כמו שתשמעו מישי הרמן מבלה לא מעט מהיום שלו בתקשורת עם המשפחה. למרות שהוא טוען שהם פחות או יותר מממנים את חברות הסלולר, נציג השירות של אורנג׳ לא חשב שזאת עילה להנחה… בכל מקרה, כל התקשורתיות המשפחתית הזאת זה כיף גדול. מצד שני, נסו אתם להתמודד עם עומס שכזה. אבל מה לעשות, משפחה… לא בוחרים. כן, זה הכי קלישאה, אבל זה גם פשוט… נכון. וזה גם הנושא שלנו היום, בפרק האחרון שלנו לעונה – משפחה לא בוחרים. יש לנו שני סיפורים עבורכם היום - לגיבור של הסיפור הראשון שלנו יש כל מיני שמות: מומי, שלמה, סולומון ונימר. הגיבורים של הסיפור השני, מירה ואלי קוסובר, לא ישמעו אותו לעולם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/02/2015.
מישי: היי, זה מישי. אני רוצה להכיר לכם רגע את המשפחה שלי.
[הקלטה - שיחת טלפון]
דנה: "הלו, מישי?"
מישי: "היי, דנ'ז, מה העניינים?"
דנה: "היי, אחי, מה קורה?"
מישי: "בסדר, איפה את?"
דנה: "בבית."
מישי: "all right. תגידי, דנה, רציתי לשאול אותך משהו. כמה פעמים דיברת היום עם אמא ואבא?"
דנה: "האמת היא שקצת מעט, אבל דיברתי… עם אמא פעם, והיא השאירה לי 2 הודעות, ועם אבא גם פעם, וגם עכשיו שמעתי שהוא השאיר לי הודעה. [צוחקת]"
מישי: "ו… [מגחך] וזה מעט, את אומרת?"
דנה: "זה שדיברתי איתם כל אחד פעם אחת, ועכשיו השעה… מה השעה עכשיו? 4 וחצי, זה נקרא מעט."
מישי: "וביום ממוצע, כאילו בשעה כזאתי, ב-4 וחצי בצהריים, כמה פעמים כבר היית מדברת עם אמא ואבא?"
דנה: "I would say הם מתקשרים כל כמה שעות, ל-check in. לפעמים הם מתקשרים ביחד, ואז היא… כל אחד על טלפון אחר, אבא למטה ואמא למעלה, ואז אמא אומרת, "David, I can't hear anything. Close the phone." ואז אבא סוגר, ואז הוא צריך להתקשר אליי עוד פעם, כדי שעוד פעם נעשה את אותה שיחה, כי הוא לא הצליח, אתה יודע, להיות בעניינים ולפטפט. [צוחקת] אז הרבה פעמים קורה שבדיוק כשאני נרדמת, אמא ואבא, הרי הם בקושי ישנים, הם מתקשרים אליי בערך בסביבות 12, "What's up, מה קורה? אתה יודע, לא הרבה, מה עשית? טה, טה, טה, טה… בשעתיים האחרונות מאז שדיברנו". ואז אני נרדמת, ואז בבוקר הם מעירים אותי, ואבא אומר לי, "טוב, What's up?""
מישי: [מגחך]
דנה: "אני אומרת לו, "אבא, מה, מה כבר יכול להיות מאז שדיברתי איתך ועד עכשיו?"" [צוחקת]
מישי: "[צוחק] טוב, שנייה, אני רוצה רגע להעלות פה את אורן על הקו. בוא, שנייה, נתקשר לאורן, רגע. אורן?"
אורן: "מישי, מה קורה? [צוחק] תגיד לי, משוגע אחד, מה קורה?"
דנה: "היי, אחי, מה קורה?"
מישי: "מה העניינים, אורן?"
אורן: "היי, דנ'ז. מה המצב?"
מישי: "אחי, כמה פעמים ביום אתה מדבר בממוצע עם אמא ואבא?"
אורן: "כמה פעמים ביום אני מדבר איתה, או כמה פעמים ביום היא מדברת איתי?"
מישי: "[מגחך] כמה פעמים ביום אתם מדברים בטלפון?"
אורן: "אממ… 4 פעמים בממוצע. משהו כזה. יש טלפון בבוקר, יש טלפון בצהריים, ובדרך כלל יש איזה שני טלפונים לקראת ערב ולילה. לא, יש… תמיד יש טלפון לילי מאוחר, בסביבות איזה 12 בלילה, שאמא מנקרת, והיא כזה, אתה יודע, באיזשהו שלב אני מבין שבכלל אף אחד לא…"
[דנה ומישי צוחקים]
אורן: "אף אחד לא מדבר עם אף אחד. אה, בכל מקרה, בערך 4, 4 פעמים, 3.7 פעמים ביום."
מישי: "וזה…"
אורן: "כמה אתה?"
מישי: "אני הייתי אומר שאני מדבר בממוצע עם אמא ואבא בין 5 ל-7 פעמים ביום."
אורן: [צוחק]
דנה: "אחי, כל פעם שאני מתקשרת הביתה, כל פעם שאני מתקשרת לאמא ואבא, אתה בבית." [צוחקת]
מישי: "אהה… ותגידו, זה נראה לכם נורמלי שאנחנו מדברים כל כך הרבה פעמים עם אמא ואבא?"
אורן: "נורמלי לגמרי. מה, זה לא נורמלי שילד ידבר עם ה… עם אמא שלו 17 פעמים ביום? הוא בסך הכל בן 42."
מישי: "טוב, בוא, [מגחך] בוא נעלה רגע את אמא ואבא על הקו."
אמא: "היי, אנחנו פה, היי, Guys."
מישי: "היי, אמא."
דנה: "היי, אמאל'ה."
אמא: "Hi, How are you?"
[כולם אומרים שלום בעברית ובאנגלית בבת אחת]
מישי: "היי, אבא, מה קורה?"
אבא: "היי, בסדר גמור."
אמא: "היי, דנזיל'ה."
אורן: "היי, אבא."
דנה: "איזה חמודה."
מישי: "אמא, אמא, עם מי את מדברת הכי הרבה מבין כל הילדים?"
אמא: "Probably you."
[צוחקים]
אורן: "No kidding."
אמא: "So, I just call when I have something to say."
[צוחקים]
אבא: "בודאי שזה יחד חצי-תריסר פעמים ביום."
[צוחקים]
דנה: [נאנחת]
אורן: "Oh, God."
מישי: "אמא, רגע, אמא ואבא, יש לי שאלה לשאול אתכם. אתם חושבים שזה נורמלי שאנחנו מדברים כל כך הרבה בתור משפחה?"
אמא: "זה נורמלי בשבילנו. Because we're so close. אז מה זה, לא… לא אכפת לי שזה לא נורמלי."
דנה: "זה cozy."
אמא: "דנה מספרת לי שזה לא נורמלי. היא אומרת שהיא שואלת את כל החברות שלה, וזה לא ככה אצלם. נו…"
דנה: "בגיל 45, בדרך כלל זה לא ממש ככה, לא."
מישי: "האם יש קשר בין זה שאנחנו כולנו כל כך קרובים ומדברים כל כך הרבה, לבין זה, שבוא נגיד שאלה מאיתנו שהתחתנו, התחתנו בגיל מאוד מבוגר יחסית?"
אמא: "Oh, You think that if we call more that's why you are not married? Then it's your own problem."
[צוחקים]
מישי: "אורן, מה אתה צוחק? אתה גם התחתנת בגיל 41."
אורן: "כן, אבל אני התחתנתי, מישי."
אבא: "Then, yeah, who's complaining?"
אמא: "Right."
[צוחקים]
דנה: "When I'm on שיחה ממתינה, או שאני לא עונה, אמא ואבא נבהלים. מיד הם מתקשרים עוד 10 פעמים, ואליכם, לשניכם, אורן ומישי, לשאול מה קורה איתי."
אורן: "כן, אני…"
דנה: "אני לא מעיזה לא לענות. חצי השיחות שלי עם אמא הן על דאגות למישי ולאורן."
מישי: "דנה, מה את חושבת שהשיחות שלנו עם אמא? זה הכל עלייך."
דנה: "זהו. בדיוק, זה מה שבאתי לומר…"
אבא: "You know what? I have 3 most wonderful kids, with all…"
[כולם מדברים ביחד]
אורן: "מה יש לדבר על אורן? רגע…"
מישי: "כן, אנחנו באמת הכי הרבה מדברים עליך ועל הבעיות שלך, אורן."
דנה: "מישי, זה לא נכון. הכי הרבה מדברים על זה שאין לך חברה."
אמא: "בכלל לא. בכלל לא."
אורן: "People starting to wonder, OK?"
אמא: "Look who's talking…"
מישי: "Yeah, look who's talking, Oren."
[צוחקים]
מישי: "טוב, ביי, חבר'ה."
אמא: "שלום, ביי."
כולם: "ביי, להתראות, ביי."
[מוזיקה ברקע]
מישי: אהלן, אהלן, אני מישי הרמן, וברוכים הבאים לפרק סיום העונה השנייה של "סיפור ישראלי". טוב, כמו ששמעתם, אני מבלה, בואו נגיד, לא מעט מהיום שלי בתקשורת עם המשפחה. לפעמים אני טוען, ולא לגמרי בצחוק, שמשפחת הרמן בערך מממנת את חברות הסלולר. אבל כשאמרתי את זה לנציג אורנג', שהתקשר אליי לא מזמן, הוא לא ממש חשב שזו עילה להנחה. בכל מקרה, כל השיחות האלו, לפעמים זה נהדר וכיף, ולפעמים… טוב, תנסו אתם להתמודד עם עומס שכזה. אבל מה לעשות? משפחה לא בוחרים. כן, זה הכי קלישאה, אני יודע, אבל זה גם פשוט נכון. וזה גם הנושא שלנו היום, בפרק האחרון שלנו לעונה, "משפחה לא בוחרים".
לפני שנתחיל, בקשה קטנה. קצרה ממש. אתם יודעים, התחלנו את "סיפור ישראלי" כמעט בטעות. היינו 4 חברים שאהבו מאוד את "This American Life", וממש ממש רצינו לשמוע סיפורים דומים בעברית ועל ישראל. חיפשנו וחיפשנו, ולא היה שום דבר דומה בנוף הרדיו הישראלי. ואז בנאיביות מוחלטת, אמרנו שאם אין תוכנית כזאת, למה לא ליצור אחת משלנו, "This American Life" ישראלי?
לא ידענו כלום על רדיו בהתחלה. אבל הנה, 3 שנים אחר כך, אנחנו משדרים היום את פרק הסיום של העונה השנייה, וכבר עובדים במרץ על העונה השלישית. גם הצוות גדל בינתיים, ולארבעת החברים נוספו עוד חברים וחברות. והיום אנחנו כבר 11, כולל מתמחים ישראלים ואמריקאים. השנה התחלנו גם להפיק פרקים באנגלית, שמשודרים ברדיו הציבורי האמריקאי. ואחד מהפרקים שלנו נבחר בחודש שעבר לרשימת עשרת פרקי הפודקאסט הטובים ביותר של 2014.
בכל מקרה, כל הפרויקט הזה הוא, כמו שאומרים, Labor of Love. כל שעה שאתם שומעים ברדיו משקפת משהו בסדר גודל של 1,000 שעות עבודה שלנו, שנעשות כמעט כולן בהתנדבות, ומתוך תחושה עמוקה שצריך להיות תוכן כזה ברדיו הישראלי. היינו מאוד בני מזל לזכות לתמיכה נדיבה של כמה קרנות, ביניהן ה-Righteous Persons Foundation של סטיבן ספילברג, ה-Foe's Foundation, וגם ROI וה-Nathan Fund.
אבל בסופו של דבר, אנחנו נשענים גם הרבה מאוד על תמיכה מכם, המאזינים. כך שאם אתם נהנים מ"סיפור ישראלי" ורוצים לשמוע עוד סיפורים אנושיים על אנשים, שלא ממש נשמעים במדיה, אנא, לכו רגע לאתר שלנו IsraelStory.org, ושם יצוץ לו פופ-אפ עם כפתור תרומה. כל דבר יעזור לנו לקראת העונה השלישית, ואני יכול לגלות לכם שיש לנו תוכניות ממש מגניבות לפרקים חדשים. כל הצוות ואני ממש ממש מעריכים את התמיכה שלכם.
אוקיי, מספיק. יש לנו שני סיפורים היום, שאנחנו עובדים עליהם חודשים ארוכים. אז בואו נצלול ישר פנימה. לגיבור של הסיפור הראשון שלנו יש כל מיני שמות.
נימר: אני נולדתי בשם מומי פינטו. מתי שהייתי בא לעכו, קראו לי נימר. התחלתי לחשוב, "למה קוראים לי נימר כאן?" אבל זה… אמרו לי, "זה השם שלך". בסדר, אז קיבלתי את זה. החליטו להחליף את השם, לשלמה. ואז אני סולומון, ואז אני חוזר לכאן, וקוראים לי נימר עוד פעם.
מישי: בסיפור שלנו אנחנו נקרא לו נימר, שככה באמת הוא לרוב מציג את עצמו היום. הסיפור מבוסס על סרט מרתק של ירון שני ונורית קידר, והיות שההקלטות לקוחות מתוך הסרט, לפעמים הן לא באיכות מדהימה. כמו שתשמעו, אמא של נימר וגם אחותו, הן שתיהן דמויות ראשיות בסיפור. כשירון ונורית עבדו על הסרט, הם פנו אל האמא והאחות, וביקשו לראיין אותן, אבל הן העדיפו לא לדבר. גם אנחנו פנינו אליהן כמה פעמים, כשעיבדנו את הסיפור לרדיו, אבל שוב, הן לא ממש רצו להיחשף. לכן בסיפור הזה תכירו אותן רק בתור האמא והאחות.
מאיה קוסובר ערכה את הסיפור, ורותי גרוסמן מקריינת אותו. מערכה ראשונה, "משפטי חיים".
[קול של גלים]
נימר: היה את הים, לא רחוק מהבית. רכבת הייתה באה מדי פעם. אז כל פעם שהרכבת הייתה עוברת היינו רצים לרכבת. עם השכנים… לא היו מדברים איתנו. יש ילדים בשכונה, וילדים בשכונה היו משחקים לבד. ואני ואחותי היינו לבד. ידעו מי זה אבא. זרקו אבנים, "ערבים מלוכלכים". אתה שומע רעש בלילה, "פאף, פאף". אתה שומע, "ערבים מלוכלכים, צאו מכאן!" ואמא אומרת, "חלאס, אל תתייחסו, תשבו".
בזמנו היינו בראש, היינו… היה לנו בראש שאנחנו יהודים. אני… כיפור זה היה כיפור. חנוכה זה היה חנוכה. ואתה מדבר בעברית, אז אתה יהודי. אבל בפנים אתה יודע, יש עוד משהו. אתה לא רק יהודי. ערבים, זה היה האויב. אז אתה תמיד שואל את עצמך, "רק שנייה, אם זה האויב, מה אני?"
רותי: זה נימר. הוא נולד בעכו, לאמא יהודייה ולאבא ערבי, שהתאהבו והתחתנו, ונולדו להם בת ובן. ובמשך תקופה קצרה הם חיו חיים נעימים, של זוג צעיר, משפחה. אבל אחרי מלחמת ששת הימים, התמונה הזאת משתנה, לתמיד. אבא של נימר, פאוזי, לא יכול היה לשאת את תוצאות המלחמה.
[קטע בערבית מהיומן של פאוזי]
רותי: הוא כתב על זה ביומן שלו.
[הקלטה - קטע בערבית מהיומן וברקע מתורגמן]
מתורגמן: "מפלה אחרי מפלה. אחת קשה מקודמתה, וכל מה שעושה עמינו הוא ללקק את פצעיו. העם הפלסטיני חייב להתקומם, לצאת ממצב ההשפלה שלו, ולהניף את דגל השחרור בעצמו בדם בניו, והערבים הישראלים בראש המחנה. והיות שכך, הרי שמוטלת עלי באופן פרטי החובה לפעול".
רותי: ללא כל ניסיון או הכשרה מוקדמים, בסודיות מוחלטת ובעורמה שמהתלת בשב"כ הישראלי, והכי חשוב, בלי ידיעת משפחתו, פאוזי נימר הוציא לפועל 22 פיגועים. הוא הורשע במעשי טרור ורצח של אזרחים יהודים, ונידון ל-22 מאסרי עולם. אשתו היהודייה המשיכה לגדל את שני הילדים שלהם.
[נגינת עוּד ברקע]
נימר: הייתי ילד קטן, אבל היינו הולכים. אני זוכר את הכלא, אני זוכר את הבדיקות. אתה יודע, אתה נכנס לכלא, לחדר, בודקים, "מה הבאת?" אתה נכנס לחדר אחר, אתה יושב. והבעיה שאתה לא יכול להתחבר אליו. אתה לא מרגיש כמו שזה אבא. אתה מרגיש שזה בן אדם שאתה הולך לבקר.
רותי: אמא של נימר רצתה שיהיה לילדים שלה אבא. אבא בכלא עדיף על שום אבא. בתקופה הזאת הם גרו בנהריה, והיא ניסתה למנוע מהם את ההתמודדות עם הזהות המורכבת שהורישה להם. אבל לפעמים ילדים חזקים יותר מההורים שלהם.
נימר: היא לא הייתה מספיק חזקה להתמודד עם השכנים ועם המשפחה שלה ועם האנשים. אז היא אמרה לעצמה, "אני חייבת לצאת מכאן, כדי שהילדים יגדלו נורמליים."
רותי: היא עלתה על מטוס ויצאה לחפש להם חיים אחרים, רחוקים. התחלה חדשה.
נימר: הייתי רוב הזמן Loner. יוצא לבד, הולך לבד, מטייל לבד, יושן לבד.
רותי: בינתיים את נימר ואחותו היא הכניסה לפנימיית "אהבה" בקרית ביאליק. ילד בן 4 עם עוד 8 ילדים בחדר. אמא במקום דמיוני שנקרא חו"ל ואבא בכלא.
נימר: היה לי חבר אחד, אבל הוא לא ידע שאני ערבי. [צוחק] היינו משחקים וכל זה, אבל לא אמרתי לו "אבא שלי ערבי". בגלל שהייתי… הייתה לי הרגשה, אם אני אגיד לו "אבא שלי ערבי" הוא כבר יפסיק לדבר איתי. אני זוכר שאמרתי לו שאבא שלי מת במלחמה.
רותי: בתוך כל הבדידות הזאת, היחידה שבאה לבקר היא הסבתא הערבייה, שהייתה נוסעת באוטובוס מעכו מידי פעם. היא ונימר היו יושבים בחוץ ליד שולחן הפיקניק. היא הייתה מביאה לו משהו מתוק. אחותו, שלא רצתה שיגלו שהיא ערבייה, הייתה מסתכלת עליהם מהחלון שבחדר שלה. בלילות הוא היה שוכב בחוץ, מביט בכוכבים שבשמיים, מקווה שמישהו יבוא לקחת אותם משם, ולא באמת מאמין שזה יקרה.
[זמרת שרה שיר שקט בערבית]
נימר: באמצע שיעור קראו לי. אני חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר, לא יודע מה. אמרו לי, "אמא שלך כאן".
[מוזיקה ברקע]
רותי: הרגע שנימר כל כך חיכה לו הגיע, והוא היה מדהים ואופורי בדיוק כמו שהוא דמיין.
נימר: אני זוכר מונית, שדה תעופה.
[צליל של תחילת הודעה בשדה התעופה]
נימר: כמו משהו מהחלום. אתה יודע, אף פעם לא היית על מטוס. פתאום אתה בין העננים.
[קול של מטוס ממריא]
רותי: נימר הילד מסתכל על פנימיית "אהבה" מלמעלה. הוא נזכר בבדידות, בכמיהה לאמא. והנה היא יושבת לידו והם טסים מכאן, משאירים הכל מאחור.
נימר: מרגיש ככה התלהבות, מה… יש משהו חדש, עולם חדש, מה… לאן נוסעים? קנדה. אתה יודע, אתה לא יודע איפה זה קנדה, אתה רואה את זה על המפה, אבל אתה לא יודע מה זה. אנחנו כבר לא בישראל יותר, אנחנו כבר לא במוסד. הנה, אמא איתי בבית. לא, אני לא במוסד, שאני צריך לדאוג על ילדים, מה יעשו, מה כן יעשו, מה לא יעשו. חלאס, אני עם אחותי ואמא שלי. ושתינו… מה שכיף, שאתה לא מגלה את העולם לבד. אתה עם מישהו שגם מגלה דברים איתך. ואנחנו יוצאים ורואים דברים שונים לגמרי. אתה מגיע לבית הספר בבוקר, כולם מדברים אנגלית וצרפתית. אתה לא מבין מילה. המוח כבר עובד overtime. ללמוד, לא רק שפה אחת, שתי שפות. העולם משתנה לגמרי.
רותי: החיים החדשים האלה מושתתים על סוד שאסור שיתגלה, ואמא מזכירה לנימר שוב ושוב.
נימר: "אל תגיד להם מי אבא שלך". אז אמרתי את אותו סיפור, שאבא שלי מת במלחמה.
רותי: נימר ואחותו נשלחים לבית ספר יהודי אורתודוקסי.
נימר: פתאום יש כל מיני חוקים. ציצית קטן אתה צריך ללבוש, אתה צריך להקשיב להרצאות, היתרונות של הדת היהודית, זה, זה וזה. אתה צריך להאמין בכל דבר שאומרים לך ואסור לשאול שאלות. אתה שואל שאלות כמו, "למה יהודים העם נבחר… הנבחר? למה אלוהים יבחור כאן ב-X וב-Y לא?" כולם אנשים. אין תשובות.
רותי: לאמא של נימר לא היה כסף לגור ליד הישיבה, אז הם גרו בשכונה שנחשבה פחות טובה, של מהגרים.
נימר: הלטינים לא אוהבים את היהודים. והכושים לא אוהבים את הלבנים. [מגחך] וביניהם גם יש את השנאה. הבעיה שאתה לא יכול להיות לא שייך לא ללטינים, ואתה לא שייך לא לכושים. ואתה גם לא רוצה להראות את עצמך כיהודי, בגלל שיהודים אוכלים אותה בגדול שמה. אתה חי בגזענות בגלל שאתה ערבי. עכשיו אתה חי בגזענות בגלל שאתה יהודי.
רותי: בבית הספר לימדו את התלמידים לא לבוא במגע עם הגויים.
נימר: דיברו איתנו על גויים, שזה היה כולל ערבים. זה היה כמו כלל כזה, לא לדבר איתם. זהו גוי וזה, אתה יודע, אנשים תת רמה, אין להם נשמה. אתה יודע, כמו שליהודים יש נשמה, ולכל השאר העולם אין נשמה. אז אלו אנשים, הם סתם ממלאים גוף. אז אמרתי, "כאן יש טעות, לא יכול להיות. מה אלוהים, מה, למה הוא רוצה שאני אצום? למה הוא רוצה שאני אתפלל אליו? מה, זה דבילי. הוא כל כך vain, לא יודע איך להגיד את המילה הזאת… vain שאתה רוצה שיתפללו אליך, אתה לא צריך את התפילה שלי. מה, אתה אלוהים! אני די בטוח שאתה רוצה שאני אהיה טוב עם זה שלידי, הפקיסטני והסיני, והזה… תהיה טוב אחד עם השני, ואל תתפלל.
הרבי עשה טעות שהכניס אותי. הוא לא ידע מה הוא הכניס. [צוחק] כנראה שהוא ראה שאני משפיע על הילדים, אז אמרו לי ללכת. גירשו אותי, בקיצור.
רותי: אחרי שהעיפו אותו מהישיבה, אמא שלו מצאה בית ספר מעורב שבו יוכל ללמוד, ונימר לא היה צריך להסתיר יותר את העובדה שהוא חצי ערבי.
נימר: ערבים, סינים, הודים, צרפתים, אנגלים, באותה כיתה. אז אתה לא בולט. אז פתאום יש לך חבר'ס אמיתיים. חברים צרפתים, ו-Patel, הודים. גרמנים, סלובקים, אני יודע מה, רוסים. לא הסתכלנו על זה כבר. בכלל, בכלל, בכלל, בכלל לא הסתכלנו על זה.
רותי: בבית בקנדה הם משפחה של 3, אמא ושני ילדים. לא מזכירים את אבא. אבל כל השנים האלה, בלי שאף אחד ידע, אחות של נימר שמרה איתו על קשר. הם מחליפים מכתבים בין קנדה לכלא הישראלי.
[הקלטה] כתב חדשות: "מסביב משטרה ואנשי ביטחון, אנשי צוות ועיתונאים שבתוך המטוסים. ואנחנו, מרחק כמה מאות מטרים, המתקשים להבחין אלא בחיצוניותה של הדרמה."
[הקלטה] יעקב אחימאיר: "ערב טוב, שלושת חיילי צה"ל, שהיו כמעט 3 שנים בשבי המחבלים, שבים הערב הביתה. בנמל התעופה בז'נבה נמצא מבצע החלפת השבויים בעיצומו, והשלושה ינחתו בישראל בעוד שעות אחדות."
רותי: במאי 1985, במסגרת "עסקת ג'יבריל", ישראל משחררת 1,150 אסירים פלסטינים תמורת 3 חיילים שבויים. בין האסירים שמשוחררים נמצא גם פאוזי נימר. אחרי 14 שנים בכלא, הוא משתחרר ומצטרף להנהגת אש"ף הגולה בתוניס.
[מוזיקה ערבית]
נימר: אני יושב מול הטלוויזיה. אחותי קיבלה טלפון בבית. פתאום היא אומרת לי, "בוא, נפגש עם אבא". אני פתאום בשוק, אני… אמא שלי לא הייתה בבית. יצאנו, התחלנו ללכת. זה היה ברגל, זה לא היה רחוק מהבית. הוא היה בהוטל איזה 3 קילומטר מהבית… הלכנו ברגל 3 קילומטר. היא אומרת, "תכף אתה תראה, רק נגיע לשמה, תכף אתה תראה." פתאום מרחוק אנחנו רואים בן אדם, ואני מסתכל, מה? זה… בשבילי זה כמו שאני רואה אותו מהפעם הראשונה. לא ידעתי, הלב דופק, מה… באמת זה הוא, זה לא הוא? והוא התחיל לחבק את אחותי, ואז אני באתי והוא חיבק אותי ונשיקות, ו… היה לו דמעות בעיניים. את זה אני זוכר. ואני הייתי מבולבל קצת, אני אמרתי, "איך הדברים עכשיו יהיו? מה יהיה?"
רותי: בערך שנה אחרי הפגישה הזאת, אחות של נימר אמרה לאמא שהיא טסה לבקר חברה בניו יורק. אבל לנימר היא גילתה את האמת, היא טסה לאבא שלהם בתוניס. אחרי כמה שבועות, האמא התחילה לדאוג, הבת שלה לא עונה לה. אבל נימר, שאכל את עצמו מבפנים, שמר את הסוד. כשהיא חזרה לקנדה, שזופה, עם בגדים חדשים, היא סיפרה לאמא שלהם את הכל. והאמא דווקא קיבלה את זה בהבנה. אבא נתן לה כסף כדי שתטייל, תראה קצת עולם ותגלה את אמריקה. וזה בדיוק מה שהיא עשתה. התגלגלה בארצות הברית ומצאה את עצמה בניו יורק בין יהודים חרדים.
נימר: הלכה לחיים שלה. חיפשה את העולם שלה ומצאה את העולם שלה.
רותי: עולם שאין לנימר שום מקום בו.
נימר: בגלל שאני לא מאמין במה שהיא מאמינה. [נאנח]
רותי: אחות של נימר חזרה בתשובה והפכה לחרדית. החזרה שלה בתשובה גרמה לה לנתק את הקשר עם אבא שלה, הערבי, אז הוא ניסה להתקרב לנימר. פאוזי התקשר והציע לו לבוא לבקר אותו בתוניס. ונימר עלה על מטוס.
[מוזיקה]
נימר: אבא שלי מחכה לי בשדה תעופה עם הרכב, היה לו איזה פיג'ו. ואחרי כמה ימים הלכנו ופגשנו את יאסר ערפאת. כל יום זה היה משהו אחר, הולכים ופוגשים מישהו ומישהו… ואתה יודע, אנשים עשו לי… אף פעם לא עושים לי כבוד ככה בחיים. באמת, אני הרגשתי טוב, בגלל שאני לא… אני הייתי אף אחד. ופתאום אנשים נותנים לי יחס.
רותי: בתקופה הקצרה שלהם יחד, נימר התחיל להרגיש שיש לו קצת אבא. אבל קשה בכמה שבועות לגשר על פער של שנים ועל הנושאים שלא מדוברים ביניהם.
נימר: לא ידעתי מה לשאול אותו, לא ידעתי מה… מתי שהתחלנו להתחבר, כבר היינו בחזרה.
רותי: רגע לפני שהם נפרדו, פאוזי ביקש מנימר לנסוע לבקר את המשפחה הערבית שלו בעכו. נימר הגיע לעכו ופגש את המשפחה שלא ראה מאז שהיה תינוק. שם, בבית של הדודים שלו, הוא ראה בפעם הראשונה את בת הדודה שלו, הדִיל.
[הקלטה - הדיל מדברת בערבית ובמקביל מתורגמנית]
מתורגמנית: "הגיע בחור גבוה ורזה. דיבר איתי באנגלית. הרגשתי שהוא מחפש אותי בעיניים שלו. באמת. כל הזמן כשהלכתי למטבח, שמתי לב שהוא מסתכל עליי, מחייך. לא מבטים רעים, להפך, מבט כזה נאיבי ותמים. מבט שיש בו… יש בו שאלות. יש בו אהבה."
נימר: כולם הלכו לישון, רק אני והיא על הרצפה, ואנחנו מציירים. והיא שאלה אותי אם אני רוצה לשתות משהו, היא הביאה לי כוס תה. לקחתי את זה מהידיים. אתה יודע, אצבע נוגעת באצבע. ככה זה מתחיל. ואנחנו… יש לה חיוך על הפנים כל הזמן, ואני יודע למה היא מחייכת. ואז לא יודע איך, פתאום התחלנו להתנשק.
[מוזיקה ברקע]
נימר: זהו. עכשיו, למחרת התחלנו לגנוב נשיקה אחד מהשני, כאן וכאן, בלי שאף אחד ידע. ועוד יום עבר, זה אותו דבר, התחברנו יותר, ועוד יום, ואז הייתי צריך לעזוב.
רותי: ההתאהבות הקצרה נקטעה. נימר עזב את עכו, ובדרך לקנדה עצר בתוניס. שם אבא שלו סיפר לו שהוא רוצה להפסיק להיות חלק מאש"ף, וביקש ממנו לנסות לסדר לו אישור להגר לקנדה.
נימר: הגעתי לקנדה, והתלהבתי בהתחלה. אמרתי, "אוקיי, אבא שלי יבוא, נפתח איזה עסק קטן, נעשה איזה משהו." הלכתי לכמה משרדים, ואף אחד לא יכל לעזור לי להכניס אותו. והוא היה מתקשר, ולא הייתי עונה לטלפון, בגלל שלא היה לי תשובה אליו. וידעתי שהוא תקוע, שהוא רוצה לעזוב את ה-PLO. אבל אני לא יכול. רציתי, חלאס, לשכוח מהכל. רציתי להתנתק, אני אמרתי, "רק שנייה, מה אני צריך באבא, מה אני צריך באמא, אני לא צריך את כל הבעיות האלו בחיים שלי, לברוח."
רותי: נימר שקע בדיכאון, ונמשך יותר ויותר לשתייה ולסמים. אבל הזיכרון של הדיל ליווה אותו כאיזה רגע מנחם, אבל צובט.
נימר: חשבתי עליה המון, והיא הייתה מתקשרת, רק אני לא הייתי עונה לטלפון, בגלל שחשבתי שזה אבא שלי. והיא הייתה שולחת המון מכתבים, רק אני לא קיבלתי שום מכתב. למה? היא הייתה שולחת את זה לכתובת של אמא שלי, ואמא שלי לא הייתה נותנת לי את המכתבים. היא לא רצתה שיהיה קשר ביני לבינה. הייתי בטוח שהיא כבר יש לה מישהו. אתה יודע, זה, אצל הערבים זה בגיל צעיר כזה, מתחתנים בדרך כלל. אז נפלתי, נפלתי. וברחתי.
[מוזיקה ברקע]
נימר: לאן ברחתי? לסמים, מקום הכי גרוע.
רותי: נימר רצה להפסיק עם הסמים והשתייה, להתחיל מחדש, שוב. אמא שלו, שראתה את הבן שלה שוקע, הציעה לו לטוס לבקר את אחותו, שעלתה בינתיים לישראל, התחתנה, והביאה ילדים.
נימר: היה לי כתובת. הגעתי לבית. חיבוקים, שלום, שלום. המון ילדים בבית רצים. ואז מתחילים לשאול אותי, "למה אתה לא מתפלל?" אמרתי, "וואו, וואו, וואו. אם זה ככה, אני לא, אני לא באתי בשביל זה." "למה אתה לא שוטף ידיים?" אמרתי, "וואו, נשטוף ידיים מתי שאני רוצה." אז אני אמרתי לאמא, "תסתכלי, אני לא יכול להישאר כאן, זה משגע אותי ככה." אמרתי, "אני אסע לעכו, נסתכל ככה, כמה סיבובים, ואז אני אחזור בחזרה לקנדה."
[קול של גלים]
נימר: אז הגעתי לעכו, עשיתי כמה סיבובים. בסביבות 8 התחיל להיות חשוך ולא ידעתי איפה לישון, ואין לי טלפון, אין לי שום דבר. אז אני החלטתי לישון על החומות, למעלה. מצאתי מקום, שמתי את ה-backpack שלי. ישנתי שמה, בלילה, תחת הכוכבים.
רותי: לנימר לא היה בית לישון בו או מקום בעולם לקרוא לו בית. הוא היה לבד שם, בלילה החשוך, שוכב על הגב, מקשיב לגלים. רק הוא והכוכבים. ממש כמו אז, בפנימייה. כשעלה הבוקר, הוא ירד לשוק כדי למצוא איזה סנדוויץ' לארוחת בוקר. הוא הסתובב בעיר, ונתקל בבן דוד שלו, שזכר אותו מהתמונות.
נימר: הוא חיבק אותי, וזה וזה, ואז הוא לקח אותי אצלו הביתה, למעלה, בעתיקה. עכשיו, אני בזמנו חשבתי שהדיל שכחה אותי. מה ראיתי בחדר, מתי שאני עובר? את התמונה שלי, בגדול. ו-4 שנים וחצי לא ראיתי אותה. [צוחק]
[נגינת עוּד]
נימר: לא דיברתי איתה, לא מילה. מה, 4 שנים וחצי, והיא יושבת וחושבת עליי? היא לקחה תמונה, והיא הגדילה. וכל מיני תמונות קטנות. ואז הבנתי שהיא אהבה אותי כל השנים, ואני כמו מטומטם הייתי במקום אחר. לא, אפילו לא ידעתי שיש מישהו שאוהב אותי. הדיל באה מהמדרגות, אתה שומע רצה מהמדרגות, תפסה לי את היד, ולקחה אותי לחדר, סגרה את הדלת, פאאאאף. והיא התחילה להתנשק. [מגחך] התחלנו להתחבק ולהתנשק, ולא יודע… וזהו, ואז ידענו, חלאס. 4 וחצי שנים והיא לא הפסיקה, היא לא הרימה ידיים. אז אמרתי, הבחורה הזאת תאהב אותי לכל החיים.
[הקלטה - הדיל מדברת בערבית ובמקביל מתורגמנית]
מתורגמנית: "שונה, אדם שונה. הוא התנהג אל אנשים בצורה מנומסת, מוסרית, רגועה. החיוך לא ירד לו מהפנים. טוב לב עד אין סוף. אני חייתי עם נימר מילדות. חייתי איתו בלי להיות איתו, בלי לראות אותו. אבל הוא ואחותו תמיד היו בלב שלנו. אני מכירה אותו עוד מלפני שראיתי אותו."
[מוזיקה ערבית שמחה של חתונה]
רותי: נימר והדיל התחתנו. בעקבות זה אמא שלו ניתקה איתו כל קשר. אבא שלו, שנאסרה עליו כניסה לישראל, ברך את הזוג בשיחת טלפון שהושמעה בחתונה.
[הקלטה של מוזיקה בחתונה ופאוזי מברך בערבית]
רותי: עכשיו הייתה לנימר אהבה וגם בית, ונראה היה שהוא מצא מקום של שקט. אבל אחרי 20 שנים שהוא חי בקנדה, הוא היה צריך לבנות את החיים מחדש. בעכו, בערבית, בלי החברים משם. הוא היה צריך להכיר סביבה חדשה, ללמוד להכיר משפחה, שתמיד היה חלק ממנה, אבל בעצם לא גדל בה. הזהות שלו הייתה פצועה, והטוב שקרה לו לא יכול היה לאחות אותה. את הפצע הזה אפשר לשמוע מיד, באיך שקוראים לו, בשם שלו, בשמות שלו.
[מוזיקה ברקע]
נימר: אני נולדתי בשם מומי פינטו. מתי שהייתי בא לעכו, קראו לי נימר. התחלתי לחשוב, "למה קוראים לי נימר כאן?" אבל אמרו לי, "זה השם שלך." בסדר, אז קיבלתי את זה. ומתי שהגענו לקנדה, מתי שקיבלו אותי לבית ספר, לישיבה, החליטו להחליף את השם, לשלמה. ואחרי שעברתי לבית ספר נוצרי, הילדים התחילו לעשות צחוק מהשם מומי, אז אמא שלי דיברה עם המנהל של הבית ספר, שירשום אותי סולומון. ואז אני סולומון. ואז אני חוזר לכאן, וקוראים לי נימר עוד פעם. אבל זה לא כמו שאני בחרתי להחליף את השם. הסביבה בוחרת להתייחס אליך כ… לפי השם שלך.
רותי: השם שלו, שהשתנה כל כך הרבה פעמים במהלך החיים שלו, הוא רק הביטוי החיצוני לבלאגן שקורה בפנים, לחוסר השייכות שהפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו.
[הקלטה - הדיל מדברת בערבית ובמקביל מתורגמנית]
מתורגמנית: "לפני שהתחתנו התחלתי לחוש שהוא במצוקה, פחד ודאגה. הוא הרגיש שהוא זר פה. הוא הסתגר בתוך עצמו ולא דיבר. כל הזמן הוא אמר לי…"
הדיל: [בעברית] "יעבור, יעבור. כמה ימים וזה יעבור."
מתורגמנית: "נכון, זה עבר לאיזה תקופה, אבל אחר כך זה חזר."
נימר: אמא שלי הפסיקה לדבר איתי. הרגשתי רע. הרגשתי שזה לא המקום שלי, שאני מרגיש זר. הייתי בדיכאון, הייתי מבולבל. ואני אמרתי, "הכי טוב להתרחק מכל הבלאגן הזה."
[קול של מטוס ממריא]
רותי: נימר ארז תיק קטן וסיפר להדיל שהוא נוסע לבקר את אחותו בירושלים. אבל לנהג המונית הוא אמר לנסוע לנתב"ג. הוא ברח רחוק, עד אוסטרליה. הוא פגש שם חברה מפעם, מקנדה, מהתקופה של הסמים.
[מוזיקה ברקע]
נימר: היא מעשנת, והחברים, וכולם מסטולים. ככה אני הכרתי אותה והיא לא השתנתה. אבל אני רואה את עצמי חוזר. ולא רק זה, אני לא יכול לתפקד. אני כל הזמן חושב על הדיל. "מה עשיתי לה, מסכנה? הרסתי את החיים שלה." אז אני התקשרתי אליה, לראות אם הכל בסדר. ולא, הכל לא בסדר. היא הייתה בדיכאון, ושאלתי אותה "מה נשמע?" והיא אומרת, "למה עזבת?" אמרתי לה "אני פחדתי". היא ביקשה ממני "אתה רוצה לחזור?" אז אמרתי לה "כן". אז היא אמרה, "אז תחזור. מה שיהיה יהיה" וחזרתי. ואז נפגשנו באיזשהו מקום, בכנרת, וישבנו ודיברנו. וזה היה שונה קצת. באמת הכאבתי לה.
רותי: נימר לא באמת הצליח לברוח. האהבה שלו להדיל החזירה אותו. והדיל הייתה שם, לקבל אותו. היא לא ויתרה עליו. המאמץ שלו לברוח מהדיכאון, מהמחנק וממשברי הזהות, הפכו לחלק מהחיים שלהם. שדה התעופה היה שער מילוט בשביל נימר. כמה פעמים הדיל עצרה אותו בפתח הבית. בפעמים אחרות, הוא עצר את עצמו בכניסה לרכבת.
[הקלטה - הדיל מדברת בערבית ובמקביל מתורגמנית]
מתורגמנית: "הרבה פעמים רציתי להרים ידיים, כי לא היה לי קל. לא הצלחתי להבין את הכאב שלו. הוא לא הצליח להסביר לי. עליות, ירידות, הרבה זמן חשבתי שאני צריכה להתאמץ יותר. אולי אני צריכה לעשות משהו אחר. אבל היום אני יודעת שזה לא תלוי בי. זה תלוי בהרבה גורמים. בחיים, במה שעבר עליו בחיים. אמרתי לו, 'מה שלא יהיה, אני לעולם אמשיך לדאוג לך. אתה באחריותי, כמו הילדים שלנו, פאוזי וימאן, ולא רק כבעלי.'"
[מוזיקה]
נימר: ברגע שהבנתי שאני לא יכול לעזוב את אשתי, זה החיים שלי, אני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר בעולם, אז החיים הופכים להיות ורודים. הם היו אפורים לפני, עכשיו הם ורודים.
רותי: לנימר יש את המקום שלו. הוא השתקע בעכו, הקים משפחה חדשה, משלו. להדיל ולו יש שני בנים, פאוזי וימאן. ולהם יש לא מעט רגעים של אושר. אבל החיים כאן בארץ לא נותנים מנוח לשאלת הזהות.
[הקלטה] קריינית בטלוויזיה: "ושוב שלום לכם, אנחנו ממשיכים ללוות את ה…"
נימר: הלו?
[הקלטה - שידור בטלוויזיה עם דיווחים מהמלחמה]
רותי: מבצע "עמוד ענן", 2012. נימר בבית שלו בעכו, הוא והדיל יושבים בסלון, ושתי שיחות טלפון מתנהלות, בזו אחר זו.
נימר: מה נשמע? זה מומי.
רותי: בראשונה, הוא מדבר עם אחותו.
נימר: בסדר, מה קורה? בלאגן, אה?
רותי: הם דואגים לאמא שלהם, שגרה באשדוד ונמצאת תחת מתקפת רקטות.
נימר: מתי נפלו 3 טילים? [שתיקה] ולמה את לא אומרת לאמא להגיע אלייך? [שתיקה] יאללה, אם את תדברי איתה, תגידי לה שאני מחכה לה שתגיע.
רותי: בשנייה, הוא מדבר עם המטפל הסיעודי של אבא שלו, שגר בעזה, ומספר שטיל נפל לא רחוק מהבית שלהם.
[נימר מדבר בערבית בטלפון]
נימר: כל אחד בוכה. כל אחד אומר, שיפסיקו השני, שיפסיק השני. ישראל מפציצה את אבא שלי ב-Gaza, והחמאס מפוצץ את אמא שלי באשדוד. [מגחך]
רותי: ונימר, בין שני ההורים שלו, בין שתי זהויות באמצע, כמו מביט מבחוץ על מה שקורה. מתעקש לא לבחור צד ולא להיכנע להגדרות של אחרים על זהות ודת.
נימר: זה לא סוג דם שאתה… זה משהו שאתה יכול להגדיר. זה אתה אומר, אוקיי, אלו אומרים שאם אמא שלך יהודייה, אתה יהודי. אלו אומרים, אם אבא שלך מוסלמי, אתה מוסלמי. אז למי להקשיב? מי צודק? הרוב? אז זה מוסלמי. זה הרוב צודק? או היהו… אולי היותר ותיק? אז זה היהודים. מי צודק כאן? אי אפשר לדעת מי צודק. שתיהם לא צודקים. אני לא זה ולא זה. אני בן אדם.
[שיר בערבית]
מישי: תודה גדולה לבמאי הסרט "משפטי חיים", ירון שני ונורית קדר, שנתנו לנו גישה לחומרים שלהם והביאו לנו את הסיפור המדהים הזה. באתר שלנו Israelstory.org תוכלו למצוא קישור לסרט המלא. מאוד מומלץ.
מאיה קוסובר, שהצטרפה לצוות "סיפור ישראלי" בחודשים האחרונים מביאה לנו את הסיפור הבא: מערכה שנייה, "רדיו חזק".
[הקלטה מתכנית רדיו ישנה] שרה דורון: "שלום לכל הילדים ששומעים את מקהלה עליזה. כאן שרה דורון."
מאיה: כשהייתי קטנה היו משמיעים לי רדיו. המון רדיו.
[הקלטה מתכנית רדיו ישנה] מראיינת: "שמוליק, איך אתה חי עם התדמית הכפולה הזאת של…"
[רעשים של העברת תחנות ברדיו]
מאיה: ליד הלול שבו ישנתי, הייתה שידה ועליה עמד המכשיר והוא ניגן שעות ברצף.
[הקלטה מתכנית רדיו ישנה] מגיש: "ערב טוב, לעומת כל הדברים הפחות סימפטיים שנתנה לנו הקידמה, כמו…"
[הקלטה מתכנית רדיו ישנה] קריינית: "מצעד הפזמונים העבריים של גלי צה"ל. מגיש ארז טל."
[מוזיקה]
[הקלטה מתכנית רדיו ישנה] מגיש: "ערב טוב, שלום רב וחג שמח למאזינים בבית."
מאיה: הוא היה ממש בן משפחה.
[שיר מהרדיו ברקע]
מאיה: אני אוהבת לחשוב שזה מה שגרם לי להתאהב במדיום הזה. הרדיו של שנות ה-80 היה חלק משמעותי מפס הקול של הילדות שלי.
[הקלטה - שיר מ"פינת הילד"]
"הקשיבו הקשיבו
קִרְבוּ עכשיו לרדיו,
לְךָ בכפר וְלָךְ בעיר
נספר סיפור נשיר,
הֵאַסְפוּ, בּוֹאוּ כֻּלכם הפינה היא שלכם."
מאיה: והסיפור הוא לא רק על הרדיו, אלא בעיקר על האנשים שהשמיעו לי אותו, ההורים שלי. הם עברו לת"א לא מזמן, בני 60 וקצת, פנסיונרים שנראים צעירים ויפים, מלאי שמחת חיים. הסיפור הזה הוא עליהם. אבל כשהוא ישודר ברדיו הם ישמעו רק [שקט].
זה העניין בעצם. ההורים שלי לא באמת יכולים להבין את הקסם הזה של קולות בוקעים ממכשיר חשמלי.
[הקלטה]
מאיה: "אבא, מה זה רדיו?"
אבא של מאיה: "רדיו זה מכשיר שמדבר. שומעים כל מיני סיפורים סיפורים, ואני לא שמעתי כלום. לפעמים הייתי מסובב את הכפתור להגביר את הווליום ושם את היד על הרדיו ואז הייתי מרגיש את העוצמה."
מאיה: אבא שלי מספר איך הוא היה מגביר את הווליום, מניח את היד על מכשיר הרדיו, כדי להרגיש את העוצמה, ומנסה לדמיין את הקולות. ההורים שלי חירשים, שניהם. אבא שלי התחרש מדלקת קרום המוח בגיל חודשיים ואמא שלי נולדה חירשת. חירשים מדברים מוזר, כי הם אף פעם לא שמעו איך בני אדם אמורים לדבר. השפה בשבילם היא האותיות והמילים, חיקוי תנועות השפתיים והסמלים של שפת הסימנים, אבל אין לה צליל.
אז כשהייתי תינוקת הם היו מדליקים את הרדיו, כדי שאשמע דיבור תקין של אנשים שומעים. ולצד הצלילים שבקעו ממנו היה עולם שלם, כמעט מקביל, של קולות די מוזרים שליוו את הילדות שלי.
[הקלטה]
מאיה: "תמיד כשאני מספרת לאנשים שיש לי הורים חירשים, שואלים אותי "איך למדת לדבר?""
אמא של מאיה: "את היית שומעת."
מאיה: זה הקול של אמא שלי אומרת בפשטות "את היית שומעת."
[הקלטה - אמא של מאיה מדברת בצורה קשה להבנה]
מאיה: טוב, אז כמו שאתם שומעים, קשה להבין את אמא שלי. כאילו, אני רגילה לקול שלה, אבל בהתחלה באמת קשה. אז מעכשיו נעזור עם זה קצת.
[הקלטה - דיבוב] אמא: "הייתי שמה רדיו ושירים והייתי מזמינה את סבתא, כדי לספר לכם סיפורים, כי אני לא יכולה לספר סיפור עם מנגינה. הייתי טו טו טו טו… את מרגישה איך אני קוראת. זה לא כיף."
מאיה: הטכנולוגיה של שנות ה-80 הביאה איתה את הטייפ דאבל-קאסט ויחד איתו המון קלטות עם סיפורים. אבל דווקא אהבתי איך שהם קוראים לי סיפור, בקול האחר שלהם, בלי התחייבות למנגינה או לחרוזים. בטה טה טה טה טה, שאמא שלי מדברת עליו.
[הקלטה - מנגינה וסיפור מתוך קלטת ילדים, ובמקביל שומעים את אבא של מאיה מספר בקולו]
"בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן 5 קומות. ומי גר במגדל? בקומה הראשונה, תרנגולת שמנה. כל היום בביתה על משכבה מתהפכת. היא כל כך שמנה שקשה לה ללכת. בקומה השנייה גרה קוקייה…"
מאיה: בשבילי זה היה הדבר הטבעי. הקול של ההורים ששמעתי מגיל אפס. ידעתי שהם אחרים, שהם לא כמו כולם ושיש להם עוד הרבה חברים כמוהם. היום, כשאני מנסה לחשוב איך הם למדו לדבר, זה כמעט פלא בעיניי. כולנו למדנו לדבר בצורה טבעית וספונטנית משמיעה. היינו חקיינים. אבל ההורים שלי היו צריכים ללמוד לחקות שפה שהם אף פעם לא שמעו.
[הקלטה] סבתא של מאיה: "בגיל הכי צעיר התחלנו עם כל מיני מורים פרטיים ועם…"
מאיה: זאת סבתא שלי.
[הקלטה] סבתא: "כל מיני איך ללמד אותה לדבר וכל הדברים ש… שהיו מקובלים אז."
[הקלטה - דיבוב] אמא: "בגיל קטן, אני לא זוכרת, שנה-שנתיים משהו כזה, סבתא ישבה על ידי עם ראי והסבירה לי איך לדבר. היא לקחה לי את היד, מממ… ככה היא שמה את היד שלי על הפנים שלה ולפי האותיות, פה פה פה ואני הייתי מתאמנת."
[הקלטה] אמא: "הפה, הפה, הפה, הפה."
מאיה: היו מלמדים אותה איך להגות כל אות, כל הברה, כל צליל. לעקוב אחרי תנועות השפתיים, להבין את הניקוד, את התנועה של הלשון באות "נ" לעומת התנועה של הלשון באות "ל". את ההבדל בין "ב" ל"פ", כשהדף אמור להתנופף מההדף של האוויר.
[הקלטה]
מאיה: "סבתא, ולא דיברתם שפת סימנים בבית?"
סבתא: "לא ידענו, אסור היה."
מאיה: "מה זה, "אסור היה"? מי אמר שאסור היה?"
סבתא: "המחנכים. תשאלי את המורה אביבה, תשאלי את ד"ר חיגר. לא הרשו לדבר בשפת סימנים."
מאיה: "למה?"
סבתא: "כי היא למדה לקרוא שפתיים והיא למדה לתקשר עם שומעים, מה שהיום הרבה לא עושים את זה."
מאיה: בנקודה הזאת פער הדורות משחק תפקיד. היום כמעט כל החירשים גם דוברים את שפת הסימנים וגם קוראים שפתיים, ולפי כל המחקרים, אין סתירה בין שתי המיומנויות האלו, להפך. אבל אז לא ממש ידעו פה במדינה הצעירה איך לגדל ילדים חירשים, והילדות של ההורים שלי הייתה תקופה של ניסוי וטעיה.
[הקלטה]
אמא: [דיבוב] "בהתחלה, כשהייתי בת 3, אמא שמה אותי בגן ילדים שומעים, וההורים שלהם לא רצו לקבל אותי. ילדה חריגה. כאילו אני מפגרת, כאילו אני יכולה להשפיע על הילדים. ההורים שם התנגדו ואמא נעלבה מאוד."
סבתא: "ניסיתי להכניס אותה לגן רגיל, אז האמהות האלה בבני ברק לא רצו אותה. היא תדביק את הילדים של ה… היראות שמיים האלה. היא הלכה לגן של חירשים."
מאיה: "ואחרי זה בית ספר?"
סבתא: "גם כן, בית ספר של חירשים, עד כיתה ו'."
אמא: [דיבוב] "עשו ניסיון והעבירו אותנו לבית ספר "בלפור". זה היה הניסיון הראשון בארץ שבית ספר קיבל חירשים לכיתות רגילות."
מאיה: ואפילו כתבו על זה בעיתון. כשבאתי להקליט אותה, אמא שלי שלפה כתבה מצהיבה מ"ידיעות אחרונות" של 1963, שמתארת את הניסוי, החדשני לזמנו, של שילוב ילדים חירשים בסביבה שומעת. במרכז הכתבה תמונה קטנה בשחור לבן, בה רואים ילדה יפה עם עיניים גדולות מביטות בלוח.
אמא: זאת אני.
מאיה: בסוף הכתבה יש כותרת משנה קטנה "טוב מאוד". זהו חיבורה של מירה, אמא שלי, בנושא "עברנו לבית ספר בלפור". הכתיבה שלה משקפת את הדיבור ואת התחביר השונה של חירשים.
[מוזיקה]
[הקלטה - דיבוב] אמא: "ביום ראשון הלכתי עם אמא, בגלל שאני לא ידעתי איך לנסוע באוטובוס ואיך להגיע עד בית ספר "בלפור". הלכתי עם אמא ופגשתי את שרה ואסתר עם אמא שלה. ושאלתי את הילדות, "איפה המורה אביבה?" אמא שלי אמרה לי "לא לדבר בידיים". בשיעור האחרון הייתה לנו התעמלות. אנחנו היינו כמו קופות. מה שילדים עשו, גם אנחנו עשינו. אני אוהבת את בית ספר "בלפור". אמא וחברים שלי שאלו, "איך היה בבית ספר בלפור?" ואני אמרתי, "טוב מאוד".
בילדות היו לי פחדים. פחדתי מהחלומות. כל לילה הייתי נכנסת לישון במיטה עם אמא ואבא. ומאז שהביאו לי כלבה, כשהייתי בת 10, כל הפחדים נעלמו והיא הייתה ידידה שלי. היא עזרה לי המון מבחינת שמיעה. כשמישהו צלצל היא באה [נביחות כלב ברקע] וקפצה עליי ונבחה עליי ומשכה אותי לדלת. הבנתי שמישהו מצלצל ופתחתי. והיא, הכלבה, הייתה האוזן שלי. כלבים מרגישים שאני חירשת."
[מוזיקה]
[הקלטה - דיבוב] אמא: "אהבתי להסתכל בראי ולדמיין כאילו אני שומעת ואני מדברת כמו שומעים, ב… ב… ומהר מהר. אבל לא הייתי כמו כולם, לא שומעת. ואמא הייתה מסבירה לי מה שכולם מדברים ואני הייתי מאוד סקרנית. כל הזמן נדחפת. "מה היא אומרת? מה הוא אומר? מה, מה את אומרת?" הייתה לי חברה טובה טובה שומעת. היינו מבלות הרבה שעות. היא הייתה גרה במרפסת מולי והיינו מדברות בלי קול. ואנשים שעברו ברחוב הסתכלו, חשבו שדיברתי לשמיים או לעצים ולא ידעו שאני מדברת לחברה במרפסת ממול."
[מוזיקה]
מאיה: ידעתי שלאמא שלי היו גם חברות שומעות. אבל רק כשהקלטתי אותם, גיליתי שלאבא שלי הייתה חברה שומעת. זאת אומרת, הוא יצא עם מישהי שומעת.
[הקלטה]
אבא: [דיבוב] "כשהייתי רווק הלכתי עם בחורה שומעת ובינינו היה לנו טוב. בחברה הייתה לנו בעיה ואני הייתי מוגבל. לא שמעתי מה כולם מדברים, צחוק, סיפורים וזה. אז אמרתי לה שזה לא מתאים לנו להיות בחברה ונפרדנו ברוח טובה."
מאיה: "אני לא ידעתי אף פעם שהייתה לך חברה שומעת."
אבא: "קראו לה מינה."
מאיה: החרשות בעיניי ובייחוד באוזניי היא עולם שלם. תרבות, שפה. זו תופעה די מעניינת שסביב לקות מתפתחת קהילה סגורה עם מאפיינים ואפילו עם גאוות יחידה. רוב החירשים והחירשות שאני מכירה מתחתנים בתוך הקהילה עם חירשים וחירשות אחרים.
[הקלטה]
מאיה: "אבא, תספרו איך הכרתם."
אבא: [דיבוב] "תשאלי את אמא."
מאיה: "היא כל הזמן מדברת, תדבר קצת."
אבא: [דיבוב] "איך הכרנו?"
[אבא ואמא של מאיה מדברים ברקע הדברים של מאיה]
מאיה: אבא שלי חושב שהם הכירו במועדון של "שֶׁמַע", שזאת עמותה שמסייעת לחירשים וכבדי שמיעה, אבל הוא לא לגמרי זוכר. אמא שלי טוענת שזה היה במסיבה ושהיא התלבטה לגביו.
[הקלטה]
מאיה: "לא התחלת לחזר אחריה?"
אבא: "לא זוכר."
אמא: [דיבוב] "כמו מטורף הוא חיזר אחריי ואני התלבטתי."
מאיה: "אתה לא זוכר שחיזרת אחריה?"
אבא: "היו לי הרבה בחורות." [צוחק]
מאיה: בזמן שאבא שלי האדים וטען שהיו לו הרבה חברות, אמא שלי רצה לחדר השני וחזרה עם מזוודה קטנה, מפוצצת בעשרות מכתבי אהבה מאבא שלי. אחרי 42 שנות נישואין הוא מנסה לשכתב קצת ההיסטוריה אבל לאמא שלי יש הוכחות.
[הקלטה]
מאיה: "לא ראיתי אף פעם. אתה כתבת לה מכתבי אהבה?"
אבא: [צוחק]
מאיה: עוד גילוי חדש מבחינתי. לא ידעתי שהם שלחו אחד לשנייה מכתבים. האמת, זה די הגיוני כי הוא היה חיפאי, היא תל אביבית. בטלפון הם לא יכלו לדבר ועוד לא הגיע מכשיר הפקס, ששינה למשפחה שלנו את החיים.
[ברקע שומעים את ההורים מדברים וצוחקים]
[הקלטה]
אמא: [דיבוב] "את רואה? אני עקשנית. ואת כל הזמן אומרת לי, "לזרוק לזרוק", ואני החבאתי."
מאיה: "אמא, אני אומרת לזרוק שטויות, לא את הדברים האלה."
אמא: [דיבוב] "את רואה, מאיה, יש לך הפתעות." [צוחקת]
מאיה: אבא שלי נבוך. הוא מכחיש, אבל הוא חיזר אחריה בטירוף. המכתבים נשארו כדי להעיד. הם התחתנו ועברו לגור בחיפה. אבא שלי עבד ברפאל כטכנאי בכיר ואמא שלי עבדה כטכנאית מכונות בתעשייה הצבאית. שניהם היו החירשים היחידים במחלקות שלהם. בבוקר הם עבדו בעולם של השומעים, וזה לא היה קל. לא אפשרו להם להתקדם בסולם הדרגות והם תמיד היו צריכים לשאול מה אנשים מסביב אומרים. אבל אחרי הצהריים הם בילו יחד עם קהילת החירשים.
קשה להסביר, אבל זאת ממש קומונה כזאת של מלא אנשים שמכירים אחד את השני מילדות. יש להם שפה משותפת והם לא מפסיקים לדבר. מפגשים של חירשים נמשכים שעות, כמו מסיבת כיתה שלא נגמרת אף פעם. הם משתטים במשחקי חברה, תחפושות, חיקויים, הצגות, עם שמחת חיים כמו של ילדים.
יש חירשים שרוצים שהילדים שלהם גם יהיו חירשים ושהם יחיו באותו עולם כמוהם, אבל למרות שההורים שלי היו שלמים עם החירשות שלהם, כשהם התחילו לחשוב על ילדים משלהם, הם דווקא קיוו שנצא אחרת.
[הקלטה]
אמא: [דיבוב] "רצינו מאוד מאוד שיהיו לנו ילדים שומעים, כי ראינו שזה לא הכי טוב. יש מגבלה, יש מעצור, יש הרבה דברים שאנחנו מפסידים, ואני רוצה שיהיו לכם חיים יותר טובים משלנו."
מאיה: "כשנולדו לך ילדים, קיווית שהם יהיו שומעים?"
אבא: [דיבוב] "הכי חשוב זה הבריאות. מה שיהיה יהיה."
מאיה: "אז ילד חירש זה בריא או לא בריא?"
אבא: "לא יודע."
מאיה: ואחרי שנתיים וחצי נולד אחי הבכור והשומע, אורן. נולדתי 7 שנים אחריו, אבל את הסיפורים על אורן הילד אני מכירה בעל פה.
[הקלטה]
סבתא: "אורן היה בא הביתה, "אמא, שתתגנדרי ושתהיי יפה. מחר יש אסיפת הורים ושאני רוצה שתהיי יפה". הוא אף פעם לא חיפש תחליף לאמא שתבוא לשמוע באסיפת הורים. גם את החברים שלכם, תמיד הבאתם הביתה בשמחה כזו ולא… לא הסתרתם את ההורים מעולם. "יש לנו אמא ואבא חירשים"".
אורן: "אני כן זוכר בתור ילד…"
מאיה: זה אחי, אורן.
[הקלטה] אורן: "בשכונה, שישנם מצבים שאולי צוחקים מאחורי הגב, למרות שכמובן אני רואה את זה, על איך שההורים שלי מדברים ואיך שהם נשמעים וכולי."
מאיה: יש משהו מאוד שונה באיך שזוג חירשים מגדל ילד, אפילו בדברים הבסיסיים.
[הקלטה]
מאיה: "אז איך אתם ידעתם, כשאנחנו היינו תינוקות, שבכינו?"
אמא: [דיבוב] "היה פעמון מהבהב בכל הבית. וכשהייתם בוכים, הייתי קמה בקלות."
מאיה: אבל אז בתחומים אחרים, מסתבר, הם בדיוק אותו דבר.
[הקלטה - דיבוב] אמא: "הוא לא מתעורר. הייתי עושה לו…"
מאיה: אמא שלי מדגימה את המרפקיות הליליות שהיא הייתה מכניסה לאבא שלי בצלעות.
[הקלטה - דיבוב] אמא: "כדי שיקום ויעזור לי. גם אני אישה עובדת. הייתי קמה מוקדם בבוקר לעבודה. ואתם למדתם להכיר את ההבהוב. וכשהייתם צורחים, המנורה הייתה מהבהבת חזק יותר." [צוחקת]
[מוזיקה]
[הקלטה מתכנית רדיו ישנה] עלי מוהר: "נותנים הלילה שירים יפים ברדיו, לא? זאת הייתה הגיטרה הבוכה בעדנה של ג'ורג' הריסון. אנחנו חוזרים אל הביטלס כשהם כל אחד לחוד. שוב לנון, "Mind Games"."
[ברקע מושמע השיר "Mind Games" של ג'ון לנון]
[הקלטה - דיבוב] אמא: "פעם אחת המכשיר המהבהב עבד כל הלילה ולא הפסיק, והייתי עצבנית ולא ידעתי מה לעשות, ואני רואה שמאיה התינוקת הייתה רגועה, שקטה ולא זזה. שמתי יד על החזה שלה וראיתי שהיא שוכבת בשקט. שאלתי את אבא מה לעשות והוא אמר לסגור את המכשיר ואני לא יכולתי. אז לא ישנתי טוב כל הלילה, כי האור הבהב והבהב וזה הפריע לי. בבוקר קמתי ורציתי לבדוק מה קורה. ניגבתי אבק וראיתי שהרדיו עבד כל הלילה. בגלל זה המכשיר הבהב."
[הקלטה מתכנית רדיו ישנה] עלי מוהר: "אנחנו כבר נשאר עם הביטלס הלילה עד סוף התוכנית, הסוף קרוב. ובשלב זה תרשו לי לאחל לכם לילה טוב ונעים. כאן עלי מוהר, כאן גם פול מקרטני עם Baby's Request."
מאיה: אמא שלי מספרת איך כתינוקת הבנתי שהם חירשים. עמדתי בלול מחויכת, כי אהבתי לראות את האור המהבהב שמתרגם להם את הצרחות שלי ומודיע שעוד רגע הם יגיעו. היא מספרת גם איך בגיל חצי שנה, כשהתחלתי לזחול, הייתי מושכת בקצה המכנסיים שלה, כדי שתשים לב. בגיל שנה וחצי הייתי מתרגמת אותה בשיחות טלפון עם סבתא, שגרה בתל אביב. למדתי את זה מאורן, שסלל את הדרך לפניי, והיום הוא בעצמו אבא ל-3 ילדים.
[הקלטה] יובל: "אני יובל קוסובר, אני בת 6 ואני לומדת בכיתה א'3."
מאיה: זאת הבכורה. והסיפורים על החירשות מתגלגלים לדור חדש במשפחה.
[הקלטה]
יובל: "איך זה היה לגדול בבית של חירשים?"
אורן: "בשבילי זה היה דבר די טבעי, כי אני נולדתי בבית כזה, אבל איך את חושבת שזה היה?"
יובל: "לא קל."
אורן: "הם היו מבקשים ממני וממאיה שאנחנו נדבר עבורם בטלפון."
יובל: "תמיד הם היו מבקשים?"
אורן: "הם לא יכלו לדבר בעצמם."
יובל: "אז… אז דיברתם במקומם?"
אורן: "כן. כשהייתי בן 3 וחצי, כשהם היו צריכים למכור את האוטו, אני דיברתי בשמם. אנשים כל הזמן התקשרו ואני כל הזמן עניתי לטלפון ואמרתי "כן, האוטו הוא ככה והאוטו הוא ככה". את יכולה לדמיין כזה דבר, שכל שיחת טלפון אני מבקש ממך, "יובל, בואי תתקשרי במקומי"?"
יובל: "לא, אני לא יכולה."
אורן: "למה?"
יובל: "כי… כי…"
אורן: "זה היה מעצבן אותך?"
יובל: "כן." [צוחקת]
אורן: [צוחק] "אבל למאיה ולי לא הייתה ברירה, היינו חייבים לעזור. אז בגלל זה, זה נראה לך קשה?"
יובל: "כן."
אורן: "היום, כשאת עושה רעש בבית, מה אומרים לך?"
יובל: "שקט."
אורן: "שקט. אבל לנו לא היה מי שיגיד שיהיה… שנהיה בשקט. גרנו בבניין של 32 דירות. הבית הכי רועש היה הבית של החירשים. [מאיה צוחקת] כל היום צעקות ורעש ועניינים שם. ראית פעם איך השעון של סבתא וסבא עובד? שעון כזה שמרעיד את כל המיטה. ורררררר, כזה רעש הוא עושה."
יובל: "אה, ראיתי, ראיתי, ראיתי!"
אורן: "אז כשגרנו בבניין, השכנה מלמטה, במשך 30 שנה היא סבלה מהשעון של סבתא והיא הייתה קמה איתה ב-5 וחצי לפנות בוקר. כל בוקר, חוץ מבשישי ובשבת."
יובל: [צוחקת]
אורן: [צוחק] "בניין של 8 קומות, רואים את הדירה בקומה שלישית, פוףףף ככה מתנפחת לצדדים."
יובל: "יש לי קצת סבא וסבתא מיוחדים כאלה ו… לא שומעים, אבל אפשר לדבר איתם בשפת סימנים או לדבר לאט וברור, כדי שיבינו אותנו. הם לא יכולים לשמוע, כאילו יש להם פקק באוזן, אבל זה לא פקק."
מאיה: "הם מדברים כמו כולם?"
יובל: "כן, אבל קצת יותר לאט."
מאיה: "והקול שלהם, הוא נשמע כמו קול של בן אדם רגיל?"
יובל: "כן."
מאיה: "כן?"
אורן: "אבא, דרך אגב, אחד הדברים שרציתי להימנע מהם, זה שהוא יקרא לי בקולו הרובוטי."
אבא: [בקול מתכתי] "אורן."
אורן: "היה לנו הסכם בינינו, שכדי שהוא יקרא לי לעלות למעלה, כשהייתי משחק כדורגל למטה וכולי, אז הוא היה שורק לי שריקה חזקה…[שורק] זה היה ההסכם בינינו שהייתי צריך לעלות."
מאיה: "שלא ישמעו אותו קורא לך בשם?"
אורן: "כן. זה היה קצת מביך, ובכל זאת, גדלנו בשכונת חיים של פעם וזה לא… לא היה נעים שכולם ישמעו."
מאיה: "וכשאנחנו נולדנו, אתם הרגשתם שגם אנחנו עוזרים לכם, שאנחנו האוזניים שלכם, או לא כל כך?"
אמא: [דיבוב] "ביקשנו רק טלפונים. את רוב הסידורים עשינו לבד. ביקשנו רק טלפונים והיינו צריכים לפתות אתכם."
מאיה: הם היו צריכים לפתות בעיקר אותי. לא אהבתי להיות המבוגרת האחראית, להרים טלפון ולדבר בשמם. לתרגם שיחות ולפעמים גם ריבים או מחלוקות עם האדם שמעבר לשפופרת או מעבר לדלפק. היפוך התפקידים לא היה קל. העדפתי להיות הילדה וזה לא תמיד היה אפשרי.
[הקלטה]
מאיה: "אתם מרגישים, כשאנחנו היינו קטנים, שלפעמים ניצלנו את העובדה שאתם חירשים?"
אמא: [דיבוב] "בטח, הרבה! לא אמרתם לנו את האמת. הייתם מבריזים משיעורים."
[מנגינה במקצב טנגו ברקע]
מאיה: ברור לי שהם ידעו שעבדנו עליהם ועיגלנו פינות. וברור לי גם שהם נתנו לנו ליהנות מהספק, כמו איזה עסקה לא מדוברת שסגרנו איתם. "אנחנו נעזור בטלפונים ובהתמודדות עם החירשות ואתם תתנו לנו ליהנות מהיתרונות שלה". אז כשהברזנו מבית ספר, וזה בעיקר היה התחום שלי, והתקשרו לשיחת נזיפה, לא היה הורה שיענה לטלפון. וכשהיה צריך בית להזמין אליו את החבר'ה עד מאוחר ולעשות מלא רעש, זה תמיד היה הבית שלנו.
אני זוכרת שפעם הלכנו כל המשפחה לראות סרט גרמני על משפחה שההורים בה חירשים. קראו לו "לשבור את השתיקה", וכל הסרט לא הפסקנו לצחוק. היו שם מלא סצנות שתיארו רגעים מהחיים שלנו. למשל, כשהיה יום הורים בבית ספר והמורה אמרה שאני צריכה להשקיע יותר ושאני מפטפטת בלי סוף. תרגמתי, בלי קול, שאני תלמידה מצטיינת. וזה בדיוק מה שעשתה הילדה בסרט שראינו. בקיצור, אחי ואני נקרענו מצחוק וההורים שלנו קרצו לנו בהבנה. ובהפסקה איזו גברת דידקטית עם שפתיים קפוצות העירה לנו שחירשות היא לא נושא לצחוק עליו. אז אחי אמר לה, "תכירי, אלו ההורים החירשים שלנו."
[הקלטה]
מאיה: "אתה זוכר שהיינו עושים חיקויים של חברים של אמא ואבא?"
אורן: "כן."
מאיה: "אתה רוצה להרביץ איזה חיקוי?"
אורן: "זה יופיע ברדיו? ענק! [צוחק ומחקה] אבישי, אופיר."
מאיה: בבית שלנו היה מותר לצחוק על הכל.
[הקלטה]
מאיה: "עכשיו תספרו לי איזה בדיחות יש על חירשים."
אמא: [דיבוב] "הרבה. חירש אחד נסע לארצות הברית, רצה לבקר את החבר שלו. הוא לא זוכר באיזו קומה הוא גר ובבניין יש 102 קומות. הוא התחיל לצרוח וכל האורות בבניין נדלקו ורק דירה אחת נשארה חשוכה. אז הוא הבין שהחבר שלו גר שם."
מאיה: הסיפור התחיל ברדיו שניגן מעל הלול שלי. היום אני עובדת ברדיו וגם מלמדת רדיו. בחרתי לעשות את הדבר הכי רחוק מהחירשות. העולם שלי מלא בצלילים, קולות, מוזיקה, שפה. כל אלו לא ממש נקלטים ברדאר של ההורים שלי.
[הקלטה]
מאיה: "חוץ מזה, אני עובדת עכשיו, לא סיפרתי לכם, בתוכנית רדיו בגלי צה"ל. לתוכנית קוראים "סיפור ישראלי"."
אני מנסה להסביר לחירשים שלי מה זה "סיפור ישראלי". אמא שלי שואלת אם היא יכולה להתעשר מזה.
[הקלטה]
אבא: [צוחק]
מאיה: "זה מתאים לך, למה? כל החיים, מה את מבקשת? סיפורים סיפורים, זה מלא סיפורים."
אבא: [דיבוב] "אבל אנחנו לא נשמע את הסיפורים, מה עושים?"
אמא: [דיבוב] "צריך תרגום."
מאיה: [בטלפון עם אחיה] "אורן, מה, אורן? לא מרכלים. עכשיו אני מנסה להסביר להם מה זה "סיפור ישראלי" ברדיו. אבא אומר לי, "טוב, הכל טוב ויפה, אבל איך אנחנו נשמע את הסיפורים האלה?""
אורן: [צוחק] "צודק."
מאיה: "אז אמרתי, "אתם לא תשמעו אותם". ואמא אומרת לי, "לא משנה, את תתעשרי?" - אתם רוצים להגיד משהו לאורן? - הכל בסדר."
הסיפור הזה נגמר ברדיו שמספר את הסיפור המשפחתי שלהם ושלנו. היום יש טכנולוגיות מטורפות, שיכולות לגרום לילדים שנולדים חירשים לשמוע.
[מוזיקה ברקע]
אבל להורים שלי זה מאוחר מדי. הם לא בחרו בחירשות שלהם, אבל הם רגילים אליה ומחבקים אותה וגם אנחנו. כי כמו שסבתא אביבה תמיד אמרה…
[הקלטה] סבתא אביבה: "תמיד אמרתי שמשפחה לא בוחרים. צריכים לדעת למי להיוולד. גם את זה אמרתי."
מישי: "סיפור ישראלי" יוצא לפגרה עכשיו, כדי לעבוד על העונה השלישית, שאנחנו מקווים ומאמינים שתהיה הארוכה והטובה ביותר שלנו עד כה. נזכיר לכם, פעם אחרונה העונה, על עמוד הפייסבוק שלנו, תחת השם "סיפור ישראלי". שם תמצאו עדכונים לגבי העשייה וכמובן הודעה על תאריך החזרה. אם עוד לא עשיתם את זה, תנו לנו לייק ותשתפו את הפוסטים שלנו. זאת הדרך המרכזית שלנו לגדול ולהגיע לאוזניים חדשות.
האתר שלנו IsraelStory.org עומד לעבור שיפוץ רציני מאוד בתקופה הקרובה, כך שתמשיכו להיכנס ולראות את כל האקסטרות שאנחנו מעלים לשם.
והפעם, לכבוד ההורים של מאיה, אנחנו מניעים תהליך שכבר נמצא בתכנון הרבה מאוד זמן. באתר שלנו תוכלו לקרוא תמלול מלא של הפרק הזה ובקרוב גם של כל שאר הפרקים הקודמים שלנו. אז בין אם אתם חירשים או נעזרים בתוכניות שלנו כדי ללמוד עברית, או כמו חבורת תיאטרון אחת שפנתה אלינו לא מזמן, ממחיזים חלק מהסיפורים שלנו, זה יהיה שם בשבילכם. וכמובן, אם יוצא לכם מזה משהו מעניין, תמיד נשמח לשמוע.
על הפרק של היום תודה לאלכס קלוד, שני טל, מרק פרימן וניר לייסט. צוות התוכנית כולל, יחד איתי, את רועי גילרון, שי סתרן, מאיה קוסובר, נאוה וינקלר, והמתמחים שלנו, דור דנינו, שני טוריסקי, בארי פינקל ובני בקר.
המפיק הראשי שלנו הוא יוחאי מי-טל, שביקש למסור תודה מיוחדת לכל האנשים המדהימים, שמעלים קבצים ל-freesound.org. כמו למשל, פרנק בליד, שהביא לכם סאונד של זחל אוכל, בסיפור של הצרעה והג'וק. ויש עוד מלא צדיקים. תודה לכם.
תודה גם למאיה להט, מאיה גייר ואחרונה חביבה, המפיקה שלנו, גאיה עופר. אמרתי לה השבוע, שנראה לי שמדברים קצת יותר מדי בחדר האוכל של גל"צ, על מי נדפק בתורנות השמירה בתחנה. היא הסתכלה עלי ואמרה, [הקלטה של דנה, אחות של מישי מתחילת הפרק] "מישי, זה לא נכון. הכי הרבה מדברים על זה שאין לך חברה". אז עד לתחילת העונה הבאה, ממני, מישי הרמן, ומכל צוות סיפור ישראלי, שלום שלום.
[השיר "רדיו חזק" של להקת "תיסלם"]
"היא שנולדה בכפר מנותק
ולא שמעה על חום או מחנק,
שם שמן טוב לא טוב משם,
כל כך שקט בא להירדם.
חייכי אלי בין השיחים,
חייכי אלי כשהם נחים
והם לא אוהבים.
היא אוהבת רק רדיו חזק
אוהבת רדיו חזק
אוהבת
שמנגן.
היא רק רואה אותנו שרים
היא לא שומעת מה מדברים.
כתבי אלי מה רצונך,
כתבי אלי דרך אזנך,
מעור התוף לעור הסנר
בתוך ראשך שקט שורר
והם לא אוהבים…
כן, היא הוכתה באור סנוורים
ולא תשמע ניסוי צופרים
היא לא תמנע אש בשדות
כי יש לה אוזניים כבדות
קבלי אותי בין המילים
קבלי אותי בין השבילים
והם לא אוהבים…"
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments