס סיפר סיפור. סיפור שבו היום שהשתחררתי מהצבא והנסיעה באוטובוס מהצבא זה כבר השלב שהתקבלתי לבצלאל, ידעתי לאן אני הולך ומתתי מפחד מהדבר הזה. ניתחתי את הסיטואציה הזאת. זו סיטואציה ששוברת אותך. אתה יוצא ממעגל מסוים ונכנס למעגל אחר וזה מומנט מאוד, מאוד קשה כי אתה לא יודע מה אתה. אתה מפסיד את כל מה שהרווחת במעגל הקודם אולי ואתה מתחיל במקום חדש שבו יש אנשים אחרים שהם,
מיכאל: בתחתית.
אבירן: אתה מתחיל בתחתית ואתה לא יודע מה המיקום שלך שם. אני גם חשבתי שאני הכי התחתית. אני בא מקרית שמונה. בקיצור זה היה הקומיקס וזה היה אני באוטובוס וכל מיני התחבטויות ובתוך הקומיקס היו כפתורים אלקטרוניים. הקומיקס היה מונח על שולחן, בשולחן היה מסך גדול, ענק לאותו יום, לא זוכר כמה, לא הגדלים שיש היום, אבל זה נראה לי ענק. קיבלתי את זה, בצלאל נתנו לי. ואי באתי להגיד שנקר, אני כ"כ רגיל לשנקר.
בקיצור, נתנו לי מסך ובניתי קונסטרוקציה שמדביקה את המסך מתחת והזמנתי מאיביי כל מיני חלקים של משחקי וידאו ומן גולה של עכבר ובניתי בעצמי מנייר כסף כפתורים בתוך הדפים. אתה לוחץ על מקומות בדף והמסך מתעורר ומסביר לך דברים. בתוך הקומיקס היו נקודות שנגעו בנקודות בתיאוריה.
למשל, גביעים, הסביר על כל מיני מומנטים בחיים שלך על הישג מסוים שהוא מבחינתך הישג כ"כ גדול שהוא בונה לך את האישיות. תעודות זה בעצם מישהו אחר שהסמיך אותך, אמר לך אתה הכי טוב בבישול.
מיכאל: גביעים, תעודות ו...?
אבירן: דרגות. דבר אחרון זה דרגות. זה הסביבה שאתה נמצא בה, איך אתה מדרג את עצמך מול אנשים אחרים. אלה שלושת אבני היסוד שתיארתי של איך בן אדם בונה לעצמו הערכה עצמית. בניתי מושב, אמרתי איך אני מתכנן שאנשים יבואו מהתערוכה, הם עייפים. אני אעשה שלט ענק אם צריכים לראות מרחוק ולבוא ואז יש ספסל. ספסל לראות שם זה היה משהו מאוד, מאוד חריג, לא היה איפה לשבת. אז בניתי ספסל ואז אנשים באו וישבו, זה הכל עבד. הם ישבו הרבה זמן והתעמקו בעבודה. כל המלכודות הקטנות חווית משתמש עבדו.
מיכאל: אני גם שמתי ספסל כי זה היה סרט של 5 דקות כזה.
אבירן: זהו אז תקשיב, אצלכם זה היה בבניין עצמו אז אתה יכול להביא מהבית, אז אצלנו היינו צריכים לנסוע. אתה יודע, לא הייתה לי מכונית. איך אני אביא לנתב"ג מירושלים? המשפחה שלי בכלל מקרית שמונה. הייתי צריך לעבוד ממש, בניתי ספסל מיוחד לגובה מסוים שיהיה נוח. בדקתי מבחינה אורטופדית ואיפה מניחים את הידיים ואיפה זה. גם לא תכננתי מספיק טוב והיה לי ממול קפיטריה ואנשים מרחו את זה בשוקולד של קרואסונים. אתה יודע נפלתי, היה דברים שלא, אבל בגדול זה עבד מאוד, מאוד טוב. מזה נהניתי מזה, זה היה אחד הדברים הכי כיפיים שעשיתי בחיים הפרויקט גמר הזה.
בגלל זה כשמדברים איתי סטודנטים על פרויקט גמר, אני עם ברק בעיניים כי אני מאוד, מאוד רוצה שהם יעשו דברים שימצו משהו, אבל לא לחשוב, ממש לא חשבתי על פורטפוליו, איך אני מנצל את ההזדמנות פז הזאת שנתנו לי לעבוד סמסטר שלם פלוס כי גם לקחתי את הסמסטר הקודם, מנצל את זה לעשות משהו שבאמת אני רוצה לעשות. וזה היה מדהים בעיניי.
אמרתי לכל הלקוחות שלי, "תקשיבו, אני נכנס מתחת, I'm going underground, נתראה בעוד ככה וככה חודשים".
חלקם כעסו נורא ולא הייתה לי ברירה. אמרתי להם "תקשיבו, אני לא יכול, אין לי, אני חייב. משהו אחד בחיים שלי אני חייב לעשות כמו שצריך".
כי עד אז רוב השיעורים שלי, הרגשתי שאני עושה חצי ממה שאני יכול. היו לי שני שיעורים שבאמת השקעתי את המקסימום, היה לי גם את החוק שאין לילות לבנים. לא משנה מה, ב-12 בלילה אני מכבה את האור והולך לישון. עמדתי בו חוץ מקורס אחד של דני גולדברג של מיתוג שאמרתי, אוקי נראה לי שיש פה משהו שאני צריך, אני מפר את החוק אבל זה מוצדק, אתה לא הולך לחזור על זה, זה משהו מוצדק, אבל פה נגמר. היה את החוק הזה. הייתי הולך לישון, קם ב-6 בבוקר, הייתי הולך מדוכא כי לא הספקתי כלום, קם בבוקר עם אנרגיות. איכשהו, לא יודע איך זה קרה. איך הייתי קם עם אנרגיות חדשות כל יום.
מיכאל: זה נשמע כמו רמה ממש מוגזמת של מודעות.
אבירן: של מה? אני קם, תמיד הייתי קצת בתכנון אובר.
מיכאל: מה זאת אומרת?
אבירן: פלנינג. אני אוהב את התכנון.
מיכאל: אבל להגיד אני בחיים לא, אין דבר כזה לילות לבנים.
אבירן: זה כן.
מיכאל: זה נחמד בשלב הפלנינג, אבל גם לעמוד בזה,
אבירן: יכול להיות שיש כאלה שנכשלתי בהם ואני לא מספר לך עליהם פשוט, אבל זה משהו שעמדתי בו.
מיכאל: בגלל זה אני מתעכב על זה.
אבירן: זה נכון, אני מנסה לעשות לעצמי מטרות וחוקים ולעמוד בהם. לפעמים אני משנה אותם, אבל משנה אותם בצורה מנומקת. זה לא היה לגמרי מיינדפול אז, זה היה יותר אינטואיציות. היום זה גם מיינדפול. אני יודע איך אני מנתח רגשית את מה שאני עובר והצטברויות של דברים שגורמים לי להחליט החלטות שגויות. אז אני יודע גם להתעסק בזה. אבל אז זה היה כזה.
מיכאל: מגניב. ואז סיימת את הלימודים.
אבירן: סיימתי, כן, ואמרתי אוקיי, מה אני עושה עכשיו? אני הולך לעבוד בחברה או שאני ממשיך עם הדבר הזה? זה היה מאוד מוזר כי היה לי הרבה מה להפסיד אם אני עוצר את מה שיש לי כי זה גם היה משהו שמאוד אהבתי לעשות. וגם העבודות שהיו היו בתחום מאוד ספציפי. מה שהיום ההייטק, היה אז משרדי פרסום מיתוג. היום אני יכול להסביר לך את זה.
מיכאל: מה שהיה הייטק ברמת שכולם רצו לשם?
אבירן: כולם רצו, כולם דיברו על משרדי מיתוג, משרדי פרסום ובמיוחד משרדי הפרסום. א', הם שילמו משכורות מאוד נמוכות שאני לא יכולתי לחיות עם זה. לא היה לי איך לתמוך בעצמי. אל תשכח, חצי שנה לא עבדתי. סמסטר שלם לא עבדתי. אמרתי אם עכשיו אני לא מוצא משהו שמכניס לי כסף, אני גיים אובר. כל שלב בחיים שהייתי אומר אני מנסה בפעם אחרונה, זה גיים אובר ואני חוזר לקרית שמונה עם הזנב בין הרגליים.
אתה יודע, הציעו לי שכר, אז זה היה הכי גבוה היה 8 משהו כזה וגם, לא ראיתי איך אני יכול להתקיים. איך אני עובר עכשיו למרכז עם סכום כזה ועם משפחה כל כך רחוקה ואין לי רכב ואין לי כלום והמחשב שלי, אני צריך לשדרג אותו. היה כל מיני דברים שלא יכולתי פשוט לחיות מזה וידעתי שאני יכול להרוויח יותר כי הרווחתי יותר.
אבל נורא רציתי לעבוד עם אנשים, זה היה נורא חסר לי. כי ידעתי שאני יכול לחקור דברים, אבל אמרתי אני רוצה ללמוד מאנשים. לא למדתי מספיק מאנשים. למדתי ממרצים, אבל אני רוצה לראות איך מישהו עובד. מישהו מקצוען כבר, לא סטודנט כמוני, מישהו שעובד בתעשייה וזה וזה, אבל היה קשה למצוא מישהו שעובד באינטראקטיב. היה מעט מאוד אופציות. היה אופציה וחצי באמת, לא היה לי מה יותר מדי.
מיכאל: מה היו האופציות?
אבירן: היה את "מנטיס" שרונן עבד שם, היה יכול להיות מדהים אם הייתי עובד שם. זה לא היה מתאים לי מבחינת השכר והדברים, אבל זה היה החלום שלי, "מנטיס". מבחינתי, נורא הערכתי את רונן. היה כל מיני אידיאולוג'יק שהיום אני יכול להסביר את זה, אבל אז היה לי משהו אידיאולוגי נגד משרדי פרסום. לא אהבתי את האנרגיות של משרדי הפרסום. גם כשהלכתי לראיונות, הלכתי למלא ראיונות בהתחלה מתוך ידיעה שאני לא הולך עכשיו ללכת לרוב ההצעות האלה, אבל רציתי לראות מה זה כי לא הבנתי כל כך מה זה אומר.
היום אני יכול להגיד לך מה אני לא אוהב במשרדי פרסום. זה לא מה שאני לא אוהב במשרד פרסום, זה מה שחסר לי במשרד פרסום. כל התחום ה-UX זה תחום שבו אתה מטפל באנשים עם הרבה חמלה, אתה משרת אותם. UX=שירות. פרודאקט בכלל זה מוצר שמשרת בסופו של דבר. זה כלי, זה משהו שמעצים אותם. ככה אני תופס את זה לפחות. יש הרבה דברים רעים גם שיכולים להיות, אבל אני תופס את זה כמשהו שבא לשרת אנשים, להעצים אותם, להגביר את החוויה, לנצל את הפוטנציאל.
פרסום עשה את ההפך. הוא ניצל בצורה פסיכולוגית חולשות של אנשים בשביל שיקנו דברים. ברור שזה לא 100%, אבל זה מה שהרגשתי. כשמשכנעים אותי לקנות דני וכל מיני במבה וברגע שאתה קונה זורקים אותך לרחוב. היה כל מיני קמפיינים נגיד אינטראקטיביים. עשיתי מלא פרסום, עשיתי, זה לא שלא, אבל לא אהבתי אף פעם את הגישה. אתה עושה משהו, יש קמפיין, נגמר הקמפיין, בום לפח! איזה מן דבר זה? גם כשהתחילו האפליקציות ב-2008-2010, היה אפליקציות והם התנהגו עם זה כאילו זה איזשהו כלי בשביל להביא אנשים, לסחוט מהם את הכסף ולהעיף אותם לרחוב. זה משהו שאני שנאתי. זה היה כאילו התגלמות הרוע האינטראקטיבי באותה תקופה. היה לי קשה מאוד להסביר את זה, אבל זה מה שזה היה ולא ראיתי את עצמי יושב במקומות האלה. מיתוג היה יחסית רחוק ממני כי היה שם הכי פחות אינטראקטיב שיש, עד היום.
היום התפיסה שלנו ב"פומיקה" זה ש-UX זה מיתוג. זה מה שאתה משדר. היום אנחנו עושים מיתוג ברמה מאוד, מאוד גבוהה בצד של איך שאנחנו עושים את הדברים. אני יודע מה זה מיתוג באמת. אבל אז זה היה איידנטיטי. איך האנימציה, לוגו, אריזה וכאלה. מבחינתי זה הסוף של התהליך. איך שזה נראה זה הרבה אחרי דברים מאוד חשובים שעושים. בקיצור, אז אמרתי אני ממשיך, אני נשאר.
מיכאל: ממשיך להיות עצמאי?
אבירן: כן, עברתי לחולון, ניסיתי לת"א ולא הצלחתי. היה לי קשה למצוא מקום למשרד. גם לא היה לי איפה לישון שם בשביל לחפש דירות. כל פעם הייתי בהלם שהייתי בא, היו מלא אנשים וזה היה כמו auction ענקי. היום זה הרבה יותר גרוע, כן? זה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. אין לי אוטו, אני לא יכול להיות זריז בלהביא דירה. חיפשתי עם השותף שלי דורון שהיה אז כי חיפשנו ביחד דירה ולא מצאנו. הגענו אפילו עד הרצליה בשביל לחפש. בסוף מצאתי בחולון מקום מגניב שיש בו גם חדר שיהיה המשרד ושיהיה גם את החדר שינה וסלון, מטבח וכל מה שרצינו.
אז התחלנו שם ובעצם הייתה שנה אינטנסיבית שאמרתי, אוקי, עכשיו אני רוצה, אני מחפש את הדרים פרוג'קטס. עכשיו אני מתחיל קצת לסנן ואני רוצה להשיג פרויקטים איכותיים. השגתי כמה פרויקטים חבל על הזמן, 2006 זה היה.
מיכאל: רגע שניה, אתה סיימת לימודים,
אבירן: כן,
מיכאל: מחפש את הדירה,
אבירן : כן.
מיכאל: סטרס חבל על הזמן.
אבירן: נכון.
מיכאל: לא עבדת שישה חודשים ואתה אומר, אני מתחיל לסנן ולחפש דרים פרוג'קט?
אבירן: כן. חלק מהלקוחות שלי לשעבר, גם אלה שכעסו, כן חזרו. בכל זאת, היה מעט מאוד אופציות. לא יודע אם היום דבר כזה יכול לקרות, אבל הם חזרו ועבדו איתי. הייתי עושה כל מיני באנרים, כל מיני דברים שהייתי עושה טיק טק. הייתי יכול לעשות נגיד עבודה כזאת, ביום אחד להרביץ עבודה שמקבילים אותה לסטודיו לחודש. של באנרים, של זה וגם שייראה טוב. הייתי יכול אבל לא רציתי לעשות באנרים, חיפשתי פרויקטים, פרויקטים.
הזמינו אותי מ"גרביטי". היה להם כל מיני פרויקטים אינטראקטיביים חדשים. אתה זוכר שהיו פעם אלבומים של מדבקות כזה? שאתה משחק קלפים ומדביק. לא יודע אם אתה זוכר.
מיכאל: מר עולם, סופר גול וכאלה?
אבירן: כאלה, אבל פעם היה,
מיכאל: של מכוניות.
אבירן: היה עוד לפני זה של כל מיני סדרות וכוח המחץ, זו כבר התקופה של האייטיז, אבל היה כל מיני סדרות. נגיד פוקימון, לא יודע, אני אנסה לדבר בשפות שלכם. היה קלפים ואתה משחק איתם, בעצם ליטרלי היה הימורים לילדים. הרי הילדים היו משחקים עם הקלפים, עושים כל מיני מלחמה, כל מיני משחקים ומהמרים על הקלפים שלהם, מרוויחים ואז בסופו של דבר, המטרה שלך זה להדביק הכל.
היה קונספט לעשות דבר כזה דיגיטלי. שם עשיתי את המוקאפ הראשון שלי. 2006 עשיתי מוקאפ אינטראקטיבי, משוגע לגמרי. אתר ענק שבו אתה מקבל אריזת מדבקות על פי סמס שאתה שולח. שיא הטכנולוגיה, זה היה אז. שולח סמס, מקבל אריזה. היא נפתחת לך כמו קסם ואתה רואה את הקלפים עפים החוצה. זה היה כזה כמו אריזות של משחקים היום, אתה קצת משחק משחקים? היום זה קונספט שכבר נחשב מרושע. אתה מקבל אריזה, לא יודע מה אתה מקבל בפנים, יכול להיות קלפים זולים, יכול להיות יקרים. אתה יודע, עשו את זה מפרום אבר אבל עכשיו זה מסות מטורפות. פתאום התחילו לשים לב שזה פאקינג עבודה בעיניים. מי מחליט איזה קלפים אתה תקבל? מי ששולט על האלגוריתם הזה? אז כן, קלפים, היה פעם מישהו ששלט על זה והיו מחלקים קלף מסוים שיהיה נדיר בת"א ויש קלף אחר שנדיר בקרית שמונה וקלף אחר שנדיר בב"ש וככה עשו שקלפים מסוימים נדירים יותר מאחרים והיה שווה לשחק עליהם.
בדבר הזה היינו צריכים לחקות את זה ועשינו ממש אלבום מדבקות של השמינייה. התחיל בשמינייה והיה משהו שהוא מערכת שיכולה לקבל כל סוג של פרנצ'ייז שאתה יכול לדמיין. אחרי זה הפך להיות כוכב נולד.
אז עשינו את הדבר הזה ובעצם שם התנסיתי לראשונה בדבר הזה ופעם הראשונה שעשיתי גם כמודל קונספטואלי. היה לי מה שנקרא, איך האלבום נראה אבל איפה משחקים? יש את הזירה בה משחקים. אז מה אני עושה עם הקלפים? איזה אני מדביק? איך אני בוחר קלפים מסוימים לשחק עליהם? איך אני לוקח דברים מהמציאות ומתרגם אותם למשהו שהוא דיגיטלי לחלוטין?
אז עשינו קונספט שנקרא חפיסה. אני שם קלפים מסוימים בחפיסה ואני מחליט איזה קלפים יש לי פעמיים ואני שם בחפיסה. איתה אני משחק.
מיכאל: אתה שולח סמס ומשלמים עליו כסף?
אבירן: אתה משלם דרך ה-סמס, אתה מקבל קלפים. אתה יכול להרוויח קלפים, אבל אתה גם יכול, עשינו תוכנית שסבתא שולחת לך סמס ואתה מקבל קלפים. היום אני גם חושב 'וואו זה היה ממש מגניב'. ממש עשיתי פרסונות ואמרנו אוקי, יש את הילד אבל הילד מקבל כסף מהאבא שלו, זה לא הוא קונה. אין לו סלולרי, יש לאבא שלו סלולרי, איך אני משכנע את האבא? איך אני משכנע את הסבתא? איך אני עושה פרוסס? איזה סמסים מקבלת חזרה הסבתא? האם אני אומר לה מגניב? האם אני שולח לה עוד סמס אחרי כמה ימים "בואי תפנקי את הנכד שלך בהפתעה אולי"?
היה דברים מגניבים לאללה שעשינו בתקופה ההיא. היום אני אומר ואי, זה היה מבריק וחלק מהדברים לא אישרו לי גם. הדבר עם הסבתא, לא אישרו לי את זה. אני חושב שאתם משוגעים, זה היה גאוני. לא משנה, זה היה הכל בפלאש, משחקים מגניבים. עשינו משחקי זיכרון, משחק אבן, נייר ומספרים. מה היה השלישי? משהו כמו מלחמה כזה. היה משחקים מגניבים שעשינו.
מיכאל: אנשים יכלו לשחק אחד עם השני?
אבירן: אחד נגד השני אונליין, אתה יודע מה זה? זה היה משוגע לגמרי. היו צריכים שרתים משוגעים בשביל דבר כזה. זה כל הזמן נפל ועשה בעיות. זה החוויות שאני חוויתי מהצד של הפיתוח. זה נחמד שתכננת הכל ככה וגם הייתי כן מודע לתכנות, אבל לא ידעתי כל מיני דברים של שרתים. לא משנה כמה אתה מעצב ומתכנן פלואו, בסופו של דבר יש את הצד הפיתוחי שאתה צריך מלא כסף בשבילו ויחצנות וכל מיני דברים שאם אין לך אותם אז הסטארטאפ שלך נכשל.
אבל בפרויקט הראשון מלא ילדים שלחו לנו "אתם רמאים! שלחתי סמס ולא קיבלתי". זה היה ממש מפחיד. בעצם אמרתי בואנה, א', הבנתי שזה אתר הימורים באיזשהו שלב. עכשיו אני יכול להגיד את זה, עברו מלא שנים. אבל פתאום הבנתי, עשיתי אתר הימורים לילדים, אוי ואבוי לי! מה עשיתי? היום קצת פחות אבל אז קיבלתי איזשהו נוקאאוט כזה, מה עשיתי? דארק UX לגמרי. עוד לפני שהיה דארק UX. וילדים ואני מתעסק בכסף וזה פאקינג כסף של אנשים. הם שמים כסף על זה, מה עשיתי?
[מוזיקה]
זהו בעצם, זה הסוף של חלק א'. אם שמעתם עד עכשיו אני נורא שמח כי זה אומר שהיה לכם מעניין. אתם מוזמנים גם לשמוע את חלק ב' באפליקציה האהובה שלכם או באתר או תחפשו את זה פשוט בדף "דיבור עצמאי" בפייסבוק.
אני מאוד אשמח לשמוע פידבקים ותגובות ומחשבות. אז אם זה מעניין אתכם או אם יש לכם הצעות למה כדאי לי לעשות או אנשים שכדאי לי לראיין, אז אני מאוד, מאוד אשמח לשמוע.
תודה רבה ונתראה בפרק הבא!
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments