סביב מנהג הסליחות של יום כיפור, משום מה, לתחושתי הרוב עסוקים במקרה הטוב ״בלבקש סליחה״, במקרה הפחות טוב- רק לכתוב או להגיד סליחה. העיקר שיצאתי ידי חובה. ועם כל זה שלבקש סליחה, לרדת מהאגו שלנו ולהודות בטעות זה דבר גדול חשוב ומוערך, אני מציעה לך השנה להתבונן היטב, לפתוח את הלב ויותר מהכל- לסלוח. לשחרר את הכאב. בלי לצאת בהצהרות, בלי להתקשר ולעדכן, אלא באמת לשחרר את מה שיושב על הלב. ולהבין שהסליחה היא ויתור על ההזדמנות לעבר טוב יותר ושחרור אל עבר עתיד נקי וטוב יותר. אז בואי נחיה בהווה, ליחצי פליי ותתכונני לחיבור עמוק פנימה, שינקה אותך אל עבר השנה החדשה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/10/2024.
[אות מוזיקלי]
זה הזמן להניח להסחות הדעת, לזנוח את התבניות, את התפקידים וההגדרות ולצלול יחד כדי להיזכר ולגלות מי אנחנו באמת.
היי, אני אפרת וכטל ואתם מאזינים ל-"INTO ME".
[אות מוזיקלי]
היי, אוקיי, אנחנו בפרק מיוחד עבור יום כיפור. חתיכת יום כיפור יש לנו השנה, כמובן. [נאנחת] הרבה מאוד סליחה שצריכה להיאמר, זה גם לא להיאמר, זה לבקש סליחה. זה להתנצל באמת, זה לקחת אחריות. יש אנשים שפשוט אומרים: "אני אומר סליחה". זה לא עושה כלום. אני רוצה רגע, לפני הכל, לפני שאני אפילו מתחילה את הפרק. סמנטיקה בדבר הזה, זה דבר מאוד מאוד חשוב. זה כמו שאני אומרת: "סליחה אם נפגעת", לא, זה לא אם נפגעת, זה סליחה אם פגעתי, אם כבר. ולא לזרוק סתם סליחה באוויר ולזרוק את זה כאילו… אה, סליחה, אמרו לי להגיד סליחה, אז אני אומר סליחה. זה להתכוון לזה, זה להבין מה זה אומר, וזה לא לחשוב שהמילה סליחה היא מוחקת כל דבר קודם.
היא לא. יש… היא לא… זה לא להתחיל מאפס, אוקיי? אמרתי סליחה, זה כי חשבתי על זה ופיתחתי אחריות, והבנתי איך אני מתקן את זה, ואז אני מבקש את הסליחה של הבן אדם שפגעתי בו, שעשיתי לו דבר מה, או לעצמי, ואז אני גם צריך לתקן את זה. לא סתם להגיד סליחה ולהמשיך להתנהג אותו הדבר. אז היי, המילה סליחה היא מילה מאוד מאוד טעונה בעיניי, בטח בשנה הזאת.
ומי שהאזין לפודקאסט שלי כשאירחתי את שיר סיגל, הבת של קית' שמואל סיגל, הסברתי גם לה שאני לא מאמינה בבקשת הסליחה של הציבור. כאילו, אני אף פעם לא מאמינה בזה שאנשים כותבים סליחה על מישהו שנחטף, שנרצח. אני כן מאמינה בלבקש סליחה ממשפחות החטופים, אם לא באתם ועזרתם להם או לא באתם להפגנה, לא עשיתם דבר מה. זאת אומרת, הסליחה מגיעה כמעין פלסטר למצפון שלי בעצם. אם אני מרגישה שעשיתי משהו לא בסדר, אני מבקשת סליחה. [מצחקקת] סליחה… סליחה שזה התחלה מאוד דרמטית, אנחנו תכף נצלול באמת גם לכל אחד והסליחה שלו, אבל אין לנו ברירה. אני לא יכולה להחזיר את החטופים. אני לא יכולה להציל את החיילים שנופלים בקרב. אני אישית, אפרת וכטל, לא יכולה. לכן לא עליי לבקש סליחה. אני מבינה כמובן את המקום הזה שזה… שכואב לי בגוף ואני אומרת יווו, סליחה, סליחה, סליחה, אני מבקש ממך סליחה, סליחה, אבל זה לא עליי. ואנחנו צריכים לקחת את האחריות הזאת ולהבין מה כן עליי.
האם עליי לעזור למשפחות החטופים? האם עליי ללכת ולהתנדב? אני הלכתי, אתם יודעים, להתנדב נגיד עם חיילים בתחילת המלחמה ולעשות להם יוגה, כי זה עליי לתת להם אנרגיה. ואם אני לא אתן להם אנרגיה ואני רק אקח ואני אכעס וזה, אז אולי אני אבקש סליחה. אבל אם אני מוצאת משהו שאני יכולה לעשות ואני עושה אותו, זה לא עליי וזה לא על המצפון שלי. זה עדיין כואב לי. אז יש לי גם איזשהו דיסוננס בזה, ודיברתי יום אחד עם חברה, וניהלנו דיון על הדבר הזה, והיא אמרה לי, "אבל עדיין, כשמשהו קורה לך…", סיפרתי לה איזה מקרה של הטרדה שחוויתי, וחברה אחרת אמרה, "אני מצטערת לשמוע, אני מצטערת שעברת את זה". ואז היא אמרה לי: "את רואה, היא אמרה את זה, זה לא ירגיש לך מוזר ורע, זה אותו דבר כמו להגיד סליחה". אבל זה לא היא עשתה. וזה לא אותו הדבר בעיני, להגיד "אני מצטער שעברת את זה", זה לקחת איזה משהו עליך, זה לא אני מבקש סליחה על זה שזה קרה לך.
אז אני מצטערת לחלוטין עבור משפחות חטופים עבור חטופים עבור כל מי שחווה כאן דברים ברמה ה… מאוד מאוד קרובה אליו, ברמה האישית, וכמובן, למי שזה לא ברמה האישית, אלא חווה את זה על בשרו ונפשו, בלי להיות במעגל ראשון, זה קורה לנו גם. אז אני חושבת שפשוט הרשתות החברתיות הולכות להתפוצץ בפוסטים של סליחה, סליחה, צריך לבקש סליחה, וגם כל שנה, בלי קשר לשנת החורבן שיש עלינו, תמיד עולים פוסטים וכותבים בהם: "סליחה אם פגעתי", "סליחה אם נפגעתם", "אני מבקש סליחה". ותמיד היה לי קשה עם זה. כי אני אומרת, הדבר הכוללני הזה, תתקשר, תכבד בן אדם, תבקש סליחה באמת, לא סתם באיזושהי סיסמה.
אבל היום, השנה, הבנתי שאני פשוט חושבת, ואני לא יודעת, זה עדיין דיון פילוסופי גם ביני לבין עצמי וביני לבינכם, אני אשמח שתגידו לי מה אתם חושבים, שיותר מלבקש סליחה, צריך ללמוד לסלוח. וזו העבודה שלי לפחות, או שלנו ביום כיפור, לקחת רגע זמן עם עצמנו, ולחשוב למי אנחנו סולחים. ויש בזה משהו מאוד משחרר אותנו, מאוד מתבונן בחיים שלנו, ובוחר בחיים טובים יותר. זאת אומרת, כשאנחנו לא סולחים לבן אדם שעשה לנו דבר מה… וכמובן, אני רגע אבהיר ואומר, אנחנו לא יכולים לגעת בכלל ולדוש בסליחה למאורעות השבעה באוקטובר, כן? זה לא שאני אומרת, "אנחנו צריכים ללמוד לסלוח לזה". זה דברים גדולים מדי, זה דברים שעדיין קורים, ואנחנו לא נתחיל משם בלסלוח, אני לא חושבת אפילו שיש פה סליחה, ואני [מצחקקת] מראש מורידה את האחריות בשיח הפילוסופי המאוד מאוד עמוק הזה, ממני, אוקיי? לא, לא אני חושבת שצריך לסלוח… אני לא חושבת שצריך לסלוח למחבלים ולכל מה שהיה פה.
אני כן חושבת שאנחנו צריכים למצוא סליחה בתוך עצמנו, למשל, לאנשים שחושבים שהם לא עושים מספיק, או למשפחות החטופים, הם צריכים למצוא כן את הסליחה בתוך עצמם, לא למחבלים, אלא עבור עצמם, להלקאה העצמית שלהם וכאלה דברים. או סליחה של אשמת הניצוֹל. מקומות שכן אנחנו יכולים בתוך השנה הזאת, לעשות עבודה ועיבוד על האשמות שיש לנו כלפי האחר. אולי אנחנו צריכים לשחרר את הכעס על אנשים שלא עוזרים, שלא מתנדבים, שלא זה, אנחנו עסוקים בפילוג הזה, מי כן עושה? מי לא עושה? זה כן פוליטיקה, זה לא פוליטיקה, או מיי גאד. אז הנה משהו שאפשר לשחרר ולמצוא בו סליחה. having said that, שמתי את זה בצד, אוקיי? תודה.
אני הבנתי שבמקום כל היום להתעסק, וכמו שסיימתי גם את הפרק של ראש השנה, במקום להתעסק במה אני רוצה להכניס לחיי, ובמה אני רוצה לשאוף פנימה ולהכניס, ומה המטרות שלי לשנה החדשה, ולעשות לוח חזון ולגזור תמונות ולשים זה, ומה אני רוצה? ו… ו… ו… להתכנס רגע ולהבין עם עצמי למי אני סולחת. זה הרבה יותר חשוב, זה בערך כמו התשליך, מה אני משחררת. כי אנחנו צריכים להבין שזה לא נותן לנו כלום להחזיק את הכעס שלנו. את הכעס המאוד מאוד מאוד מוצדק שלנו. זה לא משרת אותנו, זה לא עושה לנו טוב בלב, זה מכווץ אותנו, זה סוגר אותנו, וזה לא מלמד אותנו שום דבר. זה לא עוזר לנו. לכעוס על הצד השני לא עוזר לנו. הבודהיסטים אומרים שלא לסלוח, זה כמו לבלוע גלולה של רעל ולצפות שהשני ימות. אוקיי? אני מרעילה את עצמי כל הזמן, ויש גם ממש מחקר רפואי שבודק את רמות הסטרס בגוף. אני מרעילה, אני כאילו בולעת גלולה של רעל, וזה מה שקורה לי בגוף כשאני מחזיקה את הכעס ואת השנאה ולא משחררת. אני ביסורים כשמישהו אחר בכלל אולי לא זוכר את זה, לא אכפת לו, ואני רק מחכה אפילו שהוא יבקש ממני סליחה. אז יש כאן כמה דברים. נכון, אנחנו יכולים לבקש סליחה, ואנחנו יכולים לסלוח, ואנחנו יכולים לצפות ולחכות ולייחל שמישהו יבקש מאיתנו סליחה. יש משהו, בעיניי, בלבקש סליחה, שהוא אפילו יוצא קצת מתנשא. אוקיי? be with me רגע. ברור שזו עבודה וזה מאוד קשה ויפה ואמיץ לבוא ולהגיד, "אני יודע שפגעתי בך, אני מרים את הטלפון ואני מבקש סליחה". אחד, זה קצת משמר לנו תחושה של עליונות. ואני יותר טוב ממך, הנה עשיתי את זה, הנה אני אדם נעלה ואני מתקשר לבקש סליחה ואני מוותר על האגו, ובתוך זה זה גם מחזיק ציפייה מהאדם השני לסלוח לי. זאת אומרת, אני שם את הבן אדם השני בתוך מצב שאם הוא עוד לא עשה את העבודה עם עצמו והוא לא יכול לסלוח לי, הוא כאילו חייב לסלוח לי. ואם הוא לא סולח לי, אז אני תקועה כזה וזה יוצא גרוע, ואם אני כאילו, הוא לא סולח ואני ביקשתי סליחה אז עוד יותר יצאתי עליונה, וזה משמר איזשהו יחסי כוחות בעייתיים. שוב, לא תמיד, לפעמים באמת המקום הזה של להגיד סליחה, זה מרכך ומזכך ומישהו אחר מהצד השני רק רצה את הקלוז'ר הזה. אבל השאלה היא אם אנחנו באמת צריכים את הקלוז'ר הזה.
אומרים, שוב, בבודהיזם, "אם תרצו לראות גיבורים, הביטו באלה שיודעים לאהוב בתגובה לסליחה". אוקיי? אז אם באמת אני התנצלתי, ואני, כמה פעמים קרה לי שהתקשרתי, התקשרתי או סימסתי, תלוי בעבודה העצמית שלי באותה תקופה, לאנשים שפגעתי בהם, וידעתי שפגעתי בהם, שזרקתי איזה משפט לא במקום, והתקשרתי, אמרתי, כבר התנצלתי באותו זמן. אגב, כן? זה לא לשמור את הסליחה רק ליום כיפור, זה לעשות את הסליחה הזאת, את העבודה, בלי קשר ליום כיפור. אבל התקשרתי כבר לפני וביקשתי סליחה, ותמיד אני אומרת, ביום כיפור זה עוד זמן לתזכר את זה, של הנה, אני חושבת עליך, הנה, זה עדיין יושב עליי. והתקשרתי, ואותו בן אדם שביקשתי ממנו סליחה ספציפית, הוא מין אמר לי: "אני לא סולח לך". [מצחקקת] הוא כזה אמר לי: "אוקיי, מבין, אבל זה ככה לא יכול להיות, זה לא חברים שלי, מי שאמר דבר כזה". אמרתי לו משפט מאוד קשה, של… הוא עשה איזשהו משהו לא חברי במיוחד, ופשוט הכנסתי לו מתחת לחגורה ואמרתי לו, "בגלל זה אתה לא בזוגיות, כי אתה לא רואה את הבחורה מולך", זאת אומרת, הוא די התעלם ממני במשהו, וזה יצא מה-זה עקום, ולא התכוונתי, וזה הכאיב, וזה היה מכוער, וממש התנצלתי וראיתי כמה זה פגע בו. והתנצלתי, ופשוט הוא אמר: "בסדר, מבין, אבל עדיין זה לא בן אדם שיכול להיות חבר שלי", ואמרתי לו: "אוקיי, מקבלת. אני לא חייבת באמת שתסלח לי עד הסוף", זה לא שאני באה כדי שנחזור להיות חברים, אני רוצה שתדע שאני יודעת שעשיתי משהו לא בסדר, שדיברתי בלי לחשוב יותר מדי, שזרקתי משהו לאוויר. "אבל אם תרצו לראות גיבורים, הביטו באלה שיודעים לאהוב בתגובה לסליחה. אם תרצו לראות אמיצים, הביטו באלה שיודעים באמת לסלוח" - לסלוח ולבקש סליחה, זה לא מעשה של חולשה וויתור. לפעמים אנחנו כאילו רוצים לשמור את הסליחה הזאת, כי זה כזה… "מה, אם אני אסלח, אז זה יחזור על עצמו שוב פעם, ואז ידרכו עליי, ואני חייב לשמור על זה, ואני חייב להחזיק את זה חזק חזק". וזה לא נכון. זאת אומרת, אם אני באמת יודעת לסלוח, אני אוכל להתקדם ולשחרר וללמוד מזה. עכשיו, דוגמה מדהימה שיש לי לזה, היא אישית שלי… סליחה, רגע לפני זה. לפני הדוגמה המדהימה שלי. יש לי עוד דוגמה, אחרת. פעם אני קיבלתי סליחה, אני קיבלתי את ההודעת סליחה, ואני עוד לא הייתי במקום ממש של לסלוח. ואני תהיתי, זו הייתה סליחה שייחלתי לה יותר מעשור. דיברתי על זה בפרק של החברויות, והייתה חברה שנפרדה ממני בערך כשהייתי בת 27 נראה לי, וכשהייתי בת 39, אחרי 12 שנים, פתאום היא שלחה לי הודעה לאינסטגרם, זה הגיע ל-others, והיא סוג של התנצלה על מה שנעשה. ואני באמת, אני חיכיתי לסליחה הזאת כל כך הרבה זמן, שכשהיא הגיעה, אני לא ממש יכולתי עדיין לסלוח. כאילו רק הייתי צריכה פתאום את הסגירת מעגל, והייתי עסוקה בלמה זה קרה עכשיו. ואז הבנתי שזה קרה, כי באמת כנראה משהו בי יכול לשחרר סוף סוף ולסלוח. ויותר מזה, הייתי בדיוק באותה תקופה במרכז טושיטה בדרמסאלה, ולמדתי על סליחה, כי היה שם בדיוק יום… כאילו, זה לא היה קשור ליום כיפור, זה היה, הייתי בדיוק בתקופת החגים ויום כיפור וזה, וגם הייתי במרכז טושיטה, אז דיברתי איתה על הסליחה. ובאותו יום ניהלתי איתה, עם הנזירה, שיחה מאוד מאוד עמוקה על זה שאמרתי, שאני לא חושבת שתמיד צריך לסלוח. זאת אומרת, כי אם אישה, אישה מוכה, לא צריכה לסלוח לבעלה, ואישה שנאנסה, לא צריכה לסלוח לאנס שלה, מה זאת אומרת לסלוח? ואני ממש הייתי עקשנית בתוך הדיון הזה, שאני לא מאמינה שצריך לסלוח. ואז הבנתי משהו הרבה יותר חשוב. הטיפש לעולם לא סולח ולא שוכח. התמים סולח ושוכח, החכם סולח אבל לא שוכח. עכשיו, הלא שוכח זה לא אומר לנטור טינה. זה אומר להתבונן ולעשות עבודה. ואז, הנה הדוגמה של הסיפור המדהים שרציתי לתת לכם על עצמי. יום אחד נפגשתי עם האקס הלא אפוי שלי. היה לי חבר, בן זוג, כשהייתי בערך בת 24, עם מאפייני נרקסיזם מאוד מאוד קשים והתעללות רגשית מאוד לא קלה. וגם אחרי שמונה שנים, הוא פתאום התקשר אליי וביקש להיפגש, כדי שהוא יוכל להתנצל. ואני הלכתי ונפגשתי איתו. וכל החברות שלי אמרו לי, "למה את עושה את זה? למה את נפגשת איתו? למה את סולחת לו? למה זה?" ו… אחד אמרתי, "זה חלק… הוא בן אדם שהוא חלק מהחיים שלי, בין אם אני ארצה ובין אם אני לא ארצה. אין לי ברירה. אלה החיים שלי. זה מה שקרה. אני לא יכולה להתעלם ממנו, הוא קיים. זה… אם אני לא אפגש איתו, זה לא אומר שמה שהיה לא קרה". וכשהוא ישב מולי, והוא ביקש שאני אספר לו המון המון דברים שהוא עשה, כדי שהוא יבין כמה דפוק הוא היה. באמת, שיחה מאוד מוזרה זאת הייתה. ביקש שאני אספר דברים, שהוא יוכל להתנצל על כל דבר שהוא עשה. וסיפרתי לו אולי שניים-שלושה דברים גדולים מאוד, ואמרתי לו, "תראה, יותר מזה… אני לא מעוניינת לנבור בתוך הדבר הזה. אני לא חושבת שזה רלוונטי. ולסליחתך, אני יכולה להגיד שאני סולחת לך, אבל אני לא שוכחת". ותראו מה זה, עוד לא למדתי בודהיזם אז, והייתי כה חכמה, כמו החכם, סולח, אבל לא שוכח. כי גם יום למחרת הוא רצה להחזיר אותי, אה, סיפרתי על זה בגבולות, הוא רצה להחזיר אותי ל… זה יהיה בפרק אחרי, פשוט הקלטתי אותו כבר, אבל בגלל החגים זה נכנס, אז זה אמור להיות בפרק אחרי על גבולות, אתם תשמעו את זה שוב. הוא רצה להחזיר אותי לפייסבוק ולרשתות, ופשוט התקשרתי אליו ואמרתי לו, "אתה רואה שסלחתי. אתה רואה שכשאתה צריך אני פה, אבל אתה לא חלק מהחיים שלי".
עכשיו, הסיפור פה הוא באמת בשביל הסליחה והשכחה. למה חשוב לא לשכוח וגם לסלוח? זה מאפשר לי לעשות עבודה עם עצמי. להתבונן וללמוד מהטעויות. כי אם אני סולחת ושוכחת, לא התקדמתי. ואם אני לא סולחת ולא שוכחת, לא התקדמתי. ואתם יודעים מה יקרה? יקרה לנו את אותו הדבר שוב ושוב ושוב, עד שנלמד את השיעור שלנו. בגלל זה גם צריך לסלוח. כי אם אני כל כך עסוקה בלהחזיק משהו, אני מכווצת, הלב שלי מכווץ, אין מקום יותר לשום דבר להיכנס, ואני לא באמת נוגעת באותו הפצע. אני לא לומדת ממנו. וכשאני מסכימה לסלוח, זה כי התבוננתי על מה שהיה. ואני משחררת את הכעס. מה זה אומר? זה אומר שאני לא בולעת את הכדור רעל ומצפה שהוא ייפגע מזה. הוא חי את חייו, מה יעזור לי להמשיך לכעוס עליו? עכשיו, זה גם לא לכעוס עליו הרי, בסופו של דבר זה לכעוס על עצמי. כי הוא לא רלוונטי. בסוף, כל פעם שאנחנו כועסים על מישהו, ואנחנו בולעים את הגלולה הזאת עבור עצמנו, אנחנו כועסים על עצמנו. אני כועסת על עצמי שהייתי טיפשה והייתי בתוך המערכת היחסים הזאתי. אני כועסת על עצמי שנתקלתי במישהו שעשה לי משהו ממש ממש רע. אני כועסת על עצמי שבחרתי בפנייה הלא נכונה. אני כועסת על עצמי שעברתי ועשיתי תאונה. לא משנה מה, אנחנו כועסים בסוף הרבה מאוד פעמים על עצמנו, ואז מה זה אומר? שאנחנו כל הזמן מחזיקים גם את ה"מה אם", מה יכל לקרות. אנחנו כל הזמן באיזושהי טינה וסבל על מה יכל להיות, ואז אנחנו כועסים. וכשאני… יש את ג'ק קורנפילד, קורנפילד? ג'ק קורנפילד, שאומר שסליחה פירושה ויתור על הסיכוי לעבר טוב יותר. סליחה היא ויתור על הסיכוי לעבר טוב יותר. כשאני לא סולחת, אני מחזיקה בתוכי את הכעס על מה יכל להיות. אם אני עכשיו אכעס על ההורים שלי, על זה שהם לא שלחו אותי לתלמה ילין, כשאני כל כך כל כך רציתי, כבר בכיתה ג', רציתי להיות שחקנית. וכבר מכיתה ב', הייתי בעיתון בית ספר. למה לא שלחתם אותי וגרמתם לי להיות כתבת של מעריב לנוער, ואז עזרתם לי להתקבל לגלגלצ, ואז… למה? למה לקורין גדעון היה הורים שידעו לתמוך בה והיא הלכה לתלמה ילין ולגלגלצ, ולי לא היה? אני יכולה להחזיק את הכעס הזה? או מיי גאד, שנים. לא, אף אחד גם לא עשה לי בכוונה. עכשיו, זה גם באמת לא משנה אם מישהו עשה בכוונה או לא. כאילו, במקרים מסוימים כן, אבל זה לא משנה עבור הסיפור שלי אל עצמי. זאת אומרת, אם היה לי הורה שהתעלל בי בכוונה תחילה, בסופו של דבר, גם לאותו הורה שהכה אותי או מנע ממני משהו במחשבה מאוד זדונית, יש איזשהו גלגול עבור עצמו שצריך את התיקון הזה.
אז זה לא יעזור לי להחזיק את הכעס, כי אז מה יקרה? אני פשוט לא אתקדם בחיים. אני מחזיקה סליחה, אני כועסת. ובסוף, מה קורה? אני כועסת על היקום. אז אם אני כועסת על בן זוג שהיה לי, ואני לא משחררת את הסליחה, אני לא סולחת לו. אני לא סולחת לו על זה שהוא בגד בי. לא סולחת, עכשיו אני לא מוכנה יותר שזה יקרה לי עוד פעם. ומרוב שאני לא סולחת ולא שוכחת, אני לא עושה את העבודה שבכלל מבקשת ממני לבדוק איפה לא הייתי קשובה. מה זה, אני רק אהיה כל הזמן במין קפיצות כזאת, ושמירה, וסגירות של הלב. זה מה שקורה, אני מחזיקה בתוכי כעס ושנאה, ואז אני לא יכולה לשחרר את זה, ואין מקום לשום רגש אחר להיכנס. ותחשבו על זה, באותו המקום, בטח דיברתי על זה בפרק של האושר, היקום אוהב הכרת תודה. היקום אוהב שאנחנו נהנים ממשהו, ואז הוא נותן לנו עוד. ואם בסוף אנחנו כועסים רק על היקום, ואנחנו מחזיקים איזשהו כעס, למה שמישהו יביא לנו משהו? וזה, זה שלנו מול עצמנו. זאת אומרת, גם אם עכשיו אני יושבת וחושבת עם עצמי, למי אני צריכה להגיד סליחה? למי אני סולחת? לא למי אני צריכה להגיד סליחה, למי אני סולחת, אוקיי? זה הרבה יותר עמוק. אתם מבינים את זה? אני ממש מקווה שזה מובן. לבקש סליחה, זה משהו שגם אני יודעת שעשיתי, אני מבקשת סליחה, זה מדובר אולי, ולקחתי אחריות על המעשה. לסלוח לבן אדם, גם בלי להגיד לו את זה, אני לא עכשיו אתקשר למי שפאקינג אנס אותי, ואגיד לו: "אני סולחת לך". אני לא אעשה את זה. אני גם לא מחכה לסליחה שלו, לא מעניין אותי הסליחה שלו. זה שלו, לך תעשה את העבודה שלך עם עצמך. אבל אני צריכה לסלוח לו ממקום מאוד מאוד עמוק, ואת הדוגמה הזאת, זה הדוגמה שכמובן דיברתי עליה באותו מרכז טושיטה, בהודו, שאמרתי לה, "איך אני אוכל לסלוח? למה אני צריכה לסלוח לו?" והאמת שהנזירה אמרה משהו שאני לא מקבלת אותו עד היום, שכאילו צריך לסלוח, כמו שאמרתי מקודם, כי לכל אחד יש את הגלגול שלו, ולמה הוא עשה משהו רע? לא מעניין אותי. אז זה… ובגלל זה גם לא הצלחתי להבין את המקום של הסליחה, כי לא מעניין אותי למה בן אדם עשה משהו רע. לא אכפת לי, זה שלך. אני רוצה לסלוח כדי לחיות חיים טובים יותר, רחבים יותר, מלאים יותר, בוטחים יותר, נהנים יותר. אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי על מרירות ועל שנאה ועל מה יכול להיות, סאדגורו אומר: "if you don't forgive, you will live a wasteful life", אני לא רוצה לחיות חיים מבוזבזים, כל היום לחשוב על למה עשו לי, מה… אני לא רוצה.
הוא גם אומר: "To forgive does not mean to forget. To forgive means not to carry any bitterness in you, because that destroys your life".
אם אני כל הזמן מחזיקה את המרירות בתוכי, אני בולעת את גלולת הרעל, והיא לא תשפיע על האדם שעשה לי רע. אז אני לא שוכחת את מה שנעשה לי, ואז גם באמת אני יכולה ללמוד מזה. אני אעשה לכם ספוילר למי שלא מכיר, אני נאנסתי בסם האונס. אני מדברת על זה לא מעט אצלי ברשתות, יש גם פודקאסט קודם על זה, ואני אעשה פרק שלם וב"חצי הכוס הריקה" הזכרתי את זה בקטנה, למה אני גם עוד יותר מאמינה ב… איזה כיף, כוס ריקה, מאשר משהו מורעל בתוכה. למדתי מזה, בוודאי שלמדתי מזה, למדתי מזה הרבה יותר להיזהר, לשים לב, גם לסמוך על ידידים שלי, וזה לא מערער לי, אני לא חיה באיזו חרדה קיומית, אבל יש בי איזושהי סליחה, לאותו רגע שזה קרה, לאותה בחורה שזה קרה לה. כאילו, הכעס היה גם עליי, אני הייתי צריכה גם לסלוח לעצמי על אולי… על טיפשות של ללכת לידיד שלי בלילה, ואת כועסת על עצמך שזה בכלל מאוד מטומטם, אבל צריכה למצוא את הסליחה הזאת, ואני סולחת לו, לא כי הוא לא מגעיל אותי, ולא כי אני לא מלאת… באמת, הוא לא פקטור פשוט, הפקטור זה שלי מול עצמי.
סיפור זן ששמעתי בפודקאסט המעולה "מה שלימד הבודהא" של דליק ווליניץ' ושל דוקטור נעמה אושרי, שבכלל פודקאסט מדהים שלמדתי ממנו המון, מספר על שני אסירים, שני אסירים שישבו בכלא, והם נפגשים אחרי 20 שנה. והם מדברים ביניהם, והם אומרים: "יו, אתה זוכר איך עינו אותנו בכלא, איזה קשה היה?" וזה, ואז השני אומר, "זוכר את זה? אני לא אשכח את זה בחיים שלי". ואז הוא אומר לו: "אז אתה עדיין בכלא. אם אתה כל היום מחזיק את זה, ואתה לא משחרר, אתה עדיין שם, חווה את זה כל הזמן". זאת אומרת, לסלוח שווה לשחרר.
אני אקריא לכם סיפור זן קטן שהוא מדבר על השחרור, ואז נמשיך על הסליחה.
"ביום אביבי חמים ונעים ליווה הנזיר הצעיר דודג'ו את מורו לטיול קצר ביער. נחל סוער נקרה בדרכם והם הפשילו מכנסיהם על מנת לחצותו. לפתע הבחינו באישה יפיפיה יושבת ובוכה על גדת הנחל. היא ממהרת אל הוריה הזקנים, הסבירה, אך מפחדת לחצות את הזרם החזק לבדה. דודג'ו הצעיר הסיט מבטו. הוא הרי קיבל על עצמו את שבועת הנזירות, ולא מסוגל היה להביט באישה מושכת שכזו. אולם מורו הזקן התנהג כאילו שכח את נדריו. ללא מילה נוספת, הוא הרכיב מיד את האישה על גבו, ולקח אותה לעברו השני של הנחל. הנזירים המשיכו בטיולם בשתיקה. דודג'ו הצעיר היה מזועזע. הם צעדו במשך מספר שעות, עד שהצליח לאזור אומץ ולהתעמת עם מורו. 'איך יכולת לסחוב את האישה הזו על גבך?' שאל בזעף. 'הרי נשבענו כנזירים לא לגעת באישה לעולם'. הנזיר הזקן עצר והביט בתלמידו. 'אני הנחתי את האישה זה מכבר בצדו השני של הנחל', אמר בשלווה. "מדוע אתה עדיין סוחב אותה איתך?'"
זה המקום של הסליחה שלנו. לא לסחוב את מה שקרה לנו, לא לחיות את העבר שלנו כל הזמן. זאת אומרת, הסליחה היא באמת, היא שחרור מאוד גדול מהכלא של עצמנו. ואנחנו צריכים להבין שכשאנחנו מחזיקים במשהו כל כך חזק, אנחנו רק מכווצים את עצמנו ואת הלב שלנו. עכשיו, אנחנו מחזיקים במשהו שהוא נכון, ואנחנו צודקים בו, אבל זה לא מאפשר ללב שלנו להתרכך, ואנחנו פשוט סובלים מזה. אז אנחנו צריכים להבין שהסליחה היא גם, כמו שאני אומרת על העבר, היא להבין ולהכיר בזה שהחיים שלנו לא מושלמים, וזה לא רק משחרר לי את העבר, אלא זה גם שחרור למען העתיד שלנו.
זאת אומרת, זה ירכך לי את הלב ויאפשר לי לעשות גם עבודה עתידית עם אנשים חדשים בחיי, או לא לשחזר דברים מסוימים שעשו לי, ואז אני מחזירה אותם, כי כשאני מחזיקה כעס על משהו, איפשהו אני ארצה להעביר ולעשות את אותו הדבר, ואז כאילו יש את היצר הנקמה הזה, ואת יצר ה… עכשיו זה יסתדר. לא, אין לנו צורך לנקום, אנחנו בסך הכל צריכים להתקדם.
יש דוגמה בספר שאני מאוד אוהבת, "בודהיזם - להרבות טוב בעולם", על אותה הסליחה על השחרור, והראייה הנכונה והמחשבה הנכונה, אני עושה לכם את זה קצר, כי אנחנו נתמקד בזה בפרק אחר, אבל מסופר על ילד עם אותו הפוטנציאל שדיברתי עליו גם בפרק הקודם, שכאילו היה לו מין חוזה של אהבה. כל דבר הוא קיבל פידבוק של אהבה רק תמורת הישגים. כל פעם שהוא הצליח, הוא קיבל חיבוק, מילה טובה, ואז הוא למד שרק על הדבר הזה הוא מקבל אהבה, ומתוך זה נהיה לו מין מרד וכעס על ההורים שלו, ואז הוא התחיל למנוע מעצמו להיות יצירתי, כי הוא החזיק בתוכו את הדבר הזה ש… "אני רוצה שתאהבו אותי גם אם אני לא מוצלח. אני לא מוכן לעשות משהו, כי אני רוצה שתאהבו אותי גם בלי קשר לזה". מי סובל מזה בסוף? ההורים שלו או מה שהוא החזיק בתוכו? זאת אומרת, ברגע שהוא יסלח להורים שלו על איך שהם גידלו אותו, ומה שהוא הבין והסיק מאיך שהם גידלו אותו, הוא יוכל להשתחרר מהסבל של העבר שלו, ובאמת לחיות טוב יותר, ובלי לכעוס על עצמו, ובלי להלקות את עצמו, ובלי להקטין את החיים של עצמו. עכשיו, אמרתי את זה לפני רגע גם, אנחנו הרבה פעמים כועסים על האחר, ואנחנו בעצם כועסים על עצמנו. ודבר חשוב לדעת, כי יש גם הרבה שמשתמשים בסיסמה הזאת: "השנה אני סולחת לעצמי". אין לי סבלנות ליותר מדי יפות נפש, בסדר? זה פודקאסט אמנם בודהיסטי ורוחני, אבל די, שחררו אותי באמת רק עם ה-להגיד דברים טובים לעצמנו. זה חשוב, פשוט תהיו טובים לעצמכם. זוכרים את הרשימה שלי של השנה הטובה? תעשו את זה. תהיו עסוקים בלסלוח לאחרים, ואז בלסלוח לעצמכם, אבל, קחו את זה קצת עמוק יותר מאשר סימון V. וצריך להבין שזה גם מה שיאפשר לנו חמלה עבור האחר. כולנו עושים טעויות. הנה, אני הרגע סיפרתי על שתי טעויות שעשיתי, גם על מילה הלא במקום וגם על זה שלא סלחתי לחברה שביקשה את הסליחה שלי. אנחנו עושים טעויות, אף אחד לא מושלם. ברגע שאני מבינה את זה, ויותר מזה, אני מבינה שהמעשה שלי הוא לא אני. זה שעשיתי טעות ועליה אני צריכה לבקש סליחה, הוא לא המכלול שלי. אני אוכל להבין את זה גם על אדם אחר. שוב, אולי לא הקיצוניים שביניהם, אוקיי? אבל על סתם אקס שאני כועסת עליו, על חברה טובה שעשתה לי משהו, אפילו על חברה שנפרדה ממני, על הורים שחינכו אותי, על כל מיני דברים שאנחנו מחזיקים כעס שלא מקדם אותנו ולא משרת אותנו, אנחנו יכולים להבין שיש תמונה הרבה יותר מלאה, והמעשה האחד שבן אדם עשה הוא לא כל האדם עצמו, כמו שאני, אם פגעתי וחטאתי, אני לא, זה לא כל מי שאני.
ואז אנחנו מגיעים למקום שעשינו משהו באמת נורא. באמת פגענו עד עמקי נשמתנו בנשמת האחר, ואנחנו צריכים לבקש סליחה, אבל אין לנו אומץ לבקש סליחה, נגיד, ואנחנו צריכים לחיות עם ההלקאה העצמית שעשינו משהו רע. אם אני אתן לכם דוגמא, מבחור שיצאתי איתו, והוא בגד באשתו, והיא גילתה את זה, ויש לו ילד, וכל פעם שהוא פוגש את אשתו… זה אותו הבחור שהקראתי עליו את הקטע [צוחקת] בפרידה, אין, בסוף יהיה לכם תמונה מלאה של הכל. בגלל זה אתם חייבים להקשיב לכל הפודקאסטים, זה כאילו אין המשכיות, אבל יש המשכיות להכל. כל פעם שהיא פגשה אותו… אנחנו הכרנו לחודש בערך, כן, בחיי, אבל כל פעם במהלך הזה שהוא סיפר לי שהוא פגש אותה, כל פעם זה היה: "תראה מה עשית, בגללך לילד אין בית עם שני הורים. תראה מה עשית, היית חייב לזיין את הבחורה הזאת". כאילו, כל פעם זה היה מכוער, כל פעם גם ש… היה לילד יום הולדת בדיוק שיצאנו. ופשוט היום הולדת הייתה נוראית, כי כל המסיבת יום הולדת היא רק השפילה אותו מול כולם, וכל המשפחה שלה כעסה עליו, וכולם יודעים את זה. אז הוא כל הזמן חי בתוך מה שהוא עשה. ואז כשאני הגעתי לחייו, ואני אדם מדהים [מגחכת], והיה לנו קשר מאוד טוב, וכאילו, יכולתי גם לקבל… שוב, אמרתי לו, "אני לא יודעת מה יקרה לי, איך שבאמת ניכנס לזוגיות עמוקה, איך אני אתמודד עם זה שבגדת, אני לא יודעת, אבל כל עוד, כרגע היית איתי כנה, אני לוקחת את זה, ואת הכאן ועכשיו של מה שאני מכירה ויודעת, ואני לפחות מעריכה את זה שסיפרת לי בכנות, מה הוביל לגירושים שלך, ועם מה אתה מתמודד". והוא לא היה מסוגל לראות את זה שנשלח אליו טוב. לא משנה, שיכול להיות שהוא גם לא רצה וזה, אבל זה המקום של "לא מגיע לי אישה טובה. לא מגיע לי זוגיות טובה. אני בן אדם רע, עשיתי דבר רע, אני צריך להיענש כל החיים". עכשיו, אני בטוחה שאשתו מסכימה עם זה, כן? אולי היא גם צריכה למצוא את המקום בתוכה לסלוח, כי זה פשוט לא יקדם אותה, כן? זה כמובן שלא מדברת אליה, היא מדברת עכשיו לנשים שנגיד ובגדו בכם, איזה באסה, איזה נורא, באסה, מגעיל, לא מכבד. ועם זאת, זה לא יקדם אותנו לשום מקום, אם כל היום רק נכעס, וכל מה שנפגוש את הבן אדם שעשה לנו משהו רע, ואין לנו ברירה אלא לפגוש אותו, נזכיר לו את זה, נשחזר את זה, נחיה בכלא של עצמנו, זה לא יעזור לנו. אנחנו צריכים למצוא את המקום לסלוח לדבר הזה. אפילו למצוא מה הוביל לזה, כדי ללמוד מזה, כדי שזה לא יקרה לנו בזוגיות הבאה שלנו.
אז היא צריכה לעשות את העבודה עם עצמה, אבל גם הוא היה צריך לעשות עבודה עם עצמו, שלהבין שזה שהוא עשה את זה, וזה מה שכתבתי לו בזמנו. "תראה, אתה צריך להבין שאתה בגדת, אתה לא בוגד as is, אתה לא עושה כל יום דבר רע, אתה לא כל יום עושה טעות. עשית טעות, אתה משלם עליה. עכשיו תתחיל לכפר עליה, ותתחיל להיות אדם טוב יותר. אבל אם גם אתה נשאר בתוך מה שעשית, וכל היום חי את הדבר הרע שעשית, אף אחד לא ייצא כאן מהכבלים של עצמו". וזה הדבר, כשאנחנו צריכים לסלוח לעצמנו, זה להבין שמגיע לנו טוב יותר, שאנחנו ראויים לחיים טובים יותר, גם אם עשינו משהו רע, אנחנו לא צריכים להלקות את עצמנו כל החיים, גם אם הייתי אחות לא טובה, אז אני יכולה לתקן את זה. אני יכולה לקחת את אותה ההתבוננות, להבין למי אני סולחת, להבין איפה אני סולחת לעצמי, מתוך מקום שאני מבקשת סליחה מהאחר, כדי לאפשר הזדמנות טובה יותר.
יש לי קעקוע של לוטוס בגב. לוטוס הוא פרח שצומח מהבוץ ופורח. אם אני לא אסלח ואני אשאר כל הזמן בתוך הבוץ, אני רק אטבע יותר ויותר עמוק. זה לא… למה אנשים, הם לא משחררים דברים רעים שקרו להם? בדיוק בגלל זה, כי אנחנו כל הזמן מחיים את זה, אנחנו כל הזמן משחזרים את זה, אנחנו כל הזמן מספרים את אותו הסיפור מחדש לעוד חבר שפגשנו, אנחנו חייבים ללמוד לשחרר, להשליך את זה, ולמצוא את הסליחה שבתוכנו, עבור האחר.
אז ביום כיפור זה, אני באמת מציעה לכם לקחת זמן עם עצמכם. יום כיפור זה יום מדהים למדיטציה. לא של מדיטציה של רק לשבת 10 דקות, זה יום של שקט, שאין לנו גירויים חיצוניים. אני לא שומרת כיפור ככיפור, אינני דתייה ושומרת הלכות חג, זאת אומרת, אני כנראה, אני מאוד שקטה בכיפור, אני הולכת ברגל לאיזו חברה ואנחנו יושבות ועושות, אולי משחקות רמיקוב, אבל אני כותבת המון, ואני יושבת עם עצמי, ואני עושה את החשבון נפש שלי עם עצמי.
ואני מזמינה אתכם לקחת את אותו הזמן, ובמקום השנה לחשוב במי פגעתם, אתם מוזמנים לעשות את זה גם, אבל לקחת את הזמן ולחשוב מי פגע בכם ואיך אתם סולחים לו. ודבר אחרון, אתם לא צריכים להתקשר אליו ולהגיד לו: "אני סולח לך, שתדע, שתדע, אני סולח לך, הנה אני מדהים, הנה אני מדהים". זאת אומרת, אני כשהבנתי שאני, וואי, אני באמת סולחת להיא שכתבה לי, אני סולחת לה, אמיתי, מהלב, מנקה את זה, אני ממש-ממש סולחת לה, פשוט לא רוצה להיות חברה שלה, אבל אני סולחת לה. אני לא אתקשר אליה, ואני לא אכתוב לה עכשיו הודעה של: "היי, שתדעי, אני סולחת לך". זה משהו אנרגטי ביני לבין עצמי, ולפעמים דווקא זה שנודיע, זה מה שמשמר את זה ועדיין מחזיק את זה. ואותו הדבר, אנחנו לא חייבים לקבל את הסליחה הזאתי מבן אדם אחר. וכשאנחנו מחזיקים את הציפייה לסליחה מהבן אדם האחר… ואני זוכרת, אני הייתי עושה את זה, בדיוק עליה, הייתי אומרת, "איך היא צמה? אני יודעת שהיא צמה, אבל היא לא ביקשה ממני סליחה כל ה-12 שנים האלה. אז אומרים שאלוהים סולח רק כשיש סליחה בין אדם לחברו, אז על מה את צמה אם את לא מבקשת ממני סליחה על כמה פגעת בי?" אלוהים, כמה תסכול. וברור גם ששחזרתי את זה עם חברות אחרות. כי לא סלחתי ולא שכחתי. ולא עשיתי עבודה, רק הייתי עסוקה בה להחזיק את הכעס. וכשהסכמתי עם עצמי לשחרר כבר את הכעס הזה, הגיעה הסליחה, ועוד לא הייתי מוכנה להגיד לה: "אה, בסדר, כל הכבוד, אנחנו בסדר".
אז לשחרר, וכן, אם מתקשרים אליכם ומבקשים סליחה, זה נהדר. זה עוזר לנו עוד יותר לקלוז'ר, אין ספק, אבל אתם לא באמת צריכים את זה. הרי אתם גם כועסים על בן אדם שכבר מת, אתם יכולים לכעוס על הורה או על סבא שנפטר, אתם יכולים לכעוס על מישהו שאתם לא באמת מכירים, שפגע בכם ואתם לא תתעמתו איתו כנראה, וזו עבודה פנימית שלכם, לסלוח.
ואני אסיים במשפט יפה, שוב, מ"להרבות טוב בעולם": "קשה הדבר עד מאוד לאהוב את מי שפגע בנו, אולם קשה עוד יותר לחיות בעולם שאין בו אהבה".
אז אנחנו לא באמת חייבים לאהוב את מי שפגע בנו, אבל זה המקום של לסלוח למי שפגע בנו. כי אחרת, כשאנחנו כועסים על מישהו, אנחנו כאילו מוציאים אותו מהלב שלנו, ואז מה קורה? הלב שלנו מתקטן ומתכווץ, ואין מקום, והוא נהיה אבן. ואנחנו רוצים להרחיב אותו, ואנחנו רוצים לחיות בעולם שיש בו אהבה, ושיש בו חמלה. ואם אני אמצא את החמלה בתוכי, אני אוכל לראות אותה אצל מישהו אחר. אני אוכל לדעת שהיא קיימת, והיא לא רק להיות עסוקה ב… "אני יותר טובה, למה הוא לא סולח?" זה לא יעניין אתכם.
תקחו לכם כמה דקות עם עצמכם. שבו רגע. אפשר גם לקחת תרגיל כתיבה, ולכתוב השנה אני סולח ל… אני משחרר את… אני לא מחזיק יותר בכעס, אני יודע למה זה קרה, אני מבין מה קרה שם. אבל זה לא משרת אותי. ואולי לקחת גם תרגיל של שאיפה ונשיפה. ואם בראש השנה סיימתי ב-רק נשיפה החוצה, אז בואו ניקח תרגיל של אוויר פנימה, הוצאה החוצה. ובכל שאיפה תחשבו מה אתם רוצים להכניס לחיים שלכם. אני לוקחת שאיפה פנימה, ואני חושבת מה אני רוצה להכניס לחיי. חמלה, אהבה, טוב לב, זוגיות, כל דבר. ובכל נשיפה, מה אני משחררת? ואם אני משחררת כעס על מישהו, ואם אני משחררת איזה… אני משחררת את התקווה לעבר טוב יותר. תשחררו את ה"מה יכל להיות", תמצאו את הסליחה בתוככם, תשחררו כעס.
והלוואי, ושתהיה כאן סליחה, ושמי שצריך גם לבקש סליחה ביותר גדול ידע לעשות את זה. ולהראות אמפתיה אחד לשני, להראות חמלה אחד לשני, ולצמוח מתוך הדבר הזה. כי אי אפשר אחרת.
יאללה, שיהיה לכם יום כיפור קל, גמר חתימה טובה, ותהיו טובים. לאחרים ולעצמכם.
תודה שהקשבתם, מוזמנים לכתוב לי מה חשבתם, מוזמנים לשתף אותי בלמי סלחתם. הנה, גם אם לא תעשו את זה, לא תכתבו לו, תכתבו לי. למי אתם סולחים? זה… בזה אנחנו מסיימים. זה התרגיל הכתיבה שלנו, למי אתם סולחים.
ביי, תודה רבה.
אני וכטלית.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments