top of page

סיפור ישראלי פרק 21: משפחה לא בוחרים

כמו שתשמעו מישי הרמן מבלה לא מעט מהיום שלו בתקשורת עם המשפחה. למרות שהוא טוען שהם פחות או יותר מממנים את חברות הסלולר, נציג השירות של אורנג׳ לא חשב שזאת עילה להנחה… בכל מקרה, כל התקשורתיות המשפחתית הזאת זה כיף גדול. מצד שני, נסו אתם להתמודד עם עומס שכזה. אבל מה לעשות, משפחה… לא בוחרים. כן, זה הכי קלישאה, אבל זה גם פשוט… נכון. וזה גם הנושא שלנו היום, בפרק האחרון שלנו לעונה – משפחה לא בוחרים. יש לנו שני סיפורים עבורכם היום - לגיבור של הסיפור הראשון שלנו יש כל מיני שמות: מומי, שלמה, סולומון ונימר. הגיבורים של הסיפור השני, מירה ואלי קוסובור, לא ישמעו אותו לעולם.



 

התמלול מתחיל מהדקה 35:10.



מאיה קוסובר שהצטרפה לצוות "סיפור ישראלי" בחודשים האחרונים מביאה לנו את הסיפור

הבא: מערכה שניה, רדיו חזק.

"שלום לכל הילדים ששומעים את מקהלה עליזה. כאן שרה דורון". (קטע מתוכנית רדיו

ישנה)

כשהייתי קטנה היו משמיעים לי רדיו, המון רדיו.


"שמוליק, איך אתה חי עם התדמית הכפולה הזאת של"? (קטע מתוכנית רדיו ישנה)

ליד הלול שבו ישנתי הייתה שידה ועליה עמד המכשיר והוא ניגן שעות ברצף.


"ערב טוב, לעומת כל הדברים הפחות סימפטיים שנתנה לנו הקדמה כמו" (קטע

מתוכנית רדיו ישנה)

"מצעד הפזמונים העברי של גלי צה"ל, מגיש ארז טל. ערב טוב, שלום רב וחג שמח

למאזינים בבית"


הוא היה ממש בן משפחה. אני אוהבת לחשוב שזה מה שגרם לי להתאהב במדיום הזה.

הרדיו של שנות ה-80 היה חלק משמעותי מפס הקול של הילדות שלי.

"הקשיבו, הקשיבו, קירבו עכשיו לרדיו, לך בכפר ולך בעיר נספר סיפור, נשיר. האספו,

בואו כולכם, הפינה היא שלכם" (שיר מהרדיו של פעם)


והסיפור הוא לא רק על הרדיו, אלא בעיקר על האנשים שהשמיעו לי אותו, ההורים שלי. הם

עברו לת"א לא מזמן, בני 60 וקצת, פנסיונרים שנראים צעירים ויפים, מלאי שמחת חיים.

הסיפור הזה הוא עליהם. אבל כשהוא ישודר ברדיו הם ישמעו רק, (שקט.)

זה העניין בעצם. ההורים שלי לא באמת יכולים להבין את הקסם הזה של קולות בוקעים

ממכשיר חשמלי.

"אבא, מה זה רדיו"? "רדיו זה מכשיר שמדבר. שומעים סיפורים ואני לא שמעתי כלום. להגביר את הווליום כדי להגביר את העוצמה."


אבא שלי מספר איך הוא היה מגביר את הווליום, מניח את היד על מכשיר הרדיו כדי להרגיש

את העוצמה ומנסה לדמיין את הקולות.

ההורים שלי חירשים, שניהם. אבא שלי התחרש מדלקת קרום המוח בגיל חודשיים ואמא שלי

נולדה חירשת. חירשים מדברים מוזר כי הם אף פעם לא שמעו איך בני אדם אמורים לדבר.

השפה בשבילם היא האותיות והמילים, חיקוי תנועות השפתיים והסמלים של שפת הסימנים,

אבל אין לה צליל.

אז כשהייתי תינוקת הם היו מדליקים את הרדיו כדי שאשמע דיבור תקין של אנשים שומעים ולצד הצלילים שבקעו ממנו היה עולם שלם, כמעט מקביל של קולות די מוזרים שליוו את הילדות שלי.

"תמיד כשאני מספרת לאנשים שיש לי הורים חירשים, שואלים אותי, 'איך למדת לדבר'?

(אמא של מאיה משמיעה קול)

זה הקול של אמא שלי אומרת בפשטות "את היית שומעת."


(אמא של מאיה מדברת) 

טוב אז כמו שאתם שומעים, קשה להבין את אמא שלי. כאילו, אני רגילה לקול שלה אבל

בהתחלה באמת קשה. אז מעכשיו נעזור עם זה קצת.


"הייתי שמה רדיו ושירים והייתי מזמינה את סבתא כדי לספר לכם סיפורים כי אני לא יכולה לספר סיפור עם מנגינה. הייתי טו טו טו, את מרגישה איך אני קוראת, זה לא כיף"

(דיבוב של אמא של מאיה)

הטכנולוגיה של שנות ה80- הביאה איתה את הטייפ דאבל קאסט ויחד איתו המון קלטות עם סיפורים. אבל דווקא אהבתי איך שהם קוראים לי סיפור בקול האחר שלהם בלי התחייבות למנגינה או לחרוזים. בטה טה טה שאמא שלי מדברת עליו.


(מנגינה נעימה וקסומה ובמקביל אבא של מאיה מקריא בקולו את מה ששומעים)

"בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בין 5 קומות. ומי גר במגדל? בקומה הראשונה תרנגולת שמנה. כל היום בביתה על משכבה מתהפכת. היא כל כך שמנה

שקשה לה ללכת. בקומה השנייה גרה קוקייה".

בשבילי זה היה הדבר הטבעי. הקול של ההורים ששמעתי מגיל אפס. ידעתי שהם אחרים, שהם לא כמו כולם ושיש להם עוד הרבה חברים כמוהם. היום כשאני מנסה לחשוב איך הם

למדו לדבר, זה כמעט פלא בעיניי. כולנו למדנו לדבר בצורה טבעית וספונטנית משמיעה.

היינו חקיינים. אבל ההורים שלי היו צריכים ללמוד לחקות שפה שהם אף פעם לא שמעו.


"בגיל הכי צעיר התחלנו עם כל מיני מורים פרטיים" (אומרת סבתא של מאיה)

זאת סבתא שלי.


"ועם כל מיני איך ללמד אותה לדבר וכל הדברים שהיו מקובלים אז" (אומרת סבתא של

מאיה)

"בגיל קטן, אני לא זוכרת שנה, שנתיים, משהו כזה. סבתא ישבה על ידי עם ראי והסבירה לי איך לדבר. היא לקחה את היד, ככה היא שמה את היד שלי על הפנים שלה ולפי האותיות. פה פה פה ואני הייתי מתאמנת. הפה, הפה, הפה, הפה." (אומרת אמא של מאיה)

היו מלמדים אותה איך להגות כל אות, כל הברה, כל צליל, לעקוב אחרי תנועות השפתיים. להבין את הניקוד, את התנועה של הלשון באות "נ" לעומת התנועה של הלשון באות "ל." את ההבדל בין "ב" ל "פ." כשהדף אמור להתנופף מההדף של האוויר.


"סבתא ולא דיברתם שפת סימנים בבית" (אומרת מאיה)

"לא ידענו, אסור היה" (אומרת סבתא של מאיה)

"מה זה אסור היה? מי אמר שאסור היה"? (שואלת מאיה) "המחנכים. תשאלי את המורה אביבה, תשאלי את ד"ר חיגר. לא הרשו לדבר בשפת סימנים" (אומרת סבתא של מאיה)

"למה"? (שואלת מאיה) "כי היא למדה לקרוא שפתיים והיא למדה לתקשר עם שומעים, מה שהיום הרבה לא עושים את זה" (אומרת הסבתא)

בנקודה הזאת פער הדורות משחק תפקיד. היום כמעט כל החירשים גם דוברים שפת

הסימנים וגם קוראים שפתיים או לפי כל המחקרים, אין סתירה בין שתי המיומנויות האלו, להפך. אבל אז לא ממש ידעו פה במדינה הצעירה איך לגדל ילדים חירשים והילדות של ההורים שלי הייתה תקופה של ניסוי וטעיה.


"בהתחלה כשהייתי בת 3, אמא שמה אותי בגן ילדים וההורים שלהם לא רצו לקבל אותי. ילדה חריגה. כאילו אני מפגרת, כאילו אני יכולה להשפיע על הילדים. ההורים שם

התנגדו ואמא נעלבה מאוד". (אומרת אמא של מאיה)

"ניסיתי להכניס אותה לגן רגיל, אז האימהות האלה בבני ברק לא רצו אותה. היא תדביק את הילדים של היראות שמיים האלה. היא הלכה לגן של חירשים" (אומרת סבתא של מאיה)

"ואחרי זה בית ספר"? (שואלת מאיה)

"גם בית ספר של חירשים עד כיתה ו' (מספרת סבתא של מאיה) "עשו ניסיון והעבירו אותנו לבית ספר בלפור. זה היה הניסיון הראשון בארץ שבית ספרקיבל חירשים לכיתות רגילות" (מספרת אמא של מאיה)

ואפילו כתבו על זה בעיתון. כשבאתי להקליט אותה, אמא שלי שלפה כתבה מצהיבה מ"ידיעות אחרונות" של 1973 שמתארת את הניסוי החדשני בזמנו של שילוב ילדים חירשים בסביבה שומעת. במרכז הכתבה תמונה קטנה בשחור לבן בה רואים ילדה יפה עם עיניים גדולות מביטות בלוח.


"זאת אני" (אומרת אמא של מאיה) 

בסוף הכתבה יש כותרת משנה קטנה "טוב מאוד." זהו חיבורה של מירה, אמא שלי, בנושא עברנו לבית ספר בלפור. הכתיבה שלה משקפת את הדיבור ואת התחביר השונה של

חירשים.


"ביום ראשון הלכתי עם אמא בגלל שאני לא ידעתי איך לנסוע באוטובוס ואיך להגיע עד בית ספר בלפור. הלכתי עם אמא ופגשתי את שרה ואסתר עם אמא שלה. שאלתי את הילדות איפה המורה אביבה? אמא שלי אמרה לי לא לדבר בידיים. בשיעור האחרון הייתה לנו התעמלות. אנחנו היינו כמו קופות. מה שילדים עשו, גם אנחנו עשינו. אני אוהבת את בית ספר בלפור. אמא וחברים שלי שאלו איך היה בבית ספר בלפור? ואני אמרתי, טוב מאוד.

בילדות היו לי פחדים. פחדתי מהחלומות. כל לילה הייתי נכנסת לישון במיטה עם אמא ואבא. ומאז שהביאו לי כלבה כשהייתי בת ,10 כל הפחדים נעלמו והיא הייתה ידידה שלי. היא עזרה לי המון מבחינת שמיעה. כשמישהו צלצל היא באה וקפצה עליי ונבחה עליי ומשכה אותי לדלת. הבנתי שמישהו מצלצל ופתחתי והיא, הכלבה, הייתה האוזן שלי. כלבים מרגישים שאני חירשת"

(מספרת אמא של מאיה)

(מנגינה של מישהי שרה לעצמה טו דו דו)


"אהבתי להסתכל בראי ולדמיין כאילו אני שומעת ומדברת כמו שומעים ומהר, מהר, אבל לא הייתי כמו כולם, לא שומעת. ואמא הייתה מסבירה לי מה שכולם מדברים ואני הייתי

מאוד סקרנית. כל הזמן נדחפת. מה היא אומרת? מה הוא אומר? מה את אומרת?

הייתה לי חברה טובה, טובה שומעת. היינו מבלות הרבה שעות. היא הייתה גרה במרפסת מולי והיינו מדברות בלי קול. ואנשים שעברו ברחוב הסתכלו, חשבו שדיברתי לשמיים או לעצים ולא ידעו שאני מדברת לחברה במרפסת ממול"

(מנגינה של מישהי שרה לעצמה טו דו דו) 

ידעתי שלאמא שלי היו גם חברות שומעות. אבל רק כשהקלטתי אותם, גיליתי שלאבא שלי

הייתה חברה שומעת. זאת אומרת, הוא יצא עם מישהי שומעת.


"כשהייתי רווק הלכתי עם בחורה שומעת ובינינו היה לנו טוב. בחברה הייתה לנו בעיה ואני הייתי מוגבל. לא שמעתי מה כולם מדברים, צחוק, סיפורים וזה. אז אמרתי שזה לא מתאים לנו להיות בחברה ונפרדנו ברוח טובה". (מספר אבא של מאיה)

"אני לא ידעתי אף פעם שהייתה לך חברה שומעת" (אומרת מאיה)

החירשות בעיניי או בייחוד באוזניי היא עולם שלם, תרבות, שפה. זו תופעה די מעניינת שסביב לקות מתפתחת קהילה סגורה עם מאפיינים ואפילו עם גאוות יחידה. רוב החירשים והחירשות שאני מכירה מתחתנים בתוך הקהילה עם חירשים וחירשות אחרים.


"אבא, תספרו איך הכרתם" (מבקשת מאיה)

"תשאלי את אמא" (אומר אבא של מאיה)

"היא כל הזמן מדברת, תדבר קצת" (מפצירה מאיה באביה)

"איך הכרנו"? (אומר אבא של מאיה) 

אבא שלי חושב שהם הכירו במועדון של "שמע" שזאת עמותה שמסייעת לחירשים וכבדי שמיעה, אבל הוא לא לגמרי זוכר. אמא שלי טוענת שזה היה במסיבה ושהיא התלבטה

לגביו.


"לא התחלת לחזר אחריה"? (שואלת מאיה את אביה)

"כמו מטורף הוא חיזר אחריי ואני התלבטתי" (מספרת אמא של מאיה)

"אתה לא זוכר שחיזרת אחריה"? (שואלת מאיה את אביה)

"היו לי הרבה חברות" (צוחק אבא של מאיה)

בזמן שאבא שלי האדים וטען שהיו לו הרבה חברות, אמא שלי רצה לחדר השני וחזרה עם מזוודה קטנה מפוצצת בעשרות מכתבי אהבה מאבא שלי. אחרי 42 שנות נישואין הוא מנסה

לשכתב קצת ההיסטוריה אבל לאמא שלי יש הוכחות.


"אתה כתבת לה מכתבי אהבה"? (שואלת מאיה את אביה)

עוד גילוי חדש מבחינתי. לא ידעתי שהם שלחו אחד לשנייה מכתבים. האמת זה די הגיוני כי הוא היה חיפאי, היא תל אביבית. בטלפון הם לא יכלו לדבר ועוד לא הגיע מכשיר הפקס ששינה למשפחה שלנו את החיים.


"את רואה? אני עקשנית תמיד ואת כל הזמן אומרת לי לזרוק, לזרוק ואני החבאתי".

(אומרת אמא של מאיה)

"אני אומרת לזרוק שטויות, לא את הדברים האלה" (אומרת מאיה לאימה)

"את רואה מאיה, יש לך הפתעות" (אומרת אמא של מאיה)

אבא שלי נבוך הוא מכחיש אבל הוא חיזר אחריה בטירוף. המכתבים נשארו כדי להעיד. הם התחתנו ועברו לגור בחיפה. אבא שלי עבד ברפאל כטכנאי בכיר ואמא שלי עבדה כטכנאית מכונות בתעשייה הצבאית. שניהם היו החירשים היחידים במחלקות שלהם.

בבוקר הם עבדו בעולם של השומעים, זה לא היה קל. לא אפשרו להם להתקדם בסולם הדרגות והם תמיד היו צריכים לשאול מה אנשים מסביב אומרים. אבל אחרי הצהריים הם

בילו יחד עם קהילת החירשים.

קשה להסביר אבל זו ממש קומונה כזאת של מלא אנשים שמכירים אחד את השני מילדות. יש להם שפה משותפת והם לא מפסיקים לדבר. מפגשים של חירשים נמשכים שעות כמו מסיבת כיתה שלא נגמרת אף פעם. הם משתטים במשחקי חברה, תחפושות, חיקויים, הצגות עם שמחת חיים כמו של ילדים.

יש חירשים שרוצים שהילדים שלהם גם יהיו חירשים ושהם יחיו באותו עולם כמוהם, אבל למרות שההורים שלי היו שלמים עם החירשות שלהם, כשהם התחילו לחשוב על ילדים משלהם, הם דווקא קיוו שנצא אחרת.


"רצינו מאוד, מאוד שיהיו לנו ילדים שומעים כי ראינו שזה לא הכי טוב. יש מגבלה, יש מעצור, יש הרבה דברים שאנחנו מפסידים ואני רוצה שיהיו לכם חיים יותר טובים משלנו" (מספרת אמא של מאיה)

"כשנולדו לך ילדים, קיווית שהם יהיו שומעים"? (שואלת מאיה את אביה)

"הכי חשוב זה הבריאות. מה שיהיה יהיה" (עונה אביה של מאיה)

"אז ילד חירש זה בריא או לא בריא"? (שואלת מאיה את אביה) 

"לא יודע" (עונה אביה של מאיה)

ואחרי שנתיים וחצי נולד אחי הבכור והשומע, אורן. נולדתי 7 שנים אחריו אבל את הסיפורים

על אורן הילד אני מכירה בעל פה.


"אורן היה בא הביתה, 'אמא, שתתגנדרי ושתהיי יפה, מחר יש אסיפת הורים ואני רוצה שתהיי יפה' הוא אף פעם לא חיפש תחליף לאמא שתבוא לשמוע באסיפת הורים. גם את החברים שלך, תמיד הבאתם הביתה בשמחה כזו ולא הסתרתם את ההורים מעולם. יש לנו אמא ואבא חירשים" (מספרת סבתא של מאיה)

"אני כן זוכר בתור ילד" (אומר אורן, אחיה של מאיה)

זה אחי, אורן.


"בשכונה שישנם מצבים שאולי צוחקים מאחורי הגב למרות שכמובן אני רואה את זה, על

איך שההורים שלי מדברים ואיך שהם נשמעים וכו"' (מספר אורן, אחיה של מאיה)

יש משהו מאוד שונה באיך שזוג חירשים מגדל ילד, אפילו בדברים הבסיסיים.


"אז איך אתם ידעתם כשאנחנו היינו תינוקות שבכינו"? (שואלת מאיה את הוריה) "היה אור מהבהב בכל הבית כשהייתם בוכים, הייתי קמה בקלות". (מספרת אמא של

מאיה)

אבל אז בתחומים אחרים, מסתבר, הם בדיוק אותו דבר.


"הוא לא מתעורר. הייתי עושה לו" (מספרת אמא של מאיה)

אמא שלי מדגימה את המרפקיות שהייתה מכניסה לאבא שלי בצלעות.


"כדי שיקום ויעזור לי. גם אני אישה עובדת. הייתי קמה מוקדם בבוקר לעבודה. ואתם למדתם להכיר את ההבהוב. וכשהייתם צורחים המנורה הייתה מהבהבת חזק יותר".

(מספרת אמא של מאיה)

(מוזיקה)


"נותנים הלילה שירים יפים ברדיו, לא? זאת הייתה הגיטרה הבוכה בעדנה של ג'ורג' הריסון. אנחנו חוזרים אל הביטלס כשהם כל אחד לחוד, שוב לנון, games "mind (שדרן

ברדיו)

"פעם אחת המכשיר המהבהב עבד כל הלילה ולא הפסיק והייתי עצבנית ולא ידעתי מה לעשות ואני רואה שמאיה התינוקת הייתה רגועה, שקטה ולא זזה. שמתי יד על החזה שלה וראיתי שהיא שוכבת בשקט. שאלתי את אבא מה לעשות והוא אמר לסגור את המכשיר ואני לא יכולתי. אז לא ישנתי טוב כל הלילה כי האור הבהב והבהב וזה הפריע לי. בבוקר קמתי ורציתי לבדוק מה קורה. ניגבתי אבק וראיתי שזה הרדיו" (מספרת אמא

של מאיה)

("mind games forever")

"בגלל זה המכשיר הבהב" (אומרת אמא של מאיה) "אנחנו כבר נישאר עם הביטלס הלילה עד סוף התוכנית ובשלב זה תרשו לי לאחל לכם לילה טוב ונעים, כאן אלי מוהר, כאן גם פול מקרטני עם "Rqeuest Baby's" (שדרן הרדיו) 

אמא שלי מספרת איך כתינוקת הבנתי שהם חירשים. עמדתי בלול מחויכת כי אהבתי לראות את האור המהבהב שמתרגם להם את הצרחות שלי ומודיע שעוד רגע הם יגיעו. היא מספרת גם איך בגיל חצי שנה כשהתחלתי לזחול, הייתי מושכת בקצה המכנסיים שלה כדי שתשים לב.

בגיל שנה וחצי הייתי מתרגמת אותה בשיחות טלפון עם סבתא שגרה בתל אביב. למדתי את

זה מאורן שסלל את הדרך לפניי והיום הוא בעצמו אבא לשלושה ילדים.


"קוראים לי יובל קוסובר, אני בת 6 ואני לומדת בכיתה א"3' (אומרת ביתו של אורן,

אחיה של מאיה)

זאת הבכורה. והסיפורים על החירשות מתגלגלים לדור חדש במשפחה.


"איך זה היה לגדול בבית של חירשים? (שואלת יובל את אורן, אביה) "בשבילי זה היה די טבעי כי אני נולדתי בבית כזה, אבל איך את חושבת שזה היה"?

(שואל אורן את ביתו, יובל)

"לא קל" (עונה יובל)

"הם היו מבקשים ממני וממאיה שאנחנו נדבר עבורם בטלפון" (מספר אורן ליובל)

"תמיד הם היו מבקשים"? (שואלת יובל)

"הם לא יכלו לדבר בעצמם" (מסביר אורן ליובל)

"אז דיברתם במקומם"? (שואלת יובל) "כן. כשהייתי בן 3.5 כשהם היו צריכים למכור את האוטו, אני דיברתי בשמם. אנשים כל הזמן התקשרו ואני כל הזמן עניתי לטלפון ואמרתי כן, האוטו הוא ככה והאוטו הוא ככה. את יכולה לדמיין כזה דבר? שכל שיחת טלפון אני מבקש ממך, יובל בואי תתקשרי במקומי"? (שואל אורן את יובל)

"לא, אני לא יכולה" (עונה יובל)

"למה"? (שואל אורן את יובל)

"כי"... (עונה יובל)

"זה היה מעצבן אותך"? (שואל אורן את יובל)

"כן" (צוחקת יובל) "אבל למאיה ולי לא הייתה ברירה, היינו חייבים לעזור. אז בגלל זה נראה לך קשה"? (שואל אורן את יובל)

"כן" (עונה יובל)

"היום כשאת עושה רעש בבית, מה אומרים לך"? (שואל אורן את יובל)

"שקט" (עונה יובל) "שקט, אבל לנו לא היה מי שיגיד שנהיה בשקט. גרנו בבניין של 32 דירות. הבית הכי רועש היה הבית של החירשים. כל היום צעקות ורעש ועניינים שם. ראית פעם איך השעון של סבתא וסבא עובד? שעון כזה שמרעיד את כל המיטה ורררררר, כזה רעש הוא עושה" (מספר אורן ליובל)

"ראיתי, ראיתי" (עונה יובל)

"אז כשגרנו בבניין, השכנה מלמטה במשך 30 שנה היא סבלה מהשעון של סבתא והיא הייתה קמה איתה ב-5 וחצי לפנות בוקר. כל בוקר, חוץ מבשישי ובשבת. בניין של 8

קומות, רואים את הדירה בקומה שלישית, פוףףף ככה מתנפחת לצדדים" (מספר אורן)

"זה שסבא וסבתא מיוחדים כאלה ו… לא שומעים, אבל אפשר לדבר איתם בשפת סימנים או לדבר לאט וברור כדי שיבינו אותנו. הם לא יכולים לשמוע כאילו יש להם פקק באוזן, אבל זה לא פקק" (אומרת יובל)

"הם מדברים כמו כולם" (אומרת מאיה ליובל)

"כן אבל קצת יותר לאט" (אומרת יובל)

"והקול שלהם, הוא נשמע כמו קול של בן אדם רגיל"? (שואלת מאיה את יובל)

"כן" (עונה יובל) "אבא, דרך אגב, אחד הדברים שרציתי להימנע מהם זה שהוא יקרא לי בקולו הרובוטי" (מספר אורן)

"אורן" (קורא אבא לאורן)

"היה לנו הסכם בינינו שכדי שהוא יקרא לי לעלות למעלה, שהייתי משחק כדורגל למטה וכו,' אז הוא היה שורק לי שריקה חזקה" (מספר אורן)

(צליל שריקה)

"זה היה ההסכם בינינו כשהייתי צריך לעלות" (מספר אורן)

"שלא ישמעו אותו קורא לך בשם"? (שואלת מאיה את אורן) 

"כן. זה היה קצת מביך ובכל זאת, גדלנו בשכונת חיים של פעם וזה לא היה נעים שכולם ישמעו" (מספר אורן)

"וכשאנחנו נולדנו, אתם הרגשתם שגם אנחנו עוזרים לכם? שאנחנו האוזניים שלכם או לא כל כך?" (שואלת מאיה את הוריה)

"ביקשנו רק טלפונים. את רוב הסידורים עשינו לבד. ביקשנו רק טלפונים והיינו צריכים לפתות אתכם" (מספרת אמא של מאיה)

הם היו צריכים לפתות בעיקר אותי. לא אהבתי להיות המבוגרת האחראית, להרים טלפון ולדבר בשמם. לתרגם שיחות ולפעמים גם ריבים או מחלוקות עם האדם שמעבר לשפופרת או מעבר לדלפק. היפוך התפקידים לא היה קל. העדפתי להיות הילדה וזה לא תמיד היה אפשרי.


"אתם מרגישים כשאנחנו היינו קטנים שלפעמים ניצלנו את העובדה שאתם חירשים"?

(שואלת מאיה את הוריה)

"בטח, הרבה! לא אמרתם לנו את האמת. הייתם מבריזים משיעורים". (עונה אמא של

מאיה)

(מוזיקה)

ברור לי שהם ידעו שעבדנו עליהם ועיגלנו פינות וברור לי גם שהם נתנו לנו ליהנות מהספק כמו איזה עסקה לא מדוברת שסגרנו איתם. אנחנו נעזור בטלפונים ובהתמודדות עם החירשות ואתם תיתנו לנו ליהנות מהיתרונות שלה. אז כשהברזנו מבית ספר וזה בעיקר היה התחום שלי והתקשרו לשיחת נזיפה, לא היה הורה שיענה לטלפון. וכשהיה צריך בית להזמין אליו את החבר'ה עד מאוחר ולעשות מלא רעש, זה תמיד היה הבית שלנו.


(מוזיקה)

אני זוכרת שפעם הלכנו כל המשפחה לראות סרט גרמני על משפחה שההורים בה חירשים. קראו לו "לשבור את השתיקה" וכל הסרט לא הפסקנו לצחוק. היו שם מלא סצנות שתיארו רגעים מהחיים שלנו. למשל, כשהיה יום הורים בבית ספר והמורה אמרה שאני צריכה להשקיע יותר ושאני מפטפטת בלי סוף. תרגמתי בלי קול שאני תלמידה מצטיינת. וזה בדיוק מה שעשתה הילדה בסרט שראינו. בקיצור, אחי ואני נקרענו מצחוק וההורים שלנו קרצו לנו בהבנה ובהפסקה איזו גברת דידקטית עם שפתיים קפוצות העירה לנו שחירשות היא לא נושא לצחוק עליו. אז אחי אמר לה, תכירי, אלו ההורים החירשים שלנו.


"אתה זוכר שהיינו עושים חיקויים של חברים של אמא ואבא"? (שואלת מאיה את אורן)

"כן" (עונה אורן)

"אתה רוצה להרביץ איזה חיקוי"? (שואלת מאיה את אורן)

"זה יופיע ברדיו? ענק (אורן מתגלגל מצחוק)

"אבישי, אופיר" (מחקה אורן)

בבית שלנו היה מותר לצחוק על הכל.


"עכשיו תספרו לי איזה בדיחות יש על חירשים" (מבקשת מאיה מהוריה)

"הרבה. חירש אחד נסע לארה"ב, רצה לבקר את החבר שלו. הוא לא זוכר באיזו קומה הוא גר ובבניין יש 102 קומות. הוא התחיל לצרוח וכל האורות בבניין נדלקו ורק דירה

אחת נשארה חשוכה. אז הוא הבין שהחבר שלו גר שם" (מספרת אמא של מאיה)

הסיפור התחיל ברדיו שניגן מעל הלול שלי. היום אני עובדת ברדיו וגם מלמדת רדיו. בחרתי לעשות את הדבר הכי רחוק מהחירשות. העולם שלי מלא בצלילים, קולות, מוזיקה, שפה. כל אלו לא ממש נקלטים ברדאר של ההורים שלי.


"חוץ מזה, אני עובדת עכשיו, לא סיפרתי לכם, בתוכנית רדיו בגלי צה"ל. לתוכנית

קוראים "סיפור ישראלי" (מאיה מספרת להוריה)

אני מנסה להסביר לחירשים שלי מה זה "סיפור ישראלי." אמא שלי שואלת אם היא יכולה

להתעשר מזה.


"זה מתאים לך, למה? כל החיים מה את מבקשת? סיפורים, זה מלא סיפורים. (מספרת

מאיה לאימה)

"אבל אנחנו לא נשמע את הסיפורים, מה עושים? (שואל אבא של מאיה)

"צריך תרגום" (אומרת אמא של מאיה)

"מה אורן? לא מרכלים. עכשיו אני מנסה להסביר להם מה זה "סיפור ישראלי" ברדיו. אבא אומר לי, טוב הכל טוב ויפה, אבל איך אנחנו נשמע את הסיפורים האלה?" (מספרת מאיה לאורן)

"צודק" (אומר אורן)

"אז אמרתי, אתם לא תשמעו אותם. ואמא אומרת לי, לא משנה, את תתעשרי? אתם

רוצים להגיד משהו לאורן? הכל בסדר" (אומרת מאיה)

הסיפור הזה נגמר ברדיו שמספר את הסיפור המשפחתי שלהם ושלנו. היום יש טכנולוגיות מטורפות שיכולות לגרום לילדים שנולדים חירשים לשמוע. אבל להורים שלי זה מאוחר מדי. הם לא בחרו בחירשות שלהם, אבל הם רגילים אליה ומחבקים אותה וגם אנחנו. כי כמו שסבתא אביבה תמיד אמרה,


"תמיד אמרתי שמשפחה לא בוחרים. צריכים לדעת למי להיוולד. גם את זה אמרתי".

(אומרת סבתא של מאיה)

והפעם לכבוד ההורים של מאיה, אנחנו מניעים תהליך שכבר נמצא בתכנון הרבה מאוד זמן. באתר שלנו תוכלו לקרוא תמלול מלא של הפרק הזה ובקרוב גם של כל שאר הפרקים הקודמים שלנו. אז בין אם אתם חירשים או נעזרים בתוכניות שלנו כדי ללמוד עברית או כמו חבורת תיאטרון אחת שפנתה אלינו לא מזמן, ממחיזים חלק מהסיפורים שלנו, זה יהיה שם בשבילכם. וכמובן, אם יוצא לכם מזה משהו מעניין, תמיד נשמח לשמוע.

13 views0 comments

Comments


bottom of page