top of page
רותי מושקוביץ

Intॐe | INTO ME אפרת וכטל - פרק 16 - את אוהבת את עצמך?

איך את באמת מרגישה כלפי עצמך? אולי כבר שמעת את כל הסיסמאות על כך שאת לא צריכה להיות מושלמת אלא שלמה, ועדיין יש את הקול הזה בראש שאומר: "אם רק הייתי יורדת עוד 3 ק"ג לקראת החג, זה היה בול... אם רק היה אפשר להוריד את ה'פאוץ'' בבטן, לצמצם קצת את הירכיים, לסדר את האף... אז הייתי באמת שלמה. כמה פעמים מצאת את עצמך יושבת בחיבוקי ידיים, מחזיקה תיק גדול על הבטן או כרית על הספה, מנסה בלי לשים לב להסתיר את מה שלא נוח לך איתו? משווה לאחרות ובטוחה שרק לך רואים וההיא מושלמת. בפרק נדבר על כל הרגעים הקטנים האלה, כשהביקורת העצמית שולטת, ועל איך אפשר להתחיל לשחרר את זה. נלמד איך באמת להתבונן במראה ולהבין מה את רואה, לא דרך הפריזמה של מה שצריך "לתקן", אלא דרך קבלה עצמית אמיתית. זה הזמן ללחוץ פליי וללמוד לאהוב את עצמך, באמת. כבר עכשיו. בלי תנאי.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/09/2024.

[מוזיקת פתיחה]

זה הזמן להניח להסחות הדעת, לזנוח את התבניות, את התפקידים וההגדרות, ולצלול יחד כדי להיזכר ולגלות מי אנחנו באמת. היי, אני אפרת וכטל, ואתם מאזינים ל-"INTO ME".

היי, ותודה שחזרתן אליי שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב. מקווה שאני מנעימה לכם את הזמן בפקקים, בניקוי הבית, סתם בין לבין, לא יודעת איפה, בריצה, בטיול עם הכלב? ספרו לי איפה אתן שומעות פודקאסטים. מעניין, אני שומעת פודקאסטים כשאני מנקה את הבית, בגלל זה אמרתי את זה.

אממ… אוקיי, הפודקאסט בעצם כבר ביוטיוב, נכון? אפשר לראות אותי? נגיד, מקווה, אינשאללה. אם עכשיו מישהי מסתכלת עליי, האם אתן יכולות לנחש מה לא אהבתי היום בעצמי כשיצאתי החוצה אל הפודקאסט? מה לא אהבתי בעצמי כשהבטתי במראה?

זה שאלת קיטבג, כי אתן לא יכולות לענות כמובן. מור, את יכולה לנחש? אז… [צוחקת] שאלה מהקהל, מור אמרה שאי אפשר לדעת. וזה נכון, אי אפשר לדעת. עכשיו, אולי יש כאלה שהיו אומרות, לא אהבת את היד שלך, אולי בגלל זה הסתרת אותה, אולי זה, אולי, לא יודעת מה. לא אהבת את השיער שלך, כאילו כל מיני דברים שאולי הן חושבות בעצמן שזה לא יפה. נגיד, מי יכול לחשוב שהשיער שלי לא יפה היום? עשיתי לו תלתלים ממש מגניבים. אבל אנחנו לא יכולות לדעת. לא משנה מה, לא משנה מה החוסר ביטחון הכי גדול שיצאתי איתו מהבית, לא משנה. הרגשתי שהיום הבטן שלי נפוחה, הרגשתי היום מכוערת, הרגשתי עייפה, הרגשתי נפוחה, הרגשתי נמוכה, לא משנה מה. הג'ינס לא נסגר עליי בדיוק היום, ולבשתי ג'ינס אחר. ו… באמת, לא עשיתי רגליים עדיין… לא אכפת לי, פשוט לא אכפת לי. אף אחת לא יכולה לדעת מה הציק למישהי אחרת כשהיא יצאה מהבית.

זה דבר ראשון, ככה שימו אותו בתוך המחשבה. לקראת הפרק, שוואו, אני לא מאמינה שרק עכשיו באיזה פרק 16 ככל הנראה, אולי יהיה עוד הפתעות באמצע, הגענו אליו. אממ… אני חושבת שזה בערך הפרק, הנושא שהתחיל לי את הקריירה, כן עוד לפני רווקות…? דיברתי על זה? כן? נראה לי, ביחד. לא יודעת, לא, קודם רווקות, סליחה. אבל דיברתי על זה מאז ומתמיד פשוט, עד שהתחלתי הרצאות זה היה אחרי הטור האישי.

ביטחון עצמי ודימוי גוף. איך יכול להיות שאת אוהבת את עצמך? איך להרגיש בנוח עם הגוף שלך? לאהוב אותו אמיתי, לא כי את אומרת 'זה מה יש וזה זה ואני לא מושלמת, אני שלמה'. בלי שום סיסמה, בלי שום "עדיין, אני אוהבת אותו, אבל…" אני באמת, באמת, באמת אוהבת את הגוף שלי. אני באמת יכולה להצטלם ליד חברות שלי, מי שמסתכל אצלי באינסטגרם יכול לראות אותי בביקיני, בסטורי, לצד דוגמניות עם גוף וואו, אני כן חושבת שהגוף שלהן יותר יפה משלי, אבל אני עדיין מאוד מאוד מאוד אוהבת את הגוף שלי. אני לא בטוחה שכל מי שאני חושבת שיש לו גוף יותר יפה משלי אוהבת את הגוף שלה כמו שאני אוהבת את הגוף שלי. אז אולי זה הדבר הראשון שצריך להבין. האם הגוף מושלם, או הנראות שלנו כלפי חוץ היא מושלמת ויפה? האם זה שווה ערך להאם אני אוהבת את זה? לא. אני יכולה לאהוב הרבה דברים, לא כי הם הכי יפים בעולם, הכי טובים בעולם, הכי נכונים בעולם. אנחנו גם אוהבים, אני מניחה, את הילדים שלנו, או את הכלבים שלנו, או… והם לא הדבר הכי מושלם שיש. אוקיי? אני אוהבת את הגוף שלי כי הוא קודם כל טוב בשבילי, ועובד בשבילי, ואני משקיעה בו מלא, אז אני אוהבת את ה-give and take הזה שהגוף שלי ואני עושים. זה נשמע קצת [צוחקת], מתחיל להיות סכיזופרני קצת, אני יודעת, אבל זה לא הכוונה. וגם באמת שלא, לא משם הגיעה האהבה לגוף שלי, שזה דבר מוזר. זה לא עכשיו שהשיח שלי הוא באמת קצת יותר יוגי ויותר הבנה של מה הגוף שלי יכול לעשות, ואז למה שאני אזלזל בו? למה שאני אכעס עליו? אני יכולה לעשות מלא דברים מדהימים על מה אני כועסת. זה לא התחיל משם.

אממ… זה התחיל, המקום שבו למדתי ל… אני לא יודעת אם הייתי צריכה ללמוד לאהוב את הגוף שלי. אני חושבת שלמדתי בהתחלה שאני לא צריכה לשנוא אותו. אני גדלתי בתקופה, ואולי זה עדיין ככה, שהאוטומט של האנשים זה לשנוא את הגוף שלהם, בטח בתור ילדות. את תמיד צריכה לרצות להיות מישהי אחרת. תמיד משהו לא טוב בגוף שלך. תמיד את יכולה להיות עם שיער חלק, ארוך יותר, קצר יותר. הירכיים שלך גדולות מדי, הבטן שלך זה, את נמוכה, את גבוהה. כל דבר, כל דבר שיש לנו, אנחנו נרצה משהו אחר שיש למישהו אחר. כל הזמן תהיה לנו השוואה, כל הזמן תהיה לנו תחרות.

ואני הייתי מאוד מאוד נמוכה כשהייתי קטנה. מאוד מאוד נמוכה. ברמה שרצו לתת לי כבר זריקות עידוד, אבל אחותי קיבלה זריקות עידוד לגביהה, וזה לא כזה עזר, אז כבר ויתרו עליי. [צוחקת] אבל הייתי מאוד קטנה, ברמה, אני אסביר לכם כמה קטנה, טיול בת מצווה, כיתה ז', טיול בפריז, יש כניסה חינם עד גיל 6 בפריז למקומות. אני נכנסתי חינם לכל מקום. ככה קטנה. ילדה בת 12, כביכול כבר נערה בת 12, הייתי נראית בת 6. פיזית בת 6. [צוחקת] זה היה מאוד חמוד, וזה לא הפריע לי, האמת שזה גם לא הפריע לי, זה פשוט… זו הייתי אני. עכשיו, זה לא אומר שחשבתי שאני מושלמת. זה לא אומר שאנחנו מאוהבים בעצמנו וזה מה שיש וזה מדהים וזה. לא, ברור. אני בכיתי בלילה, והתפללתי בלילה. אלוהים, תעשה שאני אגבה. תעשה שאני אגבה כבר. אני גם רוצה לגבוה. אבל כל הזמן היה לי ברור, משום מה, שזה מה שיש. זאת אני, כן, אני אשמח לגבוה. תמיד יש לנו מין מקום כזה של: זה מה שיש, אני אשמח שיהיה גם עוד יותר טוב. אני טוב לי בלבד, אני אשמח שיהיה לי זוגיות טובה. אבל אני לא צריכה לסבול תוך כדי. בסדר, בתור ילדה בכיתי קצת יותר. אבל… כשהילדים בכיתה ז', כשהגעתי ממש בת 6, אז מצד אחד, נגיד, המורות היו מסתכלות עליי, ואני הייתי היחידה שיכולה הייתה ללכת עם חולצות בטן וגופיות בבית הספר, כשהיה אסור, כי זה היה מאוד חמוד בעיניהם, כי הייתי נראית כמו ילדה בת 6. אז תמיד כשהם היו רואות אותי: "יו, איזה חמודה את". והייתי לובשת, לא פלא שאני עדיין כל הזמן לובשת טופים בחוץ, אני פשוט הייתי לובשת דברים כל כך קטנים, כי לא היה… לא התפתחתי מינית, לא התבגרתי בשיט. הייתי נראית בת 6. אז זה מאוד מאוד חמוד, ילדה פתאום עם חולצה קטנטנה פרחונית. "איזה מאמי את". לא, זה מביך, אבל בסדר. [צוחקת] ניינטיז, ניינטיז ממש. והילדים היו כמובן צוחקים עליי. תמיד היו אומרים לי, המשפט הקבוע היה: "אה, ילדה, התבלבלת, אחותך לא פה. אחותך הגדולה לא פה. פה זה לא הגן, תלכי. פה זה לא הגן", ואני כזה, "חה-חה, מצחיק מאוד", נכנסתי לכיתה. זה אף פעם לא גרם לי להיות מעורערת במי שאני. לא לרצות להגיע לאנשהו כי אני לא טובה כמו מישהו אחר. כי אני לא בגובה של מישהו אחר. אני ממש זוכרת שהסתכלתי עליהם ואמרתי להם: זה הגובה שלי. זה מה יש. אני לא יכולה לגבוה בבת אחת. אני אגבה אם כן אלוהים יחליט שאני אגבה, אני אגבה. אני אוכל ללכת עם עקבים כשאני אהיה גדולה יותר מאשר בת 12. אני אוכל. אני כרגע, אין לי מה לעשות עם זה. אתם טיפשים. אתם יכולים לעשות עם הטיפשות הזאת משהו. אתם צוחקים עלי על משהו שאני לא יכולה לשנות! אז מי כאן הלא בסדר? מי כאן החסר ביטחון עצמי? אני שכך נולדתי, או אתם שצוחקים עלי על משהו שכנראה אולי אפילו מפריע לכם עם עצמכם?

וזה כל פעם עזר לי להגיד, זה מי שאני, זאת מי שאני. ו… ולא להתייחס. לא לשנוא את הגובה שלי, לא לכעוס עליו, לא לכעוס על ההורים שלי שהם לא גבוהים, ולכן… כאילו, כל מיני דברים כאלה שאנחנו תמיד מאשימים את האחר, ו-[בקול זועף] "למה נתת לי את זה?" ואני חבה את ההסתכלות הזאת, לדעתי, קודם כל לחברה שהגיעה בכיתה ה', ליסודי, ועמדנו כולנו במעגל, בנות כזה שעומדות מחוץ לאולם ספורט, וכל אחת הייתה צריכה להגיד מה היא לא אוהבת בעצמה ומה היא הייתה רוצה מהאחרת. זה היה תקופה, אני לא יודעת, היינו עושות מסיבות פיג'מות, וכל פעם היינו מכתירות מי הייתה מלכת היופי, מי הייתה מלכת החן, מלכת הטבע, אני תמיד הייתי מלכת הטבע. תמיד הייתי נבחרת להיות נסיכת הטבע [צוחקת]. נסיכת החיות, נסיכת הטבע, זה זה. וכל אחת עומדת בזה, "אני לא אוהבת את השיער שלי, אני לא אוהבת את השיער שלך", "אני לא אוהבת את זה…" אני מניחה שאני אמרתי שאני רוצה גובה, שאני רוצה להיות גבוהה כמו זאת וזאת, נגיד, ונופר [מצחקקת] אמרה: "אני אוהבת את עצמי". ככה. ילדה בכיתה ה'. היא הגיעה מדרום אפריקה, היא הייתה הרבה יותר חכמה פשוט. עכשיו, אנחנו הערצנו את נופר, אנחנו הסתכלנו עליה בתור… [לוחשת] "היא הגיעה עם חזייה, הייתה לה חזייה!" אני אומרת לכם, אני שנתיים אחרי זה עוד לא הייתי… איזה, ארבע, חמש שנים אחרי זה עוד לא הייתה לי חזייה, אבל שנתיים אחרי זה לא הייתה לי… היא הייתה לה חזייה, והיא הייתה כזה עם גוף נערי כזה יפה, כאילו לא ב… איפשהו כבר ב-ו', ז', אבל… היא הייתה יפה, והיא הייתה יפה, עם שיער יפה, ועם כזה מבטא אמריקאי מגניב. אנחנו חשבנו שהיא מהממת, אבל כשהיא אמרה על עצמה, "אני אוהבת את עצמי, לא הייתי רוצה משהו של מישהי אחרת", אנחנו חשבנו שזה הדבר הכי מגעיל וסנובי שאפשר להגיד. וכזה כולם כזה, "איכס, איזה סנובית את, איכס, איכס, איכס, איכס". אבל אני ממש זוכרת. ותראו, עברו אי אלו שנים מאז, וזה זיכרון שממש חרוט לי, שגרם לי להגיד, היא ממש צודקת, למה אני צריכה לא לאהוב את עצמי בגלל מי שאני? זו מי שאני. זה מה יש. אני יכולה לעבוד, אני יכולה לשפר, אני יכולה לחטב, אני יכולה לצבוע את השיער, בטח בנראות חיצונית, כן? אבל למה אני צריכה לשנוא את עצמי? למה אני צריכה לבלות את החיים שלי בתוך שנאה עצמית?

אז זה דבר ראשון. קודם כל, לקחת התבוננות ראשונית של אני עם עצמי, וזה מה שיש. להילחם בזה לא יעזור. זה לא אומר שאי אפשר לעשות ניתוחים פלסטיים או בוטוקס למי שרוצה בהתבגרות מסוימת. באמת לשנות דברים שיעזרו לנו רגע לקבל את עצמנו יותר. אבל כמה ניתוחים שלא נעשה, עדיין, מי שאני זה מי שאני, זה מבנה הגוף שלי, זה הנראות שלי, אני יכולה לאכול יותר בריא, אני יכולה לעשות ספורט, אני יכולה לחטב. אבל עד שאני לא אלמד לאהוב את עצמי, לא יעזור כמה עבודה שאני לא אעשה בחוץ, אני לא אצליח לאהוב את עצמי באמת. כל הזמן תהיה לי תחרות.

אני אגיע למקום, ובגלל זה גם תמיד אני אומרת שאני לא אוהבת את המחמאה של רזיתי, רזית, רזיתי, זה מכניס אותנו כל הזמן לעוד השוואה, לעוד תחרות, לעוד מה אני עוד יכולה לעשות, איפה אני עוד יכולה לשפר את עצמי. אז כבר הגעת לאיזשהו משקל, עכשיו את גם רוצה לשמור עליו, עכשיו אולי את רוצה עוד משהו כי עוד לא למדת לאהוב את עצמך. רק כשנלמד באמת לקבל את עצמנו, נוכל גם לשנות דברים מסוימים שיהיה לנו יותר נעים. ואז… עכשיו אני, באמת, אני גדלתי בתקופה של אנורקסיה מאוד קשה, לא שלי, [מגחכת] של החברה. הפרעות אכילה היו הדבר הכי in שיש. קייט מוס הייתה הדוגמנית הכי מצליחה. אני לא חושבת שהייתה לנו כיתה שלא הייתה בה נערה שהייתה מאושפזת בהפרעות אכילה. אני גדלתי בתוך ספיגה של הערות אינסופיות, שהיו קוראים לי… אחיות שלי היו שרות לי, אתם מכירים? יש את השיר הצרפתי מהארוויזיון "פרולה, פרולה, פרולה". הן היו שרות לי: "פרונת, פרונת, פרונת". ולא היה לי אכפת, אני כזו, כאילו, אני שמנמנה, אני פרונת, מה כולם…? שוקינג! היה לי ירכיים, היה לי פולקעס, כאילו, זאת אני, זה לא הפריע לי! הכל בסדר, מותר לי גם להיות שמנה, מותר לי להיות מלאה, אבל אני יכולה לאהוב את עצמי תוך כדי, ואני יודעת מי אני, בדיוק כמו שהייתי נמוכה, וזה שצחקו עליי זה לא שינה כלום. ברגע שאני שונאת את זה בעצמי, ברגע שאני לא מקבלת את זה בעצמי, אז הקנטות יבואו לא טוב, אז אני אפתח שנאה עצמית, אז אני אפתח מקום שאני לא רוצה לצאת מהבית, כי אני חושבת שעל זה יסתכלו… תסתכלו! תהנו! מה אכפת לי? אני יודעת על מה אתם מסתכלים? לא אכפת לי על מה אתם מסתכלים.

אבל באמת גדלתי עם… הרבה הערות על הנראות החיצונית שלי, על הרבה השוואות, החברה הכי טובה שלי הייתה מאוד מאוד רזה, מאוד גבוהה, וכל הזמן אמרו לי, למה את לא יכולה להיות ככה? כי זאת אני, מה זה למה אני לא יכולה להיות ככה? כי אני לא נולדתי עם המבנה הזה, עם הגוף… איך אני יכולה להיות ככה? אני נראית אחרת לגמרי. אז אף פעם לא הבנתי את זה. והיה אז תקופה של בוא נשתה דברים משלשלים, בוא ניקח כדורים, כל אחת והטיפים שלה לאיך להרוס את הגוף שלה.

וברור שהיה לי רגעים שאמרתי, יו, אני ממש ממש רוצה גם להיות ממש ממש רזה ולהיות אנורקסית רק כדי להראות להם מה זה, ובגלל ההערה שלהם, להראות להם מה זה גרם לי. אבל אף פעם לא היה לי באמת מקום שעמד מול המראה ואמר: איכס, את מגעילה. מעולם! ואני תמיד מספרת את הסיפור הזה, אז מי שעוקבת אחרי תקופה, מכירה. כשהייתי בת 16 והתחלתי בשעה טובה להתפתח! בשעה טובה זה הגיע! [צוחקת] אני קיבלתי מחזור רק כשהייתי בת 16, כן? אז רק אז התחיל העניין סוף סוף להתפתח. סוף סוף הגוף שלי קצת השתנה, וגדל לי טוסיק, ממש, ממש, הוא גדול. והלכתי לחתונה של בן דוד שלי, עם שמלה ממש בצבע הזה. הייתה לי שמלה כזו… תקופת אלי מקביל. שמלה ישרה כזו, הכי לקונית שיש. סגורה פה סירה, צמודה עד הסוף, יהיה מיני, וזהו. כל מה שרואים זה גוף. אני טוסיק. גוף. ואמא שלי לקחה אותי הצידה ואמרה לי: [לוחשת] "את לא יכולה ללבוש את זה יותר. את לא יכולה ללבוש את זה. את צריכה לשים חצאיות בצורת A, ואז זה יסתיר את הטוסיק שלך." עכשיו, אם אני מסתירה את הטוסיק שלי עם חצאית A, אוקיי, מה, הוא נעלם? הוא לא יהיה? ברור שיש סטיילינג, וברור שאני יודעת להחמיא לעצמי על דברים מסוימים שאני לא אוהבת ואני מסתירה, בסדר, אבל… מה יעזור לי כל היום להיות בתוך המלחמה הזאתי? איך אני מנצחת את המקום הזה שלא יראו את מה שאני לא אוהבת, במקום ללמוד לאהוב אותו.

ותודה לאל שהנה כן יש משהו שהתקשורת עושה נכון, והלוואי והריבוי מודלים שיש לנו היום באמת יעשה את העבודה. לי באותה תקופה הייתה ג'ניפר לופז, זה היה ממש לקראת המילניום וכל ההייפ סביב ג'ניפר לופז, והיא בדיוק ביטחה את הישבן שלה במיליון דולר. ואני ממש זוכרת שאמרתי, מה הבעיה בישבן שלי? אם לג'ניפר לופז יש ישבן שהיא ביטחה במיליון דולר, ולי יש כזה ישבן, אז מה הבעיה? אז למה זה לא בסדר שיש לי ישבן גדול? אז מה אם כולם רגילים למשהו שחיפי ורזה? היא יכולה להיות ככה, גם אני יכולה. וזה ממש עזר לי לעמוד על שלי.

והייתי הילדה הראשונה, אני ממש זוכרת, כיתה ה', שיעורי שחייה, הייתי היחידה שבאה בביקיני, וכולם צחקו עליי. כולם צחקו עליי שאני באה בביקיני, כי כאילו, מה, למה את לא עם שלם? מי את חושבת שאת? לא יודעת, הבגד ים השלם היה רטוב, הבאתי ביקיני, באתי עם ביקיני. ובטיולים השנתיים, הייתי נוסעת בביקיני, בביקיני לבן, וכל הזמן הולכת איתו, וכל הבנות עטופות, כולן צנומות, רזות, יפות, גבוהות, באמת, איזה בנות יפות היו איתי בשכבה. כל הזמן עוטפות את עצמן, מסתירות את עצמן, שונאות את עצמן. למה?! למה לא לחגוג את הגוף שלך, את הנשיות שלך, את מי שאת עכשיו? ואז, זה לא שעשיתי משהו מתוך מודעות, אני פשוט זוכרת אותי יושבת עם כולם בחוץ, כולם יושבים, כולם עטופים, ואני בבגד ים. [צוחקת] מבסוטית מהחיים.

אממ… אז זה היה כדי להבין קצת על ההסתכלות שלי על עצמי אל מול החברה. כאילו, היה לי תמיד מין קבלה עצמית כזו, וברקע תמיד היה לי את ההערות של: את צריכה לרזות, כדאי שתרזי, אל תאכלי את זה. אני זוכרת, את הביס בבורקס שנתקע לך בגרון, כי אומרים לך: אולי לא תאכלי את זה? אולי לא? כי את קצת שמנמנה, אז אולי לא? ואת, מצד אחד, את לא יכולה לבלוע אותו, כי הגרון שלך צורב מהעלבה, ומצד שני, את רוצה לאכול את זה כדי להגיד, סתמו את הפה שלכם. מצד שלישי, את מתה להוציא את זה, כי את אומרת [רוטנת] להוכיח, כאילו… למה?! היה לי פרק על גבולות? הנה גבול! אל תתערבו לאנשים בצלחת שלהם, במה שהם מחליטים לאכול, תלמדו איך להגיד את זה נכון.

ואני חושבת שאני למדתי מאוד מהר עם עצמי לשים שם גבולות. מה אומרים לי? מה לא אומרים לי? וכשעבדתי באוכל סיני, שהכל שם שמן ודוחה, והתאילנדים שעבדו איתי היו צוחקים עלי שאני אוכלת חבילת אורז, כאילו חבילת אורז, כף אורז כזה, קערת אורז, והם אומרים לי: "אההה very fat, very fat". קודם כל הייתי אומרת להם, אתם רוצים שמישהו… לא יודעת אם הייתי אומרת להם, כי זה נשמע לי עמוק מדי ו… go say it in English קלוקלת, אבל הייתי אומרת לאנשים, אתם רוצים שמישהו יפתח הפרעות אכילה בגלל ההערות שלכם? תנו לבן אדם לאכול, אני יודעת מה אני אוכלת. למה להידחף? למה לגרום למישהו לשנוא את עצמו ולאכול בבאסה את האוכל, בחמיצות?

ולאט לאט עם השנים הבנתי באמת שיש לי איזשהו משהו קצת ייחודי, בזה שאני מרגישה בנוח עם הגוף שלי למרות שהוא לא מושלם, למרות שהוא לא של דוגמנית, למרות ש… לא יודעת מה, פשוט נוח לי בגוף שלי, ואני תמיד רוקדת, ותמיד היו מסתכלים עליי מוזר שאני רוקדת, ואני רוקדת בבגד ים ולא אכפת לי.

אז… כאן היה לי רגע, ככל שאני מדברת יותר על קבלה עצמית ואהבה עצמית ודימוי גוף חיובי, וכל פעם אני מפחדת שהמנטרות האלה חוזרות על עצמן מדי וכבר שמעתם את הכל בכל סיסמה אפשרית ובכל מקום אפשרי, אני מבינה שזה לא משנה, גם אם שמעתם עכשיו ברצף, שמונה פעמים, כל מנטורית אחרת שמדברת, כל דבר כזה רק מטמיע לנו עוד קצת, וכשאני הבנתי שככל שאני עושה את ההרצאות האלה יותר ויותר ומקשיבה לעצמי יותר ויותר, אני עוד יותר מחדדת ומחזקת ערך עצמי ולומדת עוד יותר לאהוב את עצמי, ובטח כשצירפתי את היוגה לחיים שלי.

כי גם בתוך האהבה העצמית, כמו שאמרתי על הגובה, אני יכולה להגיד זה מה יש, ואני יכולה להתבאס על זה ולהגיד, ולהתפלל לאלוהים שאני אגבה. אז אני חושבת שגם כשהיה לי נוח עם עצמי, אני גדלתי בתוך מחשבה שמה שאנחנו צריכים לכתוב ולייחל אליו זה להיות רזים, רזים, רזים, רזים. זה לפתוח את היומן ולהגיד לעצמך: לכבוד השנה החדשה אני רוצה לרדת חמש קילו, יש לי שלוש קילו לרדת, ותרים כאן עכשיו יד מי שצריכה לרדת שלוש קילו. מי ש… אין, אין, אני נראית טוב, אבל רק עוד שלוש קילו אני יורדת ואני אחלה, רק לחטב את הזה ואז אני אחלה. ויש לה משימה כזאת, לרדת את השלושה, חמישה קילוגרמים האלה, ואז היא סבבה. דיברנו על זה בפרק על האושר. האושר יגיע כש… כש-אני ארזה, כש… והיה לי את זה, זאת אומרת, הייתי מציבה לעצמי מקומות כמו יום הולדת, כמו ריטריט, כמו צילומים, שאז אני צריכה להיראות במיטבי. ואז זה אומר שאת מתכנסת לתוך איזשהו משהו, "עכשיו שבועיים, פתאום אני ארזה!" ואת אומרת… בשנתיים האחרונות, אולי שלוש, אולי ארבע, לא יודעת, אני חושבת שארבע, אין לי את זה. אין לי לרזות בשביל תחפושת בפורים. זאת אני, התחפושת זאת התחפושת, אז אני אתאים אותה למבנה הגוף שלי. אני אתאים את הדבר אליי, אני כנראה לא אתחפש לקייט מוס, בסדר? יופי! [צוחקת] לא ניסיתי מעולם להתחפש לקייט מוס, אבל אגב, קים קרדשיאן, כשהיא לבשה שמלה של מרלין מונרו מ-1959, והרעיבה את עצמה, והדגימה שכדי להיכנס לשמלה היא מרעיבה את עצמה, וזה כביכול לגיטימי, לא! זה לא לגיטימי! זה הפרעת אכילה, זה הפרעת דימוי גוף, וזה להתאבסס על משהו שהוא לא ריאלי רק בשביל לציין איזושהי נקודה.

לא! אין שום צורך! אני בפורים אני, אני ביום הולדת אני, אני לא צריכה לרזות בשביל היום הולדת כדי להיות הכי לוהטת ביום הולדת שלי. וואט?! אני לא יודעת איך אני אהיה כשאני אהיה כלה, אבל אני גם לא חושבת שצריך להכניס את הגוף ואת המוח שלנו לסטרס כדי להגיע לאיזשהו מדד שזה הטופ של הטופ. אממ… וגם אני הייתי כותבת תמיד, אני רוצה לרזות חמש קילו, השנה אני רוצה להתמיד בספורט, השנה אני רוצה זה, ופשוט מצאתי ספורט שאני אוהבת, שנקרא יוגה, [מגחכת] ואני פשוט מתמידה ביוגה. אין לי בכלל… זה לא נהיה אתגר אם אני כן צריכה או לא צריכה להתמיד בזה, זה פשוט משהו שאני עושה. וכל הדבר הזה גורם לי לחיבור הרבה יותר עמוק עם הגוף שלי. כי ביוגה יש לנו מנטרות בסוף, וכל פעם אני אומרת לעצמי, לי, למתרגלים, תודה לגוף שלי על מה שהוא עשה היום. מה הצלחתי, מה לא הצלחתי, עדיין הגעתי. ובהתחלה זה נשמע מאוד דבילי, [בטון מזלזל] "תודה לגוף שלי", ולאט לאט זה מחלחל פנימה, ואת אומרת, אה, אשכרה, הגוף שלי יכול לעשות שפגט. הגוף שלי יכול להרים את הרגל לפה. אז יש לי "צדאדים" וזה נופל, אוקיי, אז יהיו לי "צדאדים". אז תהיה לי בטן, יש לי פאוץ'. למישהו כאן אין פאוץ'? אתם יודעים למה יש לנו פאוץ' בבטן? אתם יודעים למה יש לנו בטן תחתונה רכה, במיוחד לנשים? כי היא שומרת לנו על הרחם שלנו. כי אנחנו ממש צריכים את זה. ויהיה ממש מבאס אם לא יהיה לנו משהו שישמור לנו על הרחם שלנו. אז איזה כיף שיש לנו קצת פאוץ' וקצת בטן וקצת ריפוד? איזה כיף. איזה חשוב זה, שאני אשמור על הגוף שלי.

כאילו אנחנו מייחלות לדברים שהם בכלל לא הגיוניים. אני רוצה לנשום. כל פעם אני אומרת להם במדיטציה, לנשום, רגע לשחרר את הבטן שחינכו אותנו להחזיק אותה. אין ביוגה דבר כזה להחזיק את הבטן, לכווץ. יש לאסוף, בסדר גמור, אני רוצה להיות אסופה ולדעת מי אני, ואני מחזקת את שרירי הבטן כדי לחזק את תחושת הבטן שלי ואת הערך העצמי שלי, לא כדי שיהיה לי ריבועים.

וכשהשיח הזה מתחלחל, כשאת… מתחלחל זה נשמע אחרת, מחלחל פנימה, זה אחרת לגמרי. פתאום את כל שיעור את מדברת על בטן חזקה כעמוד שדרה חזק, כתחושת בטן חזקה, לא על כואב לך? שורף לך? אז תתאמצי יותר. ואז לאט לאט, אז הבטן קצת זזה, אז למי אכפת? זה אותו הדבר כמו גוף, כמו מקום חיצוני. ברגע שנוח לי עם עצמי ואני אוהבת את עצמי, באמת, אני לא עסוקה בלרצות מישהו, אני לא עסוקה ב… רק אם אני אראה כך וכך, אז יאהבו אותי. רק אם אני אצא מהבית כשאני אוהבת את עצמי, אז יאהבו… לא! כאילו, אם אני אוהבת את איך שאני נראית.

נכון יש קטעים שנגיד ואת רוצה… לא יודעת, את מחפשת בן זוג, ואת באיזושהי מסיבה, ופתאום בא מישהו שזה, יואו, למה לא לבשתי את השמלה הזאת? יואו, למה עכשיו אני דווקא נראית ככה? ירדת לסופר, בדיוק עבר מישהו חתיך? יואו, למה עכשיו אני נראית ככה ולא וואו? איזה באסה שהוא ראה אותי עכשיו בטרנינג, ירדתי עם פלאונדר למטה לרחוב, ואני נראית כמו באמת, אלוהים, איך אני נראית כשאני יורדת למטה? מה אכפת לי?! מה אכפת לי?! זה אנרגיה. זאת אומרת, אם עבר מולי בחור וואו, והוא יהיה וואו, אז כנראה הוא יראה מעבר, ויגיד, 'איזה בחורה מגניבה שלא אכפת לה לרדת למטה בפיג'מה בערך, ולטייל עם הכלב בשבע בבוקר, כשהיא עדיין לא מסודרת'. וואו! אם הוא יגיד, 'איכס, למה היא לא עם עקבים מתוקתקת ומאופרת בשבע בבוקר?' אוקיי, אז כנראה אנחנו לא מתאימים, נכון? אז אין לי באסה. אני חושבת שזה גם משהו, דבר מגניב שהרשתות עשו.

כשאני יוצאת לדייטים, וזה לרוב נגיד גברים שכבר מכירים את האינסטגרם שלי, הם ראו אותי [צוחקת] בכל כך הרבה רגעים שאני נראית כמו תחת, אז… והתחת שלי יפה אבל… אבל הם ראו אותי בכל כך הרבה מצבים כאלה, אז איזה כיף, מה אכפת לי, אני לא צריכה להרשים אף אחד, אני לא צריכה לבוא כזה וואו, אני צריכה להראות שאני הכי יפה והכי נכונה ולהחזיק את הבטן בפנים. יש כאלה, ויש לי חברה שהייתה אומרת לי שכדי שאני אמצא גבר באינסטגרם, אני צריכה להיות עם פחות טקסטים ופחות זה ורק להעלות תמונות בביקיני ופוזות. טוב, ואז מה, אני אבוא לדייט ככה? וואאא [נושמת עמוק], הנה אני בפוזה, הנה תראה אותי, ככה אני אבוא… תשחררו אותי, תשחררו אותי!

אני אני, וברגע שנוח לי, באמת, באופי, ברגע שאנחנו יודעים מי אנחנו, אנחנו לא עסוקים בללבוש דמות, לא… לא פנימית, "לא, אני המצחיקה, אני הקלילה, אני זאת שלא דופקת חשבון, אז זרקת לי הערה לא במקום, אני לא זאת שאגיד לך וואי, זה מה זה לא בסדר". לא, אני זאת שאגיד לך שזה מה זה לא בסדר, ונוח לי עם עצמי, ואני יודעת מי אני, ובגלל זה נוח לי להציב גבולות. וגם הדבר הזה הוא מה שיאפשר לי להרגיש בנוח אם יצאתי וואו, אם אני נראית וואו כרגע, ואני עם הבגד ים הכי מדהים שיש בעולם, או שאני רגע עם משהו שהוא פחות מחמיא, כי בדיוק רציתי להשתזף, ואני לא נראית במיטבי. אבל זאת אני. אז כאילו זה מאפשר לנו הרבה יותר לקבל את עצמנו ברגע שאנחנו באמת אוהבים את עצמנו מבפנים, עוד לפני העיסוק החיצוני הזה.

אני אתן לכם דוגמה שאני מאוד אוהבת לתת אותה, אם שמעתם אותה באחד הפודקאסטים או באחד הסטוריז, איזה כיף לכם שתשמעו את זה שוב. אני מאוד אוהבת את הירח, נכון? אני אוהבת ירח ואני אוהבת כוכבים, ואני אוהבת דגים, ואני אוהבת את הטבע, ואני אוהבת ללמוד מהטבע מאוד. בא לי לעשות לכם פרק של כל השיעורים שלמדתי מהטבע. ויום אחד הסתכלתי על הירח, והוא היה ממש ממש סהר, קטן, חמוד, דק דק דק דק דק, רזה. וממש אמרתי, יו, איזה ירח יפה! ואיך שאמרתי את זה קלטתי שבדרך כלל אנחנו מתלהבים מהירח כשהירח מלא, ועצום, וחזק, ומאיר. ואז הבנתי שכאילו הירח… הוא אותו ירח. הוא לא משנה לו אם הוא עכשיו סהר, או ירח מלא, או באמצע החודש, או בסוף החודש. והוא עולה, והוא עושה את התפקיד שלו לא משנה איך הוא נראה. אוקיי? אז לא דיברתי עם הירח, אבל אני מניחה שהוא לא אומר, יו, איזה פדיחות, אני לא יכול, ההוא היה יותר יפה ממני, והירח המלא הוא יותר מרשים, ועכשיו לא יתרשמו ממני, ואין ברירה. הוא עולה, הוא בא ונותן את השואו של החיים שלו, וזוהר, ומאיר לנו את החושך. ואנחנו הולכים להאיר את החושך רק כשאנחנו באמת אוהבים את עצמנו מבפנים, רק כשאני באמת שלמה עם עצמי. בין אם אני סהר, בין אם אני ירח מלא, זה לא משנה. אני צריכה להבין שאיך שאני נראית כלפי חוץ זה באמת לא משנה, ל… ללאפשר לאור הפנימי שלי לצאת.

עכשיו, ההרצאה שלי, "לראות נכון", היא כמובן מורכבת מכל מה שדיברתי פה, והיא קצת יותר, אבל היא נולדה בגלל שהתחלתי את המקצוע שלי בתור עיתונאית והתחלתי לראיין דוגמניות. והייתי עומדת ליד, וואו, הכי יפות שיש, ליד שלומית מלכה, וליד נטע אלחמיסטר, וליד רותם סלע, וליד גלית גוטמן, וליד אנה זק, וליד כל הבנות הכי יפות, ורזות, ותמירות, וכאילו וואו שיש. והייתי חוזרת למערכת, והנשים שעבדו איתי במערכת, לא הגברים, רק הנשים, היו אומרות לי, "וואו, איזה אומץ יש לך להצטלם לידן. מאיפה יש לך אומץ להצטלם ליד שלומית מלכה כשאת נראית ככה? מאיפה יש לך אומץ להיות בביקיני, בבגד ים, ליד נטע אלחמיסטר כשאת נראית ככה?" והדבר הזה הדליק לי את הנורה, כי חוסר הביטחון שלי היה סביב המקום שאני לא plus size, שאני לא חריגה כביכול, כביכול, כן? ואז על מה אני אבוא ואגיד, אני אגיד לכם ביטחון עצמי. יגידו לי: לא, מה? את נראית טוב. אבל הנה, כל פעם אנשים ישוו, כל פעם הם יקטינו, כל פעם הם יזלזלו גם, וגם הבנתי שהרי עוד יותר מהמפגש שלי עם אנשים שהם מעוררי השראה וכולם רוצים להיות כמוהם, ואת רואה שהם… נראות חיצונית היא ממש ממש לא ערובה לביטחון עצמי, ממש לא! לא כל הדוגמניות והשחקניות והזמרות הכי יפות שאני מכירה ומצליחות שאני מכירה, הולכות לישון בלילה עם המקום של, "וואי, אני ממש אוהבת את עצמי, נוח לי עם עצמי. אני באמת אוהבת את הגוף שלי". לא, לפעמים התחרות היא אפילו הרבה יותר גדולה. והמקום הזה גם שהרגשתי שלא רק שאומרים לי, "איך יכול להיות שאת אוהבת את עצמך ונוח לך מולם", גם הרגשתי כאילו זה חוצפה בעיניהן וצריך לרמוס לי את זה. כאילו אם לי לא היה את הצ'יפ הזה בראש שאומר, אני לא מספיק טובה, אני לא מספיק איכותית, אני לא מספיק יפה, אני לא מספיק רזה, אני לא מספיק חטובה, אם לי לא היה את זה מספיק בראש, אז בוא נשתול לך את זה, כי זה לא פייר שאת מרגישה בנוח עם עצמך. וזה לא מגניב בעיניי.

ושם הבנתי שזה לא סבבה שמישהי תסתובב בעולם ולא תאהב את עצמה עד כדי כך שהיא גם תכעס על מישהי אחרת שכן אוהבת את עצמה, ותרצה להוריד לה כדי להיות יותר בסדר עם עצמה. ואחת מהנשים גם אמרה לי: "אני בחיים לא אצטלם ליד מישהי שנראית יותר טוב ממני, או רזה ממני. אני רוצה להיות הכי יפה". אמרתי לה: את באמת חושבת… אתן באמת חושבות שאם אני, יפה כמו שאני, אעמוד ליד… מי הכי יפה בעיניי היום? [צוחקת] יעל שלביה. עכשיו הייתי עם יעל שלביה בחו"ל, אוקיי? אני יפה כמו שאני. יעל שלביה, וואו כמה יפה. פלוס בת 23, אני בת 41, היא דוגמנית, אני עיתונאית, אני מורה ליוגה, אנחנו במקצוע אחר לגמרי. אם אני אעמוד לידה, האם אני אהיה פחות יפה? זו שאלה רטורית, כי התשובה היא כמובן לא. אני לא אהיה פחות יפה ממנה! אני לא אהיה פחות יפה מעצמי, אני עדיין אני. האם בעיני מישהו אחר אני פחות יפה ממנה? כן, ברור שיש כאלה שיגידו, וואו, היא הכי יפה בעולם, את יכולה להיות חמודה, אז את לא יפה, בסדר, אבל אני גם לא יפה בעיניו בלי קשר. לא בעיניו, בעיניי… אוקיי? אני עדיין יפה כמו שאני.

ודוגמה, והסבר יותר נוח להבין אותו, אני מידה… מה הג'ינס הזה? נגיד שהוא 38, נגיד, לא יודעת, נגיד ואני מידה 38, אוקיי? אז אני רזה כמו שאני, או אני מלאה כמו שאני. אם עכשיו אני עומדת ליד… לקחתי את יעל שלביה, נסחוט לה את הצורה, חיים שלי, היא בעדי, אני מקווה. ונגיד היא מידה 34, 36, לא יודעת, לא באמת, לא נכנסת לה לזה, בסדר? נגיד. האם עכשיו אני פחות רזה, כי היא יותר רזה ממני? לא, אני עדיין אני. אם עכשיו אני עומדת ליד מישהי שהיא מידה 44, האם אני יותר רזה כרגע? לא, אני עדיין אני! משמע, ההשוואות האלה הן לא רלוונטיות. צמצמו השוואה, צמצמו הסתכלות על מישהי אחרת ואיך היא נראית ומה היא עושה ומה המידה שלה. בדיוק הסתכלתי עכשיו על איזושהי תמונה שלי מהצלילה, על החליפות כתוב המידה. אז יש לי כזה מדיום לארג', אני אשכרה, אני קיבלתי לארג'. אוי ואבוי, קיבלתי לארג'! כן, ברור, אני לא רציתי שזה יחנוק אותי, יש לי ידיים, ברוך השם. אם אתם שואלים תמיד, מה זה… הידיים שלי, לא אוהבת אותם, אז מה? אז אני שונאת את עצמי? לא. תראו איזה יפה העצמות בריח שלי, מהממות. הזרוע פחות, היא יודעת לשחק עם זה. אכפת לי, אני לא אשנא את עצמי בגלל זה. אז בחליפת צלילה הייתי צריכה לארג', למרות שאני יכולה להיות גם מידה אקסטרה סמול. מה לעשות, כל רגע זה משהו אחר. אני לא אכנס ללופ של שנאה עצמית בגלל. יכול להיות שסיפרתי גם את זה, אני אספר את זה שוב. הייתי לפני צילומים, יצאתי לשחק בסדרה, הייתי צריכה לעשות לעצמי הלבשה. באתי לקחת את הג'ינס, הג'ינס לא נסגר עליי, לא נסגר. לא ג'ינס, סליחה, הייתי מכנסי אפרסק, יש לי שתיים, יש לי שתיים כאלה, אחת מידה אפס, אחת מידה אחד. האפס, ולקחתי את האפס מחברה שלי, כי האחד פתאום נהיה גדול עליי. האפס לא נסגר, נחנקתי, נחנקתי. לקחתי את האחד, מילאתי אותו יפה מאוד. ברור לכולנו שאם אנחנו יוצאים עכשיו לצילומים, רגע לפני, ואני מגלה הרגע שהמכנס לא נסגר עליי, אני אמורה להתבאס, הביטחון שלי אמור לרדת. אבל למה התקבלתי לדמות שהתקבלתי אליה? בגלל כישרון המשחק שלי אולי, אולי בגלל ה-gag של זה שאני זאת שבאה לעשות את זה. לא בגלל הכפתור בחגורה שלי! ואם אני לא דוגמנית שעל זה אני נמדדת, מה זה משנה?

תשחררו את עצמכן, פליז, מהעוד ביס, אני אעשה חטא, אני לא אעשה חטא, אני אוכל את זה, זה שווה את זה? זה שווה את זה. אם בא לך לאכול את זה, זה שווה את זה, אם לא בא לך לאכול את זה, זה לא שווה את זה. אם את קוראת לזה לעשות חטא, שימו לב לסמנטיקה שאתן מדברות. אם את אומרת, ומישהו פעם אמר לי, בא לך לעשות חטא? אני אמרתי, לא, לא בא לי לעשות חטא, בא לי לאכול כי טעים לי. אם אתן קוראת לזה גילטי פלז'ר, אז אל תאכלו את זה, כי אתם ישר תרגישו גילטי, כי מה אתן אוכלות? רגשות אשם. אני אוכלת גלידה ואני אומרת, יו, איזה מטומטמת אני שאני אוכלת את זה, אכלת טמטום, אכלת כעס עצמי, אכלת שנאה עצמית. אם את אוכלת את זה ואומרת יו, איך טעים לי, איזה כיף! איך אני אוהבת את זה, מדהים! את נהנית מזה? תהני מזה, ואז את גם תשים את זה בצד. ואז את תלמדי אולי גם את הגבולות של עצמך. אני הולכת עם עצמי ואני כל היום מחמיאה לעצמי, דיברתי על זה במחמאות. עכשיו אני מטיילת עם פלאונדר ברחוב, תראי כמה אני מדברת על פלאונדר הפעם. אם קודם מור אמרה לי שלא מדברת עליו מספיק, היום בום, אמרתי את זה, נפתחה הצ'אקרה. אני מטיילת איתו ברחוב, אני הולכת איתו ואני אומרת לו, איזה כיף לך, איזה כיף לך שיש לך אמא כמוני, איזה כיף איתי, איזה…

אנחנו, איך שאנחנו מדברות לעצמנו זה ייכנס, אז אותו הדבר בדימוי גוף. אם אני עסוקה בלהגיד לעצמי איכס מגעילה, איכס כמה אכלת, איזה שמנה את. אם את עסוקה בלשים את הידיים על הבטן, להחזיק כרית כשאת מדברת עם מישהו, להסתיר את עצמך, למצוא מקום שאת מכסה את עצמך, אז את לא תצליחי לשחרר את זה. אנחנו רוצים למצוא מקום שנוח לי עם הגוף שלי, שזה הגוף שלי, אני לא צריכה להסתיר אותו, אני לא צריכה ללבוש משהו עצום כדי לכסות עליו, ואז זה יעזור לי לאהוב את עצמי, כמו שאמא שלי חשבה שחצאית A תעזור לי לאהוב את עצמי. בסדר, אם אני רוצה להחמיא לעצמי בצורה מסוימת, אבל אם זה כדי להסתיר, מה אני שומעת? את צריכה להסתיר את עצמך, את צריכה לא לאהוב את עצמך. לא, אני הירח, אני יכולה להיות סהר, אני יכולה להיות ירח מלא. תלמדו רגע את הסמנטיקה של איך את מדברת לעצמך ואיך אנשים מדברים. "הכיני את גופך לקיץ". הגוף שלך מוכן לקיץ, הוא נולד מוכן לקיץ, אין לך מה להכין את עצמך.

וכמה שיגידו לנו ריבוי מודלים חיוביים ויש פלאס סייז, אז תמיד אני אומרת, מה זה פלאס סייז? מה זה פלאס סייז?! זה אומר שיש לנו משהו שהוא נורמל סייז. זה מכתיב בתוכו שאת לא במידה נורמלית, שיש נורמל, שיש מדד נורמטיביות ללהיות רזה במידה מסוימת, ללהיות נשואה, ללעבוד… אין לנו נורמה. אז אני מי שאני, בלי משנה, לא משנה לי מה המידה שלי. לא משנה לי מי עומד מולי. אני מול עצמי, ב-"INTO ME", מדהים אותי השם שבחרתי, גאוני, שתדעו לכם. כל פעם זה חוזר לזה. כי רק ככה אני אוכל, אחרת אני כל היום בהשוואות. מי יותר רזה ממני? מי יותר יפה ממני? מי יותר מלאה ממני? כי אני אולי… מה, מה זה משנה? אם שלומית מלכה יותר יפה ממני, כן, לא סתם היא קיבלה קמפיינים של "ארמני" בניו יורק, מה… שוקינג! היא יותר יפה ממני, אני בשוק! "איך את מעזה להצטלם לידה?" מה? אני לא הבנתי. איך זה קשור? איך זה קשור? אוף, זה מחרפן אותי וזה מבאס אותי שאנשים לא אוהבים את עצמם בגלל זה. איך אפשר? אה, סליחה, אני לקחתי את זה, חזרתי.

הרגע הזה בו הם אמרו לי את זה, וזה עזר לי להבין שיש לי מה לתת, גם אם אני לא עברתי תהליך של יציאה מאנורקסיה, מבולימיה, מהפרעות אכילה, מהפרעות דימוי גוף, והיה לי נוח עם עצמי, הבנתי שזה עוד יותר מיוחד. הבנתי שיש לי כאן צ'יפ במוח שלי, והתחלתי ללכת אחורה, ממש כאילו לקפסל, להבין מה עשיתי נכון לאורך החיים, שההערות מהמשפחה, מאמא שלי, מאחיות שלי לא השפיעו עליי, שההערות מהחברה, מהחברים, שלא בחרו אותי לא להיות מלכת היופי ולא הקלו וצחקו עליי, ולא הייתה לי חזיה, לא השפיעו. איך הנראות החיצונית של העולם, של קייט מוס וכל הדוגמניות, לא השפיעו. אני גדלתי בחדר שהייתי מדביקה את כל הדוגמניות. המחשב שלי, כל התמונות, הייתי כל היום… [מגחכת] הייתי יושבת על "ספורטס אילוסטרייטד" ושומרת תמונות של כל הדוגמניות, לפי שנים, לפי שערים. זה היה יפה בעיניי ברמות, ועם זאת, ללא השוואה. יכולתי לראות כמה הן יפות. יו, איך אני אוהבת… אמא'לה, איך אני… את אליסיה אמברוזיו. [כך במקור] אליסיה אמברוזיו, איזה אישה יפה. יכול להיות שהיא הייתה ב"ויקטוריה סיקרט" ולא ב"ספורטס אילוסטרייטד". היה איזה ג'ודי משהו שהיא הייתה דוגמנית של… אתם לא מבינים, אני הייתי אובססיבית. אה, ג'וזי מאראן, [כך במקור] היה ג'וזי מארן, איזה יפה היא. ונטליה וודיאנובה. תקשיבו, זה באמת, זה הפרעה. אני ראיתי אותם וזה היה הדבר הכי יפה בעיניי. וזה לא אמר לי שאני לא יפה כמוהם, או אני צריכה להראות כמוהם, ואני צריכה עכשיו ללכת לעשות ניתוח ולהראות כמוהם, ולהרעיב את עצמי ולהראות כמוהם. הם יפות כמו שהם. ואני אומרת, איזה יופי שיש נשים כאלה יפות בעולם. זה, זה עושה לי נעים בעיניים. לא יודעת, ככה הסתכלתי על זה. אני אשכרה ככה הסתכלתי על זה. ולברביות שלי, הייתי יושבת… [מגחכת] הייתי יושבת, וקודם… מאוד אהבתי ברביות, כמו שאהבתי דוגמניות, ושיחקתי בהן באמת עד גיל 15. הבנתם כבר את ההתפתחות המאוחרת שלי. וכל פעם כשהייתי מקבלת ברבי חדשה, הייתי מושיבה את כולם במעגל, ומסבירה להם שעכשיו אני אשחק עם אחת קצת יותר, זה לא אומר שהיא יותר יפה, זה לא אומר שהיא יותר מוצלחת, היא פשוט חדשה, אז אני קצת יותר מתרגשת ממנה כרגע. אבל אתם עדיין כל אחת יפה, וגם הייתי אומרת להן… [צוחקת] הייתי אומרת להם, עכשיו כשאני אעשה תחרות מלכת היופי, היא תזכה. אבל אתם כבר זכיתם, אז עכשיו יהיה תורה לזכות, ואחרי זה כל פעם אנחנו נגוון. הלם שהלכתי ללמוד פסיכודרמה אחרי זה, אני ממש בשוק, איך זה קרה?

אממ… אז הבנתי שיש לי איזשהו צ'יפ, והתחלתי ללכת אחורה ולהבין מה עזר לי לגדול נכון יותר באופי שלי אל מול החברה, אל מול התקשורת, אל מול הבית, כי זה מה שאומרים לנו שבונה לנו ביטחון עצמי, ומה שמרסק אותנו, בטח בהשוואות. אז כבר למדנו שאני לא ממש הייתי עסוקה בהשוואות. דבר שני, אני כן חושבת שזה משהו שעזר לי פה בדימוי גוף, אך לא עזר לי בהרבה דברים אחרים של ריצוי ופרפקציוניזם, המחמאות שלי בבית היו בעיקר על זה שאני חכמה, ועל זה שאני טובה, על זה שאני ילדה שעוזרת, והייתי מקבלת פידבקים חיוביים על ציונים טובים. לא משנה, זה מפתח הרבה הפרעות אחרות, בסדר? [צוחקת] אל דאגה, אף אחד לא מושלם, אף אחד לא גדל מושלם, הקפסולה הזאת לא וואו, היא לא… אתה צריך לדעת שזה כדור אדום, כדור כחול, תתמודד עם מה שזה מביא כל אחד מהם. אבל בגלל שאת המחמאות על העיניים היפות שלי, או על הפנים החמודות שלי הייתי מקבלת מבחוץ, הגננת הייתה קוראת לי בונבוניירה, שיש כאלה שאולי יעלבו מזה, לא יודעת, וצביטות בלחיים, זה היה רק מבחוץ. ואני חושבת שזה עזר לבסס את הערך שלי לדעת שהוא לא תלוי רק על איך אני נראית. ואז פחות מפריע לי, יותר כאילו איך אני נראית, ידעתי שיש לי בסיס של חוכמה ושל טוב לב, שעם זה אני באה. ואז חיצוניות זה ערך מוסף, אבל לא עליו יקום ויפול דבר.

אז לחזק עבור עצמכן, קודם כל, את הפנימיות, מה אתן אוהבות בעצמכן. ואמרתי את זה בפרק של המחמאות ואיך אני מחמיאה לעצמי. אז דבר ראשון והכי חשוב זה כמובן לעמוד מול המראה, אמיתי. תעמדו גם בעירום מול המראה. תדעו באמת מי אתן כדי שתרגישו בנוח. ככל שאני יותר אכיר את עצמי, על הסחלה שלי, סבבה? לא מוסתרת, לא כשאני לבושה הכי נכון והכי מאופרת והכי זה, ואז אני מוצאת, וואו, היום אני מהממת. ואז אולי אני גם עם פילטר, ועוד לא דיברתי בכלל על מה זה פילטרים ואיך זה מוריד לנו את הביטחון. אנחנו ממש בתוך נטו שלנו.

אממ… תראו את עצמכן אמיתי, ואז יהיה לכן הרבה יותר נוח גם מול האחר כשתהיו אמיתיות, ולא תצטרכו להגיד, וואו, אני חייבת ללבוש עכשיו משהו כדי להיראות הכי טוב שיש. זה לא אומר שאני לא אוהבת להיראות טוב, ברור שאני אוהבת להיראות טוב, וברור שאני מגיעה ומשקיעה בעצמי, כן, די. זה לא שחור ולבן.

דבר נוסף שכדאי לעשות… אה, אוקיי. אז קודם כל, אתן עומדות מול המראה, ורואות קודם כל את מה שאתן אוהבות בעצמכן. קודם כל את הדבר החיובי. אני יודעת, הרבה יותר קל לראות מה אתן לא אוהבות בעצמכן, הרבה יותר קל לי לעמוד מול המראה ולעשות, יו, איזה יד גדולה יש לי, איכס, אני שונאת אותה. אוקיי, מה זה יתן לי בחיים? יודעת, לא אוהבת. תראו קודם מה אתן אוהבות בעצמכן, תחזקו את זה. תראו מה אתן יכולות לשנות, מה אתן אוהבות. וואלה, בא לי שיהיה לי גוונים בשיער, בא לי להיות בלונדינית. משנה את זה. בא לי להיות חטובה יותר? אוקיי, אז אני עושה קצת יותר יוגה או יותר פילאטיס מכשירים פתאום. אולי אם אני ממש ארצה, אני גם ארוץ, אולי אני אשים לב יותר מה אני אוכלת, ולא אוכל כל רגע שאריות שיש פה בפודקאסט. השאירו מקודם לחם עם טחינה, זה היה טעים. עכשיו ראיתי שיש שוקולד "השחר", אני תכף אוכל את זה. סתם, אני אוכלת מאוד מאוזן בדרך כלל. אבל אני אוכלת מאוזן כי אני מאוד מקשיבה לגוף שלי, לא כי אני מונעת מעצמי משהו וכועסת על עצמי. השנאה העצמית הזאתי לא תקדם אותנו לשום מקום. כשאני הייתי עסוקה באני חייבת לרזות, אני חייבת את זה, זה כל זה היה עם כעס ואשמה ומה לא עשית. ואיכס איזה מגעילה, לא הלכת להתאמן היום. ואיכס איזה מגעילה, אכלת את זה. תפסיקו, אתן לא מגעילות. ואם אתן מגעילות, אז תטפלו בזה ותהיו נחמדות ותהיו נעימות ותחשבו על דבר טוב שעשיתן. אז לראות קודם כל את הדבר החיובי.

למצוא שלושה דברים כל יום חדשים. זאת אומרת, זה יכול לחזור על עצמו, אבל באמת להסתכל. לא סתם להגיד לעצמך במראה, אני אוהבת את זה, ולהמשיך הלאה. להתבונן, להכיר את עצמך, לא לפעול באוטומט. להבין שאתן לא מעניינות אף אחד. כמו שאת עסוקה בעצמך, ככה מי שבחוץ עסוק בעצמו, כשאת הולכת לים היא עסוקה בעצמה. לאף אחד לא אכפת, ואם אכפת להם, זה שלהם ממש. זה כי להם אכפת ממשהו עם עצמם.

והכי חשוב בעיניי, זה לצמצם. לצמצם צפייה ומעקב אחרי דמויות שגורמות לכם לרע. אם אתן עוקבות אחרי נשים שרק מראות כל היום מה הן אוכלות כדי להיראות כמו שהן נראות, א', אתן לא יכולות להאמין לזה. אתן לא יכולות להאמין לזה. סבבה? גם לי עכשיו אתן לא יכולות להאמין שאני באמת אוהבת את עצמי. אני אוהבת את עצמי, אני לא יכולה להוכיח את זה. אני לא יכולה להוכיח את זה, אבל סבבה?

לא מזמן התפרסמה כתבה ב"לאישה" על איזה גורואית דימוי גוף וספורט, שהרעיבה את עצמה ושונאת את עצמה, ובשביל כל אייטם כזה שהיא עשתה היא הייתה עסוקה במלחמה של ספורט ולרזות, כדי להיראות הכי טוב שהיא יכולה, ועכשיו היא חושפת את ההפרעות אכילה והפרעות דימוי גוף שהיו לה, כשהיא עשור הקואוצ'רית של כולם.

אתן לא יכולות להאמין למה שאומרים לכם. "תאכלו את זה וזה, אוי זה מה זה קל", זה שלה! וגם אם זה קל לה ומדהים לה, זה שלה, וכל הכבוד לה שהיא אוכלת ואיך נוח לה לאכול את זה. זה לא שלך. את לא יכולה לראות את זה ואז לשנוא את עצמך, כי היא אכלה ו-וואו, כל הכבוד לה. היא הצליחה לאכול היום רק כף של שיבולת שועל, ואני אכלתי לארוחת בוקר ג'חנון, איכס איזה מגעילה אני. תפסיקו את ההשוואות. ואם מישהי מראה כל היום את התפריט שלה, שזה באמת הדבר הכי לא אחראי לעשות, ולא אכפת לי שמישהי תגיד "אני לא תזונאית, אל תקחו ממני טיפים". אז אל תראי את הטיפים האלה! אני, אל תראי את הטיפים האלה, ואם מישהי נותנת לכם את הטיפים האלה, ביי, unfollow. סבבה? שם זה unfollow. ואם מישהי מראה לכם רק איך לרזות ואיזה ספורט לעשות כדי לרזות, די!!! די, unfollow. זה מטמיע לכם מסרים לא טובים ומסרים של שנאה לגוף שלכם, כי היא עושה את זה נכון, ואתן לא עושות את זה נכון. ואז אתן בהלקאה עצמית, למה אני לא נראית ככה, ולמה היא ככה, ולמה זה, והיא כן עשתה את זה. די!! תעצרו את ההשוואה. תבינו שאין צורך להשוות, ותבינו שמה שאתן רואות, בגלל זה להרצאה שלי, הנה הגעתי לסוף, ולהגיד איך קוראים להרצאה שלי בכלל, בגלל זה להרצאה שלי קוראים "לראות נכון". ללמוד לראות נכון, קודם כל את עצמי, ולכן כל השיח פה היה על עצמי, אבל אני יכולה לעשות לכם עוד פרק שלם, ותגידו לי אם אתן רוצות אותו, על איך לראות נכון את האחר. את הפילטרים של האחר. את השנאה העצמית של האחר, את ההשוואה של האחר. גם אם היא בלי פילטרים, היא בלי פוטושופ, היא בלי בוטוקס, היא בלי ניתוחים, אנחנו עדיין לא יודעות מה היא מציגה לנו. ואנחנו קוראות את זה כמו איזה שביב. אם אותי רואים מחייכת לרגע, זהו, הם עכשיו בטוחים שאני, כמו שאמרתי, אני יכולה להעלות את עצמי רוקדת בשיא הביטחון, ולהגיד אני אוהבת את עצמי, זהו, [נוקשת באצבעות] זה האמת לאמיתה. אתן לא יודעות. אתן לא יודעות אם זו האמת לאמיתה. אז תפסיקו להשוות את עצמכם לאחרים. קחו מסרים שנוגעים בכם, שנוגעים לכם בבטן אמיתי, ועם זה תעבדו.

תבנו לעצמכם, ובזה אני אסיים את הפרק להפעם - כשאני גדלתי, ודיברתי עכשיו על "ספורטס אילוסטרייטד" ו"ויקטוריה סיקרט" ומגזינים ו"מנגו", והיה קולקציות, והייתי מסתכלת על דוגמניות, היה שלט חוצות אחד, היה קמפיין כזה, אחד גדול, היה עיתונים שמישהו בחר וערך עבורי את העיתון. תרים יד מישהו שקנתה כאן מגזין בשנתיים האחרונות. אני הייתי מנויה ל"קוסמופוליטן", אני למדתי משם הכל. גם, אגב, wellness ומודעות עצמית, אבל לא משנה. אין את זה היום. היום את העורכת של המגזין שלך. את לא צריכה לדפדף בעיתון ולצד פרסומת, ולצד ראיון של מישהי שמדברת על העצמה אישית ועל תאהבי את עצמך, והיא דוגמנית "פלאס סייז", אני עושה מרכאות למי שצריכה, כי אני שונאת פלאס סייז, סבבה? היא דוגמנית שמנה. היא פשוט דוגמנית שמנה ולא דוגמנית רזה. That's it. כמו שאני אהיה דוגמנית בלונדינית, וזאת תהיה דוגמנית ג'ינג'ית. היא שמנה והיא רזה, והיא דוגמנית נמוכה, והיא דוגמנית על כיסא גלגלים. אפשר די כבר עם הקיטלוגים של פלאס סייז. עדיף לקרוא לה שמנה, ולהיא רזה. זה הרבה יותר מנרמל, ושם לנו תבניות נכונות יותר להגדרה. יש הגדרה לשמן ורזה. אין הגדרה שנקראת פלאס אייז, כי היא מכתיבה בתוכה, את הנורמל סייז, אני שונאת את המונח הזה! אז לצד ראיון עם דוגמנית שמנה, שאומרת שהיא מקבלת את הגוף שלה, קלאק, את מדפדפת בעיתון, ויש לך פרסומת לאיך לרזות, ואיך להכין את הגוף שלך לקיץ. ואז שנייה אחרי זה יש כתבה של איך תאכלי בחגים רק את מה שצריך, ולא תשמיני, וכמה גפילטע פיש זה, וכמה כוסות יין את יכולה לשתות, ואיך אחרי זה לרזות לקראת החגים, ומה ללבוש נכון כדי שהדודה לא תתערב.

תרכיבי לעצמך את המגזין, את הטיקטוק שלך, את האינסטגרם שלך, אחרי מי את רוצה לעקוב, שלא זה יקפוץ לך, שלא השנאה העצמית שמתפמפמת מפרסומות אחרות. תטמיעי ערכים טובים. ואז את תצליחי לפתח קצת יותר דימוי גוף חיובי, כי את תעקבי אחרי מסרים חיוביים, את תדברי אל עצמך יפה, את תחזקי את עצמך, את תראי מה טוב בך, את תציבי את הגבולות לחברה האחרת של, מי נכנס לי לרדיוס, מי יכול להעיר לי. ואת תצאי החוצה בהבנה של, אם היא מעירה לך, זה באמת שלה, אלא אם כן היא חברה מאוד מאוד טובה שאכפת לה, ואתן יכולות לדבר על זה ואז גם לבקש עזרה בדברים מסוימים שאת צריכה. ופשוט תסתכלי במראה. עכשיו, עכשיו, בזה הרגע, גם אם את נוהגת, אז ברמזור הבא, תסתכלי על עצמך רגע במראה, ואם את בבית, ותגידי לעצמך מילה טובה על הגוף שלך, על מי שאת, על מה את אוהבת בעצמך, בתור מי שאת, לא בהשוואה לאף אחת אחרת. ויאללה, שימי בגד ים, פשוט תרקדי בבית, זה מה זה כיף!

יש ילדה בת 17, אני מתנדבת בעמותה שנקראת "שוות", והיא ניגשה אליי, אני לא ידעתי ש… לא ידעתי, זה לא היה איזה ערך מוסף שלי, פשוט אני מעלה את עצמי כשאני מתרגלת יוגה בביקיני, ואז הן שואלות אותי תמיד, איך יש לך אומץ לתרגל יוגה בביקיני? כאילו, את רואה את הכל זז. אוקיי… ואם אני לא רואה את זה, אז זה לא זז? זה זז. ודיברתי על זה שזה סתם, זה עוזר לי להתחבר יותר לגוף שלי, כי אני ממש נוגעת בו, ואני מחבקת אותו, ואני לא נגעלת ממנו, ולא כזה, 'אוי לא, יצא לי "צדאדים", אני נגעלת, אני צריכה להסתיר את עצמי עם כרית', אני רואה אותו. ואז ניגשה אליי אחת הבחורות שם, בת 16, 17, והיא אמרה לי, "את יודעת, אני ראיתי סרטון שלך מתרגלת יוגה בביקיני, ומאז אני עושה את זה. כל פעם כשאני לבד בבית, אני מתרגלת יוגה בביקיני מול המראה, וזה עוזר לי להכיר את הגוף שלי, ולאהוב את עצמי קצת יותר". אז אם נוח לכם לתרגל יוגה בביקיני, תעשו את זה לבד בבית או תרקדו בביקיני, תרגישו רגע בנוח, תפסיקו לכבות את האור, תפסיקו להסתתר, תאירו, בין אם אתן סהר ובין אם אתן ירח, תאירו את האור הפנימי שלכן ואת החיצוני שלכן.

ביי. אני הייתי אפרת, זה היה חלק מ"לראות נכון".

מוזמנות להזמין אותי להרצאה שלכן, כל ה-HR-יות שמקשיבות פה, גם לאירועים ביתיים, גם למסיבות רווקות, שתדעו לכם. אני עושה הכל. אפשר ערב בנות? I will come, just talk to me. ואז אני עושה את זה באנגלית, כי כנראה לא נעים לי לפרסם את עצמי. תראו מה זה. אחח, ראיתם הרחקה? [נאנחת]

"וכטלית" באינסטגרם, תכתבו לי. תגידו לי אם אתם רוצות פרק המשך לזה, תגידו לי אם זה עזר לכם, אם זה חיזק אתכן, הלוואי וכן. ובואו לעקוב אחריי, שם יש יותר תכנים גם בנושא, ואולי הויזואליה עוזרת.

מוזמנות כמובן לדרג חמישה כוכבים את הפרקים בכל האפליקציות השונות, ולכתוב לי על נושאים נוספים שהייתם רוצים לשמוע.

תודה, ביי. ניפגש בפרק הבא.

[מוזיקת סיום]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

15 views0 comments

Comentários


bottom of page