שנות השישים הביאו עמם תהליכים היסטוריים רבים: ממהפכת הרוקנ'רול, דרך התנועה לזכויות האזרח, ועד למלחמת וייטנאם והתנועה הפסיכדלית. אלו האירועים שסללו את הדרך לפסטיבל.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/08/2019.
[פרסומת]
[ג'ימי הנדריקס מנגן בגיטרה את "Star Spangled Banner"]
תומר: יום שני, 18 באוגוסט 1969.
[הקלטה]
Jimi Hendrix: “Thank you.”
קצת אחרי השעה 11 בצהריים, וג'ימי הנדריקס זה עתה יורד מהבמה. [קולות של קהל מריע]
הקהל עושה את דרכו הביתה, הצוות מקפל את הבמה, המארגנים מתחילים להבין את הנזקים וההפסדים, והאשפה מכסה את כל שטח הפסטיבל.
[קול של העברה קדימה של קלטת בנגן קלטות]
fast forward חמישים שנה אחר כך, ופסטיבל "וודסטוק" הוא סמל. מילה נרדפת לשנות ה-60, עשור המהפכות, הגשמת החלום והחזון של דור שלם, רגע לפני שהוא מתנפץ לרסיסים.
[ברקע השיר "Going Up The Country" של Canned Heat]
היי, אתם מאזינים ל"דרך לוודסטוק". הפודקאסט של גיל מטוס ושלי, תומר מולוידזון. בו אנחנו מציינים 50 שנה לפסטיבל "וודסטוק". יחד נחזור אחורה וננסה להבין למה "וודסטוק" נצרב כל כך חזק בתודעה העולמית. איך נולד הפסטיבל ומה באמת קרה שם.
בפרק הזה נדבר על תחילת שנות ה-60, לפני שמישהו בכלל חשב על פסטיבל כזה. ננוע בין אירועי העשור כדי להבין כיצד "וודסטוק" שיקף בשלושה ימים, תהליכים היסטוריים שנפרשו על מספר עשורים.
[המשך השיר]
“I'm going up the country
Baby, don't you wanna go?
I'm going up the country
Baby, don't you wanna go?
I'm going to some place
Where I've never been before…”
[הקלטה ברקע של "Happy New Year, Happy New Year"]
השנה היא 1959. יום חמישי, 31 בדצמבר, דקה לחצות. מיליוני אמריקאים חוגגים את השנה החדשה והעשור החדש, ולא מודעים לכך שעד לחגיגות העשור הבא, המדינה שלהם והעולם ישתנו ללא היכר.
[הקלטה]
Crowd: “Two, one, Happy new year!”
בין קהל החוגגים, עשרות אלפי ילדים ובני נוער. דור ה"בייבי בום". הדור שיוביל את שנות ה-60, עשור השינויים החברתיים, עשור המחאות ותרבות הנגד. כדי להבין למה העשור היה כה מהפכני, מי אלו ה"בייבי בומרס" ולמה דווקא הם שינו את העולם, צריך לחזור אחורה לשנות ה-50.
[השיר "God bless America" של קייט סמית]
אמריקה של שנות ה-50, בעיני עצמה, הייתה מצילת העולם. השוטר הטוב שהציל את העולם מגרמניה הנאצית והפשיזם, וכעת עומד איתן מול ה"דוב הרוסי".
[המשך השיר "God bless America"]
“God bless America, land that I love…”
המאה ה-20, המאה האמריקאית, יצרה סוג חדש של אימפריה. אימפריה כלכלית ותרבותית.
[קטע מהשיר "Let's Live for Today" של The Grass Roots]
ארצות הברית נהנתה בשנות ה-50 מפריצות דרך טכנולוגיות ומדעיות שדחקו את מעמד הדת והכנסייה ועודדו תהליכי חילון. השפע הכלכלי העצום הוביל להתפתחות תעשייתית ענפה ולייצור המוני שאיפשר שינוי תודעה מהותי. במקום לתכנן קדימה ולדאוג מהעתיד, ניתן פתאום להתמקד בהווה.
[המשך השיר]
“Shah-la, la-la-la-la, live for today
Shah-la, la-la-la-la, live for today
And don't worry 'bout tomorrow, ay-ay-ay…”
למציאות הזאת, נולד בשלהי שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, דור ה"בייבי בום". משנת 1944 עד 1961, נולדו 65 מיליון ילדים בארצות הברית בלבד. בשיאו של בום הילודה, הגיח לעולם תינוק חדש כל שבע שניות. [קול של תינוק בוכה]
[מוזיקת רקע - נעימה מתוך "A Summer Place"]
הסיבות נעוצות במלחמת העולם השנייה, שבסופה, חיילים חזרו הביתה, ונשים חזרו מהמפעלים ומתחזוקת העורף, לתפקידים המסורתיים והשמרניים בהם כבלו אותן. זוגות צעירים הפסיקו לחשוש מהעתיד ולדחות את המחר, הצמיחה הכלכלית אפשרה למשפחות להתרחב, ומוסד הנישואים והמשפחה נתפס כערך עליון. ה"בייבי בומרס" של ארצות הברית נועדו לגדולה. ראו בהם מגשימי החלום האמריקאי, ורצו להעניק להם את הטוב ביותר. הילדות התארכה ומושגים כמו "גיל ההתבגרות", הפכו חלק מהשיח. הורים לא הסתמכו יותר על ילדים ככוח עבודה במשק, או כמקור הכנסה נוסף.
ילדים יכלו להיות ילדים, ובעיקר ללמוד ולהשכיל, באופן שבו ההורים שלהם מעולם לא יכלו. מה שיצר פער בין-דורי שהלך והתרחב ככל ששנות ה-50 וה-60 התקדמו.
תרבות חדשה הגיחה לעולם, תרבות הנוער. לפתע בני נוער היו קהל יעד, בעל דמי כיס וכוח קנייה, אבל חשוב מכך, הם היו בעלי השפעה. ראו בהם שוק בפני עצמו, מה שהוביל לעולם חדש של תוכן.
[קטע מהשיר "Jailhouse Rock" של אלביס פרסלי]
“The warden threw a party in the county jail
The prison band was there and they began to wail
The band was jumpin' and the joint began to swing
You should've heard those knocked out jailbirds sing
Let's rock
Everybody, let's rock
Everybody in the whole cell block
Was dancin' to the Jailhouse Rock”
בספטמבר 1956, אלביס פרסלי מופיע בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן, ויותר מ-60 מיליון אנשים צופים בשידור. משפחות שלמות צופות יחד, ובעוד שההורים הזדעזעו מהמוזיקה, מנענוע האגן ומהרמיזות המיניות, אלפי נערים ונערות יצאו מגדרם. חלקם הרחיקו לכת והרימו גיטרה. לימים, הם יקימו להקות ויכבשו את העולם.
אלביס, ג'רי לי לואיס, באדי הולי, צ'אק ברי וליטל ריצ'רד הציתו את גפרור המהפכה והובילו את הזרם הראשון של הרוקנרול. המוזיקה שתשבור מחסומים ומוסכמות, ותהיה הפסקול האולטימטיבי של שנות ה-60. וכמובן, הגורם המאחד של כמעט חצי מיליון אנשים מרקעים שונים, שהגיעו באוגוסט 69 לפסטיבל "וודסטוק".
[ברקע השיר "Johnny B, Goode" של צ'אק ברי]
אבל זה לא היה פשוט. הרוקנרול שמיזג בין הבלוז והרית'ם בלוז האפרו-אמריקאי לתרבות מוזיקלית לבנה אמריקאית, פרץ כבר בתחילת שנות ה-50, הגיע לשיא עם אלביס, והתרסק ב-1959. באותה השנה אלביס גויס לצבא האמריקאי, בתקופה שבה מעטים גויסו. דווקא אז, אלביס קיבל צו גיוס. מקרי או מכוון? כך או כך, המלך נאלץ לפנות את הבמה.
[הקלטה]
Announcer: “Elvis has left the building.”
צ'אק ברי הסתבך עם קטינה וניסה לעבור איתה את הגבול, ובכך עבר על חוק פדרלי ונשלח לכלא.
[השיר "Great Balls of Fire" של ג'רי לי לואיס]
“You shake my nerves and you rattle my brain
Too much love drives a man insane
You broke my will, but what a thrill
Goodness gracious, great balls of fire…”
ג'רי לי לואיס התחתן עם בת דודתו, ילדה קטנה בת 13, כן, כן, 13. כשהחדשות פרצו, תחנות רדיו רבות החרימו את המוזיקה שלו, ועשרות הופעות התבטלו.
שדרן הרדיו הפופולרי, אלן פריד, האיש שטבע את המונח "רוקנרול" והפיץ את הז'אנר לכל בית באמריקה…
[הקלטה]
Alan Freed: “Hello everybody, this is the king of rock n roll, Alan Freed, with a co rock n roll dance party.”
הסתבך בפרשת שחיתות.
[השיר "Tutti Frutti" של ליטל ריצ'רד]
“A wop bop a loo bop a lop bom bom
Tutti frutti, oh rootie
Tutti frutti, oh rootie
Tutti frutti, oh rootie…”
ליטל ריצ'רד גילה את אלוהים והחליט לנטוש את הרוקנרול לטובת הגוספל והכנסייה. המטוס של באדי הולי התרסק והוא נהרג ביום בו המוזיקה מתה.
[השיר "American Pie" של דון מקליין]
“The day the music died…”
בשנה אחת, פתאום הכל נגמר.
[המשך השיר]
“So bye, bye Miss American Pie
Drove my Chevy to the levee but the levee was dry
And them good old boys were drinking whiskey in Rye…”
הרוקנרול עוד יחזור, אבל בינתיים הנוער הפנה אליו את הגב. הוא נתפס כתרבות המונים זולה, פלסטית ולא אותנטית.
[ברקע השיר "Soul Man" של Sam & Dave]
פניו של ה"בייבי בומרס" היו נשואות כעת לשני ז'אנרים חדשים, הפולק וה-soul. ה-soul היה פסקול של המאבק האפרו-אמריקאי, מאבק שפקח את עיני ה"בייבי בומרס".
[המשך השיר "Soul Man"]
“…I'm a soul man
I'm a soul man…”
כמעט מאה שנה לפני כן, אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית וביטול העבדות, חוקקו במדינות הדרום את חוקי ג'ים קרואו. חוקים שיצרו מצב שקרי של נפרדים אך שווים. סגרגציה מלאה, הפרדה גזעית טוטאלית, בין אפרו-אמריקאים ללבנים.
ב-1 בדצמבר 1955, במונטגומרי אלבמה, אישה אפרו-אמריקאית בשם רוזה פארקס, סירבה לפנות את הכיסא שלה באוטובוס לאדם לבן. פארקס הוכתה ונעצרה. ההנהגה אפרו-אמריקאית ראתה באירוע הזדמנות היסטורית, ושלחה לחזית המאבק את ד"ר מרטין לותר קינג, שהופך למנהיג המאבק.
קינג הנהיג את דרך המחאה השקטה והלא-אלימה, בהשראת המהטמה גנדי והמאבק בהודו. הוא שילב את תפיסותיו עם התפיסה הנוצרית - הפניית הלחי השנייה. ד"ר קינג קרא לאזרחים לא לנהוג באלימות. "אם מקללים אותך, אל תקלל בחזרה. אם מכים אותך, אל תכה בחזרה".
גם כשהוא נעצר ומוטמנת פצצה בביתו, התגובה שלו לחבריו שרצו לנקום באלימות, הייתה ציטוט של המהטמה גנדי - "עין תחת עין ושן תחת שן, יהפכו את העולם לעיוור וחסר שיניים".
השאיפה של ד"ר קינג הייתה די-סגרגציה. שילוב מלא של אפרו-אמריקאים בחברה הלבנה, ומוזיקת soul שיקפה יותר מכל את השאיפה הזו. מוזיקת ה-soul הייתה מעודנת יותר ביחס רוקנרול ולבלוז. היא ניסתה, ואף הצליחה, להיות חלק מהפסקול המוזיקלי של כל האומה האמריקאית, לבנים ושחורים כאחד.
[קטע מהשיר "People Get Ready" של ה-Impressions]
“People get ready
There's a train a-coming
You don't need no baggage
You just get on board
All you need is faith
To hear the diesels humming
Don't need no ticket
You just thank the Lord…”
לאט-לאט, עיני האומה נחשפו לזוועות בדרום, והדור הצעיר, דור ה"בייבי-בום", גילה סתירה עמוקה בין הערכים והנרטיב עליהם גדל, לבין המציאות.
המחאה הלא אלימה, השפיעה רבות על תפיסת העולם ההיפית ודרך החיים הפציפיסטית. קבלת האחר, די-סגרגציה וחלום השוויון, יבואו לידי ביטוי בשלושה ימים של שלום ואהבה, בפסטיבל "וודסטוק".
[קטע מהשיר "Everyday people" של Sly & The family Stone]
“…I am everyday people, yeah, yeah…”
אבל רוחות השינוי הורגשו שש שנים קודם לכן. ב-28 באוגוסט 1963, כ-300,000 אפרו-אמריקאים ולבנים צעדו יחד לכיוון וושינגטון הבירה, במטרה לייצר לחץ על הקונגרס האמריקאי, ולנצל את הלחץ הפנימי שהחל להפעיל הנשיא הצעיר והליברלי, ג'ון פיצג'רלד קנדי,
[הקלטה]
John F. Kennedy: “This nation was founded by men of many nations and backgrounds. It was founded on the principle that all men are created equal, and that the rights of every man are diminished and the rights of one man are threatened. Today we are committed to a world wide struggle to promote and protect the rights of all who wish to be free.”
קנדי הביא רוחות של שינוי ותקווה וסחף את בני הנוער. צעדת המחאה הגיעה לשיאה בהתכנסות באנדרטת אברהם לינקולן ובנאום המפורסם של מרטין לותר קינג.
[הקלטה]
Martin Luther King: “I have a dream that my four little children will one day live in a nation where they will not be judged by the color of their skin but by the content of their character. I have a dream today!”
פחות משלושה חודשים אחר כך ג'ון פ. קנדי נרצח בדאלאס טקסס בנסיבות שעד היום שנויות במחלוקת. הרצח הוליד עשרות תיאוריות קונספירציה.
[הקלטה]
Speaker: “When president Kennedy was killed, he was not killed by one man. He was shot from a number of different directions by different guns. The story has been suppressed, witnesses have been killed and this is your country, ladies and gentlemen”.
[קטע מהשיר “He Was a Friend of Mine” של The Byrds]
“He Was a Friend of Mine…”
האומה האמריקאית נחרדה מהרצח. ה"בייבי בומרס" קיבלו עוד קריאת השכמה והתפכחו עוד יותר מהאשליות שמכרו להם. יורשו של קנדי, סגן הנשיא לינדון ג'ונסון, השתמש בטרגדיה כדי להעביר את השינוי בחוקה, שקנדי ניסה להעביר.
[הקלטה]
Lyndon Johnson: “Their cause must be our cause too, because it’s not just negroes but really it’s all of us, who must overcome the crippling legacy of bigotry and injustice, and we shall overcome” [קול מחיאות כפיים]
[קטע מהשיר "I was Born by the River" של Jabez]
“I was born by the river in a little tent
Oh, and just like the river I've been running ever since…”
ביולי 1964, הקונגרס האמריקאי אסר סוף, סוף על הפרדה ועל האפליה גזעית.
[המשך השיר "I was Born by the River"]
“It's been a long, a long time coming
But I know a change gon' come
Oh yes, it will…”
למרות אווירת השינוי, המאבק האפרו-אמריקאי עוד לא נגמר, והוא ימשיך להיות במרכז השיח האמריקאי בשנות ה-60. למעשה, המאבק ילך ויקצין.
[נעימה מתוך פסקול הסרט "שאפט" של אייזק הייז]
אחרי ההתנקשות בחייו של ד"ר מרטין לותר קינג, ב-4 באפריל 68', יהיו מי שימצאו גישה אלימה יותר למאבק. ארגון הפנתרים השחורים, הארגון האפרו-אמריקאי המזוין הראשון בארצות הברית, הוקם. אפרו-אמריקאים רבים אימצו את דת האסלאם, שכן הדת הנוצרית הייתה דתו של האדם הלבן. החיפוש אחר תרבות עצמאית הוביל את הקהילה לשאת עיניים לאפריקה. כל זה בא לידי ביטוי בכל אורחות החיים. מהסלנג, דרך תספורות האפרו, עד לאופנה, ספרות, סרטים ועוד. וגם… ג'אנר מוזיקלי חדש נולד - הפאנק.
[קטע מהשיר "Say It Loud" של ג'יימס בראון]
“Uh, with your bad self
Say it louder (I'm Black and I'm proud)
Say it louder (I'm Black and I'm proud)…”
בעוד שה-soul והפאנק תפסו את מקומו של הרית'ם אנד בלוז והרוקנרול בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית, הלבנים חזרו גם הם לשורשים.
באמצע המאה ה-20, בלב המהפכה הטכנולוגית בארצות הברית, היו כאלה שסלדו מתהליכי העיור והתיעוש ומתרבות ההמונים. הם חיפשו משהו אותנטי ושורשי יותר. חיי קהילה ופשטות שהחלו לחלוף מהעולם לטובת אינדיבידואליזם. החלום הזה יבוא לידי ביטוי בשנות ה-60, בדרך החיים ההיפית והקמת הקומונות השונות. פסטיבל "וודסטוק" עצמו יהיה לשלושה ימים הגשמת חלום הקהילה.
[קטע מהשיר "Freedom" של ריצ'י הייבנס]
“Freedom, Freedom, Freedom
Freedom, Freedom, Freedom…”
תחיית הפולק האמריקאי בשנות ה-60 החלה כבר בשנות ה-40, סביב איגודי העובדים והמאבקים הסוציאליים. תולדה של עליית מעמד הביניים, המהפכה התעשייתית ותנאי עבודה מחפירים. זמרי פולק כמו וודי גאטרי ופיט סיגר ביטאו את קולם של מעמד הפועלים והמעמדות הנמוכים בחברה האמריקאית. קולג'ים ואוניברסיטאות הפכו לקרקע גידול פוריה של יוצרים ושל שירי פולק חדשים, סביב מחאות הסטודנטים ופעילות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
[קטע מהשיר "This Land is Your Land" של וודי גאטרי]
“This land is your land, and this land is my land
From California to the New York island
From the Redwood Forest…”
בעת מלחמת העולם השנייה, זמרי הפולק נרתמו למאמץ הקולקטיבי וניסו לרומם את הלך הרוח הציבורי, בעזרת שירים מגויסים. אך עם סופה הם חזרו למאבקים חברתיים.
בשנות ה-50 הם סומנו בצל המלחמה הקרה והמקארתיזם כבוגדים קומוניסטים.
[מוזיקת רקע - נגינה בגיטרה]
הרדיפות הפוליטיות של הסנאטור ג'וזף מקארתי, שערך רשימות שחורות ווועדות סנאט בהן האשים ללא רחם מאות אנשים בבגידה, הגיעו גם למוזיקת הפולק. זמר הפולק פיט סיגר ושותפיו, הוכנסו לרשימה השחורה והוחרמו בידי תחנות רדיו וטלוויזיה, לצד פסטיבלים ומוקדי הופעות. סצנת הפולק נעלמה מהזרם המרכזי, ירדה למחתרת והפכה מזוהה עם השמאל, הבוהמיה ומרדנות.
המלחמה הקרה, אותו סכסוך מתמשך בין ברית המועצות לבין ארה"ב על עתיד העולם אחרי מלחמת העולם השנייה, העיבה על הלך הרוח האמריקאי לאורך כל שנותיה, אך במיוחד באמצע המאה ה-20.
[ברקע השיר "Run Through The Jungle" של קרידנס קלירווטר]
האיום הקיומי מפני הפצצה הגרעינית, צילק דורות שלמים וביניהם דור ה"בייבי בום". הוא יצר עוד יותר היאחזות בהווה ושינוי תודעתי. המקארתיזם ופרנויית האימה האדומה, התחזקות ה-FBI וה-CIA, הפלישה ל"מפרץ החזירים" ומשבר הטילים בקובה, מרוץ החימוש והמירוץ לחלל, פקחו כולם את עיני הדור למציאות, לצביעות, לדואליות ולסתירה עמוקה בערכים של מולדתם. מעל כל אלו, במסגרת המלחמה הקרה, הייתה כמובן מלחמת וייטנאם. המלחמה המיותרת על עתידה של מדינה קטנה באסיה, האם תיפול לידי הקומוניסטים או לא, צילקה את החברה האמריקאית והפכה את הדור שתמך בה, לדור האחרון שסמך בעיניים עצומות על הממשל שלו.
[קטע מהשיר "Fortunate Son" של קרידנס קלירווטר]
ככל ששנות ה-60 התקדמו, מלחמת וייטנאם הלכה והסתבכה. צעירים רבים בני דור ה"בייבי בום" קיבלו צווי גיוס. הראשונים שגויסו היו המעמדות הנמוכים וביניהם האפרו-אמריקאים ובני מיעוטים נוספים. בעלי הממון והקשרים הצליחו לקנות את דרכם מחוץ לצבא, ופערי המעמדות נחשפו לעיני כל.
[המשך השיר "Fortunate Son"]
“Some folks are born made to wave the flag
Hoo, they're red, white and blue
And when the band plays "Hail to the chief"
Ooh, they point the cannon at you, Lord
It ain't me, it ain't me
I ain't no senator's son, son…”
מלחמת וייטנאם הייתה המלחמה הטלוויזיונית הראשונה. הסיקור התקשורתי הרחב חשף לעיני האומה והעולם את זוועות המלחמה. היא הולידה תנועת מחאה רחבה, בעיקר בקמפוסים ברחבי ארה"ב. צעירים רבים סירבו להתגייס ושרפו את צווי הגיוס שלהם. חלקם מצאו דרכים יצירתיות מאוד להתחמק מהגיוס, לעיתים, עד כדי פגיעה פיזית בעצמם.
חלק מאותם צעירים שיגיעו לוודסטוק היו מי שהתמזל מזלם ולא קיבלו צו גיוס, או מי שהצליחו לחמוק ממנו. היו גם מי שבילו בפסטיבל בזמן שאחד מבני משפחתם לחם מעבר לים. המסוקים שחגו בשמי הפסטיבל והביאו אספקה של שתייה ואוכל, הזכירו לרבים תמונות שהם ראו משדה הקרב.
בזמן שעשרות אלפי חיילים בני דור ה"בייבי בום" נהרגו מעבר לים, מתוך אמונה, שעתיד האומה והעולם תלויים בתוצאה, מאות אלפי אמריקאים בני אותו הדור מחו נגד המלחמה בשלושה ימים של מוזיקה ושלום.
[השיר "Vietnam" של קאנטרי ג'ו והדגים]
Country Joe: “Give me an F!”
Crowd: “F!”
Country Joe: “Give me a U!”
Crowd: “U!”
Country Joe: “Give me a C!”
Crowd: “C!”
Country Joe: “Give me a K!”
Crowd: “K!”
Country Joe: What’s that spell?
Crowd: “Fuck!”
Country Joe: What’s that spell?
Crowd: “Fuck!”
Country Joe: What’s that spell?
Crowd: “Fuck!”
“Well come on all of you big strong men, Uncle Sam needs your help again,
he got himself in a terrible jam, way down yonder in Vietnam,
put down your books and pick up a gun, we're gonna have a whole lotta fun.
and its 1,2,3 what are we fightin’ for?
don't ask me i don't give a damn, the next stop is Vietnam…”
המוזיקה שכבשה את וודסטוק הושפעה והתפתחה ישירות מהפולק האמריקאי שהרים את ראשו בתחילת שנות ה-60, כשיצא מהמחתרת והיווה חלק מהותי במאבק האפרו-אמריקאי והמחאות נגד וייטנאם.
[קטע מהשיר "We shall overcome" של ג'ואן באאז]
“We shall overcome
We shall overcome
We shall overcome, someday…”
מוקד התסיסה שלו היה גריניץ' וילג' בניו יורק, מרכז הבוהמה בתחילת העשור ונקודת מפגש מרתקת בין זמרי פולק לבין משוררי הביט, בהופעות משותפות בבתי קפה קטנים ומעושנים. משוררי הביט או, כפי שנהוג לחנות אותם, דור הביט, היו משוררים וסופרים שהחלו לפעול בשנות ה-50 והיו למעשה האבות הקדמונים של התרבות ההיפית.
[מוזיקת ג'אז, "BeBop" דיזי גילספי]
גישתם לספרות ושירה, כמו גם גישתם לחיים, הייתה אנטי-ממסדית והתאפיינה בכתיבה חופשית, אסוציאטיבית, בזרם התודעה ובאמונה כי המחשבה הראשונה, היא המחשבה הטובה ביותר. הם מרדו בקונפורמיזם, מטריאליזם ונורמות חברתיות וניסו לחיות מחוץ לחוק. הם ראו בסקס ביטוי לחופש מוחלט ועל אחת כמה וכמה סקס בין בני אותו המין או סקס בין גזעי. הג'אז המודרני והמאולתר היווה עבורם פסקול מושלם ודרך חיים, בעיקר כשהוא מלווה בסמים מרחיבי תודעה. הג'אמים הארוכים, שיאפיינו את הרוק הפסיכדלי בסוף שנות ה-60 ויכבשו את בימת וודסטוק, הם המשך ישיר של המסורת הביטניקית.
[קטע מהשיר "Dark Star" של גרייטפול דד]
התפיסות שלהם היוו את הקרקע לתרבות ההיפית, והיצירות שלהם, במיוחד "בדרכים" ספרו המכונן של גיבור דור הביט, הסופר ג'ק קרואק, הדהדו ועדיין מהדהדות בכל סוגי האמנות. את השם "דור הביט" טבע קרואק. כינוי הגנאי שניתן להם, בידי החברה האמריקאית השמרנית שסלדה מהם וראתה בהם קומוניסטים, היה "ביטניקים", שילוב בין ביט לספוטניק, שמו של הלווין הרוסי הראשון. שני מרכזי הפעילות של הביטניקים היו הגריניץ' וילג' בניו יורק וסן-פרנסיסקו, שהפכה למוקד עלייה לרגל, כיוון ששם שכנה הוצאה לאור של יצירות ביט רבות, בראשן הפואמה המכוננת של "דור הביט", "Howl". פרי עטו של המשורר אלן גינסברג.
[הקלטה]
Allen Ginsberg: “I saw the best minds of my generation destroyed by madness, starving hysterical, naked, dragging themselves through the negro’s streets at dawn, looking for an angry fix.”
בתחילת שנות ה-60, נער צעיר בשם רוברט צימרמן, עזב את עיר הולדתו ותר אחר הגיבור המוזיקלי שלו, זמר הפולק וודי גאת'רי. הוא הגיע לגריניץ' וילג' ונחשף לתרבות הביטניקית. בהופעות הוא מציג עצמו תחת השם בוב דילן.
[קטע מהשיר "Blowin' in the wind" של בוב דילן]
“How many roads must a man walk down
Before you call him a man?…”
במהרה, לצד ג'ואן באאז, הוא יכבוש את סצנת הפולק והשניים יחד ולחוד, יהפכו לפנים הלבנות של המאבק האפרו-אמריקאי.
[המשך השיר "Blowin' in the wind"]
“How many seas must a white dove sail
Before she sleeps in the sand?
Yes, and how many times must the cannonballs fly
Before they're forever banned?…”
שיר המחאה שלו, "Blowin' in the Wind", יגיע לרבבות של צעירים וצעירות אמריקאים בני דור ה"בייבי בום", ודילן יהפוך לדובר הדור.
[המשך השיר "Blowin' in the wind"]
“The answer, my friend, is blowin' in the wind
The answer is blowin' in the wind…”
אלא שנער הזהב של הפולק, בכלל לא רצה להיות כזה. הוא עתיד לשנות כיוון, כשעולם חדש ייפתח, והרוקנרול יחזור עם הפלישה הבריטית.
[קטע מהשיר "Sweets for my Sweet" של The Searchers]
“Sweets for my sweet, sugar for my honey
Your first sweet kiss thrilled me so
Sweets for my sweet, sugar for my honey
I'll never ever let you go…”
בצד השני של האוקיינוס, קבוצה אחרת של בייבי בומרס החלה לשנות את העולם. בשונה מהאמריקאים, בני הנוער הבריטים גדלו בצל טראומת מלחמת העולם השנייה והבליצקריג הגרמני. בעוד שבארצות הברית התקיפה נעצרה בפרל הרבור, בריטניה הרגישה על בשרה את מלחמת העולם השנייה. ה"בייבי בומרס" של בריטניה גדלו באימפריה שצנחה מגדלותה והתפוררה. הילדות שלהם נגדעה, ותרבות הנוער הייתה דלה ביותר. הרוקנרול איחר להגיע לאי הבריטי, אך כשהגיע היו כאלה שלא הסתפקו בו, והחלו לתוּר אחר שורשיו. בזכות ימאים שהביאו תקליטים מעבר לים, בזכות תחנות רדיו של הצבא האמריקאי שהוצב באירופה, ובזכות נגני ג'אז בריטים, הם נחשפו לשורשי הרוקנרול. [מוזיקת רקע - בלוז] הבלוז האפרו-אמריקאי. הם מצאו בו נחמה.
ה"בייבי בומרס" הבריטים ראו ביוצרי בלוז גיבורי על, עם שמות מיסטיים ומוזרים כמו מאדי ווטרס, האולין וולף ולדבלי. זמרים ששרו על נושאים שהם לא שמעו מעולם. סקס, רצח, תאווה, מוות, אסונות טבע, מוג'ו ו-וודו, ובעיקר, הרבה הרבה כאב.
[מוזיקת רקע-בלוז]
הבריטים גילו את הבלוז, וסצנה מחתרתית החלה להתפתח. קהילה אמיתית שהחלה לנסות ולחקות את המוזיקה, וליצור אותה בעצמה. שתי להקות בלטו מעל כולן. האחת, נאמנה לשורשים ולאותנטיות של הבלוז, הרולינג סטונס.
[קטע מהשיר "Little Red Rooster" של הרולינג סטונס]
“I am the little red rooster
Too lazy to crow for day…”
הלהקה השנייה, נאמנה יותר לרוקנרול של אלביס וליטל ריצ'רד, הביטלס.
[השיר "Long Tall Sally" של הביטלס]
“Gonna tell Aunt Mary about Uncle John
He claimed he has the misery but he's havin' a lot of fun
Oh baby, yeah, baby, whoo-ooh, hoo-ooh, baby
Havin' me some fun tonight, yeah…”
עד סוף שנת 63', ארבעת המופלאים כבשו את בריטניה ושדר החדשות האמריקאי וולטר קרונקייט, ה-חיים יבין של ארצות הברית, רצה לרומם את רוחם של האמריקאים לאחר רצח קנדי. הוא משדר כתבה אודות שגעון בריטי חדש ומוזר - ה"ביטלמניה".
נערה אמריקאית בת 15, בשם מארשה אלברט מוושינגטון, צופה בכתבה ומחליטה לכתוב מכתב לשדרן רדיו מקומי בשם קארול ג'יימס. היא שואלת אותו: "מדוע לא ניתן לשמוע מוזיקה כזו ברדיו האמריקאי?"
ג'יימס מתרשם מהמכתב ומשיג עותק של הסינגל "I Want To Hold Your Hand" של הביטלס. הוא מזמין את מרתה [כך במקור] לאולפן כדי להציג ולהשמיע בהשמעת בכורה ברדיו אמריקאי את הביטלס. בזמן ההשמעה הראשונה, עשרות שיחות טלפון מגיעות לתחנה, וכולם שואלים "מי זו הלהקה הזו?". במהרה, השיר הופך ללהיט במדינת וושינגטון, ומשם כובש את ארצות הברית כולה. הפלישה הבריטית החלה.
[מחרוזת שירים]
[The Beatles - I Want to Hold Your Hand]
“Oh, yeah, I'll tell you somethin'
I think you'll understand…”
[Dusty Springfield - I Only Want To Be With You]
“It happens to be true,
I only wanna be with you…”
[Zombies - She's Not There]
“Please don't bother tryin' to find her
She's not there
Well, let me tell you 'bout the way she looked…”
[The Kinks - You Really Got Me]
“Girl, you really got me goin'
You got me so I don't know what I'm doin'
Yeah, you really got me now
You got me so I can't sleep at night…”
ב-1964, כשהביטלס נוחתים בארצות הברית, העיתונאים מחכים להם בשדה התעופה, לצד עשרות מעריצים ומעריצות. כשהם נשאלים מה הם הכי רוצים לראות באמריקה, הם אומרים: "מאדי ווטרס". העיתונאים שואלים, "איפה זה?". עד כדי כך, אמריקה הלבנה הייתה מנותקת מהתרבות שהתפתחה לה מתחת לאף.
בעקבות הביטלס הגיעו עוד שלל להקות בריטיות כמו הקינגס, האנימלס והרולינג סטונס במה שנקרא "גל הפלישה הבריטית הראשון". הרולינג סטונס החלו לקבל מכתבים מהאמריקאים ששואלים "איפה אפשר לשמוע עוד מהבלוז הזה שאתם מנגנים?"
[קטע מהשיר "House Of The Rising Sun" של האנימלס]
הסטונס הגיבו בתדהמה. הרי אם כותבי המכתבים רק יצאו מהבית וייכנסו לגטאות האפרו-אמריקאים, הם ישמעו את המוזיקה הזאת יוצאת מכל מקום. סולן להקת האנימלס אריק ברדון אמר, "הושטנו יד לפח האשפה של אמריקה והוצאנו משם תרבות".
הבייבי בומרס האמריקאים גילו את הבלוז ויתרה מכך גילו מחדש את הרוקנרול והחלו לחבר עולמות יחד.
[המשך השיר "House Of The Rising Sun"]
“There is a house in New Orleans
They call The Rising Sun…”
להקות אמריקאית חדשות החלו להתגבש, ובראשן, הבירדס, ששילבו בין הפולק של דילן…
[קטע מהשיר "Hey Mr. tambourine" של בוב דילן]
“Hey, Mr. Tambourine Man, play a song for me…”
לרוקנרול של הביטלס.
[קטע השיר "Mr. Tambourine" בביצוע ה-Byrds]
הבירדס יצרו ז'אנר חדש, פולק-רוק. ונער הזהב של הפולק, בוב דילן, הגיב באופן שהפתיע את כולם. לאחר שהוא שמע את הביצועים של הבירדס לשיריו ולאחר שהוא מאס בתפקיד דובר הדור שנכפה עליו, הוא מחליט לעשות את הלא יעשה. ביולי 1965, הוא עולה להופיע על בימת פסטיבל הפולק של ניופורט, ה"מכה" של הפולק האמריקאי, עם להקת בלוז חשמלית משיקגו. הוא מנגן רוקנרול לקול קריאות "בוז" ו"בוגד".
[קטע מהשיר "Maggie's Farm" של בוב דילן]
“I ain't gonna work on Maggie's farm no more…”
הרגע המכונן הזה מתקבל בחיל ורעד. עד לאמצע שנות ה-60, רוקנרול עבור רבים, הוא תרבות המונים זולה, חלק מפס ייצור קפיטליסטי. לכן הקהל בניופורט ראה בדילן באותו הרגע בוגד - אדם שמכר את נשמתו והתמסחר.
ההופעה של דילן בפסטיבל הפולק בניופורט 1965 הופכת לרגע מכונן בהיסטוריה של דילן ושל המוזיקה הפופולרית, עד כדי כך שישנה טענה, לפיה אם רוצים להבין את שנות ה-60 כמעבר מאידיאליזם להדוניזם, צריך להתחיל בדיוק ברגע הזה.
דילן נוטש את העיסוק במחאה ומתרכז בעיסוק עצמי. כמה חודשים אחרי הפסטיבל הוא מוציא את האלבום המכונן "Highway 61 Revisited" - אלבום חשמלי מלא ראשון, לנער הזהב של הפולק. בכך דילן ממזג בין עולם האמנות לבין העולם המסחרי. עם מכת התוף הראשונה של האלבום, דילן יורה את יריית הפתיחה של החצי השני של שנות ה-60.
[ברקע השיר "Like A Rolling Stone" של בוב דילן]
הרוקנרול חזר מתוחכם יותר, בוגר יותר, והוא כאן כדי להישאר.
[המשך השיר "Like A Rolling Stone"]
“Once upon a time you dressed so fine
Threw the bums a dime in your prime, didn't you?”
למרות שלא הביטלס ולא דילן הופיעו בפסטיבל וודסטוק, הם ללא ספק אחראים ישירים למוזיקה שעמדה במרכז הפסטיבל. אלא שגם הם עצמם עתידים לעבור עוד שינוי, כיוון שהשלב הבא בהתפתחות של הרוק מחובר למהפכה נוספת של שנות ה-60 - "מהפכת הסמים".
[קטע מהשיר "Eight Miles High" של הבירדס]
האמונה האמריקאית במדע ובטכנולוגיה סיפקה קרקע פוריה להתנסות בלתי פוסקת, בשלל תרופות וסמים, שפותחו באמצע המאה ה-20. אבל סם אחד ספציפי מתגלה בסוף שנות ה-30, ונכנס למחזור הדם האמריקאי לקראת שנות ה-50. הסיפור שלו מתחיל עם כימאי שוויצרי שניסה לפתח תרופה למיגרנות, ונתקל לגמרי במקרה בתרכובת חדשה ושמה - LSD.
[המשך השיר "Eight Miles High"]
“Eight miles high, and when you touch down
You'll find that it's stranger than known…”
יואב: [מקריא] "צורות פנטסטיות, קליידוסקופיות, זינקו עליי מתוכי. משתנות, מתחלפות, נפתחות ונסגרות במעגלים וספירלות, מתפוצצות במזרקות של צבע נזיל. במיוחד נדהמתי כשכל רעש קטן, כמו קול ידית הדלת או מכונית חולפת, הפך לחיזיון אופטי של תמונות חיות, עשירות בצבע וצורה".
תומר: כך תיאר אלברט הופמן את החוויה הראשונה שלו עם הסם החדש שיצר.
[ברקע השיר "Summertime" של The Doors]
תחילה השימוש בסם נעשה בידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שהאמינו כי הוא מדמה הפרעות נפשיות, ויעזור להם להבין את המטופלים טוב יותר. במהרה, הם החלו לנטול את הסם כאמצעי הנאה, וראו בו כלי לשחרור התודעה. הם הם אף חלקו אותו עם חבריהם. בדרך זו, נתקל ב-LSD הסופר אלדוס האקסלי, שטבע את המונח "פסיכדליה". הוא תיעד את השפעות הסם במאמר בשם "דלתות התודעה", ולימים, להקת פסיכדליה אמריקאית תקרא לעצמה, The Doors.
במקביל להאקסלי ולחבריו שהאמינו כי LSD הוא סם חזק מדי שצריך לשמש רק את מי שמסוגל להתמודד איתו, קם זרם מקביל, שראה בו כלי לשינוי העולם ושחרור התודעה האנושית ממגבלות החברה.
גם הזרם הזה היה מפולג בין הגישה הטיפולית, שהוביל פסיכולוג אמריקאי בשם טימותי לירי, והגישה החווייתית, שהוביל סופר בשם קן קיזי. קיזי היה סניטר בבית חולים פסיכיאטרי בשנות ה-50. הוא נחשף שם לטיפולים שונים במחלות נפש, ומתנדב לניסוי ב-LSD. בהתבסס על חוויותיו, הוא כותב את ספרו הרב מכר "קן הקוקיה". באמצע שנות ה-60, קיזי מנצל את הכנסותיו כדי להפיץ LSD במסיבות אסיד שנערכו בסן פרנסיסקו, ונקראו "The Acid Tests". במסיבות האסיד התגבשו להקות חדשות כמו הגרייטפול דד וג'פרסון איירפליין, שעוד מעט ינהיגו את מהפכת הרוק הפסיכדלי, ובעתיד כמובן יופיעו בוודסטוק.
[קטע מהשיר "White Rabbit" של ג'פרסון איירפליין]
“One pill makes you larger
And one pill makes you small…”
את הגישה הטיפולית מוביל כאמור פרופסור טימותי לירי, שמנסה בשנת 57' פטריית מסקלין, שהשפעותיה דומות לאלו של ה-LSD. על החוויה הוא אמר:
יואב: [מקריא] "בחמש שעות למדתי על המוח האנושי, על פסיכולוגיה ועל התודעה האנושית, יותר ממה שלמדתי במשך חמש עשרה שנים באוניברסיטה."
תומר: בהדרגה הוא הפך לכהן הגדול של ה-LSD. בשנת 64' הוא הוציא יחד עם שותפיו את הספר "החוויה הפסיכדלית" שהפך למדריך למשתמש בסם.
[קטע מהשיר "Tomorrow Never Knows" של הביטלס]
“Turn off your mind relax and float down-stream
It is not dying, it is not dying…”
לקראת אמצע, סוף שנות ה-60, הביטלס ומוזיקאים רבים החלו לנטול LSD, ואף לעודד את השימוש בו.
[הקלטה]
Paul McCartney: “I believe that if we gave LSD to all the statesmen and politicians in the world, we might have a chance of stopping war - That’s a quote from Paul McCartney [loud applause] I conquer!”
המוזיקה השתנתה באופן מיידי, ואיתה השתנו עטיפות התקליטים, פוסטרים, אופנה, תאורת במה, ועוד. בעוד רגע, פסיכדליה תהיה בכל מקום ותשפיע על כל נדבך בתרבות. תחנות רדיו חדשות נולדו על תדרי ה-FM שהפכו פופולריים בשנות ה-60. אלו נתנו במה לתרבות הנוער החדשה ודחפו את הז'אנר החדש. בלי LSD, ספק אם "וודסטוק" היה נראה ונשמע אותו הדבר, וספק אם היה ונשמע בכלל.
[ברקע "Section 43" של קאנטרי ג'ו והדגים]
לקראת סוף העשור, ושנייה לפני "וודסטוק", מהפכות ומאבקים נוספים התעוררו. הקהילה הגאה החלה להתגבש ולדרוש שוויון זכויות. בשנות ה-60, במדינות רבות בארצות הברית, קיום יחסי מין הומוסקסואלים נחשבו עבירה פלילית, שדינה מאסר.
[הקלטה מהרדיו]
Anchor: “Jimmy knew he shouldn’t be interested but well, he was ciurious. But Jimmy didn’t know that Ralph was sick. A sickness that was not visible like smallpox, but no less dangerous and contagious, a sickness of the mind. You see, Ralph was a homosexual, a person who demands an intimate relationship with members of their own sex.”
ביוני 69', פורצות מהומות סטונוול בניו יורק, שורה של עימותים ספונטניים אלימים כלפי משטרת ניו יורק, במחאה על הומופוביה ואלימות קבועה ומתמשכת. הקש ששבר את גב הגמל היה פשיטה על בר של הקהילה בגריניץ' וילג', שנקרא "Stonewall Inn". לאחר העימותים, הקהילה הגאה החלה להתגבש ולהקים איגודים וארגונים שונים שדרשו שוויון זכויות.
[המנגינה "Respect" של ג'ימי סמית]
גם המאבק הפמיניסטי הרים את ראשו בשנות ה-60, זאת לאחר שחטף מכה קשה אחרי מלחמת העולם השנייה. הציפייה מנשים להישאר בבתים, לחכות לבעל שיחזור מהעבודה ולמצוא בכך משמעות וזהות, גרמה במקרים רבים למצוקה רגשית שהובילה להתמכרויות ואף לנטיות אובדניות.
בתחילת שנות ה-60, הסופרת והפעילה החברתית בטי פרידן ערכה מחקר אודות התופעה והגדירה אותה - "הבעיה שאין לה שם". ב-1963 יצא ספרה "המסתורין הנשי", שסקר את המחקר והיה לצד ספרים נוספים, אחד הגורמים להתעוררות הגל השני של הפמיניזם בארצות הברית.
עשרות אלפי בנות נוער, בנות דור ה"בייבי בום", גדלו לאמהות שחוו את "הבעיה שאין לה שם" וסירבו לקבל את המציאות שנגזרה עליהן. במקביל, הופעת הגלולה למניעת הריון, אפשרה לנשים שחרור מיני, והציתה את מהפכת הסקס של שנות ה-60. סקס כשחרור אמיתי, סמל לחופש וא-קונפורמיזם. הגבולות בין גברים לנשים הלכו והיטשטשו. גברים גידלו שיער ארוך, ונשים לבשו מכנסיים. טשטוש הגבולות היה גם נפשי ופילוסופי. שאלות מגדריות ותהיות כמו "מה זה אומר להיות אישה?" ו"מה זה אומר להיות גבר?" הפכו יותר רווחות ונפתחו לדיון.
זמרות כמו ג'ניס ג'ופלין וגרייס סליק, סולנית ג'פרסון איירפליין, עלו על בימת וודסטוק והציגו לעולם נשיות אחרת. לא עוד נשים עדינות וענוגות, שזקוקות לתמיכה גברית או סיוע, אלא נשים עצמאיות, חזקות, מנהיגות ומובילות דעת קהל ושינויים חברתיים.
[הקלטה]
Janis Joplin: “You know, I don’t mean to be preachy, but we ought to remember that case it means promoters, too, that music’s for grooving, man. and music’s not for putting yourself through bad changes. You know, I mean, you don’t have to go take anybody’s shit, man, just to like music. You know what I mean? You don’t. So, Er, so if you’re getting more shit than you deserve, you know what to do about it, man.”
[קטע מהשיר "Try Just a Little Bit Harder" של ג'ניס ג'ופלין]
“Try, try, try just a little bit harder
So I can love, love, love him, I tell myself…”
שנתיים לפני וודסטוק, בינואר 1967 בסן פרנסיסקו, רגע לפני "קיץ אהבה", מאות סטודנטים וסטודנטיות צעירים בני דור ה"בייבי בום", ביטניקים ואנשי תרבות מתכנסים יחד באירוע בשם "Human Be-In", במטרה לקדם רעיונות שיהפכו עוד רגע לתורה ההיפית ותרבות הנגד. כולם תולדה של המסע שעברנו יחד בפרק הזה עד כה. חיי קהילה והעצמה עצמית לטובת הקהילה, שאיפה לחופש ושוויון, מודעות סביבתית, ביזור של פוליטיקה, הפצת רעיונות ליברליים, וכמובן תודעה גבוהה בעזרת LSD, שבשלב הזה הממשל שואף להוציאו מחוץ לחוק. אחד הדוברים בכנס הוא טימותי לירי, שמפיץ שם את המונח המכונן של "העשור".
[הקלטה]
Timothy Leary: “Turn on, tune in, drop out.”
"תידָלקו בעזרת LSD, התחברו חזרה לטבע ולהרמוניה של העולם, עיזבו את כללי המשחק הישנים ותנטשו את הקונפורמיזם". תנועה חדשה התחילה, ההיפים הרימו את ראשם.
[קטע מהשיר "Get Together" של ה-Youngbloods]
“Come on, people now
Smile on your brother
Everybody get together
Try to love one another right now…”
לב ליבה של התנועה ההיפית היה מפגש הרחובות הייט-אשבורי בסן פרנסיסקו, ובקיץ 67', "קיץ אהבה", היא כבר החלה לכבוש את העולם. דור ה"בייבי בום" חיפש משמעות אחרת והתעורר משיכרון החלום האמריקאי. הוא הבין כי הגיע הזמן לשינוי מהותי בחברה האמריקאית בפרט, ובאנושות בכלל. החיפוש אחר משמעות הוביל לאימוץ דתות המזרח, מה שהוביל להתפתחויות מוזיקליות חדשות, כמו שילוב הסיטאר ברוק ובפולק.
ראווי שנקר, גדול נגני הסיטאר, יוזמן להופיע בוודסטוק, וסדנאות יוגה ומדיטציה יועברו בפסטיבל. לצד זה, מוזיקה הפכה למרכז החיים, סמל נוסף לחופש ומקור משמעות ומחאה מרכזי.
הרוק, על שלל גלגוליו, זכה סוף סוף להכרה כשב"קיץ אהבה" התקיים בקליפורניה פסטיבל מונטריי. הפסטיבל שביקש להעניק תוקף למוזיקת הרוק כאמנות. במשך שלושה ימים הופיעו על במה אחת למעלה מ-30 אומנים. עבור חלקם, זו הייתה נקודת המפנה בקריירה. ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס נתנו שם את הופעות הפריצה שלהם, The Who נחשפו לראשונה לקהל אמריקאי גדול, אוטיס רדינג הופיע לראשונה בפני קהל אמריקאי לבן ועוד.
חברות התקליטים מיהרו להחתים את כל מי שיכלו, וזמן קצר לאחר מכן נוסד מגזין המוזיקה המפורסם - "רולינג סטון".
פסטיבל "מונטריי" פתח את הדלת לפסטיבל "וודסטוק" והשפיע גם על מייקל לאנג, מייסד הפסטיבל, שנפגוש בפרק הבא.
[קטע מהשיר "Monterey" של אריק ברדון והחיות]
“The people came and listened
Some of them came and played
Others gave flowers away, yes they did
Down in Monterey…”
בתחילת שנת 69', כמה חודשים לפני "וודסטוק", האווירה בארצות הברית הייתה מתוחה. האופטימיות והחלום ההיפי עמדו בסימן שאלה גדול. שנת 68' הייתה קשה וטראומטית. באפריל 68' ד"ר מרטין לותר קינג נרצח, ומהומות פרצו ברחבי ארצות הברית.
[קטע אינסטרומנטלי - "Drug Song" של Janko Nilovic]
חודשיים אחרי, ביוני 68', רוברט קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא ג'ון פ. קנדי, נרצח גם הוא. רוברט היה מועמד לנשיאות וכמו אחיו, הביא תחושת תקווה ורוחות של שינוי. הצעירים היו לטובתו ורוב הסקרים היו לטובתו. אך הוא נרצח לפני הבחירות.
את מקומו תפס ריצ'רד ניקסון, שהבטיח להוציא את ארצות הברית מוייטנאם, אך בתחילת כהונתו נראה היה שלא יעמוד בהבטחה. החדשות מוייטנאם הלכו והחמירו, המאבקים השונים הלכו והקצינו. השמאל הפך רדיקלי, כתות החלו להופיע וסמים קשים יותר החלו לעשות את דרכם אל מחזור הדם.
ולמרות זאת היו כאלה שלא ויתרו והחלום עוד לא התנפץ. התנועה ההיפית הלכה והתרחבה, גל שני של להקות בריטיות פלש לארה"ב, ושלל אמנים ויוצרים אמריקאים כבשו את חנויות התקליטים ותחנות הרדיו.
קיץ 69' היה בפתח, ואיתו פסטיבל "וודסטוק".
[ברקע השיר "Somebody to Love" של ג'פרסון איירפליין]
בפרק הבא נכיר את מייקל לאנג, מי שיזם את הפסטיבל והפך לפנים של וודסטוק. נספר על הקשיים הרבים שעמדו בפני המארגנים, על התנאים הכמעט בלתי אפשריים שבהם הוא קרה, על חוסר הוודאות שריחף מעל הפסטיבל כמעט עד הרגע האחרון, ולהתנגדות הרבה שהוא צבר מצד המקומיים, שלא רצו היפים בשכונה שלהם.
אני תומר מולוידזון. ואת הפרק הזה ערכתי עם גיל מטוס וניר גורלי. תודה ליואב יפת על הקריינות, ותודה גם לסיוון טרטי, ניצן פינקו ועינב יעקובי.
כדי לקבל עדכון על עליית הפרקים, תרשמו בכל יישומוני ההסכתים. אפשר יהיה למצוא אותנו גם בספוטיפיי, אפל, ובאתר "כאן". אגב, אם אהבתם את אחד השירים שהושמעו בתוכנית, ואתם רוצים לדעת את שמו, רשימת השירים המלאה תתפרסם באתר "כאן", וגם בספוטיפיי.
תודה שהאזנתם, ניפגש בפרקים הבאים.
[המשך השיר "Somebody to Love"]
“When the truth is found to be lies
And all the joy within you dies
Don't you want somebody to love
Don't you need somebody to love
Wouldn't you love somebody to love
You better find somebody to love…”
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント