top of page

כאן 88 הסכתים - אריק - רגל פה, רגל שם | פרק 2 - הגבוה שמפריע

נעמה כנה

בגיל 24 אריק איינשטיין היה כוכב ענק, זמר נערץ ושחקן מבוקש. אבל זה לא הספיק לו. הוא רצה משהו אחר. להשתחרר מהחוקים והמוסכמות ולברוא לעצמו עולם יצירתי חדש. בפרק נתאר את התהליך שבו אריק יוצא מפס הייצור של תעשיית המוזיקה והופך לזמר-יוצר שמטפח כשרונות, אוסף שותפים, מקים חברת הפקות ומעצב את העולם היצירתי שלו.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/12/2023.

אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי

תומר: ביום חורף תל אביבי קר יוצא מביתו איש גבוה ורזה, חמוש במעיל שיער ארוך וזקן. הוא צועד בין טיפות הגשם מרחוב חובבי ציון דרך הרחובות הצדדיים הכל כדי לא לעבור בדיזנגוף. רק זה חסר לו עכשיו. עוד מפיק שיציע לו הצגה, עוד עיתונאי שיציע כתבה, עוד קולגה שישאל איפה הוא ולמה לא רואים אותו. הגשם מתחזק והוא מגביר קצב.

בר גיורא, ספיר, זמנהוף, אלחריזי, הוא כבר מכיר את כל הדרכים העוקפות ליעד הקבוע שלו- מסעדת 'כתר המזרח' ברחוב אבן גבירול. כשהוא מגיע למסעדה הוא מהנהן לאברהם הבעלים, וחותך ישר אל החדר האחורי של המסעדה. הוא יורד במדרגות, דוחף את הדלת ונכנס פנימה.

מולו שתי מזכירות ולידן ספה גדולה. על השולחן ליד הספה מונח נייר מכתבים, שעליו מוטבעת תמונה עתיקה של אישה. מתחת לתמונה מופיעה המילה "הגר".

הוא שואל את המזכירה "איפה שיסל?" "עדיין ישן", היא עונה. הוא מושך בכתפיו ומתיישב על הספה. עד שיגיע.

היי, אתם על "אריק- רגל פה, רגל שם".

מיני סדרה מבית 'כאן 88 הסכתים' לציון עשור למותו של אריק איינשטיין. אני תומר קריב, ובפרק הזה נדבר על עצמאות, על היציאה של אריק לחופשי, ועל גיבוש הזהות האמנותית שלו. על הדרך הבלתי נתפסת שעשה- מכוכב פופ ואליל נוער, עד לזמר יוצר, שמעצב את הסביבה היצירתית והחברתית שלו. על אדם שמחליט לא לציית לחוקי התעשייה, ולעשות הכל בדרך שלו- דרך שאותה ילוו שותפים ליצירה, שותפים שיהפכו לחברי נפש.

אריק איינשטיין: "אתה יודע הייתי בתיאטרון וזה, בתיאטרון בכל זאת אתה מקבל חומר כתוב ויש לך במאי וכל זה ואני לא, לא הרגשתי נוח. אין מחיר לחופש אתה מבין? שאנחנו נהיה האדונים של מה שאנחנו עושים זה הרגשה של חופש מוחלט."

[שיר] "הסתכלו נא בי - פעם הייתי שיא הגברים ברובע/ כסף לא חסר לי, היה עבר כמו לקזנובה…"

תומר: השנה היא 1963, אריק איינשטיין בן 24 ואין לו הרבה סיבות לדאגה. הוא שחקן מבוקש עם מוניטין שהולך וגדל, זמר שכבר הוציא תקליטון סולו, ואפילו עבר בכמה הרכבים. באותה שנה הוא מתחתן עם אלונה שוחט, נצר למשפחה ציונית גאה שייסדה את ארגון השומר. למרות המורשת המפוארת, השניים מתחתנים בלובי של מקום העבודה של אריק- תיאטרון הבימה- שם הוא מככב בלהיט הענק, 'אירמה לה-דוס'. אחרי ההצגות אריק נהג לתפוס מונית ולנסוע דרומה אל עיר החטאים, יפו.

[שיר] "אין כמו יפו בלילות/ אין כמו יפו בעולם…"

תומר: על רצועת החוף של יפו, ליד כיכר השעון, נמצאים המועדונים הכי חמים של התקופה- העיר הערבית העתיקה הפכה בתחילת שנות ה-60 לסמל ההדוניזם התל אביבי. מבנים טורקיים מימי הביניים שופצו, נפתחו מחדש והפכו למקומות הכי נכונים לבלות בהם. אחד מהמקומות האלה הוא 'עומאר כיאם', מועדון שאליו התנקזו שחקנים שעבדו בכל רחבי הארץ כדי לסיים את הערב עם איזו כוסית אחת או שתיים או יותר. בין המבלים הקבועים במועדון, אפשר היה למצוא את בני אמדורסקי שהופיע עם הדודאים, יהורם גאון שהופיע בהצגה 'כינרת כינרת', וגם אריק, עייף וסחוט אחרי 'אירמה לה-דוס'.

יהורם גאון: היינו הולכים למקום בשם 'עומאר כיאם', שזה ביפו, איזה מועדון לילה והיינו נפגשים שם ושרים להנאתנו, אתה לא תאמין שיש כזה דבר, להנאתנו! והיינו שרים שירים "של כינרת שלי…" כל אחד בקול שלו היינו מחפשים, לעצמו כל אחד, וזה הסתדר מאליו- וזה נשמע יפה! ואמרו לנו "תגידו מה אתם, לא רוצים תקליט?"

תומר: זה יהורם גאון, מתאר את המפגשים שהובילו להקמת להקה חדשה, 'שלישיית גשר הירקון':

יהורם גאון: אני רוצה להציג את השלישייה שלנו, 'שלישיית גשר הירקון' החדשה! בני…?

בני אמדורסקי: אני גאון!

יהורם גאון: רגע, רגע, רגע, זאת אומרת… אם אתה גאון אז אני איינשטיין!

תומר: מי שדחפו את החבורה להפוך להרכב מקצועי, הגיעו ממועדון יפואי אחר, 'החמאם'- חיים חפר ודן בן אמוץ נתנו לשלישייה בית להופעות במועדון שלהם ואפילו כתבו את קטעי הקישור.

[שיר] "…איך השמש בשמיים/ והים הוא משגע/ ולפרדסים יש ריח/ וטוב טוב, טוב לי על הלב/ טוב, טוב, טוב…"

תומר: 'שלישיית גשר הירקון' הייתה ציון דרך בתרבות הישראלית. בצורת השירה וההופעה שלהם, הם השתחררו מהעממיות והלאומיות, לטובת גישה יותר פשוטה ויומיומית. אחרי להקת הנח"ל, "בצל ירוק", וההצגות בתיאטרון, אריק מצא מקום שבו אפשר לעשות את זה אחרת. לא הצגה בתיאטרון, אלא שלושה חברים ששרו להנאתם. אבל אז, משהו השתנה.

יהורם ואריק התחילו ביחד, להקת הנח"ל. למרות ששניהם הגיעו מרקע מאוד שונה, יהורם הירושלמי ואריק התל אביבי, הם התחברו מיד. גם אחרי הצבא הם שמרו על קשר. ב'גשר הירקון', הם היו כמו צמד ילדים מורדים, מול בני- ה"מבוגר האחראי". ואז, אחרי כמה חודשים של הופעות, והוצאת אלבום ראשון, יהורם הודיע שהוא עוזב, לטובת לימודי משחק בניו יורק. אחרי מותו של אריק, יהורם הקדיש לו טור מיוחד בעיתון 'ידיעות אחרונות'. הוא כתב:

"אני מתגעגע לימי התום שלנו, אריק, הייתי מבאי ביתך, ואתה היית מבאי ביתי. היינו חברים נפלאים. באתי אליך אז, והלכתי ממך, עד שהלכתי ולא חזרתי יותר, לא יודע למה. תמיד שאלו אותי לאורך השנים, מה קרה ביניכם? אלוהים ואתה עדיי שמעולם לא רבנו, פשוט חדלנו להיות האחד בשביל השני."

מערכת היחסים בין אריק ליהורם נגמרה כאן. הם כבר לא יעבדו ביחד. כל אחד מהם יהפוך, בדרכו, לסמל לאומי. בינתיים אריק נשאר בשלישייה כדי לקבל את החבר החדש. בני לא לוקח סיכון, ומצרף את החצי השני שלו בצמד 'הדודאים'- ישראל גוריון.

[שיר] "…סימן שאתה צעיר/ כל יום אביב בהיר/ כל יום אביב בהיר/ סימן שאתה צעיר…"

כש'שלישיית גשר הירקון' קמה, 'הדודאים' כבר היו צמד מצליח. בני וישראל היו כוכבים גדולים עם להיטי ענק, מול אריק ויהורם שהיו די בתחילת דרכם. ואז יהורם עזב, ואריק מצא את עצמו קצת בודד עם צמד הסטארים. 35 שנים אחרי, בראיון לסדרה "סוף עונת התפוזים" אריק מתייחס בהומור לחוויה הזאת, אבל משהו ממנה נשאר איתו.

אריק איינשטיין: ואז יהורם גאון עזב, הוא הלך לשחק בתיאטרון, ובא ישראל גוריון. ואני לאורך כל השנים, אמרתי לישראל להצטרף, כן? רק בסוף שגמרנו את זה, פתאום אני הבנתי שבעצם- אני הצטרפתי ל'דודאים'. כשאתה על הבמה, אתה הוותיק מהמייסדים, ואתה שר וזה, אבל בעצם הם שניהם עומדים פה- ועלול להיות שאנשים מביטים ואומרים: "מי זה הגבוה שמפריע ל'דודאים'?"

תומר: בין 'גשר הירקון' לשלישייה הבאה, אריק מוציא גם אלבום בכורה- "שר בשבילך". אלבום שנוצר בשיטה שבה עבדה תעשיית המוזיקה באותן שנים: כמו פס ייצור. יש כותבים, יש מלחינים, יש מפיק מוזיקלי, והזמר, במקרה הזה אריק, רק מגיע בסוף ושר.

[שיר] "…השדרות העיר והלילה הזה…"

תומר: כמו 'גשר הירקון', גם האלבום הזה היה הצלחה גדולה. בגיל 27 אריק היה כוכב על, אליל נוער, ואייטם מבוקש במדורי הרכילות. אבל הוא לא היה מרוצה, זה לא החומרים שהוא רצה לבצע. "שר בשבילך" נשכח עם השנים, ואריק מיעט לדבר עליו, או לבצע שירים מתוכו. אבל גם החוויה הזאת לימדה אותו משהו- הוא צריך למצוא בעצמו את השותפים שלו, את אלה שיכתבו, ילחינו ויפיקו. ואת השותפים האלה, הוא ימצא ממש מתחת לאף.

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת במועדון 'עומאר כיאם'. אריק, כרגיל, יושב ושותה קוניאק עם חבריו השחקנים. לבמה עולה מנהל המועדון, שלמה צפריר, ומציג צמד חדש. הוא מספר שהגיטריסט הגיע מירושלים והזמרת מפיטסבורג.

[שיר] "…דונה דונה דונה דונה דונה דונה דונה דונה…"

תומר: אריק מניח את הכוסית ומסתכל- הזמרת כל כך מלאת ביטחון, כל כך קלילה, ולא לוקחת את עצמה ברצינות.

[המשך השיר] "…אומר איכר לעגל המוטל…"

תומר: וגם הגיטריסט הזה מרתק אותו- הוא מנגן בצורה כל כך פראית, כל כך כריזמטית

[שיר] "…ויחצוב בורות רבים…"

תומר: הם היו שונים מכל הזמרים והצמדים שאריק ראה, על הבמה הזאת, בלילות הפרועים ההם.

[המשך השיר] "…ויחצוב בורות רבים…"

תומר: כמו שקורה לא פעם במיתולוגיות כאלה, לא ברור אם הוא פנה אליהם, או קיבל פנייה, אבל בתחילת 1967 אריק מצא את עצמו עולה במדרגות אל דירת גג ברחוב טרומפלדור.

אריק איינשטיין: הוא נתן במכה הראשונה [של התוף לפי הקצב], זה נורא מצא חן בעיניי. היה איזה משהו שאז הוא היה חדש, מרענן. זאת אומרת השירים לא היו כמו קודם, שאתה יודע, היו כאלה מרובעים שנופלים על הקצב. הקטע הזה של "טה טו טה טו טה טו טה טה"… כל הזרימה של השיר, היה בה משהו חדש. להבדיל מ-"אום טררה צ'ה, אום טה אום טה" וכל ה"אום-צה" שהיה לפני זה. ואני הייתי כזה, אתה יודע… זה אמרתי יאללה בואו נעשה שלישייה.

ג'וזי כץ: התחלנו לשיר אני ושמוליק ואחרי שיר או שתיים אריק התחיל לשיר איתנו. ואני לא יודעת איך להסביר את זה… פתאום יצר דבר בלי להתאמץ.

[שיר] "…צחקה בובה זהבה/וצחק מאוד הדוב/ למה לגרש החושך/ והרי הוא ילד טוב…"

תומר: אריק התחיל להיפגש יותר ויותר עם ג'וזי כץ ושמוליק קראוס. השמועה על השלישייה החדשה שמתרקמת, עברה בתל אביב הקטנה מפה לאוזן. ובדירת הגג של שמוליק התחילו להיאסף עוד ועוד חברים. אחד מהם היה- אורי זוהר. אריק כבר הכיר אותו מלהקת הנח"ל- שם הוא היה הבמאי הדומיננטי ומטיל האימה. אחר כך הם התחילו להתיידד, כששיחקו יחד ב'תיאטרון החמאם', והסתובבו באותו מעגל חברתי. באחד המפגשים על הגג, חברים ניסו לחשוב על שם ללהקה המתגבשת. כל מיני רעיונות נזרקו לאוויר- עד שאורי נעמד השקיף החוצה, וראה את בית אל-על הסמוך. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, והיו שם שלושה אורות דולקים- אחד בכל חלון. הוא הסתובב ואמר- "יש לי! 'החלונות הגבוהים'"

[שיר] "… אינך יכולה ככה סתם ללכת/ אינך יכולה לעזוב אותי…"

תומר: הבחירה של אריק להיכנס למסגרת של להקה, נראתה אז תמוהה. הוא כבר הוציא אלבום סולו, והיה במעמד של שחקן וזמר מבוקש בפני עצמו. למה לו ללכת אחורה?

אבל אריק התחיל להבין שהוא חייב לצאת מפס הייצור. ההצגות המתישות ב'הבימה', הגבוה שמפריע לדודאים, הזמר שנכנס לאולפן לשיר שירים שכתבו לו… הוא לא רוצה את זה. הוא רוצה לשבת עם השניים האלה, ולעשות איתם מוזיקה. לא לשיר שירים של אחרים, לא לשחק טקסטים. ליצור! אפילו לכתוב בעצמו.

[שיר] "אם ביום א', אם ביום ד'/ אם ביום קיץ, אם ביום חורף/ אם ביום גשם, אם ביום שמש/ אם יום נפלא לי, או יום עצוב לי…"

תומר: הרבה נאמר, ובצדק, על הגישה החדשה ש'החלונות הגבוהים' הציעו למושג 'שיר עברי'. ההשפעות מהביטלס [שיר] ומהפופ האמריקאי, הטאץ' הג'אזי-בלוזי בעיבודים ובנגינה [מנגינה], ההרמוניות הקוליות בסגנון המאמאס והפאפאס [שיר]- הכל נשמע חדש ורענן.

[המשך השיר] "…אם את איתי פה ואם אינך/ אם לא אמרת לי למה ואיך…"

תומר: שני השירים שאריק כתב ל'חלונות', לוקחים את כל ההשפעות מחו"ל אל תל אביב. הם מציירים את השחרור מהפאתוס שהוא כל כך חיפש. שפה יומיומית, שלא לוקחת את עצמה ברצינות. שפה שהפכה אותו, ברגע אחד, מזמר ליוצר. בזמן אמת המעבר של אריק לעמדת הכותב, התקבל בהרמת גבה. בכתבה מהעיתון 'מעריב לנוער' במאי 1967 נכתב: "אריק איינשטיין כבש לו מקום בצמרת הזמרים, אלא שאין הוא מסתפק בכך, והוא מנסה לשים גם כתר של משורר על ראשו. כתר זה, אינו הולם אותו ביותר"

[שיר] "יצאתם לטייל ברחובות/ אז מה? אז מה?/ חיפשתם מדרכות של אהבות/ אז מה? אז מה?…"

תומר: הביקורת לא הרתיעה את אריק, ששינה גם את צורת השירה שלו. הוא התקדם צעד ענק לכיוון העצמאות המוחלטת. הוא גם הבין, והיה אחד הראשונים שהבינו את זה בישראל, שזמר לא חייב רק לשיר את מה שהוא מקבל. הוא יכול לקחת חלק פעיל ביצירה, וגם בעבודה באולפן. אבל המסגרת החדשה שכל כך הלהיבה את אריק, לא הצליחה להחזיק מעמד כבר משלב מוקדם. אפשר היה לראות את המתח בין שמוליק המוחצן, האגרסיבי, שאוחז בגיטרה כמו בכלי נשק, לבין אריק הביישן, שכבר אז לא כל כך אהב להופיע. ג'וזי תמיד עמדה ביניהם על הבמה, חוצצת בין השניים.

[שיר] "התשמע קולי, רחוקי שלי, "התשמע קולי, באשר הינך…"

תומר: כל זה לא הפריע להם להפוך לאחד ההרכבים המצליחים בישראל. ההופעות מול חיילים במלחמת ששת הימים, רק שידרגו את המעמד שלהם. אחרי המלחמה הם הוזמנו להופעות באולם אולימפיה בפריז, עם נבחרת אומנים גדולה. אבל בשלב הזה, הראש של אריק התחיל לנדוד לכיוונים אחרים.

[המשך השיר] "…התשמע קולי, רחוקי שלי"

תומר: בערב קיץ אחד של 1967, אריק מגיע למסיבת פרידה מחבר שיוצא ללימודי קולנוע בלונדון, בועז דוידזון. לימים אחד מגדולי הבמאים של הקולנוע הישראלי. אריק מגיע למסיבה טרוד- המופע הגדול בפריז מתקרב, וזה מלחיץ אותו. את המחשבות הבלתי פוסקות, קוטעת פתאום נגינת גיטרה אקוסטית נעימה. היא מרגישה לו כל כך מנחמת ומוכרת, כאילו הייתה שם כל הזמן, ורק חיכתה שמישהו ישמע אותה. ההפך הגמור מאותו מופע גרנדיוזי שמטריד את מנוחתו. אריק מסתכל לכיוון הבמה ורואה בחור צעיר, עם תספורת של חייל, מנגן ושר בעדינות, כמעט בלחש.

[שיר] "…מעל הצמרות עדים העננים/ כשהירח אל הגן…"

תומר: הבחור יורד ואריק ניגש אליו: "אתה כתבת את השירים האלה?" הוא שואל. הבחור עונה: "כן", "איך קוראים לך?" אריק שואל. והוא עונה: "שלום חנוך".

[המשך השיר] "…הלילה הזה, שום סימן הוא לא נותן…"

תומר: הוא היה בן 21, קיבוצניק על סף שחרור מלהקת הנח"ל, בדרך לחפש את עצמו בעיר הגדולה. אריק התאהב בו מיד. הוא היה ההפך הגמור משמוליק האגרסיבי והשתלטן. אריק רואה בו פתאום אפשרות אחרת- קשר אישי, אינטימי, בארבע עיניים. אבל המציאות קוטעת את החלומות. בזמן שאריק חושב על החבר החדש שלו, הוא על מטוס עם 'החלונות הגבוהים', בדרך לסיבוב הופעות שמתחיל בפריז ונגמר בלונדון. ברוח האהבה לישראל של אז, היה נראה שיש להם סיכוי אמיתי להצליח בחו"ל.

[שיר באנגלית]

ג'וזי כץ: אחרי 'ששת הימים', נסענו לחו"ל עם להקת 'יונתן כרמון'. ונסענו במין סיבוב כזה, עם רקדנים, וקוסם, ויפה ירקוני, וזה אוטובוסים. וזה לא לטעמי, וגם לא לטעם אריק ושמוליק."

תומר: החוויה החו"לית הייתה קשה לאריק. הוא היה מאויים מהבמות הגדולות, מרובות המשתתפים. הוא גם התגעגע לארץ, לאלונה ולבתו הקטנה שירי. לספורט, לתל אביב ולסביבה הנוחה והקטנה שלו. הוא גם הרגיש יותר ויותר מאויים מהדורסנות של שמוליק, שלא לדבר על ג'וזי, שנראתה הרבה יותר אטרקטיבית לקהל הזר. המפיקים האנגלים התעניינו בעיקר בה, ואריק מצא את עצמו, שוב, הגבוה הזה שמפריע. המתחים בין השלושה התגברו, עד שהם לא יכלו יותר. על סף חתימה על חוזה הקלטות בחברת 'קולומביה', אחת מחברות התקליטים החשובות בעולם, אריק החליט לעזוב ולחזור הביתה. תם פרק הלהקות. הגיע הזמן להחליף פורמט, וללכת עוד צעד בדרך לעצמאות.

בבית בישראל, המתין החייל המשוחרר עם הגיטרה האקוסטית. כשאריק חזר לארץ, הוא ושלום התחילו לעבוד בפורמט שיהפוך לדרך העבודה הקבועה של אריק. מפגשים אינטימיים, בארבע עיניים. כמו שהוא כתב בשיר מאוחר יותר: "קפה, סיגריה וגיטרה". אחרי שאריק הבין שהוא צריך להתחבר למסגרות יצירתיות שהוא מקים בעצמו, ולהיות שותף פעיל ביצירה, הוא עולה עוד שלב: עכשיו הוא גם מנטור לשותף צעיר, והוא מביא אותו לפרויקט הבא שלו: האלבום 'מזל גדי'.

[שיר] "רוח רוח רוח רוח/ למה לא תשכב לנוח/ מן הבוקר תשתולל/ והנה כבר בא הליל…"

תומר: אחד האלבומים היפים והמסוגננים של אריק, הוא הפעם הראשונה שבה הוא לוקח יוצר תחת חסותו. שלום מלחין את כל שירי התקליט, וכותב את רוב המילים. גם אריק תורם כמה טקסטים, ועל ההפקה המוזיקלית מופקד גדול מעבדי התקופה - אלכס וייס.

[שיר] "…מה שהיה היה/ מה שהיה היה…"

'מזל גדי' הוא עוד שלב בדרך לשחרור של אריק. הוא עדיין לא שולט באופן מלא ביצירה, אבל כן מכוון אותה. הוא מבין שהדרך לעצמאות עוברת בעבודה עם מוזיקאי אחד. הוא גם מבין עוד משהו: הוא רוצה להעמיק את המעורבות שלו ביצירה. בספטמבר 1968 כש"מזל גדי" יצא, אריק אמר בראיון: "אני רוצה להשלים משהו. תקליט או משהו שאני יכול לשים עליו שתי ידיים ולומר - זה הוגן. אני מרוצה מזה. הבנתי שכל ההצלחה שלי הייתה מקרית לגמרי. אני רוצה להמשיך להקליט, לחדור יותר אל אחורי הקלעים של כל מה שקשור במוזיקה.

[שיר] "שיסל האדום יושב על מדרכה/ שלום ממולו נשען על קיר…"

תומר: דמיינו את ישראל של סוף שנות ה-60: מדינה קטנה וריכוזית, ערוץ טלוויזיה אחד, בקושי, שתי תחנות רדיו, מעט עיתונים, מעט מקומות להופעות. רוב התרבות הישראלית היא שלושה משרדי אמרגנות בדיזנגוף פינת פרישמן. ופתאום, בתוך המדבר הזה, צצה יוזמה חדשה- בית להפקות שעושה הכל בדרך שלו: סרט, תוכניות טלוויזיה הופעות, פרסומות וכמובן תקליטים. מסביב לכל הדבר הזה מתקבצת קבוצה שמקבלת את הכינוי: 'חבורת לול'.

[המשך השיר] "…אובלדי אובלדה מי שבא בא/ ל ל ל ברוך הבא…"

על חבורת 'לול' נדמה שהכל כבר נכתב, לטוב ולרע. החבורה הנחשקת שהפכה בית למהפכה התרבותית הגדולה של התקופה. באופן מוזר, דווקא אריק שתיאר את עצמו תמיד כביישן, כבורח מתהילה, שונא תשומת לב, דווקא הוא היה הכוח המניע מסביב לאותה חבורה מיתולוגית.

אריק אינשטיין: החבורה, תמיד מתווסף לזה "חבורה", היינו כמה חברים שעבדנו ביחד, עשינו כמה עבודות משותפות… בסדר, החבורה! בעצם למה לא? אתה יודע? כוסאוחתו! החבורה הזאת של 'חבורת לול'.

[שיר באנגלית]

בועז דוידזון: לאט לאט התגבשה הקבוצה הזאת, שהיו בה שני בוסים סטארים, סופר-סטארים- אורי זוהר ואריק אינשטיין, שהיינו נפגשים ב… שהיינו נפגשים כל יום. ואם זה היה פגישה שמתחילה סתם, ומקשיבים למוזיקה, ומעשנים ושותים, ותמיד היה יוצא מזה משהו. איזה שיר, איזה רעיון למשהו."

תומר: זה בועז דוידזון, מי שבזכות מסיבת הפרידה שלו, נפגשו אריק ושלום. בסוף 1968 הוא חוזר לארץ מלימודי קולנוע, והוא מלא ביצירתיות. אריק חובר אליו, ואל שותף נוסף- צבי שיסל, קומיקאי יוצא להקת השריון, ואיש עם חוש טוב לעסקים. ביחד הם שוכרים מרתף מאחורי מסעדת 'כתר המזרח' ברחוב אבן גבירול. שם הם מקימים את משרד ההפקות החדש שלהם- 'הגר'. כך תיאר את המקום אחד מהאורחים הקבועים במשרד, יהונתן גפן, בספר 'חומר טוב': "קומת מרתף מוזנחת, קלופת טיח, לוהטת בקיץ, קרה וטחובה בחורף. הדירה שהוסבה למשרד, הייתה מורכבת מחמישה חדרים, בצורת האות ריש. באגף אחד ישבו הגרפיקאים, באגף השני היה מעין משרד, עם ספה משומשת שהריפוד יוצא ממנה ולא יכול להיכנס בחזרה. על הספה המקומטת ישב אריק איינשטיין וחיכה לשיסל. שיקום כבר לעזאזל! בהרפתקה של 'הגר' היה שותף נוסף. לא שותף עסקי, אלא מעין מנטור שעמד מהצד ועזר להם לחלום. קראו לו אורי זוהר.

[שיר] "…אורי היפה מדליק לו מדורה/ למה לא לשרוף, למה לא…"

תומר: באותה תקופה הוא היה הבדרן הכי גדול בישראל, במאי קולנוע נחשב, ושותף במשרד ההפקות של אברהם דשא 'פשנל'. אבל הרעב של אורי היה חסר גבולות, והוא נכנס גם ל'הגר', וגם הפך לדמות המובילה בחבורה, ביחד עם אריק. השניים הפכו לחברים קרובים, חברי נפש, ה'יין ויאנג' של חבורת 'לול'. אורי- התרנגול הכריזמטי חסר המעצורים, ואריק- השבלול הביישן והמסוגר.

[שיר] "…ומה שהולך פה אולי זה לא בשבילי/ זה טוב זה…"

תומר: במקביל להקמת 'הגר', אריק התחיל לעבוד על אלבום חדש.

[שיר] "פעם אהבתי ילדה בציור…"

תומר: הוא רצה לעבוד עם שלום, אבל הוא נאלץ לקחת צעד אחורה. בכל זאת הוא רק השתחרר מהצבא, חדש בעיר, והיה צריך להתפרנס. אז הוא הצטרף לפרויקט מסחרי יותר, השלושרים- עם בני אמדורסקי וחנן יובל. שלום עדיין נשאר בתמונה, גם כחלק מהחבורה, הוא גם יחזור בהמשך לסיפור. אבל בינתיים אריק חיפש שותף חדש לעבודה. כמו שהיה מקובל, הוא שכר מוזיקאי מקצועי כדי שיכתוב עיבודים- מישה סגל. בהיעדרו של שלום, הוא כתב גם את המוזיקה.

[שיר] "אבריימל, מתי יהיה לנו בן? הן אנו זוג בא בימים…"

תומר: הם התחילו להקליט עם נגני האולפן הכי טובים בשטח. אבל אריק הרגיש שמשהו לא עובד לו, הוא לא היה מסופק. הוא רצה משהו אחר.

צבי שיסל: אריק רצה להחליף, או לא יודע, רצה לשנות. התחלנו ככה, לתור את רחוב המסגר. באותו זמן היו ברחוב המסגר מקומות. אריק שמע, או ידע, או לא יודע בדיוק איך, הגיע אליו שמם של הצ'רצ'ילים.

תומר: בערב אחד בשנת 1969, נכנסו למועדון 'המסכה' ברחוב המסגר אריק איינשטיין וצבי שיסל. אלה היו השעות המוקדמות, לפני שהמועדון נפתח. חיים סבן, אז- האמרגן של "להקות קצב", היום- אחד מעשירי העולם, דאג לפתוח את המועדון במיוחד בשבילם- כדי להציג את ההרכב שהוא ניהל, הלהקה הכי חמה בסצנה: 'הצ'רצ'ילים'. על הבמה עולים: חיים רומנו, עמי טרייבטש, רוב הקסלי, סטן סולומון, ומיקי גבריאלוב. הם מחברים את המגברים ומתחילים לנגן.

אריק איינשטיין: פתאום גיטרות- בחיים שלי לא היה דבר כזה! מה, זה אני נפלתי על המציאה!

[שיר באנגלית]

תומר: מועדון ריק, בלי קהל, והפידבק פשוט מחריש אוזניים. אבל אריק אוהב את מה שהוא שומע. האגדה מספרת, שכבר באותו ערב אריק ביקש מחיים סבן להפוך את 'הצ'רצ'ילים' ללהקת הליווי שלו בהופעות. סבן הסכים מיד. במקביל, אריק המשיך להקליט עם מישה סגל, ולחלום עם חברת 'הגר'. המטרה הבאה הייתה סרט באורך מלא שיתעד את חייו של אריק.

אורי זוהר הציע למישה סגל לכתוב את המוזיקה לסרט. כשהוא ביקש תשלום- אורי סילק אותו בבושת פנים והקשר איתו נותק בבת אחת. האימפולסיביות של אורי, שלא היה אדם מנומס במיוחד, הכניסה אותם לבעיה. 'הגר' לא יכלה לממן עוד זמן אולפן, ואריק היה חייב לסיים את האלבום. אז הוא לקח את 'הצ'רצ'ילים', אסף כמה שירים מימי 'החלונות הגבוהים', עוד קאבר לביטלס, ושיר של ה'צ'רצ'ילים' עם מילים בעברית.

[שיר באנגלית הופך לגירסה העברית] "…את לא יודעת כלום/ אחינועם…"

תומר: בפעם הראשונה בחייו, אריק נכנס לאולפן בלי לדעת לאן זה יוביל. הוא נכנס עם הלהקה, ומתחיל פשוט לעבוד, להמציא תוך כדי. זה היה חדשני לא רק אצל אריק- אלא בכלל בישראל.

בעולם אלבומים כמו "Pet Sounds" ו"Sgt. pepper" כבר הוכיחו את הכוח של האולפן ככלי יצירתי, והשפיעו על אמנים בכל רחבי העולם. אבל בישראל פס הייצור עדיין פעל. כשאריק ו'הצ'רצ'ילים' הגיעו לאולפן 'ישראקול', אולפן חדש ומשוכלל עם מכונת הקלטה של ארבעה ערוצים, הטכנאים לא ידעו מה לעשות.

תומר: 'הצ'רצ'ילים' הביאו איתם לאולפן את הסאונד של המועדונים: גיטרות בדיסטורשן, בס אימתני, ותיפוף אנרגטי. דברים שהיו זרים לגמרי לטכנאים, שהיו רגילים להקליט את התזמורת הפילהרמונית.

מאיר אשל, טכנאי של 'ישראקול', סרב להקליט את אפקט ה-fuzz של הגיטרה החשמלית, בטענה שזה יהרוס לו את מכשיר ההקלטה החדיש. מתוך הבלאגן הזה נולדה מהפכה.

[שיר] "קיץ בא ושוב זה חם/ בואי ונברח לים…"

תומר: בנובמבר 1969 יצא האלבום "פוזי" והציג סאונד ישראלי שלא נשמע כמותו. בצד אחד הפסיכדליה הניסיונית של מישה סגל, בצד השני להקת רוק שמנגנת חזק, רועש ומלוכלך. וביניהם- אריק איינשטיין שלא נשמע כמו אף זמר ישראלי, אפילו לא כמו עצמו.

[המשך השיר] "…כמה חם…"

תומר: אנחנו כמובן לא הראשונים שאומרים את זה, אבל "פוזי" סימן את לידת הרוק הישראלי המקורי, כלומר, כזה שמושפע מהחוץ, אבל נטוע בשתי רגליים בהוויה הישראלית. אריק הצליח ליצור בפעם הראשונה אלבום שהוא הדמות המובילה בו. לא חלק משלישייה, לא זמר עם עיבודי תזמורת. אלבום שהוא יכול לשים עליו שתי ידיים ולהגיד "זה הוגן".

[שיר] "…אין טלוויזיה/ בואו הנה…"

תומר: העצמאות החדשה של אריק רק עודדה אותו להמשיך ולהרחיב את הפעילות של 'הגר' ושל החבורה. העובדה שלמרות הסאונד הניסיוני של 'פוזי', הוא עדיין שמר על מעמדו ככוכב גדול, הוכיחו לו שהוא בדרך הנכונה.

הצעד הבא היה להשתלב במדיום המקומי החדש והלוהט - טלוויזיה.

[שיר] "אתה חושב שאני משוגע/ תרגע, תרגע"

תומר: וגם כאן, אריק עשה את זה בדרך חדשה שלו, הדרך שבה הוא זה שמנווט את היצירה.

[קטע מהתכנית של 'לול'] גבירותיי ורבותיי, ערב טוב. אנחנו נגיש לכם היום תוכנית של בידור. במרכזה יעמדו כמה פזמונים, חדשים, ואנחנו מבקשים אתכם להגביר את כל מקלטיכם, כי בשביל התוכנית הזאת צריך פשוט לשמוע את זה חזק. וחוץ מזה גם למען להפריע את מנוחת השכנים.

תומר: ב-17 ביולי 1970 שודרה התוכנית הראשונה של 'לול', תוכנית שנראתה שונה מכל מה שהוקרן בטלוויזיה הישראלית עד אז. מול מגישי החדשות החנוטים בחליפות, 'לול' הציגה שילוב של שירים וקטעי מעבר שהציגו את החבורה הזרוקה, ובמרכזה אריק, בשיער ארוך ובגדים פרחוניים.

'לול' גם הציגה שירים חדשים, שירים שנועדו לקדם את הפרויקט שהיה גולת הכותרת של החבורה: הסרט והתקליט "שבלול".

[שיר] "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?/ את אותם הדברים אבל לאט…"

תומר: "שבלול" הוא הרגע שבו כל הנקודות נפגשו. התהליך שאריק עבר בשנים שקדמו לו הגיע כאן לשיא. הפעם אריק עובד בלעדית עם שותף אחד לאורך כל התקליט. שלום חוזר מהעבודה עם 'השלושרים' כדי להפוך לכותב והמלחין העיקרי, אבל גם- למפיק המוזיקלי, משהו שהוא עושה בפעם הראשונה.

שלום ואריק בונים את העיבודים באולפן, תוך כדי עבודה, עם להקה אחת מגובשת, 'הצ'רצ'ילים'.

אריק מפיק את התקליט בעצמו עם חברת 'הגר', והכול מוצג בסרט שגם אותו 'הגר' מפיקה.

את הכל מכוון בדרכו הנונשלנטית- אריק. הוא הבין איך לאסוף סביבו אנשים שיעזרו לו לצאת לעצמאות אומנותית מוחלטת.

[הקלטה מהתכנית 'לול']

שלום חנוך: תעשה כמו שזה מתחיל, זאת אומרת…

אריק איינשטיין: רגע, רגע…

שלום חנוך: נה נה נה תני נה נה די דה…

תומר: כל התהליך הזה מתועד בצורה מאוד חושפנית בסרט "שבלול".

התיעוד בסרט- של אריק, שלום והצ'רצ'ילים עומדים ומאלתרים באולפן היה מהפכני. זאת הפעם הראשונה שבה מוזיקאים ישראלים נראו ככה, בלתי רשמיים, עומדים באולפן ועושים חזרות עם להקה. מה שהתחיל כאילוץ ב'פוזי', הפך לשיטת עבודה, ושינה לגמרי את הצורה שבה מקליטים מוזיקה בישראל.

[שיר] "…לילה ולילה/ אל תוותרי עלי' לא לא/ אל תוותרי/ עלי…"

תומר: כבר אין מבוגר אחראי, אין מפיק מקצועי מבחוץ, אין חברת תקליטים, אין אמרגן גדול מלמעלה, זה רק אריק והחברים שלו: מבצעים, כותבים, מנגנים ומפיקים.

תהליך שהתחיל שבע שנים קודם, הגיע עכשיו לשיא. אריק רצה לשנות את עצמו, אבל שינה את התרבות הישראלית. הוא הציב סטנדרט חדש להפקה, כתיבה וביצוע של מוזיקה בעברית. ואפשר לראות את זה באלבום "שבלול". שיטת העבודה המשוחררת, התבטאה בכל תו, באלבום המכונן ההוא.

הצעקה ב"אל תוותרי עליי", הגסות המשוחררת ב"אני שר", העיסוק במיניות ב"טוב לי", ההצהרה הפוליטית ב"אבשלום" וגולת הכותרת: "למה לי לקחת ללב".

השיר שביטא את הדבר הכי חשוב שאריק מצא באלבום הזה: הוא מצא חברות עמוקה, קרבה ואהבה. כן, אהבה אמיתית.

[שיר] "למה לי לקחת ללב?/ יש לי דברים חדשים בראש./ יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח".

לאריק היו הרבה קשרים אישיים עם מוזיקאים, קצת לפני, והרבה אחרי, אבל שלום היה בשבילו אחד ויחיד. אם הוא נשאל עליו, הוא יגיב במבוכה, כמו ילד מאוהב.

[הקלטה של ראיון]

מראיין: חברים באמת טובים כמו שהייתם?

אריק איינשטיין: כן, שלום הוא מתוק. תשמע, שלום, אני הכרתי אותו בן 21, 22, אתה יודע, מוזיקאי באמת מיוחד במינו, משורר יוצא מן הכלל. ואיש של עבודה, ומצחיק, וואו, ומצחיק, אתה מבין? זה פשוט פראייר מי שלא הולך להיות חבר שלו, אתה מבין?

[שיר] "השחר מתקלח במקלחת של צבעים/ פרפר נושק לפרח…"

תומר: האהבה בין אריק ושלום קיבלה ביטוי על עטיפת האלבום, עטיפה מיתולוגית שעיצב מעצב הבית של 'הגר', דוד טרטקובר. הוא צילם כמה תמונות של אריק ושלום על גג בתל אביב, ברוח יותר מסוגננת ורשמית. אבל דווקא רגע אחד בין התמונות, רגע שבו אריק התקרב לשלום ולחש לו משהו, היה הרגע שהגיע לעטיפה.

גם בעטיפה הזאת הייתה הצהרה. אריק ושלום חלקו קרדיט שווה והופיעו יחד על עטיפת האלבום. הפעם הראשונה שבה המלחין, מי שהיה הפועל מאחורי הזמר, מגיע לקדמת הבמה, חולק קרדיט. התמונה שמעידה יותר מהכל, על השינוי שעבר באריק. שבר את המחיצה בין מבצעים למוזיקאים, וסיגל לעצמו צורת עבודה שהכתיבה שינוי במוזיקה. אבל הקשר האינטנסיבי עם שלום לא האריך ימים.

שלום חנוך: הייתי צעיר ועשיתי הרבה וגם הצלחתי. ופשוט חיפשתי… כן, חיפשתי אתגר. היה ברור לי שבארץ, השדה הזה של מוזיקה הוא מוגבל. וכמו שיצאתי מהעיר לקיבוץ, ככה חשבתי שאני רוצה לפקוח עיניים ולצאת מהארץ לחו"ל. ואת זאת עשיתי.

תומר: באוקטובר 1970 שלום עולה על מטוס ללונדון. לימים הוא סיפר שהיה לו ברור שאם הוא יעשה עוד אלבום בארץ, זה יהיה עם אריק. אבל הוא רצה לפתח קריירה משלו, אז הוא עזב. בדרך של אריק לעצמאות הוא פגש חברים חדשים, אבל בסוף שוב נשאר לבד. יהורם טס לארצות הברית, ג'וזי ושמוליק נשארו באנגליה, ושלום טס לאותה אנגליה, כדי להגשים את עצמו. אבל הנטישה הכי כואבת הגיעה כמה שנים מאוחר יותר.

[קטע מתוך התכנית 'לול']

אריק אינשטיין: אז ככה.

אורי זוהר: לא, זה שקר, לא נכון.

אריק אינשטיין: אז ככה הכי נוח לי.

אורי זוהר: לא, לא, תוריד את זה, כי זה לא נכון, ותעמוד כמו שאתה עומד, עמוד, עמוד נורמלי.

אריק אינשטיין: תתחיל, תן לי ל…רוץ עם הטרק.

אורי זוהר: לך על זה, עוד הפעם, מהר מהר.

אריק אינשטיין: רוץ עם הטרק, אני אספר לך את זה. אתה לא יודע, זה אי אפשר.

אורי זוהר: כן, אבל סיפרת לי את זה בחזרה.

אריק אינשטיין: זה רק כמו לילדים, אתה מבין? זה לא נכון.

אורי זוהר: קצת כמו לילדים, קצת.

תומר: לכל התהליך שבו אריק משיל מעצמו את הכללים ויוצא לעצמאות אומנותית, יש לו מנטור, חבר, שותף קרוב. מ'החלונות' ועד העזיבה של שלום, אורי זוהר כל הזמן נמצא לצידו של אריק.

דוחף אותו קדימה, מלמד אותו לא לחשוב יותר מדי, פשוט לעשות. תקליטים, סרטים ותוכניות טלוויזיה ופרסומות. אריק ואורי היו מעבר לשותפים. הם פיתחו מערכת יחסים אישית ואינטימית מאוד. מערכת יחסים שהגיעה לשיא בסרט ששניהם כתבו וכיכבו בו. "מציצים".

סרט שרמז על הצעד הבא בחייו של אורי וגם של אריק. קצת לפני הצילומים, אריק נפרד מאלונה, אשתו הראשונה. על הסט הוא פגש את מי שתהפוך לבת הזוג שלו, לשותפה שלו והעוגן שלו, סימה אליהו. כמו הדמות שהוא מגלם בסרט, אריק עוזב את החבורה, את חוף הים ואת חיי ההוללות לטובת חיי משפחה סולידים עם סימה. ואורי?

אורי זוהר: אנשים שאינם שומרים מצוות הם משועבדים יותר. הם עבדים יותר. אנשים ששומרים מצוות הם בעלי חירות יותר גדולה.

תומר: בקיץ 1977 אורי זוהר מופיע בטלוויזיה עם כיפה על ראשו. תוך שנה הוא ייעלם לחלוטין מהעולם החילוני ומאור הזרקורים, הוא יעבור לישיבה בירושלים, ויחד איתו אשתו אליה, הילדים, וגם אלונה איינשטיין ושתי הבנות שלה ושל אריק, יסמין ושירי.

[שיר] "…הוא חזר בתשובה/ הוא לומד עכשיו תורה/ ואיתו האישה והילדים…"

תומר: אריק עבד כל כך קשה כדי לצאת לעצמאות, ובסוף נשאר לבד. התקופה האינטנסיבית של 'לול' ו'הגר' לא תחזור. אבל הקריירה של אריק תמשיך לעמוד בצילה. בשנים הבאות הוא ימשיך ליצור קשרים, חברויות ושותפויות, שיביאו את היצירה שלו לשיאים חדשים. הוא גם ימשיך להיות נאמן לעצמו ולשמור על עצמאות אומנותית מוחלטת, כולל המרד האולטימטיבי בפס היצור: ההחלטה להפסיק להופיע.

[המשך שיר] "זו אותה המנגינה והמילים/ אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר/ לספר סיפור אחר/ וחוזר ואומר/ שהלכת לי חבר".

תומר: על הקשר המורכב של אריק עם הבמה והקהל בפרק הבא.

האזנתם לפרק השני במיני-סדרה "אריק - רגל פה, רגל שם" בית כאן 88 הסכתים. פרקים נוספים וסדרות נוספות תוכלו למצוא באתר 'כאן 88' וביישומון 'כאן'. אנחנו נמצאים גם בכל ישומוני ההסכתים. רשימת מקורות ניתן למצוא בעמוד ההסכת באתר 'כאן'.

אני תומר קריב. את הפרק הזה ערכתי עם תומר מולוידזון ונגה קליין, מיקס וסאונד: אסף רפפורט, הפקה: גיל מטוס וקובי דסטה. תחקיר: בר בלפר.

תודה לאייל שינדלר, ניר גורלי, עופרי גופר, עופרי מקוב, עינב יעקבי ותומר מיכלסון.

בואו להגיד שלום בקבוצת 'כאן הסכתים' בפייסבוק.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

17 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page