אני הראשונה שאגיד שהבדידות זו המחלה הכי מסוכנת במאה ה21, היא הורגת אותנו יותר מעישון ויותר מהשמנת יתר ויש לה השפעה קשה על הנפש ועל מערכת העצבים שלנו. א-ב-ל יש הבדל בין בדידות לבין לבדיות, ויש נטייה לזלזל ב״לבד״. במקום להבין שלבד זה כוח. אחרי שנים של בדידות, (לא 100 אבל שנים), הבנתי את היתרון שקיבלתי בלבדיות. הזרקור שלי השתנה ובמקום לשנוא את הלבד, לכעוס ולרחם על עצמי, להרגיש דפוקה, ופגומה. הבנתי שיש לי את הכוח לבחור. לדעת מי אני, לראות את היופי שהלבד מלמד אותי, את העוצמה, את המסוגלות ואת האהבה של להיות לבד ואיך ״ככל שנהיה יותר לבד, נהיה יותר עם עצמנו, ככל שנהיה יותר עם עצמנו נבין שאנחנו אף פעם לא לבד״. רוצות להבין איך אפשר לשנות את הזרקור ולהבין את המשפט הזה, ליחצו פליי ובואו להאזין לפרק
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/09/2024.
[מוזיקת פתיחה]
זה הזמן להניח להסחות הדעת, לזנוח את התבניות, את התפקידים וההגדרות ולצלול יחד כדי להיזכר ולגלות מי אנחנו באמת. היי, אני אפרת וכטל ואתם מאזינים ל-"INTO ME".
היי, אני אפרת וכטל, הנה אני שוב פה. בפתיח אני אומרת שאנחנו מוזמנים לגלות רגע מי אנחנו באמת, ואחת הדרכים הכי מדויקות לעשות את זה, זה להיות לבד. ואחד הדברים שהכי מפחידים בן אדם… באמת, יותר מחושך, יותר ממפלצות, יותר אפילו ממלחמות, זה להיות לבד. הפילוסוף בלז פסקל אף אומר שהדבר שהכי מפחיד בני אדם זה להיות לבד בחושך. לשבת לבד בחושך עם עצמו, למה? כי אז יגיעו כל המחשבות. כל הדברים שאנחנו כל כך הרבה פעמים מנסים להקהות, לטשטש, לא להכיר בהם, לברוח מהם. והרבה פעמים אנחנו נעשה את הבריחה הזאת גם בלי לשים לב. זאת אומרת, כמו שסיפרתי לכם פעם כבר, אני הייתי עושה את הבריחה הזאת על ידי עזרה למישהו אחר. ואז את כאילו את גם יוצאת טוב, וגם את לא באמת צריכה להתמודד עם זה ש… או לא נוח לך עם עצמך או את לא רוצה לטפל בבעיות שלך.
והרבה מאיתנו פשוט נברח לטלפון, לבילויים עם חברים. קראתי לא מזמן איזשהו ראיון עם עמית שב"מירוץ למיליון", והיא מספרת איך היא לא יכולה להיות לבד, איך כאילו היא חייבת כל הזמן לדעת מה הלו"ז שלה ומה הבילוי הבא, וכשהייתה קורונה והייתה בדידות בעולם, ולבדיות בעולם, היא כל כך נלחצה מהדבר הזה, שהיא פשוט, כל החברים שלה שכל כך הכירו אותה שידעו שהיא לא יכולה להיות לבד, היו שולחים לה מתנות, וכבר הפכו את זה לאיזושהי דאחקה, ובזכות זה היא התפרסמה באינסטגרם. זה כל מה שאני יודעת, אני אמנם מכירה את עמית פחות או יותר אישית גם, אבל מעולם לא נראה לי צללנו לשיחה, רק קראתי ציטוט, אינני הולכת לנתח אותה בשום צורה שהיא, אבל אני כן הולכת לנתח את הרגעים בהם אנחנו בורחים מהלבד שלנו, ולדבר על לבדיות, אך מול בדידות.
אני בת 41, בוא נגיד את זה ככה כבר, כי עד שהפרק הזה יעלה אני אהיה בת 41, אני בת 40 כרגע, עוד חודש בדיוק! כמעט בדיוק, ב-25 באוגוסט, היום ה-22 ביולי, סתם שתדעו, סתם שתדעו. אז ממש עוד חודש, אז הפרק יעלה נראה לי בדיוק ביום הולדת שלי, ואהיה בת 41, שזה גדול מאוד כביכול, ו… איכשהו היום, אני לא בודדה. אני עדיין רווקה, עדיין אין לי ילדים, עדיין המסגרת האנושית הנורמטיבית החברתית, להגדרה של מה זה אדם לא בודד, לא קיימת אצלי, כן? אני הולכת לישון כל יום לבד, למעט ימים מסוימים, שכיף לי באמת, או [צוחקת] ימים שאני ישנה אצל חברה, או ימים ש… אתם יודעים. אבל לא, אני הולכת לישון לבד, אני אוכלת לבד, אממ… אני מעבירה את רוב חיי לבד. ואת אותה המתכונת ושגרת חיי, בדיוק כמו שהם עכשיו, חוויתי גם לפני חמש שנים נגיד, אלפיים ו… כן, חמש שנים בערך, 2018-19, ואני כאבתי כל רגע מהלבד שהיה לי.
אני כעסתי, אני ממש ממש ממש כעסתי על הרגעים בהם אני יושבת לבד בבית, בערב, באותה פינה בספה הגדולה שלי, יש לי שתי ספות, ספה אחת של דו מושבי, ספה אחת של תלת מושבי, ואני יושבת בקצה של התלת מושבי, כי כמה מקום כבר בן אדם אחד צריך? ואני יושבת תמיד דחוקה כזה לפינה, כי שם נוח לי לצפות בטלוויזיה, ואוכלת כל יום את אותה ארוחה, את אותה חביתה או ביצה כלשהי שאני אוהבת לאכול בארוחת ערב, וכועסת וכועסת וכועסת ומרגישה הכי לבד בעולם, ואני אומרת, למה יש לי בית שיכול להכיל עוד אדם איתי ועוד אפילו תינוק איתי?! [מרימה את הקול] למה יש לי כזה בית אם כל הזמן אני פה לבד?! למה?! איזה מבוזבז זה! וכל יום אני אוכלת לבד!
ואז אני זוכרת ב… היה תוכנית שנקראה "80 וארבע", שהפגישה ילדים בני 4 עם אנשים פחות או יותר בני 80, במועדון גיל הזהב, והפרומו היה שהם אוכלים כל פעם לבד, ואיזה נורא זה, ואיזה בדידות זאת, שאנחנו צריכים לשים לב לאותם מבוגרים. ואני כמובן חושבת שזה חשוב לשים לב כמובן למבוגרים, אבל אני כעסתי אז שלא שמים לב לרווקים, ולוקחים אותנו כמובן מאליו, ואף אחד לא זוכר להתקשר אליי בארוחת שישי ולשאול אם יש לי משהו לעשות, והייתי כל כך לבד בשישי ובחגים ובשבתות, לקום ביום שבת בבוקר זה היה סיוט! זה היה סיוט כי כולם עסוקים, אף אחד לא פנוי לך. ואני זוכרת, תמיד הייתי הולכת לבד לים, הייתי הולכת לשיעור יוגה, ואז לים. הייתי אומרת סבבה אני אמצא מה לעשות, אני אמצא מה לעשות, אבל תמיד כל דבר כזה הגדיל לי והעצים את חווית הבדידות, כי הייתי רואה חבורות שמגיעים ביחד לים, וכל אחד כזה מורח את השני בגב והזה מצלם את ההוא וההיא הכינה… הביאה כזה מלא פירות, וכל אחד עושה משהו ואני אומרת… זה אפילו לא זוגיות, פשוט זה העצים לי כל הזמן את חוויית הבדידות. ואמרתי, למה לא מתייחסים לאנשים בני 30 פלוס שחיים לבד, שגרים לבד, שחווים בדידות? הבדידות הזאת מסוכנת!
אגב, בדידות זה באמת באמת דבר מסוכן. מחקרים מוכיחים, זו המחלה הכי מסוכנת של שנות האלפיים, היא יותר מסוכנת מהשמנת יתר בארצות הברית, ויותר מסוכנת, יותר מתים ממנה מעישון בבריטניה, אוקיי? בדידות זו מחלה ממארת שגורמת לאנשים להיכנס לדיכאונות, להתאבד, לסיים את חייהם לבד. אנחנו יצור חברתי שצריך חברה! אני הייתי צוללת גם לתוך כל העדויות והמחקרים האלה, וחקרתי את נושא הרווקות באותה תקופה, והייתי מאוד מתוסכלת, ואני חושבת… אני ניסיתי מאוד להבין, קודם כל… אני מודה שהרגשות האלה הם לא צפים לי יותר, ואני חווה, ואני אומרת, אני חיה את אותם החיים, אני עדיין באותה הדירה, באותה הספה, אוכלת את אותה ארוחת ערב, לפעמים היא פשוט מצטמצמת לכוס יין במקום [צוחקת] כי אין לי סבלנות להכין לעצמי ארוחת ערב, אבל הרחמים שלי על עצמי ותחושת בדידות, תודה לאל ולעצמי, התפוגגה. למה ואיך? אנחנו תיכף נדוש בזה בפרק הזה.
אבל הדבר שכן חשוב לי לשים לב אליו, זה שאני יודעת איפה התעצמה לי חוויית הבדידות. כי זה היה מעבר לרווקות, ואני גם באמת, יש לי איזה נטייה לכעוס כשמשווים רווקים לזוגות נשואים, לחברה שהתחתנה, אז בגלל זה עכשיו את לבד, לא, זה לא קשור. גם החברות שלי הרווקות לא היו פנויות ביום שבת כי הן היו נוסעות לפיקניק משפחתי, כי אחת בדיוק קבעה עם חברות ילדות שלה שאני לא קשורה לחבורה הזאתי, והן בדיוק באיזה בראנץ' או וואטאבר, אחת בדיוק הייתה בחו"ל. כאילו, יש לכל אחד חיים, זה לא קשור לנשואים, ולהיפך. גם אני, בתור רווקה עצמאית עם חיים, לא תמיד פנויה וכבר לא יוצאת בערב כמו שהייתי יוצאת בגילאי העשרים, ומדברים גם על הא ודא, הייתי יוצאת ארבע פעמים בשבוע פעם, אולי יותר, תמיד כזה סביב חיי הלילה, הייתי מלצרית בחיי הלילה, אז תמיד כזה את מלאה באנשים. את לא שמה לב בכלל לבדידות שלך. יש לך כל כך קהות חושים, בדיוק כמו המקום הזה של לשבת לבד בחושך, רגע עם המחשבות שלך. אז במקום, אולי אז עוד לא היה רשתות אפילו, וואו, כמה אני עתיקה… אז לא היה אינסטגרם כשהייתי מלצרית! אתם קולטים את זה?! כשהייתי מלצרית בחיי הלילה והייתי עולה על הברים לרקוד. איזה מזל, אין שום תיעוד [משועשעת]. כאילו, לפעמים איזה מזל, רוב הזמן אני רוצה את התיעוד הזה. אבל לא היה, לא היה, לא, היה רק פייסבוק, וגם הייתי מעלה כזה כמובן אלבומים של [צוחקת] 60 תמונות, כמה שאפשר, של כל מה שהיה באותו ערב. זאת אומרת, מה חשבת לעצמך כשהעלית את כל התמונות האלה? חשבתי כנראה להקהות את הבדידות, לקבל לייקים במקום לקבל תגובות, ולא להרגיש לרגע שאת לבד.
אבל בגילאי ה-20 זה קצת יותר מטושטש, וגם למה לא שמים לב לבדידות של גילאי 30 פלוס, לעומת בדידות של בני 80, ששוב, כמובן, יש כאן הבדל תהומי. זה כביכול כי בני 30 הם עדיין צעירים ומלאי און. הם יכולים לצאת, הם יכולים לחגוג, אני יכולה ללכת לחדר כושר, אני יכולה ללכת לים, אני יכולה לעשות מלא דברים לבד ולהחזיר לעצמי את חדוות החיות, מה שאישה, גבר בן 80, כנראה פחות יכול ללכת עכשיו גם לעשות כושר, וללכת לים, ולרוץ עם הכלב, ולעשות הרבה דברים שיבטלו את הבדידות הזאתי. אז כאילו פחות שמים לב לזה, וגם אנחנו עדיין כזה, וואו, איזה כיף פה, וכולי בלונדינית, ובתעשיית הבידור, אז מי יכול לחשוב שהיא לבד… ואתה גם לא רוצה לדבר על זה, כי… זה כאילו, כמו שדיברתי בפרק על החברויות, יש דברים שהם סוד, יש דברים שאת לא רוצה לחשוף, כי מה זה יכול לגלות עליי. ואם את עכשיו גם אומרת, יו, אני רווקה ובודדה וממורמרת ורע לי, זה… את נשאבת לאיזושהי סטיגמה שלא בא לך לצבוע את זה, ואת צריכה להגיע גם לדייט, ולהיות כאילו מלאת חיוניות, ושירצו אותך, ואה, תראו איך אני לבנה, ויפה, מוכנה בשמלת כלה, וואו. [צוחקת]
אגב, באמת ככה תהיה שמלת הכלה שלי לכש… חושפת כתפיים זה מאוד מחמיא לי, לדעתי [צוחקת]. הרמות עצמיות, קודם כל, אתם לא צריכים להיות ביחד להרמות עצמיות, להרמות, תרימו לעצמכם. זה אחת הסיבות, הנה אחד הדברים שעזרו לי לא להרגיש לבד, לפרגן לעצמי! מה אני אחכה למישהו שיפרגן לי?! אני אחכה למישהו שיפרגן לי?! אני אפרגן לעצמי! זה דבר ראשון שלומדים בלבד הזה. ואחרי שאת כמהה למישהו שיפרגן, ושזה וזה וזה.
אבל, אז כן, אז חלק מהדבר הזה של הבדידות זה שזה נשאר לך בתוך הראש, ואת לא מוכנה גם להיות לבד עם המחשבות של עצמך, את בורחת מתוך זה, או שאת נשאבת לתוך הרחמים העצמיים ואז את לא מצליחה לצאת מהלופ הזה שנשאבת אליו, ואת לא משתפת, וכך גם גדל מעגל הבדידות, כי את גם לא משתפת מה את חווה, את מתרגלת לא לשתף כלום, וחיה בתוך בדידות תהומית.
תקשיבו, אני הייתי, אני עבדתי באותה תקופה בתוכנית "אנשים", הייתה תוכנית כזאת עד לקורונה, שלוש שנים בערך שראיינתי אנשים על המסך, ואז התעצמה לי חוויית הבדידות. אני הגעתי לעבודת חלומותיי, באמת. כשאני הבנתי שאני רוצה להיות עיתונאית ומראיינת, התוכנית "אנשים" הייתה החלום שלי. ואני זוכרת גם שהגעתי ל-Ynet ושאלו אותי, מה את רוצה לעשות, למה את רוצה להיכנס לתחום, אמרתי, אני רוצה לעשות כמו צופית גרנט וגלית גוטמן, לראיין לעומק אנשים, אנשים, וזה היה בדיוק השלב, כי אמרתי, יופי, אני עושה "אנשים", ומשם אני אוכל לצלול להמשך השיח הזה. זה מה שמעניין אותי לעשות. וכאילו, הגעתי לזה, כביכול במקרה, הנה זימנתי את זה, אבל עבדתי מאוד קשה בלראיין ולבסס את מעמדי ואת ערכי ואת מקצועי, וכישוריי כמראיינת. וכנראה ראו זאת בחוץ והגיעו אליי עם הצעת עבודה, ומפה לשם זה לקח תהליך, אבל התקבלתי, ועבדתי בזה שלוש שנים.
ועם זאת, גם כשהגעתי והתקבלתי, הדבר הכי בודד שקרה לי באותו רגע זה כשידעתי שהתקבלתי, לא היה לי למי לספר. זו הייתה החווית בדידות הכי מובהקת שהייתה לי. התקשרתי לאיזה שלוש חברות, אף אחת לא הייתה זמינה. כל אחת או ענתה… גם היו את האלה שחושבים שזה יותר יפה, [צוחקת] אני לא מבינה את זה, שעונים וישר "אני עסוקה, אני אחזור אלייך, ביי". לי??? וואי, זה מה זה מעצבן! כי את כולך כזה, "יא, ענו לי, אני באה" זה, ומנתקים לך. אל תענו, עדיף לא לענות. אני לא מבינה למה אנשים עונים ומנתקים. [מגחכת] לא, לא! אתם לא יודעים מה מישהו אחר בקו השני זה זה… אתם כאילו מעלים לו את כל הזה, ואז בום, מכבים אותו, ואז אתם גם אף פעם לא זוכים לחזור, אז בכלל. לא! וואו, זה היה מאוד כואב, אני זוכרת את זה. תבינו, זה היה ב-2017, סבבה? אני זוכרת את הרגע הזה, אני יודעת איפה עמדתי בדיוק כשהתקשרתי. זה היה שבע בערב, התקשרתי לשלוש חברות, אף אחת לא הייתה זמינה לענות לי, רק אחת מהן הייתה נשואה. אז אל תאשימו אף חברה נשואה, זה לא קשור.
אהה… ואז מה שקרה, גם הפכתי להיות מאוד עצמאית, זאת אומרת, לפני זה עבדתי במערכת, ואז עברתי לעבוד די לבד מול המרואיין, ומדי פעם בחדרי העריכה, אבל את לא יושבת באיזשהו דסק ב-open space עם אנשים. את לבד, את באה, עושה כתבה והולכת. אחד, אז אני גם עצמאית, אני גם רווקה, ואני גם מראיינת [מגחכת], שזה אולי נשמע לאנשים נוצץ, יש מלא אנשים שעושים עכשיו פודקאסט ורוצים לראיין… [בקול סרקסטי] מישהי כאן הכניסה, מתחת לחגורה, את דעתה על כל המראיינים [צוחקת]. קחו את העבודה שלי! כולם רוצים את העבודה הזאת שלי, איזה מדהים [צינית]. כמה פשוט אפשר לראיין? אני לא מבינה, אני כבר, אני אומרת, כמה אני יכולה עוד, כמה עוד הם ירצו לדבר ולספר, ואז את אומרת, אה, הוא התראיין גם פה… מדהים. מדהים.
אבל הייתי מגיעה, ומה שקורה זה שכשאת מראיינת, ואולי זה גם מה שקרה לי כשהייתי פסיכודרמטיסטית, פשוט זה היה עשור לפני, ולא הייתי מספיק חכמה ותבונתית כדי להבין מה קורה לי [משועשעת], ואז נכנסתי לדיכאון במקום להבין וליישם וללמוד ולהתפתח מזה. את מגיעה, ואת רק שואלת אנשים אחרים שאלות. ספוילר, רוב האנשים האחרים לא ישאלו אותך מה שלומך ומה איתך ומה קורה, וגם אם כן זה כזה, 'אז מה קורה? אחלה, סבבה, בוא נתחיל'. עכשיו, גם זה ממש בסדר שהם לא שואלים, כי אנחנו on camera. זאת אומרת, היום כשאני מראיינת לטקסט, כן, יש הרבה יותר שיחות מתחת לשולחן, אוף דה רקורד, ואנחנו מדברים גם עליי ויש שעה…
אגב, שחקנים הם ה… אני עושה תמיד ניתוחים אה… [מקישה באצבעות, מנסה להיזכר במילה] אנתרופולוגיים, ויש לי כזה, איך זמרים מתראיינים, איך זמרים יוצרים מתראיינים, איך שחקנים, איך דוגמניות, איך כוכבי ריאליטי. שחקנים זה מסוג… אדם מסוג שחקן [צוחקת], איך אני אוהבת שהם אומרים את זה, מיה דגן תמיד אומרת, "אני מסוג אישה", אז אדם מסוג שחקן, הוא היחיד שמתעניין בך. הוא היחיד ש… 'רגע, רגע, אבל לפני הכל, מה שלומך ומה איתך' וזה, זאת אומרת, זה גם… יש לזה תמיד רצון להתחבב, וגם מצד שני, הם מאוד סקרנים לדעת על האדם האחר, כי זה תמיד נותן להם עוד מקום ללמוד ולחקות דמויות. זה מדהים! כן, אני יכולה לעשות שיח שלם על אנתרופולוגיה של איך מראיינים.
אבל, on camera, אין להם מקום לשאול אותך מה שלומך, ולך אין מקום לשתף. זאת אומרת, בתור מראיינת אני הרבה פעמים משתמשת בדברים שאני חוויתי כדי לפתוח את השיחה, כדי להעמיק, כדי לצלול, כדי להגיע לתשובות יותר עמוקות, יותר רגשיות, יותר כנות. במצלמה את פחות יכולה לעשות את זה, כי את לא כאן עכשיו תתחילי לספר את מה שקרה לך. מה שקורה עם הדבר הזה, זה שאת הגעת, רק התעניינת באחר, שאלת שאלות, גם אם היה בך משהו שצף, נשארת איתו לבד, ואז חזרת הביתה, חיפשת חנייה, ראית בדיוק את הבחור החמוד ששומר חנייה לחברה שלו, קיללת בלב, כי את כזה "איזה חמוד אתה, אני גם…", הגעת הביתה, היית צריכה להכין לעצמך אוכל, לשבת עוד פעם לבד באותה הספה, אף אחד לא דיבר איתך היום, אין אף אחד בבית שישאל אותך מה שלומך, איך היה היום, שאולי תספרי לו, 'וואי, מה הוא אמר, מה הוא עשה ככה, ואיך אני חושבת את זה ואת זה וזה'… כלום. ואז את גם פותחת טלוויזיה, רואה את עצמך על המסך, לבד עם עצמך בתוך החוויה הזאתי, והולכת לישון. וזה עוד יותר העמיק את חווית הבדידות, ואת הדבר הזה שכאילו… אין לי עם מי לדבר.
ולאט לאט [צוחקת], ואיכשהו, אני חושבת שזה קרה בקורונה. שזה מדהים שזה קרה בקורונה. בקורונה בסוף הגיעו הרבה מאוד תובנות והרבה דברים ש… שסידרו את המוח, כי לא היה אפשר לברוח. ומה קרה בקורונה? אנחנו חייבים רגע לשבת לבד בחושך עם עצמנו, ולחשוב, ולגעת בכאב, ולדבר את הכאב. אז דבר ראשון, כמובן, כמו שסיפרתי, אני התחלתי באותו זמן גם טור אישי, אז שחררתי ואווררתי ועשיתי את הוונטילציה לרגשות שלי ולמחשבות שלי, וקיבלתי את ההדהוד הזה ואת השיתוף מהחברה ומהסביבה, והבדידות שלי התפוגגה. That's one thing.
ובקורונה, דבר ראשון, לא היה יותר השוואות, לא היה FOMO. כל אחד בבית, אין לך כזה תחרות מי עושה מה, כולם יושבים על ספה. ואת גם מבינה ש… אוקיי, אז אני לבד בבית, איזה מזל שיש לי יתרון ואני יכולה עכשיו להתחיל לעשות קורס מורי יוגה, ואוקיי, אז אני לא נשואה ואין לי ילדים, אבל אני לא… יש לי זמן לעשות דברים אחרים, וכאילו, כל פעם ראיתי את היתרון, שמתי את הזרקור כל פעם על מה שחיובי. ואני זוכרת שכשהייתי בקורס מורי יוגה והייתה מישהי שהיה לה עסק ל-Airbnb, והיא כל הזמן אמרה לי, 'את לא יכולה להבין אותי, אני עכשיו סובלת בעסק שלי, שאני לא מכניסה, ואת לא יכולה להבין, את צעירה, בלי ילדים', אמרתי לה, סליחה? את יודעת כמה אני יכולה להיות בדיכאון מזה שאני רווקה בת 36-7 כרגע? ולבכות על זה שאני לבד בבית ואין לי מגע אנושי? מה את משווה?! את בתוך התסכול שלך, אני בתוך התסכול שלי, כל אחת בוחרת איך להתמודד איתו. ואני פשוט בחרתי להתמודד איתו בצורה של לשים כל הזמן את הזרקור על מה שחיובי.
והדבר הטוב שקרה בקורונה, זה שאני וחברות שלי, או חברים שלי, היינו עושים שיחות זום, מלא שיחות זום. וארוחת בוקר, הייתה ארוחת בוקר. היינו קובעים בראנץ', כל אחד היה מכין לעצמו את החביתה שלו, בדיוק איך שאת רוצה אותה! בדיוק איך שאת רוצה אותה! את לא צריכה עכשיו, 'יש את זה? אין את זה? אה, אי אפשר להוציא את הפלפלים בסלט? במסעדה?' אז את מכינה אותה איך שאת רוצה אותה! ואז כשאת יושבת בזום, את יושבת מול בן אדם, לא מול מה קורה מסביב, את לא בורחת לשום דבר, מישהו באמת מרוכז בך ורוצה לשבת איתך, אפרופו האיקס הקבוע, אף אחד לא בא לכאן כי הוא רוצה משהו אחר מתוך הסיטואציה, ואולי אני אצא היום לבית קפה, ובכלל אכפת לי מכמה יהיה טעים, אכפת לי אם אני אכיר שם מישהו, אכפת לי שבא לי ללבוש את הבגד החדש, אכפת לי מ… לא יודעת מה. בא לבן אדם הזה לשבת איתי. פתאום הרגשתי כל הזמן שרואים אותי. והדבר הזה הלך וגדל, והדהד, והתחלתי לחזק את החברויות הטובות שגרמו לי להרגיש שרואים אותי.
וככה… ומשם קודם כל הפכתי בכלל להיות עצמאית לחלוטין, הפכתי להיות מורה ליוגה, הפכתי להיות עיתונאית טקסט. התוכנית נגמרה, וואו, אני חושבת שמאז בקושי הייתי על המסך, שזה הדבר שהכי רציתי שיקרה, ולא קרה, וכאילו, לא היה לי אותו יותר, כי הייתי אורחת אצל פאולה וליאון קבועה כזה, וזה הפסיק, היום כבר אין פאולה וליאון, אנחנו בכלל במלחמה, אנחנו בעידן כל כך אחר ובודד ולבד, ועוד מקום שבכלל מעמיק לי את התובנה הזאת של למה להיות עסוקה ברחמים עצמיים במקום לחגוג את החיים.
אני לא יכולה לשים את הזרקור כל הזמן רק על מה שאין לי, אני חייבת לשים אותו על מה שיש לי, ולהתעסק שם ולהגדיל שם, ואם יש לי חברה שהיא לא מספיק טובה וגורמת לי להרגיש לבד, אז ביי, תודה, נקסט, אני אעבור לחברה אחרת. ואם אף חברה שלי לא פנויה, אני אלך ואני אעשה משהו לבד.
וזה מוביל אותי לזה שאני באמת עושה המון המון דברים לבד. אממ… כשהייתי בסיני פעם אחת עם אחותי, כשעשיתי קורס צלילה איתה לפני שנה, ואמרתי לה, אני לא מבינה כאילו למה אנשים לא רוצים לבוא לסיני, סיני מדהימה, יש כל כך הרבה מה לעשות בסיני. היא אמרה לי, 'מה יש לעשות בסיני? אין מה לעשות בסיני. את יושבת מול החוף ואת לא עושה כלום'. עכשיו, בתאילנד אני התחרפנתי מלא לעשות כלום, כן? התחרפנתי, השתגעתי מזה. בסיני, אמרתי לה מה זאת אומרת? אני בסיני, זה בדיוק המהות. אין מה לעשות! אין פומו! באמת, הדבר הזה של להרגיש את הבדידות קורית המון המון בגלל פומו. אני יכולה לקרוא, אני יכולה לכתוב, אני יכולה לשחק עם הכלבים, אני יכולה לשנרקל, אני יכולה למדוט, אני יכולה להיכנס למים ולשחות, אני יכולה ללכת להליכה, אני יכולה לראות שקיעה, אני יכולה לדבר עם אנשים בתוך הסלון, בתוך המרחב המשותף, ואני יכולה לשמוע מוזיקה. כאילו, יש לי כל כך הרבה דברים שאני יכולה לעשות! מה זה אין מה לעשות? מעבר לזה שאפשר כמובן לצאת לטיולים וזה, אבל בכל יום, אני אישית יודעת למלא את היום שלי במלא דברים, אני לא צריכה לברוח לשום מקום.
ולאט לאט התחלתי להבין את המקום שנוח לי להיות לבד, ושזה לא אומר שאני בודדה. והדבר החשוב, מאוד, שלדעתי צריך להבין, זה שיש לנו איזשהי סטיגמה שאם אתה לבד אתה בודד, ושכאילו בדידות ולבדיות זה דבר רע, וזה סטיגמה שאתה לא מוצלח, אתה לא אדם חברותי, חברתי, לא אוהבים אותך, זה מעיד עליך משהו לא טוב, ואתה צריך להתבייש בזה. כשלמעשה, אם את יודעת להיות לבד, זו הגדוּלה הכי מדהימה שיש. אם נוח לך עם עצמך ואת יודעת מי את באמת, את תהיי את כל הזמן בכל מקום שתהיי, את לא תצטרכי להסתתר, ללבוש דמות אחרת, לעשות משהו שמישהו אחר רוצה לעשות. את תוכלי באמת להרגיש בנוח עם עצמך.
ואני טסתי לבד להודו, ואנשים הסתכלו עליי מאוד מוזר, "מאיפה האומץ?" קוראים לזה אומץ, לטוס לבד לחו"ל. וזה לא אומץ כי… את תהיי במקום שאת לא מכירה, זה האומץ גם מול החברה והאומץ להגיד, הנה אני לבד ואני נוסעת לחו"ל. זה באמת לא אומץ רק מול להיות במדינה זרה, כי את אותו אומץ אנשים צריכים גם כדי לשבת לכוס קפה לבד. ועכשיו טסתי לבד, כביכול, לתאילנד, וגם שאלו אותי 'איך את מצליחה לטוס לבד?' ואני לא יכולה להמליץ לאף אחד לטוס לבד, אני באמת חושבת שזה תלוי איפה אתה נמצא בתוך הראש שלך כרגע. כי כשאני טסתי ב-2016 לניו יורק ול-L.A לבד, וביקרתי שם חברות, היה לי הכי נורא בעולם. לא בגללן [מגחכת], כי כל הזמן חוויתי את זה שאני לבד, כל הזמן חוויתי את זה שכולם באו ביחד וצחוקים להם וכיף להם, וזה מה שאני כל כך רציתי, ולא ידעתי איך להנות מהלבד שלי. כאילו, כמובן שנהנתי וקבעתי והלכתי לדברים, אבל כל הזמן הרגשתי שמשהו חסר לי. לעומת הרגע בו I owned the לבד שלי, אני שולטת בו, אני בוחרת אותו. כן, אני רווקה מבחירה, כן, אני יכולה להיות בזוגיות לא טובה, כן. ולהיות בודדה בתוך זוגיות, וזה הרבה יותר דרמטי.
ואני חושבת שכשאנחנו מבינים שהלבד שלנו הוא כוח, אנחנו לומדים להכיר את עצמנו, ואז להגיד… [נאנחת] זה כמו עצמאות כלכלית, כמה פעמים אומרים לבנות, היום, את חייבת להיות עצמאית כלכלית כדי לא להיות תלויה באף אחד אחר, נכון? תשיגי את הכסף שלך, לכי תעשי רישיון כדי שלא תהיי תלויה באף אחד אחר. אותו הדבר. תכירי את עצמך כדי שלא תהיי תלויה באף אחד אחר. ותגיעי לזוגיות רק כי את לא מכירה את עצמך ולא נוח לך עם עצמך, ונוח לך יותר להיות מוגדרת חברתית.
ברגע שנוח לך עם עצמך ואת לא תלויה באף אחד, שעל תלות אני באמת, אני אעשה פרק שלם, כי התלות הזאת היא קיימת לנו בכלל מלידה, ומהלינוק, מהאמא, ואם האמא רואה אותנו או לא, זה בכלל פסיכולוגיה עמוקה מאוד, הדבר הזה. להזכירכם, אני פסיכודרמטיסטית, למדתי גם פסיכולוגיה, מלאני קליין, השַד הטוב, השַד הרע, אנחנו פה עם זה… משם נוצרת לנו תלות. וההגדרה העצמית שלנו מול האדם האחר, האם אני נעזר או לא נעזר.
אבל ברגע שאני יודעת מי אני, יהיה לי הרבה יותר קל אחר כך, בתוך הזוגיות, בתוך העבודה, לבוא בדרישות, להרגיש בנוח בעור שלי. אני מעלה את זה גם על הדימוי גוף, ואומרים לי, איך את מרגישה בנוח להעלות את עצמך כשאת נראית לא טוב? או טבעי, יותר נכון. אני מעלה סרטוני ריל שלי כאלה בביקיני, שהבטן נשפכת, וזה… מישהי היום כתבה לי, [צוחקת] מישהי היום כתבה לי את התגובה באמת שאני אומרת, יו, אם לא היה לי ביטחון עצמי ואם הייתי רק עושה בכאילו, רק כי אני יודעת שזה מביא לייקים מהסרטונים האלה [בקול ציני], אני הייתי מתה במקום. העליתי אותי רוקדת, סתם, כאילו זה, ואני בטופ הקטן שלי של היוגה, ואני רוקדת, ואז היא כתבה לי, 'יו, איך אני מתה על… עלינו הנשים שהגוף שלנו יכול להיות…' והיא כאילו מגיבה עליי, כן? 'הגוף שלך יכול להיות מאוד נשי ומוחזק, ובתוך רגע הוא הופך להיות בצק'. בתוך רגע הוא הופך להיות בצק נוזל. עכשיו, לקרוא לי בצק?! [צוחקת] יש לי את התגובות שכותבות לי 'איך אני אוהבת את זה שאת אוהבת את הגוף שלך ונוח לך למרות שאת לא נראית כמו…' סבבה. לבחור את המילה בצק שהוא… אני חייבת להקריא את זה מדויק, סליחה, אני חייבת. רגע, זה פשוט היה וואו. איזה מחמאעליבה, זוכרות מחמאעליבות? "איזה מטורף זה הגוף שלנו של בנות, שהוא נראה כל כך מוחזק כשאנחנו מתוחות, ומתקפל בשנייה לבצק. אני מתה על זה". עכשיו, את לא מתה על זה. ולא כותבים דבר כזה לבן אדם. אני רק אומרת, אוי ואבוי, שלא תכתוב את זה לאף אחת אחרת שאין לה מספיק ביטחון.
למה נוח לי לשתף את זה? גם כי בסדר, יש לי ביטחון עצמי בגוף שלי, אבל גם… כי אני יודעת מי אני. אז אם עכשיו אני יודעת שאני נראית טוב, ואני אוהבת את איך שאני נראית, ואז יש לי פודקאסט שאין לי תאורה טובה בו, אני עדיין יכולה לשתף אותו ולהגיד, בסדר, נו, אז מישהו אחר יראה את זה ויגיד, אה, היא לא נראית טוב. אוקיי, בסדר, אז פעם אחרת הוא יראה אותי ויגיד, היום היא נראית יותר טוב. אוקיי, אותו דבר. אז פתאום היא רואה אותי עם הבטן משתפלת, עם הבטן בצק, לעומת פתאום יש לי קוביות. אני יודעת שיש לי קוביות. כאילו אני יודעת מה הגוף שלי. אני יודעת את הפעמים שהוא נראה פחות טוב, את הפעמים שהוא נראה יותר טוב. זאת אני. אני לא עסוקה כל היום בלתחזק את הדבר הזה. ואם אני עסוקה כל היום בלתחזק את הדבר הזה, את איך אני נראית, זה אותו דבר כמו לתחזק כל הזמן איזשהו פאסון חיצוני ולא להיות into me. כל הזמן להצדיק את עצמי בפני האחר. תאהבו אותי, תרצו אותי, זה…
אתם יודעים מה הדבר הכי בודד שיש? הבדידות הכי כואבת ומכאיבה היא כשאני לא מקשיבה לעצמי. היא כשאני מנסה לרַצות מישהו אחר, כשאני לא עושה משהו שאני רוצה באמת, ורק כאילו מקשיבה. זה בדידות! אז גם אם אני בזוג, ואגב, אני חושבת באמת, בניתוח הפסיכולוגי שלי את עצמי לתקופת הרווקות המתמשכת שלי [צוחקת], כשאני הייתי בזוגיות לא טובה, אני הייתי מבטלת את עצמי. ולא משנה מה שאלו אותי, לא משנה מה זה, אני לא הייתי אומרת מה אני רוצה, לא הייתי עומדת על שלי, הייתי מבטלת כל דבר. ואני לא מוכנה לחזור לזה. אני לא מוכנה להיות בודדה בתוך זוגיות.
אגב, הציטוט הראשון ששמעתי לדעתי בגיל 17, זה היה של בריטני ספירס בראיון של "בזאר", פעם היא הייתה כאילו ראויה להיות role model [צוחקת]. והיא אמרה, אני לא אשכח את זה, היה כזה, "I rather be alone than to be lonely". עכשיו, זה לא רק alone ו-loneliness, זה לא נכון. כי לבדיות, יותר נכון באנגלית, מתרגמת ל-solitude. וסוליטוד לעומת לונלינס, שלונלינס נשמע לנו, 'וואו, איזה מסכנה, איזה עלובה, [שרה] I'm lonely, mister lonely', כולי דיכאון וזה, רחמים עצמיים. סוליטוד? זה גם, זה נשמע עוצמתי, סוליטוד! זה יציב! זה חזק! אני יודע מי אני. ובכלל, אם אני לוקחת את זה לפרשנות זה, זה soul, אני מחובר לתוך הנפש שלי. זה, זה למצוא את רגעי הגאווה בתוך… אני יודע מי אני, אני אוהב את עצמי. הסוליטוד, קודם כל, זה באמת, מאוד עוצמתי, ורק כשאני אדע להיות עם עצמי, רק כשיהיה לי נוח עם עצמי, אני ארגיש בנוח להיות עם מישהו אחר.
עכשיו, אמרתי על הטיסה, אני לא יכולה להגיד לאף אחד לטוס לחו"ל, כולם שואלים אותי, 'את ממליצה? את לא ממליצה?' השאלה, איפה אתה שם את הזרקור שלך, ואם אתה כרגע בתוך המקום של הבדידות, ולא של ה-I own myself, I know myself, אז לא, כי זה יעמיס ויצבע את זה. אני יכולה להגיד לכם שעכשיו כשטסתי גם לתאילנד, היו שם חברות שפגשתי, שאמרו, לי זה כרגע עדיין מעצים, אני מגיעה למקומות, ואני רואה זוגות, ואני רואה זוגות עם ילדים, ואני רואה אותם הולכים ביחד, והם מתחבקים בשקיעה וזה, וזה מעצים לי את החוויה. לי כרגע זה עושה מין מקום של איזה כיף, יש אהבה בעולם.
אני יודעת שזה נשמע מאוד אה… "את כזאת יפת נפש", אבל אני באמת, כשאני רואה זוג אני אומרת, יו, איזה כיף. הנה, זה המניפסט, אני רואה משהו שאני כן רוצה, וזה אפשרי, מדהים בעיניי. הרי זה לא שלי, הם לא לקחו לי את זה. וזה לא מעצים לי את חוויית הבדידות שלי. אני לרגע אחד בתאילנד לא חשתי לבד, למרות שהיו רגעים שהלכתי לאכול לבד, ונשארתי לבד, וטיילתי לבד. וכל פעם גם יש את הרגע הזה שאומרים לך, 'אה, את שם, בחו"ל את אף פעם לא לבד, בתאילנד יש מלא ישראלים, את לא תהיי לבד, בהודו את לא לבד אף פעם, תמיד יש שם אנשים'. אה-אה, זה לא נקרא לא להיות לבד. זה שיש שם עוד 800 מטיילים ישראלים שהרגע הגיעו מפלורנטין ואת מרגישה שאת בפלורנטין, באמת, זה לא, את לא… אני, אז היו רגעי בדידות, כי כל הזמן הרגשתי שאני לא עושה את מה שאני רוצה, לא ממקסמת את מה שאני רוצה, כל פעם חוזרת על אותו סיפור, כי כל הזמן בהודו הייתי צריכה לספר כזה, איך הגעת לעיתונות וזה, וכל פעם חזרתי על אותה שיחה. לא הייתה לי צלילה לעומק, לא הייתה לי התפתחות, כל פעם הייתי באה כמו תקליט שבור, מספרת את אותו סיפור. והיה לי נחמד, אז לפעמים אכלתי עם איזה חברה שפגשתי, ואז זהו, וזה התפוגג ונעלם, זה העמיק לי את הבדידות. כל הזמן הרגשתי פתאום שנייה אחרי זה לבד.
והפעם, עוד יותר בתאילנד, ואז… ובהודו גם עשיתי את הקאט הזה, מדרמסלה לרישיקש, והיה לי אור. פתאום הועצמתי ועשיתי דברים שאני רוצה באמת והקשבתי לעצמי כל פעם. אגב, תמיד כשאני אומרת… אני מנחה ריטריטים, אתם מוזמנים תמיד לכתוב לי ולשאול אותי מתי יש ריטריטים ולבוא, בגלל שהפודקאסט לא עולה לפי טיימינג, אז אני לא יכולה לספר לכם, "היי, יש ריטריט", תשאלו אותי. אבל אני תמיד ממליצה לבוא לבד. ואנשים אומרים לי, "מה, זה לא מביך לבוא לבד? זה לא פתטי לבוא לבד?" לא. תעשו גם דברים לבד כדי לחזק את הקשר שלכם עם עצמכם. כי אם את עכשיו בריטריט, שהוא מאוד עמוק, ולא בטוח שאת יכולה להרגיש בנוח לצד החברה הזאת שהיא איתך. כאילו, את הכי מרגישה איתה בנוח וסבבה ואת אוהבת אותה, אבל פתאום בא לך לחשוף איזשהו משהו, או נזכרת במשהו, ואני לא יודעת, או שהיא תגיד לך, 'וואי, התרגיל הזה היה ממש דבילי, מה זה לא התחברתי', ואת ממש התחברת, לפעמים זה אממ, יגרום לנו גם להתכווץ, אולי את כן תגידי את האמת שלך, אבל יכול להיות שזה יגרום לך להתכווץ. ואת לא רוצה את זה, את רוצה להיות הכי את במלוא הדרך.
ואני אקח את זה לדוגמה הכי פשוטה בעולם. כמו שהתחלתי להגיד מקודם, שיש אנשים שגם מפחדים לאכול לבד, אז כשהייתי עכשיו בתאילנד, הלכתי לאכול לבד. הבנות יצאו לאכול, ולא רציתי ללכת לשם, הלכתי לאכול לבד במסעדה של המלון שהייתי בו. ואמרתי, אני לא נכנסת לרשתות עכשיו. אני שמה את הטלפון כמצלמה, אז אמנם הטלפון עדיין שירת אותי, אמצעי טכנולוגי עדיין שירת אותי, אבל רציתי להעצים את החוויה ורגע לתעד את הרגע הזה. שמתי אותו כמו ב"מחוברים" ו"אח גדול", שאתה כאילו מתעלם ממנו בשלב מסוים, הוא שם. כדי… אני משתמשת באופציה הזאת של הצילום כדי שאני לא אגע בו. זאת אומרת, אם הוא כרגע עובד כמצלמה, אני לא יכולה לגעת בו. זה מנטרל לי את הדחף הזה, האוטומט, גם אם אני אסתכל עכשיו מה השעה, הופ, קיבלתי הודעה, אני אסתכל. אז הוא עובד כמצלמה, and that's it.
והבנתי כל כך הרבה דברים על הרגע הזה, שיש אנשים שיגידו, כן, אני יכול ללכת לאכול לבד. השאלה אם אתה באמת אוכל לבד, או שמא אתה אוכל לבד, אבל אתה בורח לתוך הטלפון, לתוך חיים של מישהו אחר. אתם יודעים מה קרה בתאילנד? כמה אנשים יושבים… אתם בנוף הכי מדהים בעולם, והם עם הראש בתוך הטלפון. בתוך סטורי של מישהו אחר, שיכול להיות שהוא גם העלה אותו מתאילנד, ועכשיו הוא בפומו, למה אני לא חווה את זה? זוכרים את הפרק על הצלילה? אין פומו, אין לי, אני לא יכולה, אני לא יכולה להתחרות בכל מה שמישהו אחר עושה. אני גם לא יודעת אם באמת כיף לו. אני לא יכולה להאמין לכל מה שאני רואה בסטורי, וגם אין סיבה שאני אחיה דרך סטורי של מישהו אחר במקום לחיות את הסטורי שלי. אגב, החיזוק שקיבלתי בקורונה לנטרול הפומו.
והדבר שקרה לי מאוד חזק לפני שטסתי להודו, ואז היה לי זרקור על למה אני במקום הנכון. הייתי בערב אחד, ערב לפני הטיסה שלי, בשתי מסיבות, או שני אירועים שונים. אחד היה אירוע סופרים. אני מאוד רציתי לטוס להודו כדי לכתוב את הספר שלי, הוא עוד לא קרה, הוא יקרה. ואמרתי, הנה, אני נוסעת, אני סופרת, אני כותבת, אני אתחכך בקליקה הזאתי שאני מאוד רוצה להיות שייכת אליה. ושנייה אחרי זה הלכתי עם חברה למסיבת ניינטיז, ובמסיבת ניינטיז הזאת היו ממש צעירים, ברמות הבני 19, כזה חיילים. בשניהם הרגשתי לא שייכת. בשניהם לא יכולתי עכשיו להתעסק בלהתחנחן ולמצוא חן ולהתאמץ, וגם לחשוב מה אני אפספס אם אני אלך. וואלה, לא עניין אותי. הרגשתי שאין לי כרגע שפה משותפת באירוע סופרים הזה שהייתי בו. לא התחברתי, קמתי והלכתי, לקחתי את מה שלקחתי, עשיתי איזושהי פגישה אישית שהייתה חשובה לי והלכתי. וכשהייתי במסיבת ניינטיז הזאת, אמרתי, "וואו, לא כיף לי פה", אין לי כאילו מה יקרה. הייתי גם, הייתי באיזה ריטריט והלכתי, נשארתי רק ללילה אחד, והחברה שהייתה הייתה אמרה לי, 'איך את הולכת? איך את מפחדת לפספס? איך…' אמרתי לה, הייתי, חוויתי, סימנתי וי על מה שעניין אותי, ואני לא מפספסת שום דבר, אני חיה את החיים שלי. אז את עושה משהו, ואני עושה משהו אחר.
אנחנו לא יכולים לחיות בתוך הפומו. הפומו גורם לנו לבדידות. ברגע שאני יודעת מי אני, מה עושה לי טוב, מה אני אוהבת, ואז אני יודעת שאה, לא עושה לי טוב כרגע להיות במסיבה הזאת, אני לא צריכה לוותר על עצמי, אני לא צריכה להרגיש בדידות בתוך מסיבה, כי אני לא מקשיבה לעצמי, אני הקשבתי לעצמי, הייתי, לא נהניתי, הלכתי. זה הרגע הכי עוצמתי, זה… הלכתי והייתי לבד. אבל הייתי ביחד עם עצמי. כן, זה נשמע קלישאה. נכון, אני יודעת, אין מה לעשות. זה קצת קלישאתי הלהיות לבד.
אבל עוד דבר ממש ממש קלישאתי שאני אגיד לכם, שזה באמת אמורפי יותר, אבל בניגוד לאלה שאומרים לנו, כשאת בהודו ובתאילנד את אף פעם לא לבד, כי תמיד יש ישראלים, תמיד יהיה לך עם מי לדבר, אני רוצה להגיד לנו שאנחנו אף פעם לא לבד [צוחקת]. למה? כי מישהו הכין את הכוס הזאתי [מקישה על הכוס] כדי שאני אוכל לשתות, ומישהו יצר את המיקרופון הזה. אני לא עשיתי את זה, אוקיי? אני לא עשיתי את זה. אני לא לבד בעולם!
זה מין מחשבה שנכנסת לנו לתוך המוח בשלב מסוים, אולי כשאני מעמיקה בספרים מסוימים, אולי כשאני נכנסת לעולם הבודהיזם, אולי כשאני מתרגלת יוגה, את מבינה שאת לא לבד בעולם. את לא באמת בודדה. את רוצה זוגיות, את רוצה משפחה, את רוצה חברה יותר טובה. את רוצה הרבה דברים, אבל הבחירה הזאתי בין להרגיש בדידות ולהיות בתוך בדידות, היא לא נכונה, כי אנחנו לא לבד. אנחנו אף פעם לא באמת לבד, ואם תרצו, קחו את זה למקום הממש רוחני, אלוהים תמיד איתנו, אנחנו תמיד מוקפים במשהו. ולכן גם תמיד אומרים, צאו לטבע. אתם תבינו שאתם לא לבד כשאתם בטבע. טיילו בטבע, תראו את העוצמות האלה של הים, של הטבע, תצאו, תלכו, תעשו הליכה, תעשו ונטילציה לרגשות. זה ינטרל את הבדידות. למה גם? כי את יוצאת החוצה, את יכולה להרים את הראש מדי פעם ולחייך לאנשים. זוכרים את הפרק על האנרגיה? חייכו לאנשים, יחזירו לכם אנרגיה. זה דבר מדהים!
אבל כדי להתחיל להתחבר ללבדיות שלנו, אנחנו באמת צריכים להתחיל להכיר את עצמנו ולעשות דברים שעושים לנו טוב לבד. אז אחת הפעמים, הדבר הזה שרציתי לספר על האוכל, ישבתי ואכלתי לבד, בלי לגעת בטלפון, מה זה עשה? אגב, באותו יום התחלתי להבין תובנות על צלילה, למה? כי פתאום היה לי זמן רגע לחשוב עם עצמי. לצלול פנימה לתוך המחשבות, לתוך הרגשות. לא לנתק את כל מה שקרה! לא רק להמשיך לקלוט קלט ושל אחרים. היה לי זמן לעבד את הדברים שלי. ואם אנחנו אוכלים ביחד עם בן אדם, קחו את זה לדוגמה הכי קטנה, את עכשיו יוצאת עם חברה לאכול, 'מה את מזמינה? אה, סלט? אה, אני רציתי פסטה. נחלוק? לא, אבל אני לא אוהבת הפסטה הזאת. חציל? אה, טוב, אז אני אוכל את העגבניות. עגבניות סבבה? סבבה. אה, מה, אבל כמה זה עולה? מה, את יכולה לשלם את כל זה? אה, זה זה זה. אה, סיימת את כל האוכל?' כאילו, כל כך הרבה דברים שיכנסו לנו לצלחת, שיכנסו לנו לכיס, שיכנסו לנו לדימוי גוף, שיכנסו לנו למחשבות שלנו, שיכנסו לנו אל הלקאה עצמית. שאת תבטלי את עצמך ואת לא תאכלי אולי את מה שרצית לאכול, רק כי לא נעים לך, כי היא אכלה משהו בריא ואת רצית לאכול צ'יזבורגר. והיא הסתכלה עלייך מוזר, שמה, זה לא בריא אבל, יש לי חברה שמסתכלת, מגלגלת עיניים על כל מי ששותה קולה. You drink coke??? כן, למה דרמה? למה דרמה? למה? למה? אני בא לי לשתות את זה, למה, למה, למה לעשות לי מועקה כש… 'אני לא רוצה לשתות את זה, כי אני שותה מי קוקוס, ממש טעים לי, איך כיף'. אבל למה אם מישהו רוצה לשתות את זה? אין בעיה גם לדבר על זה באופן כללי, זה לא בריא וזה, אבל כשמישהו כבר מזמין?! אם עכשיו אני מזמינה אוכל, ושמישהו יגיד לי, 'אה, זה לא טעים, אני לא אוהב', מה אכפת לי?? תשבו לבד, תבחרו באמת, אתם פותחים את התפריט, ואתם אומרים, בא לי את זה, ואת זה אני אוכל. בא לי לשתות, זה לא, מה, את שותה עכשיו? מה, אבל מוג… מי את?! מה אכפת לי?!
תחדדו רגע את המקום של להקשיב לקול הפנימי, לא כמה זה עולה. לא להת… אחרי זה בחשבון חצי… פשוט תזמינו ותקשיבו לעצמכם, והדבר הזה יתחיל לדייק אתכם אחרי זה למה שאתם רוצים. וכשאני הייתי ב… פעם אחת לקחתי את אחותי איתי לאיזה מסיבת טבע כזאת, שהייתי ביום הולדת, ובגלל שאני באתי, שא', שאני מאוד חברותית ולא אכפת לי ואני יכולה ללכת לבד, ואני ארקוד עם עצמי ולא מזיז לי כלום, הרגשתי כל הזמן צורך לשמור עליה. ואז כשהלכנו לאכול, כל הזמן ישבתי לידה. וכשרקדתי, אז כל הזמן רציתי לרקוד לידה, כדי שהיא לא תרגיש… עכשיו, אולי זה לא מה שאני רוצה לעשות? אבל לא נעים לי, אבל אני צריכה לשמור עליה…
וזה אותו הדבר גם עכשיו שהייתי בתאילנד, רק ברגע שחתכתי כל פעם מהחברות שהייתי איתן, פתאום גיליתי עולם, פתאום הלכתי לצלול, פתאום פגשתי עוד אנשים, כי לא שמרתי על אותו מקום של, קצת לא נעים לי, אני אקום, אני אלך, אני לא… תתחילו לדייק את עצמכם, תתחילו רגע לעשות דברים לבד, תבינו את העוצמה שבזה, זה יתחיל לנטרל לכם אחרי זה את המקום של להרגיש בדידות. כי אתם תדעו מי אתם, אתם תרגישו חזקים, אתם תדעו מה אתם רוצים, ואז זה לא יעניין אתכם כל כך. אז אני יושבת לבד בבית ואוכלת? אוקיי, ואני אוכלת מה שאני רוצה, ואני רואה מה שאני רוצה, וטוב לי, ואני אוכל לקום ו… אוקיי? אז I own myself.
ואיך עושים את זה? איך אנחנו עושים את זה ומחזקים את הסוליטוד שלנו, את הלבדיות שלנו לעומת בדידות? דבר ראשון, כמו שאני תמיד אומרת, נסו לנטרל רחשים חיצוניים, כמה אנשים… [נאנחת] מתעוררים בבוקר עם הרדיו, עם מוזיקה, עם טלפון, כמה אנשים נרדמים תוך כדי צפייה בטלוויזיה, כמה דברים אתם עושים תוך כדי שאתם לא מאפשרים לחושים שלכם רגע לשהות ולהיות. נסו, דבר ראשון, רגע לצמצם צריכה חיצונית, ברגעים שאתם יכולים, ברגעים שאתם יכולים, בנסיעה, בשטיפת כלים, ברגעים שאתם יכולים רגע… באוכל… לתת לעצמכם לצמצם את זה פנימה.
שתיים, היי, חזרנו להמלצה הקבועה שלי, לכתוב. למה? כדי להעמיק את הקשר עם עצמך, לשמוע מה את רוצה באמת, לא מה את אומרת כדי לרצות את האחר, לא מה את חושבת שזה… להעמיק רגע את הקול הפנימי שיתחיל לצאת ממך. אגב, ביוגה יש את המונח שנקרא סאטיה, זו כנות, ואני כשהתחלתי לתרגל, כן, הנה, בבקשה, הגענו לזה! למה הגעתי לזה? כי כבר שעה אני מדברת עם עצמי ואז אני נותנת למחשבות שלי לצלול ולהתעמק [צוחקת] ולהיות כנה עם עצמי ולהתחבר ללבדיות שלי, ואז אני מגיעה לתובנות. ככה זה קורה. שתבינו שככה זה קורה. גם כל פעם שאני עושה סיעור מוחות בשביל הפודקאסט, ככה אני מגיעה לדברים. למה העולם הזה הגיע אליי? [צוחקת] ואז אני מרוצה מעצמי.
סאטיה זו כנות ביוגה. זה לא כל האמת בפרצוף ועל הפיפס שלי, זה מה נכון לי. וכשאני התחלתי להבין שזה מה נכון לי ולא מה נכון לחברה, זה לא אני באה להגיד לך, איכס, את מכוערת, זה כל האמת בפרצוף וזה מה שאני חושבת, ואני אגיד לך את זה. מה אכפת לי? לא אכפת לי, כאילו, זה לא מולה, זה לא מול בן אדם אחר, זה מול עצמי. כשאני הייתי פתאום כנה עם עצמי, אמרתי, אני רוצה לטוס להודו, למה אני דופקת חשבון למישהו אחר? זה מה שאני רוצה לעשות. אז לא יכולתי יותר לחוות חוויה של בדידות, כי הייתי כל כך קשובה לעצמי שלא הייתה שם בדידות. זה לא המקום שאני לא קשובה לעצמי. אז התרגול יוגה מפקס אותנו, למה? כי אתה עסוק, כמו בצלחת של עצמך? במזרן של עצמך, את לא אמורה להעתיק מה מישהו אחר עושה, אם היא עושה שפגט, אם היא עושה עמידת ראש וזה לא נכון לך, את עושה את מה שאת עושה, ולאט לאט מתחדדת לך כנות. במקום להעתיק את הסביבה, את לומדת מה נכון לך, לבד, מה נכון לך במזרן. אממ… אז כן, קודם כל לכתוב, להעמיק את הקשר עם עצמך, את ההקשבה פנימה.
דבר שני, שהוא גם די רלוונטי מבחינתי לעולם הכתיבה, להיות יצירתי. תמצאו פעולה שעוזרת לכם לבטא את היצירתיות. גם בכתיבה, אני עושה את זה בכתיבה ידנית, ואז המוח שלי עובד ויש איזושהי זרימה שקורית ביד. זאת אומרת, אני הופכת את הפסיביות בפנים לאקטיביות. יש יצירה של יש מאין. כל הזמן אני יוצרת יש מאין. אז כל דבר שאתם יוצרים, אם זה ריקוד, אם זה קרמיקה, אם זה כל דבר שאת יכולה ליצור, שאת אוהבת לעשות, do it! זה עוזר לנו, בכלל, זה כמו איזה מצב מדיטטיבי. מי שמצייר נגיד, או לא יודעת מה… תופים, בכלל אומרים שתופים זה הדבר הכי מדהים למוח, הכי… אתם לא יכולים פשוט לעשות מדיטציה של מממ… תצללו למדיטציה בתוך ציור, בתוך תופים, בתוך כזה.
אנחנו קולטים לפעמים שאנחנו רוקדים, או מציירים, פתאום חמש שעות רצו, וזה ירגיש כאילו זה קרה דקה? כי אתם בתוך עצמכם, בלי 'איך זה נראה? מה נכון? מה לא נכון?' נכנסים לתוך היצירה הפנימית וליצור יש מאין, אתם לא יכולים להיות לבד ברגע הזה. כאילו, אתם לא יכולים להיות בבדידות ברגע הזה, אתם לבד עם משהו שאתם אוהבים לעשות. ג'וליה קמרון, בספר "יומן האמן" [כך במקור], ממליצה תמיד לעשות פעם בשבוע פעילות שאתם אוהבים לעשות. זה יכול להיות ללכת לסרט פעם בשבוע, זה יכול להיות למלא את האמבטיה, משהו שהוא שלכם! אני לא עושה אותו כי מישהו אחר אוהב לעשות אותו. אני לא עושה אותו כי צריך לעשות אותו. אני לא עושה אותו כי נכון לעשות אותו, אני עושה אותו כי אני רוצה לעשות אותו. כי זה מחדד לי, אגב, חיזוקים חיוביים גם, אבל זה מחזק לי הקשבה פנימה למשהו שנעים לי לעשות, גם אם זה לבד, אולי יום אחד אני אוסיף לזה מישהו ביחד, אבל אני מקשיבה לעצמי.
והדבר הכי חשוב כמובן, מדיטציה. מדיטציה, אני אסגור לכם מעגל, זה בסוף לשבת לבד בחושך עם עצמך, בלי הרחשים, בלי המחשבות של מישהו אחר, בלי הסחות דעת, זה כמו ללכת לפסיכולוג. ובספר הנפלא שאני אוהבת לעבוד איתו, "להרבות טוב בעולם", שמדבר גם על פסיכולוגיה וגם על בודהיזם, הוא אומר ככה: "לשבת לבד בחושך זה מאלץ אותך להתבונן פנימה אל תוך עצמך. כאשר עוסקים בסיפוק צרכים, אין מקום להתבוננות. כאשר עוסקים בהתבוננות, סיפוק צרכים הופך לגורם מפריע. סיפוק צרכים והתבוננות באמת אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לשבת לבד בחדר חשוך פירושו לראות מי אתה באמת, מעבר לתשוקה, מעבר להשתייכות חברתית, מעבר לסמלים הממשיים שאנו מאמצים כדי להמציא לעצמנו תעודת זהות. לשבת לבד בחדר חשוך פירושו לוותר על תעודת הזהות הזאת, ולהתבונן במה שמעבר לו". אם זה לא into me, אני לא יודעת מה כן.
מקווה שעזרתי לכם קצת להפיג את הבדידות. אל תישארו לבד, אני לא מעודדת, זה לא פודקאסט שבא לעודד רק לבדיות ולהגיד לכם 'לא צריך חברה', צריך חברה, כמו שאמרתי, זה דבר חשוב מאוד. ואנחנו יכולים לחוש גם לבד ובודדים בתוך חברה. לכו תכירו את עצמכם כדי שתוכלו להיות היצורים הכי חברתיים והכי קהילתיים שיש.
מזכירה לכם להיות קהילתיים ולפרגן לי בחמישה כוכבים, דרקונים, כל מה שאפשר בכל אפליקציות הפודקאסטים, לשלוח את זה לחברים, להעלות את זה לרשתות, לתייג אותי, לספר לכולם מה זה להקשיב לפודקאסט לבד.
[מוזיקת סיום]
תודה רבה, אני הייתי וכטלית, מחכה לכם באינסטגרם, וניפגש בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments