הפרק הראשון שלנו עוסק, איך לא, בהתחלות. ואם נדייק, בהתחלות מחדש. אנחנו מביאים ארבעה סיפורים על אנשים (וגם מקומות!) שמתחילים שוב. יש לנו סיפור על טרמפיסט במסע פוסט-פרידה, סיפור על מוזיקאית עם פגיעת מח שבצורה מפתיעה דווקא די מועילה, סיפור על התחדשות בכרמל שאחרי השריפה וגם סיפור קצר מפי אתגר קרת.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/07/2013.
[צליל הקשה על מקשי הטלפון, טלפון מצלצל]
[הקלטה]
ארי: "הלו."
מישי הרמן: "שלום, ארי?"
ארי: "כן."
מישי: "אהלן, מדבר מישי."
ארי: "שלום לך."
מישי: "ארי, אתה יכול לספר לי על הטלפון שקיבלת בתחילת הקיץ?"
ארי: "כן. אבא של דפני ליף, חבר טוב מאוד שלי מילדות, צלצל אליי יום אחד והוא ביקש את עזרתי, שאם אני שומע על איזה דירה פנויה להשכרה, להגיד לו כי דפני מחפשת. ואז כעבור כמה, איזה שבוע, שבועיים, שמעתי על איזה דירה פה באזור, אז צלצלתי אליה, ודיברתי איתה ואמרתי לה שיש דירה פנויה להשכרה, והיא אמרה לא, זה כבר לא חשוב, אני עכשיו, אני כבר… מחר אני פותחת אוהל ברוטשילד וזה כבר לא רלוונטי, אני נמאס לי מכל הדבר הזה וזהו, והיתר היסטוריה, למחרת היא באמת פתחה אוהל ו…"
מישי: "אז אתה רוצה להגיד לי שבעצם אם היית חוזר אליה כמה ימים קודם לכן, כל הקיץ שלנו היה נראה אחרת?"
ארי: "אוף, אתה יודע מה? לא חשבתי על זה ככה, אבל כן, אולי… יכול להיות, זה לא… לא מן הנמנע, אבל היא, אם לסבתא היו גלגלים, אני לא יודע מה היה קורה לה. בסופו של דבר אנחנו יודעים מה קרה, זהו."
מישי: "כן. על הכיפאק."
ארי: "היא פתחה את האוהל והיתר זה היסטוריה. [מישי צוחק] אוקיי."
מישי: "אוקיי, תודה."
ארי: "כן, ביי."
מישי: "ביי."
[השיר "יכול להיות שזה נגמר" בביצוע אריק איינשטיין]
מישי: [על רקע השיר] זה היה ארי בן שבתאי, מלחין שגר בתל אביב. כשהקלטתי את השיחה איתו, כבר לפני יותר משנה, המחאה עוד הייתה יחסית טרייה, ועוד הייתה באוויר איזה תקווה, קצת נאיבית אולי, שהחברה שלנו עומדת להתחיל מחדש, שדברים ממש יכולים להשתנות, איזה ריסטארט מוחלט, מאז המחאה היו לנו הרבה התחלות. שכנים במדינות ערב החליפו שליטים, גלעד שליט חזר הביתה, יאיר לפיד החליף את הטריקו השחורה בחליפת שר האוצר, אבל לכל אחד מאיתנו גם היו רגעים כאלה, כשעומדים בצומת דרכים וצריך לקחת פסיעה ראשונה לכיוון חדש.
[המשך השיר]
"…תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד
שני עצים שיקמים, אנשים יפים מלאים חלומות
ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות,
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת…"
מישי: [על רקע השיר] ברוכים הבאים לתוכנית הראשונה של "סיפור ישראלי". בחודשים הקרובים אנחנו נהיה כאן כל שבוע, ונבלה יחד את מה שמשטרת התנועה אמרה לנו, שהיא השעה הכי פקוקה בשבוע. לי קוראים מישי הרמן, ואוקיי, אוקיי, אולי כדאי גם להגיד איזה מילה על התוכנית החדשה שלנו, אז הרעיון של התוכנית זה סיפורים. חלקם יסופרו על ידי עיתונאים או אנשי רדיו, סופרים או אמנים, וחלקם סתם על ידי אנשים רגילים שיספרו את הסיפורים הקטנים שלהם.
והעניין הוא שאנחנו הולכים להביא לכם סיפורים שאתם לא הולכים לשמוע בשום מקום אחר. לא חדשות, לא אקטואליה, אלא סיפורים ישראלים. בכל פרק יהיה לנו נושא, ונביא לכם כמה סיפורים שונים שקשורים אליו. והשבוע, לרגל ההשקה, התחלות מחדש.
[המשך מנגינה מהשיר]
אז מה יש בעצם בהתחלה מחדש שגורמת לנו להתרגשות כל פעם? אולי התחושה של הזדמנות חדשה, לוח נקי, כמו מתי שעולים כיתה והמורה החדשה לא יודעת איך התנהגנו בשנה שעברה, אז אנחנו יכולים פתאום להמציא את עצמנו מחדש או אולי עצם זה שזה עתה סיימנו פרק ארוך, ועכשיו אפשר להתרווח. אולי איזה אופטימיות תמידית כזו, שעתיד תמיד יהיה יותר טוב מהעבר והשבוע אנחנו מביאים לכם ארבעה סיפורים של התחלות מחדש.
אתם יכולים למצוא את כל הפרקים שלנו מיד אחרי שישודרו ברדיו, באתר החדש והמהמם שלנו, www.israelstory.org, או אתם יכולים גם פשוט להכניס "סיפור ישראלי" בגוגל, אנחנו הדבר הראשון שעולה. באתר תוכלו למצוא לא רק את הפרקים ואת הסיפורים, להרבה מהסיפורים יש כל מיני אקסטרות, תמונות, לינקים, סרטונים, אז כנסו, ממש כדאי.
מערכה ראשונה, "תגיד, אחי, לאן אתה מגיע?" סיפור מסע על גמישות בדרכים. מערכה שנייה, "גויאבה", סיפור קצר מפי אתגר קרת. מערכה שלישית, "דיסהרמוניה", כשהעולם נשמע לגמרי אחרת, על איך לומדים מחדש לשמוע מוזיקה. ומערכה רביעית, "אורן, אלון ומה שביניהם", מאבקי שליטה ביער שרוף. אז יש לנו היום תוכנית גדושה, ואנחנו מאוד מקווים שתישארו איתנו.
[המשך השיר]
"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי,
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי."
מישי: מערכה ראשונה, "תגיד אחי, לאן אתה מגיע?" סיפור על מסע טרמפים שיצאתי אליו בחיפוש אחר הגמישות. יש רגעים כאלו בחיים, רגעים שמחלקים את הסיפור שלנו ללפני ואחרי.
[מוזיקת רקע]
רגעים שבהם מתחילים מחדש, כששומעים רעיון מרענן שמשנה את החשיבה, כשעושים מעשה לגמרי לא טיפוסי, שמאתגר את הזהות שכבר היינו בטוחים שהתקבעה. רגעי הרהור שמהם מתחילים ספירה חדשה, סיפור חדש. לכל אחד מאיתנו יש את הרגעים האלו, או אולי את הרגע הזה, ושלי הגיע באמצע הלילה בקבינה של סמיטריילר, איפשהו על הגבול בין צרפת לבלגיה.
[רעש משאית חולפת]
חברה שלי, נועה, נפרדה ממני בסוף הקיץ של שנת 2008. עד אותה פרידה כבר יכולתי, פחות או יותר, לדמיין איך יראו שאר החיים שלי, הרגשתי בשליטה, כמובן שעוד נותרו הרבה נעלמים, לא ידעתי איפה אני רוצה לחיות, או במה אני רוצה לעסוק בחיים. אבל הזוגיות הייתה כעוגן, הייתי מסודר, המסלול היה נורא ברור, כך שהפרידה, כמו פרידות רבות אחרות, קצת היממה אותי. אבל היה משהו שנועה אמרה במהלך השיחה האחרונה שלנו, שגרם לה להיות רגע שהרצתי שוב ושוב בראש. אחת הסיבות שהיא עוזבת אותי, היא שיתפה, הייתה שאני לא מספיק גמיש, לא ממש הבנתי בזמנו למה היא מתכוונת, אבל שיערתי שזה לא משהו שאני יכול לשפר בעזרת שיעורי פילאטיס או יוגה. אז החלטתי לבלות את החודשים שלאחר מכן, בזמן שלמדתי באנגליה, בניסיון להבין מהי גמישות, ואיך אני יכול להפוך להיות גמיש יותר. פסלתי המון רעיונות בדרך, עד שבאיזשהו שלב הגעתי למסקנה שתחושת הנחת שלי, תחושת השליטה המדומה בחיים, היא היא שמרחיקה את הגמישות. ניחשתי שיהיה טוב לזרוק את עצמי לתוך סיטואציה שבה יש לי מעט מאוד שליטה על מה שקורה, אבל איך עושים את זה? לא הייתי ממש בטוח. רציתי להיות עלה נידף ברוח, נתון לגמרי לחסדיהם, לגחמותיהם של אחרים. בלילה אנגלי גשום אחד בא לי רעיון.
[קולות רעמים]
לא בטוח שהוא היה טוב מאחרים, אבל ההתרגשות שבאה עמו הכניסה אותי לפעולה.
[מוזיקת רקע]
עוד באותו ערב הכנתי שלט מקרטון וכתבתי עליו באותיות גדולות וכחולות "anywhere". למחרת בבוקר נעמדתי מחוץ לקולג' שלי בקיימברידג', מוכן לתפוס טרמפים לכל מקום שנהגים יציעו. אמנם הייתי באמצע הסמסטר, אבל ידעתי שמסע כזה יהיה משמעותי יותר מעוד כמה הרצאות וימים ארוכים בספרייה, הוא ילמד אותי להיות גמיש. לכאורה לא היה למסע הזה יעד מוצהר אבל כנראה שאת הדחף לשליטה קשה היה לזנוח לגמרי, בתוך תוכי קיוויתי שאם הדברים ילכו ממש, אבל ממש טוב, אולי אגיע לסביליה בספרד.
[נגינת גיטרה]
הייתה לי איזו פנטזיה, בעקבות שיר של דיוויד ברוזה והאופרה של רוסיני, לפגוש סַפָּר מסביליה ולשאול אותו איך נהיים גמישים.
[השיר "בנהר של סביליה" בביצוע דיוויד ברוזה]
"ילדתי אל הים היא הולכת
גלים וצדפים היא סופרת
אבל רק את עצמה היא פוגשת
שם בנהר של סביליה
שם בנהר של סביליה."
מישי: ממש יכולתי לדמיין את הסַפָּר הזה, יקראו לו פדרו או אולי חואן קרלוס, הוא יהיה קצת שמן ומזיע, עם שפם שחור ובלורית מדובללת שמנסה, אבל ממש לא מצליחה להסיט את תשומת הלב מקרחת מתפשטת, הוא ידבר בקול רם, עם תנועות ידיים מוגזמות ומבטא ספרדי כבד.
הימים הראשונים של מסע הטרמפים ברחבי אנגליה היו מלאי הרפתקאות. יום שלם של מילוי מכונות שתייה עם איזה פקיסטני מברמינגהם, תיפוף בחזרה של להקת פאנק של תיכוניסטים במרתף של בית בקנט, ולילה שלם באינטרנט קפה בלונדון, בניסיון להתחמק מהצעות הזימה של הומו מרוקני, שבסוף עוד גנב את ה-Nikon D40 שלי. זה היה כל מה שחיפשתי, הייתי לעלה נידף ברוח, האקראיות הכתיבה את ימיי.
ואז מצאתי את עצמי עולה על טרמפ עם משפחה צוענית שעשתה את דרכה להולנד, והעלתה אותי למעבורת מדוֹבֶר באנגליה לקאלֶה בצרפת. ובעודי על סיפון האונייה, עוד נאחז בשרידי השליטה הנוקשים, ניגשתי לקפיטריה של נהגי המשאיות לראות אם מישהו נוסע לספרד, היו המון, אבל אף אחד לא הסכים לקחת אותי, אף אחד, כלומר, חוץ מ-ולדימיר.
[מוזיקה צוענית ברקע]
מהרגע הראשון היה ברור ש-ולדימיר לא מדבר מילה באנגלית. שאלתי אותו לאן הוא נוסע, והוא אמר "ספיין", מה שריגש אותי מאוד, ושאלתי אם אני יכול להצטרף. הוא כנראה לא הבין אותי, ואמר שכן. אז עליתי לסמיטריילר שלו, ותוך בערך חצי דקה, מיד אחרי שהוא אמר "ג'ורג' בוש, ג'ורג' בוש", עייפנו את כל אוצר המילים המשותף שלנו. וכך נסענו לנו בשקט מוחלט, עד שכעבור איזה שעה ולדימיר לקח פנייה מפתיעה שמאלה לכיוון בלגיה. הסתכלתי עליו ואמרתי לו "ולדימיר, ספיין, ספיין", תוך כדי שאני מנופף בידי דרומה לכיוון ספרד.
[נגינת כינורות ברקע]
אבל ולדימיר פשוט הסתכל עליי, מבולבל כולו, ואמר "No, no Spain, Ukraine". אם עד עד אותו רגע ה-anywhere הקצת שאנטי שלי התנהל בגבולות יחסית נורמליים, מוכרים, פתאום מגיע ה-ולדימיר הזה והאוקראינה שלו, והכריח אותי בפעם הראשונה במסע להתמודד עם חוסר שליטה אמיתי. הכל קרה מאוד מאוד מהר, והדבר היחיד שעלה לי בראש היה שזו הזדמנות מצוינת להתאמן בלהיות גמיש. אז בארבעת הימים הבאים, ולדימיר ואני חצינו את אירופה, בשקט טוטאלי, בדרכנו לאוקראינה.
בגבול בין סלובקיה ואוקראינה עצרו אותנו. התברר ש-ולדימיר היה בעיצומו של מסע הברחה של אלפי בובות ברבי מזויפות. בילינו יומיים באיזה תא מעצר במעבר הגבול, עד שהגיע שוטר אוקראיני שדיבר מספיק אנגלית כדי להבין שאני סתם איזה טרמפיסט, ושחרר אותי. ואז, קצת כמו בסצנה הזאת מ-Forrest Gump, שבה הוא פשוט ממשיך וממשיך לרוץ, חשבתי שאם כבר הגעתי כל כך רחוק, למה בעצם לא להמשיך? שהרוח הזאת כנראה חזקה ממני, וצריך פשוט לתת לה לעשות את שלה.
[מוזיקת בנג'ו]
כך תפסתי טרמפים בכל אוקראינה, ביליתי שבת מוקף בחסידי ברסלב באומן, [קולות שרים "מצווה גדולה להיות בשמחה"] ובסוף הגעתי למוסקבה בדיוק בזמן כדי לתפוס את הרכבת הטרנס סיבירית שחצתה את כל רוסיה, [קול צופר רכבת] את מדבר גובי במונגוליה, ועצרה אחרי שמונה ימי נסיעה רצופים בבייג'ין. לאורך כל הדרך הקשבתי, צמא לחוכמת חיים זרה שתכניע את שאריות חוסר הגמישות שלי, יותר ויותר משוכנע שאני צריך לאמץ גישה חדשה לעולם, להפסיק להתנהל כמפגין עם איזה מגפון רועש שמנסה לכפות את קולו על המציאות, ובמקום זה להיות סייר, חוקר או מגלה ארצות שמהלך עם משקפת בידו, שקט, מקשיב, לומד.
[מוזיקה שקטה ברקע]
בשעת לילה מאוחרת, באכסניית מטיילים מוזנחת ועלובה בקייב, פגשתי את בריאן, אוהד הוקי קרח מוזר מקנדה. תוך כדי שיחת טיילים פילוסופית טיפוסית, מהשיחות האלה שנגמרות באכילת קורנפלקס בשש בבוקר, הוא שיתף אותי בציטוט אהוב עליו של שחקן ההוקי ויין גרצקי.
[הקלטה של שדרן ממשחק הוקי]
מישי: "You miss 100% of the shots you never take", גרצקי פעם אמר. אתה מחמיץ מאה אחוז מהבעיטות שאתה לא לוקח.
כמה שבועות אחר כך, ב-אוּלָן בָּטוֹר בירת מונגוליה, בחורה שוודית נעימה בשם ליסה, שחלקתי איתה תא שינה ברכבת, החזירה עם ציטוט שנראה כמעט הפוך. "החיים", ג'ון לנון טען, "זה מה שקורה כשאנחנו עסוקים בלעשות תוכניות אחרות."
[השיר "Beautiful Boy" בביצוע החיפושיות]
“Life is what happens to you
while you`re busy making other plans…”
גם היום, שלוש שנים אחרי אותו טיול, אני עדיין לא בטוח מי מהם, גרצקי או לנון, צדק. אני אפילו כבר לא לגמרי בטוח שהם כל כך שונים זה מזה, אבל ביחד, השילוב ביניהם השאיר אצלי משהו מאוד משמעותי.
אחרי כמה שבועות בסין, האימיילים מהמנחה שלי באוניברסיטה החלו להיערם ב-inbox. יש גבול, ידעתי, למספר הפעמים שאפשר לטעון שכנראה בדיוק פספסנו אחד את השני במסדרונות המחלקה. הבנתי שהמסע שלי הגיע אל קיצו, ושכנראה אין לי מספיק זמן לעשות את דרכי חזרה בטרמפים.
[קול של כרוז בשדה התעופה]
הפקיד הסיני בשדה התעופה בבייג'ין נראה די משועשע כששאלתי אותו מה הטיסה הכי זולה שיוצאת לכל מקום מערבה באותו היום, הוא חיפש במחשב ואז הפנה אליי מבט מעודד ואמר שיש לי מזל כי ממש בעוד שעתיים יש טיסה לא לגמרי מלאה, ואפילו די זולה. "לאן?" שאלתי אותו, והוא ענה, "לספרד".
[מוזיקת גיטרה ברקע]
קשה היה לא לחייך אל מול האירוניה הזאת. למרות שעל השלט שלי היה כתוב "anywhere", כשיצאתי בכל זאת היה לי חלום כמוס להגיע למקום מאוד ספציפי ואחרי שסוף סוף השתחררתי מאותו חלום, אחרי שבאמת הפקדתי את גורלי בידי המזלות, והשלמתי עם זה, ואפילו שמחתי, דווקא אז הרוחות הובילו אותי לאותו המקום ממש. הגעתי בסוף לסביליה, ומצאתי סַפָּר, שלא היה יכול להיות רחוק יותר מאותו פדרו או חואן קרלוס שדמיינתי. קראו לו מוסטפא, הוא היה בן 21, והוא היגר לספרד מאלג'יריה כמה חודשים קודם לכן, הוא לבש צמיד טומי הילפיגר מעור, היה לו פירסינג בגבה, והוא לא היה מקריח בכלל.
נעימות הגיטרה האנדלוסית שניגנו ברקע של הפנטזיה שלי התחלפו במציאות בסלין דיון שרה את שיר הנושא מטיטניק.
[השיר "My Heart Will Go On" בביצוע סלין דיון]
“Near, far, wherever you are
I believe that the heart does go on…”
מוסטפא סיפר אותי, תספורת נוראית, ושלח אותי לתפוס טרמפים אחרונים חזרה לאנגליה. חזרתי, איך לא, ביום גשום. הורדתי את התיק, הנחתי את שלט הקרטון שליווה אותי כל הדרך במגירה, וחזרתי לחיים. קצת, כך קיוויתי, אבל רק קצת יותר גמיש.
[נגינת גיטרה ברקע]
ולפעמים אני עוד תוהה עד כמה באמת התגמשתי ומה היה קורה אילו מסע "anywhere" הזה לא היה לוקח אותי להרפתקאות מסביב לעולם, אלא היה מסתיים, נניח, סתם בפאב השכונתי במורד הרחוב.
מערכה שנייה, "גויאבה". אתגר קרת, שהשתתף באופן די קבוע בתוכנית שלנו, מקריא את סיפורו.
אתגר: "גויאבה". [מקריא]
"קול מנועי המטוס לא נשמע, דבר לא נשמע, מלבד אולי בכיין החרישי של הדיילות במרחק כמה מושבים מאחוריו. מבעד לחלון האליפטי, הביט שקדי בענן שריחף ממש מתחתיו, הוא דמיין את המטוס נופל דרכו כמו אבן, מנקב בו חור ענקי שיאטם במהירות עם רוח ראשונה, ולא יותיר אחריו אפילו צלקת. "רק לא ליפול", חשב שקדי, "רק לא ליפול".
[מוזיקה מכאנית]
ארבעים שניות לפני ששקדי נגמר, הופיע מלאך לבוש כולו לבן, וסיפר לו שזכה במשאלה אחרונה בחייו. שקדי ניסה לברר מה זה בדיוק זכה, האם מדובר בזכייה כמו בהגרלה, או במשהו טיפה יותר מחמיא, זכה מלשון זכות, כפרס על מעשיו הטובים? המלאך משך בכנפיו. "לא יודע", הוא הודה בכנות מלאכית. "זכה, אמרו לבוא ולהגשים בזריז, לא אמרו למה".
"חבל", אמר שקדי, "כי זה דווקא סופר מעניין, במיוחד עכשיו כשאני עומד לעזוב את העולם הזה והכל, מאוד חשוב לי לדעת אם אני עוזב אותו סתם בר מזל, או עם איזו טפיחה על השכם".
[מוזיקה]
"40 שניות ואתה נופח", אמר המלאך בקול אדיש, "אם אתה רוצה לטחון את זה ב-40 האלה, זה בסדר מבחינתי לגמרי, רק תפנים שחלון ההזדמנויות שלך הולך ונסגר". שקדי הפנים ומיהר לבקש, אבל לא לפני שטרח להעיר למלאך שיש לו דיבור משונה, זאת אומרת, יחסית למלאך. המלאך נעלב. "מה זאת אומרת יחסית למלאך? שמעת בחיים שלך מלאך מדבר שאתה זורק לי דבר כזה? לא יודע, שקדי."
המלאך נראה פתאום הרבה פחות מלאכי ונעים וזה עוד כלום לעומת איך שנראה אחרי ששמע את המשאלה. "שלום עולמי?", הוא זעק בזעם, "שלום עולמי? אתה צוחק עליי".
ואז שקדי מת.
[צליל מונוטוני]
שקדי מת, והמלאך נשאר, נשאר עם המשאלה הכי מעיקה ומסובכת שאי פעם התבקש להגשים. לרוב אנשים מבקשים מכונית חדשה לאישה, דירה לילד, דברים סבירים, נקודתיים. אבל "שלום עולמי" זה חתיכת תיק.
קודם הבן אדם מציק לו עם שאלות כאילו 144, אחר כך מעליב אותו שהוא מדבר משונה ולקינוח משחיל לו שלום עולמי. אם הוא לא היה נופח, המלאך היה נדבק אליו כמו הרפס, לא מרפה עד שיחליף משאלה, אבל הבן אדם כבר שיגר את הנשמה שלו לרקיע השביעי ולך תחפש אותו שם עכשיו. המלאך נשם נשימה עמוקה. "כולה שלום עולמי", הוא מלמל לעצמו, "כולה שלום עולמי".
[מוזיקה]
בזמן שכל זה קרה, הנשמה של שקדי כבר הספיקה לשכוח שהייתה פעם מישהו שקראו לו שקדי והתגלגלה לה זכה וברה, יד שנייה כחדשה בתוך פרי, כן פרי, גויאבה. לנשמה החדשה לא היו מחשבות, לגויאבה אין מחשבות, אבל היא הרגישה. היא הרגישה פחד איום ונורא, היא פחדה שתיפול מהעץ. לא היו לה מילים לתאר את הפחד הזה, אבל אם היו, זה בטח היה משהו בסגנון "אימא'לה".
ובזמן שהייתה תלויה על העץ, חרדה, החל לשרור בעולם שלום עולמי. אנשים כתתו חרבותם לאתים, וכורים גרעיניים הוסבו בזריזות ובתבונה למטרות שלום, אבל כל זה לא הרגיע את הגויאבה בכלל, כי העץ היה גבוה, והאדמה נראתה רחוקה וכואבת. "רק לא ליפול", חששה הגויאבה בלי מילים, "רק לא ליפול"."
[השיר "ארול" בביצוע מאיר אריאל]
"בסוף מצאו אותו זרוק מתחת
עץ אשכוליות אחד
חשבו שזהו זה הרי הכל יכול להיות מחד
מאידך התברר
שזה לפי שעה בסדר
שתי סטירות הוא התעורר
אם כי בדרך אל החדר
הוא חשב שאם ממילא
גוררים אותו שני אלה
ושקע שוב בתנומה
נו, מה
כל עוד נמשך את הגרירה
זה רק נגמר בעוד סטירה
ארול, ארול."
מישי: אתגר קרת, מתוך ספרו האחרון, "פתאום דפיקה בדלת."
[המשך השיר]
"יום אחד צץ ממעבה מחלפותיו
ואז כולם ראו לו את הלבנונית
רוחיק אהבה אותו למרות התקפותיו
גם צילה של יהודה נון התמנונית
יום שבת אחד הפיהוקים מקיר אל קיר…"
מישי: מערכה שלישית. נועה גיא הייתה מלחינה ירושלמית ידועה, אבל יום אחד כל זה השתנה, ונועה הייתה צריכה להתחיל את הקריירה המוזיקלית שלה בעצם, בעצם מאפס. שי סתרן מביא את הסיפור שלה.
שי: הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנכנסים לדירה של נועה, שנמצאת ממש באמצע מנהטן, זה השקט. כשאתה נכנס לדירה וסוגר את הדלת מאחוריך, אז השקט שכל כך נדיר בעיר גדולה, ממש מכה בך. נועה תמיד ידעה שהיא רוצה להיות מוזיקאית.
[ברקע נגינת פסנתר]
נועה: אני נולדתי בירושלים, גדלתי בירושלים, למדתי מוזיקה בירושלים.
שי: ולמרות שנועה המשיכה להתקדם לעבר קריירה מוזיקלית, אבנר, אח של נועה, מסביר שהבחירה במוזיקה הייתה טבעית מצד אחד, אך גם לגמרי לא מובנת מאליה.
אבנר: הניתוב לכיוון המוזיקה היה משהו טבעי שאפילו אי אפשר היה להגיד מתי זה קרה, ומעניין שבבית זה לא היה נושא חזק, ולהיפך, אבא נפצע במלחמת השחרור וסבל מכאבי ראש מאוד קשים לאורך כל הזמן, כך ששקט היה אחד הדברים שהתבקשו בבית כל הזמן, ולא היה לו שום עניין, נהפוך הוא, לא הרגיש שום חיבור למוזיקה, וודאי לא לעולם הקלאסי של מוזיקה.
שי: אבל נועה המשיכה ללמוד, ליצור ולהופיע, וכשהחליטה שהיא רוצה להיות מלחינה, נסעה לברלין כדי ללמוד קומפוזיציה. עם תום הלימודים, נועה החלה בקריירת הלחנה.
נועה: ניגנו יצירות שלי בכל מיני מקומות, וככה זה התחיל. אחר כך חזרנו לארץ והמשכתי להלחין כל השנים. היו לי חיים שבכלל לא היה לי ספק מאיפה מתחילים ואיך הם ממשיכים, עד שנת 1993, שבה בפעם הראשונה הגעתי לאמריקה.
שי: נועה נסעה לאמריקה כדי לעבוד על יצירה עם הכנר הנודע אייזק שטרן. היצירה שובצה כחלק מקונצרט שהיה אמור להתקיים ב"קרניגי הול", אולם הקונצרטים האגדי של ניו יורק, שהופעה בו היא פסגת השאיפות של כל מלחין. אבל כמה ימים לפני הקונצרט, בתום יום חזרות ארוך…
[ברקע נגינת פסנתר]
נועה: באותו יום נסענו לבית הכפרי של שטרן בקונטיקט כדי לעבד את החומר ש… גם כדי לטייל קצת וגם לעבד את החומר שאנחנו אמורים להקליד. ו… יש לי זיכרונות מאוד מקוטעים מהיום הזה. אני רק זוכרת שזה היה מקום נורא נורא יפה, עם נחל זורם על ידו וחלונות גדולים, יער, לא יודעת בדיוק. ואני כן זוכרת ש… הרגשתי שהוא נוסע נורא נורא מהר בדרך, באיזשהו שלב, ו… וזהו, פחות או יותר.
אבנר: הוא עשה תאונה קשה מאוד בהתנגשות בעץ.
שי: זה שוב אבנר, אח של נועה.
אבנר: נועה הצליחה לצאת מהאוטו, לסובב אותו, להוציא את אייזק מהכיסא שלו, ואז היא קרסה והתמוטטה פיזית על הרצפה ונעלמה לעצמה עד שהיא חזרה להכרה ימים אחדים, לאחר מכן, ב-New York Hospital. זה באמת היה התרסקות של קריירה בנסיקה.
שי: נועה נפצעה קשה בתאונת הדרכים. במשך שמונה ימים היא הייתה מחוסרת הכרה בבית חולים בניו יורק.
נועה: לא ידעתי אם אני מתעוררת בעולם הזה, או אם אני בעולם אחר, ראיתי רק חצאי אנשים לבושים לבן, כזה, לא הבנתי אם זה מלאכים או אנשים, מה שאני כן זוכרת, זה אני זוכרת שבאיזשהו שלב התחלתי להרגיש כאב, שפתאום הייתי בכאבים מטורפים, כאבי ראש, כאבי גב, צד, הכל ככה.
שי: נועה הייתה משותקת במחצית גופה, ונאלצה להסתמך על כיסא גלגלים בשביל להתנייד. אבל הכאבים, השיתוק, וכיסא הגלגלים לא מספרים את סיפור הפציעה כולו.
נועה: לא בדיוק הבנתי מה קורה, כי גם, אתה יודע, אחרי שכל ה… זה לקח בערך חודשיים או שלושה, עד שכל הפנים שלי כבר… הנפיחויות ירדו, וכל הכחול כבר… זה לקח בערך שלושה חודשים, אבל חזרתי להראות כמו בן אדם נורמלי, והסתכלתי לך בעיניים, והכל נראה טוב, אבל הראש לא עבד. אז זה מין פציעה שקופה כזאת, בגלל שכלפי חוץ הכל נראה בסדר.
אבנר: פעם ראשונה שהלכתי איתה לטיפול, המטפלת הראתה לה עיפרון ושאלה אותה מה זה, ונועה לא יכלה למצוא את המילים, ואולי אפילו את התיאור המושגי להסביר מה זה, לא בעברית ולא באנגלית, שתי השפות שהיא לגמרי שוטפת בהן.
שי: בחודשים ובשנים הראשונות אחרי התאונה, נועה הייתה ממוקדת כולה בשיקום, פיזי וקוגניטיבי, בשלבי השיקום הראשונים, המחשבה שנועה תחזור להלחין מוזיקה, נראתה כמעט דמיונית. היו לנועה בעיות חמורות, גם בביצוע של דברים פשוטים בהרבה מהלחנה. ביטוי אחד מרכזי לפציעה של נועה הייתה בפגיעה במערכת הקשב שלה. יש בפסיכולוגיה תופעה שקוראים לה אפקט מסיבת הקוקטייל, אפשר גם לקרוא לה אפקט הפאב, אם אתם מעדיפים. אז דמיינו שאתם יושבים עם חבר בפאב, [נשמעת מוזיקה רועשת ורעש שיחות אנשים] הפאב מלא ברעשים שונים, יש מוזיקה שמתנגנת בווליום גבוה, יש רעש של אנשים אוכלים, כוסות, צלחות, ובנוסף, יש גם המון שיחות סביבכם, איכשהו, כשאתם מדברים עם החבר שלכם, אתם מצליחים לסנן החוצה את כל הרעשים האלה, להתמקד בקול של החבר שיושב מולכם, לשמוע אותו ולהבין מה הוא אומר. עכשיו, מה שמעניין בדוגמה הזאת, זה לא שהצלחתם לשמוע את החבר שלכם, אלא זה שהצלחתם לסנן את כל שאר הרעשים בפאב, רעש שהיה בווליום הרבה יותר גבוה מהקול של החבר שלכם, אז בעצם, מערכת הקשב עורכת לנו את העולם בצורה אוטומטית, בלי שנשלוט בתוצאה, ומציגה לנו רק את מה שחשוב לנו לקלוט.
היכולת הזאת להתעלם מ-99% מכל הגירויים ולהתמקד באלו החשובים בלבד, היא ממש ממש חשובה לפעולה של המוח התקין. המוח של נועה, אחרי התאונה, איבד את הפילטר הזה, שמסנן החוצה את כל הגירויים הפחות רלוונטיים. התוצאה היא שעבור נועה גם דברים פשוטים נורא, כמו לקיים שיחה, דורשים מאמץ עצום, מאמץ שמכוון לקליטה של הקול של מי שמדבר איתה, והתעלמות מכל רעשי הרקע שמסביב.
[מוזיקה ברקע]
אבנר: כי נועה היום נמצאת במצב שכשמגיע אליה איזשהו פולס מהעולם שמסביב, שזה יהיה קול או ויזואליה או כל דבר אחר, אין את הפילטרים האינטואיטיביים שלכל אדם רגיל יש, ומתקבלת מסה עצומה של אינפורמציה מכל הסוגים, ולכן גם התגובה היא לא אינטואיטיבית, "או, זה הדבר החשוב ביותר, אני צריכה כרגע להתייחס לזה", אלא צריך לעשות עיבוד.
והעיבוד הזה מצריך המון אנרגיה חשיבה, והחלטה, שזה נעשה עוד פעם לא אינטואיטיבית כמו באמת בניתוח לוגי, החלטה של איזה תגובה באה. מבחינה זאת זה מעייף בצורה לא תיאמן, ומי שלא מכיר היטב-היטב את נועה, לא רואה את זה.
שי: ובאמת, כשמדברים עם נועה, לא שמים לב לשום דבר שונה, השיחה מתנהלת בדיוק כמו כל שיחה רגילה, שאלתי את נועה איך זה יכול להיות.
נועה: בגלל שאחד הדברים שלמדתי, ואתה לא מרגיש את זה, זה שכשאתה מדבר, אז אני לפעמים סוגרת את המסך לאיזה כמה שניות לנוח, חוזרת חזרה, כדי למלא את המצברים. ולפעמים כשאני בחברה… כשאחד על אחד זה פחות ככה, אבל כשיש יותר משניים או שלושה אנשים, אז פתאום אני לא מבינה בכלל מה קורה סביבי ואז אני חוזרת ואז אני ככה מקשיבה שתי דקות, ותופסת חוט שיחה, ו…
שי: התופעה הזאת של מחסור בפילטרים לא באה לידי ביטוי רק בשמיעה של נועה.
נועה: אני לא יכולתי לקרוא בהתחלה, גם בגלל שהיו לי בעיות ראייה, וגם בגלל שעד היום יש לי הבעיה הזאת שאין לי מספיק פילטרים, זאת אומרת, אז אני רואה את כל העמוד, אז היום אני כבר יכולה לקרוא, אבל בהתחלה הייתי צריכה לבודד כל שורה עם מסגרת כזאת, מְמַסגרת כל שורה ומזיזה אותה שורה שורה, אחרת אני רואה את כל העמוד בבת אחת. וזו טכניקה שלומדים אותה, לומדים לק… היום אני כבר לא צריכה את זה, אבל עדיין כשאני עייפה למשל, אז אני צריכה עם האצבע ללכת על השורות.
שי: בדיוק כמו שנועה צריכה נורא להתאמץ כדי לסנן החוצה רעשי רקע ולהתמקד בקול של הבן אדם שמדבר איתה, ככה היא גם צריכה להתאמץ כאשר מסתכלת על דף ומנסה להתמקד רק בשורה אחת מתוך כל השורות שמסביבה. לפגיעה הזאת של נועה במערכת הקשב יש שם, סימולטגנוזיה. ולמרות שמדובר בתופעה נדירה, היא קיימת במקרים רבים של פגיעות מוח מהסוג של נועה.
מה שהופך את פגיעת המוח של נועה למעניינת במיוחד עבור נוירופסיכולוגים היא האופן שבו התפיסה המוזיקלית של נועה השתנתה בעקבות התאונה. נועה, שניחנה בשמיעה אבסולוטית והקדישה את חייה למוזיקה, עברה שינוי מרחיק לכת בתפיסה המוזיקלית שלה. שאלתי אותה לגבי הפעם הראשונה בה שמעה מוזיקה אחרי התאונה.
נועה: זה קרה בשלב בעצם די מוקדם. אני זוכרת אפילו איזו יצירה, זה היה "הרביעיה המאוחרת" של בטהובן, שהקשבתי לה פעם הראשונה, ופתאום…
[מוזיקה]
העולם המוזיקלי שלי קרס כי לא שמעתי רביעיה, שמעתי ארבעה קולות, שמעתי ארבעה כלים. אני איבדתי את היכולת לעשות אינטגרציה של אינפורמציה. כמו ארבע קרני לייזר, הם לא התחברו, פשוט ארבעה קווים מקבילים, אני שמעתי את זה פעם אחרי פעם אחרי פעם, כי חשבתי, "אולי, אם אני אשמע את זה הרבה פעמים, אז אני אתחיל להבין מה אני שומעת או מה אני לא שומעת" והעינוי הזה נמשך הרבה מאוד זמן, הוא בעצם, עד היום יש לו ככה, קיים באיזשהו מקום.
שי: אוליבר סאקס, פסיכולוג ונוירולוג שחוקר פגיעות מוח, כתב ספר שנקרא "מוזיקופיליה", העוסק במוזיקה ובמוח האנושי. בספר, שתורגם לאחרונה לעברית, סאקס מתאר את המקרה של נועה, ואף נותן לו שם - "דיסהרמוניה". דיסהרמוניה הוא חוסר היכולת לעשות אינטגרציה לצלילים השונים לכדי הרמוניה אחת, נדמית כתופעה אכזרית במיוחד, שכן המוזיקה מילה תפקיד כל כך משמעותי בחייה של נועה. אבל על אף התופעה הזו נועה גילתה כי מסוגלת בכל זאת, במאמץ רב, להעריך ואפילו ליצור מוזיקה בדרכים אחרות, למשל, על ידי קריאה של תווים, נועה יכולה לזכור, לפחות במידה מסוימת, כיצד יצירה אמורה להישמע, גם אם במצבה הנוכחי, לא יכלה לשמוע אותה כפי שהיא "אמורה" להישמע, הדרך של נועה חזרה ליצירה מוזיקלית, הייתה רצופת קשיים.
נועה: באיזשהו שלב התחלתי לקחת שיעורי פסנתר, אז לדוגמה, כשלומדים פסנתר מגיל קטן, בכלל לא מעלים על הדעת איזה פעולה מורכבת זאת, אבל אני ניגשת לפסנתר, יד ימין ויד שמאל, הם לא, אין ביניהם שום תקשורת, בין מה שאני רואה ובין מה שאני… אני יכולה לקרוא את התווים ואני יודעת שזה "לה", אבל זה לא אומר לי שזה פה על הפסנתר, זאת אומרת, הייתי בחוסר אוריינטציה טוטאלי.
וזה לקח המון המון זמן עד שיכולתי לנגן את הדברים הכי הכי פשוטים של לעשות שחיבור עין, יד, אוזן, שכל, מוזיקה, לשמוע שאני עושה טעות, כל מיני דברים שהיו דברים, חלק מהטבע קודם, פתאום הפכו להיות מן… לעלות על התבור ואוי, יש שם עוד סיבוב, כן.
שי: היצירה הראשונה שנועה ביקשה לשמוע אחרי התאונה הייתה אופוס 133 של בטהובן.
[מוזיקה]
רביעיית מיתר מורכבת בין היצירות האחרונות שבטהובן הלחין, שנתיים לפני מותו. בזמן שבטהובן הלחין את הרביעייה הזו, הוא כבר היה חירש לגמרי. למרות שבטהובן עצמו לא היה יכול לשמוע את האופוס שהלחין, רבים מזהים דווקא ברביעיות המיתר המאוחרות הללו, את פסגת היצירה שלו. בכל מקרה, נועה לא ויתרה, ולמרות הקשיים חזרה להלחין.
בשנת 2006, 13 שנה אחרי אותה ההופעה שהייתה אמורה להיות ב"קרניגי הול", נועה סוף סוף קיבלה את ההופעה שלה בניו יורק.
נועה: עשיתי בעצם תיעוד של ההחלמה דרך מוזיקה, במופע הראשון, ביצירה הראשונה, המוטיב היה מנשימה לצליל.
[מוזיקה ברקע]
שי: בסוף הפגישה שלי עם נועה, שאלתי אותה שאלה שהיא אולי קצת מוזרה. אם איפשהו, החוויה הזאת של התאונה וכל מה שנלווה אליה, הייתה חוויה חיובית.
נועה: אני יכולה להגיד יותר מזה, אני חושבת שבהרבה מובנים זאת חוויה נפלאה. בגלל שאני מרגישה שהיא פתחה בפניי אפשרות להתרכך לחלוטין ולהישאר חזקה באותו הזמן וגילתה לי עולמות שבכלל לא הייתי מעלה על דעתי לגשת אליהם.
מישי: שי סתרן הביא את הסיפור הזה מניו יורק. חוץ מיצירה אחת של בטהובן, כל המוזיקה בסיפור של שי הולחנה על ידי נועה. אתם יכולים לשמוע יצירות של נועה, גם אלו שניגנו בסיפור וגם כאלה שלא, כולל את המופע השלם האחרון שלה, באתר שלנו. והאמת היא, אולי זה זמן טוב לדבר קצת על האתר. באתר www.israelstory.org תוכלו לא רק להוריד את הפרקים שלנו, אלא לקרוא ולשמוע גם תוכן נוסף, כמו במקרה הזה, המוזיקה של נועה. אז אנחנו מאוד מקווים שתבקרו אותנו באתר שלנו, ושוב, זה www.israelstory.org. בנוסף לאתר, יש לנו כמובן גם עמוד פייסבוק וחשבון טוויטר, שניהם תחת השם סיפור ישראלי. ואנחנו מאוד מאוד נשמח אם תעקבו אחרינו, תעשו לנו לייק ותעבירו לינקים הלאה לחברים שלכם.
והנה, כמעט הגענו לסוף, לסוף התוכנית הראשונה שלנו, כמובן ש… שלא רק אנשים מתחילים מחדש.
במערכה הרביעית, אורן, אלון ומה שביניהם. נשמע על מאבקי שליטה ביער שרוף. שנתיים אחרי השריפה, רועי גילרון יצא לכרמל לראות איך היער, למרות הכל, מתחדש.
[הקלטה, פתיח של החדשות]
שדר חדשות: "שלום לכם, אנחנו במשדר מיוחד בעקבות שריפת הענק שמשתוללת מאז הבוקר בכרמל."
כתבת מהשטח: "יש שני מסוקים באוויר, צוותי כיבוי מאוד גדולים…" [נשמעות קריאות של כבאים בשטח]
רועי: השריפה בכרמל ב-2010 הייתה הגדולה בתולדות המדינה, אלפי הסקרנים נתקלו במראות קשים. על הנוף שלט הצבע השחור, שחור של עצים מפוחמים, שחור של בית שרוף, שלדים של שיחים שחורים. מדרון שעליו גדלו עשרות עצים ירוקי עד, הפך למסדר שלדי גזעים עירומים, המנקדים את קו האופק. את האדמה כיסתה שכבה דקה של אפר, וניתן היה להריח ריח עז, כמו אחרי ליל ל"ג בעומר. באוויר היה מין שקט של אחרי הסערה. בביקור במקום אסון שכזה, נותר רק לתהות, מה יכול הטבע לעשות אל מול כוח כה גדול שמכלה את כל מה שעומד בדרכו? כולנו חושבים על השריפה בכרמל בתור שריפה של יער, אבל ברוב המקומות בארץ שהיינו קוראים להם יער, אין באמת יער.
[מוזיקה]
רובנו מכירים את יערות קק"ל, יערות נטועים בצפיפות רבה כל כך, שדבר לא גדל בהם מלבד אורנים, על רצפת היער יש מרבד של מחטים שחונקים את הקרקע, כך שכלל לא קיימים שיחים או צומח אחר מלבד שורות של עצים נטועים בדייקנות מרשימה. אקולוגים אפילו לא נותנים למקומות כאלה את השם "יער", ומכנים את התוצר של עבודת קק"ל "מדבריות אורן". השריפה בכרמל כילתה יערות שניטעו על ידי קק"ל, כמו מרבית היערות בארץ, אבל רוב האזור שנשרף היה חורש טבעי. החורש הטבעי יכול להתמודד עם שריפות בצורה טובה יותר מיערות קק"ל.
בסיפור שלנו יש שני גיבורים, האורן והאלון, לשני העצים האלו דרכים מאוד שונות להתמודד עם השריפה, פרופ' גידי נאמן הסביר לי כיצד האורן מצליח לייצר יתרון התחלתי על האלון, ולהפוך את השריפה להזדמנות.
[מוזיקה שקטה]
פרופ' נאמן: עץ שלא מטפלים בו בגיזום, עץ אורן ירושלים, גם נושא עליו גם ענפים יבשים. ככל הנראה, כדי להגדיל את הסיכויים שלו לבעור כשתהיה שריפה וזה נשמע בכלל דבר הזוי.
רועי: אז העץ בעצם רוצה להגדיל את הסיכוי שהוא יישרף.
פרופ' נאמן: נכון, ולאורנים, כולם דיברו גם אחרי השריפה בכרמל, וזה נכון, אורן הרבה יותר דליק מאשר אלון למשל, גם בגלל ההרכב הכימי של העלים הירוקים שלו, אבל גם בגלל שהוא נושא על עצמו… עצים מבוגרים נושאים על עצמו המון המון ביומסה מתה, חומר צמחי מת, שהוא נשרף בקלות.
אם מסתכלים טוב על האורן, אז יש לו שני סוגים של אצטרובלים. אחד שבאמת נפתח ומפזר כל שנה זרעים, אבל יש אצטרובלים אחרים, שהם נקראים "אצטרובלים אפילים". אפיל, כלומר מאוחר. הם מאחרים לפזר את הזרעים שלו, מאחרים למתי? לאחרי שריפה.
רועי: כולנו מכירים את האצטרובלים המבאסים האלה, אלה שאי אפשר לפרק בקלות כשמשעמם בטיול של בית ספר, קשים, תמיד סגורים, ואפילו קצת דביקים. מי שניסה להוציא את ה"פניונז", הצנוברים, מהאצטרובלים האלה, הוא יתאכזב קשות. לאצטרובלים הדפוקים האלו יש ייעוד מיוחד מאוד.
פרופ' נאמן: הם יכולים להישאר סגורים 20 שנה על העץ, אבל אם תהיה שריפה, האצטרובל הזה יתחמם ויפָּתח, ואחרי שהשריפה עוברת, הוא לא נשרף בשריפה, והעץ הזה כבר מה שיכול היה לבעור בער, עכשיו הוא הולך ומתקרר ואז האצטרובל, כתוצאה מהחימום וההתייבשות שלו, נפתח, נפתח, נפתח ואחרי שהאש כבר נגמרה ועברה הוא מפזר הרבה זרעים.
היה עץ אורן גדול לפני השריפה, העץ הזה נשרף בעוצמה רבה, מתחתיו עכשיו יש הרבה מאוד אפר, לוקחים אפר ושמים עליו מים, מקבלים תמיסה מאוד מאוד בסיסית, עד כדי כך שכמעט שום צמח לא יכול לנבוט בו והאורן הוא מהיחידים שעדיין מצליח לנבוט, האורן יותר חזק, וזה המקומות, כאילו, השמורים לאורן וזה בדיוק אותו מקום שבו היה עץ אורן גדול לפני השריפה.
רועי: האלון נוקט באסטרטגיה שונה לגמרי. חומה של השריפה מגיעה ל-800 מעלות צלסיוס, גבוה פי 4 מיכולתיו של התנור הביתי, אבל הקרקע היא מבודד מצוין, החום לא מצליח לחדור יותר מ-30 ס"מ לתוך האדמה, חלקו העליון של האלון נשרף לגמרי, אבל הוא מצליח לשמור על בדיל קטן של חיים, כיוון שבית השורשים העמוק שלו נשמר בקרקע.
ד"ר יגיל אֹסֶם, חבר בוועדה לשיקום הכרמל, סיפר לי על ההבדל המרכזי בין האלון והאורן.
ד"ר אסם: האלון מסוגל למעשה לגדול מחדש, בצורה הכי פשוטה, לגדול מניצנים שנמצאים בשורשים שלו ובתחתית הגזע שלו, אחרי שהוא נכרת, אחרי שהוא נאכל, אחרי שהוא נשרף, ברגע שכבר האלון מבוסס, האורן מאט מאוד את התפתחות האלון, בגלל שהוא מצל עליו, אבל בואו נזכור, האלון הוא עץ מאריך חיים, יש לו זמן. אורן ירושלים הוא מין קצר חיים, בשלב מסוים ימות, ומתחתיו כרגע מבוסס אלון, שיתחיל לצמוח ביתר שאת, ולמעשה לאט לאט רמת הכיסוי שלו תלך ותגדל, עד שהוא יגיע לרמת כיסוי כזו שלאורנים יהיה קשה מאוד להתפתח בהם, כי האורן לא יכול לנבוט ולהתפתח בתנאי הצללה חזקים.
פרופ' נאמן: יש צמחים שהם יותר מתמחים בהתמודדות עם תחרות, ואנחנו קוראים להם צמחים תחרותיים.
רועי: פה מדובר על האורן.
פרופ' נאמן: ויש צמחים שהם דווקא משקיעים בהתמודדות עם תנאי סביבה קשים או הפרעה.
רועי: פה מדובר על האלון.
פרופ' נאמן: האורן הוא יודע להתבסס בתנאים קשים, תחת קרינה, תחת השמש הקופחת, בתנאים של קרקע רדודה וענייה, הוא מצליח להתבסס, אבל ברגע שהוא מתבסס ויוצר איזשהו יער, נוצרים תנאים יותר נוחים לאלון לדחוק את האורן, היות שהוא מאריך חיים בתנאי היער המוצל, הוא מתבסס טוב יותר, ולמעשה יכול, עם השנים, לייצר יער מסוג חדש.
רועי: כולנו מכירים את המשל של איזופוס על הצב וארנב. הצב והארנב מחליטים להתחרות בריצה. בשמיעה הראשונה של המשל, כולם בטוחים שהצב יפסיד. הרי איך צב יכול בכלל להתחרות בארנב? הם מתחילים לרוץ, הארנב נעלם מיד, והצב מתחיל לצעוד לאיטו. הארנב מגיע כמעט עד קו הסיום, רואה שהצב אפילו לא הגיע עד חצי הדרך, והולך לישון. כשהארנב קם סוף סוף מהשנ"ץ שלו, הוא רואה לאכזבתו את הצב חוצה את קו הסיום.
האורן דומה מאוד לארנב. כל פעם שיש תחרות חדשה, יש לו את כל הסיכויים לנצח. לאורן יש יתרון עצום מיד לאחר השריפה, הקרקע מותאמת לו בצורה אופטימלית, והוא גדל הרבה יותר מהר מהאלון אך האלון, בעבודה איטית וסיזיפית, יכול לייצר לעצמו מקום משלו.
קצת קשה להחליט איפה לקבוע את ההתחלה והסוף בסיפור הזה. האם נקודת ההתחלה היא מיד אחרי השריפה, כשלאורן יש יותר יתרון? או אולי צריך להתחיל את הסיפור כשהאלון הקשיש הצליח לשרוד את כל השריפות, וסוף סוף מגיע לשיא גודלו, בזמן שהאורנים קצרי החיים שסביבו מתחילים למות, אולי אנו עדים למקרה שבו אין באמת הבדל בין התחלה וסוף, הם בעצם מתקיימים באותו זמן, ביער, כל רגע, יכול לסמל את התחלתו של אחד, וסופו של אחר.
[מוזיקה]
זה היה רועי גילרון.
[ברקע השיר "בשמלה אדומה" בביצוע להקת הנח"ל]
וזהו, הגענו לסוף התוכנית הראשונה שלנו, "סיפור ישראלי". את התוכנית ערכו ויצרו יחד איתי רועי גילרון, שי סתרן ויוחאי מיטל.
המון המון תודה לג'ון גליקסברג שעשה הרבה מעריכת הסאונד והשתתף באינספור ישיבות, דודלים ואימיילים אין קץ, לננסי אפדייק, המפיקה של אחת מתוכניות הרדיו האהובות ביותר עלינו, שבעצם היוותה השראה לתוכנית שלנו, "This American Life". ננסי תמכה בנו מהרגע הראשון על קפה וסביח ברחוב ירמיהו בתל אביב, והסבירה לנו בעצם מהבייסיק איך יוצרים תוכנית רדיו. לאתגר קרת, שבנדיבות מדהימה אירח אותנו, הקליט סיפור והמשיך לעזור ולהיות חלק חשוב מ"סיפור ישראלי", וכמובן לארי בן שבתאי, נועה גיא, אבנר גורן, גידי נאמן ויגיל אֹסֶם.
תודה ענקית לטכנאי שלנו, אהוד שכטר ולאישה הקטנה שמנהלת ביד רמה את החיים שלנו, המפיקה המהוללת שלנו, שי אשרי, לירון דקל ואמיליו שנקר, ולבוסית שלנו, אתי אנטה, שבכל בוקר פותחת את היומן לראות איזה מטלות מחכות לה והיום יכלה לנשום לרווחה, לא היה לה הרבה.
[הקלטה] אתגר: "כולה שלום עולמי, כולה שלום עולמי".
אנחנו מאוד מקווים שנהנתם מהתוכנית הראשונה שלנו. ובשבוע הבא, בין שלל סיפורים מדהימים על אנשים שרודפים אחרי פיסות קלף עתיקות, לירושלמי צעיר שהוא יקיר חברות הכנסת. כל צוות התוכנית יוצא לקבל תשובה לשאלה שעולה שוב ושוב, בישיבות ובשעות האין סופיות בחדר העריכה, "מי הכי, אבל הכי אובססיבי?"
תוכלו כמובן למצוא את הפרק של היום, ואת כל הפרקים הבאים, לכשיצאו, באתר שלנו, www.israelstory.org, ולעקוב אחרינו בפייסבוק ובטוויטר. וגם רצינו להזכיר לכם שאם אתם חושבים שיש לכם סיפור טוב, או ששמעתם משהו שפשוט העיף אותכם, בבקשה צרו עמנו קשר.
אוקיי, נתראה בפרק הבא, יאללה ביי.
[ המשך השיר]
"…וכל התותחים וכל החיילים
וכל הגדולים וכל החכמים
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.
וכל הרי הגעש וכל הסערות
וכל האריות וכל הנמרים
וכל הגדולים וכל החכמים -
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה."
[השיר "זאת וזותי" בביצוע מאיה בלזיצמן וירון לונדון]
"בית-קפה בצהריים
שתי מלצריות רזות
לקוחות שוטפים עיניים
גם בזותי, גם בזאת.
זותי יש לה גוף אקזוטי
ועורה קפה-חלב
מבטו נופל עליה
מבטה נופל עליו.
יש מבט קטוע ומבט נטוע
ומבט של אש
ותעתוע
ויש מבט כמבטו ומבטה
אשר יובילו לביתו או לביתה
זו מהלומת החשק
המכה בם עד חורמה
את ידיו היא מנחשת
הוא הוזה על עירומה.
עד לשעת כיבוי ירח
לא תִרווה תאוותם
מעיין הרים קולח
לא יספיק להרוותם.
יש מבט קטוע ומבט נטוע
ומבט של אש
ותעתוע
ויש מבט כמבטו ומבטה
אשר יובילו לביתו או לביתה
ואני לוגם אספרסו
ומביט במביטים
ותוגה דקה נפרשת
על פני המקומטים.
וגומע עוד אספרסו
במבט לא ממוקד
עלומיי מזמן נמסו
כשלגים דאשתקד.
יש מבט קטוע ומבט נטוע
ומבט של אש
ותעתוע
ויש מבט כמבטו ומבטה
אשר יובילו לביתו או לביתה."
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments