top of page

כאן 88 הסכתים - פינק פלויד - הצד האפל של הירח | פרק 1 - אנחנו והם

לפני שהפכה לאחת מלהקות הרוק הגדולות והמצליחות בעולם ולפני שרוג'ר ווטרס ודיוויד גילמור לקחו את המושכות לידיים, פינק פלויד הייתה הטריפ של סיד בארט. הוא היה האיש והחזון, הכוח היצירתי שהוביל את הלהקה בתחילת דרכה. אבל אחרי אלבום אחד בלבד הכל השתנה - מצבו הנפשי של בארט התדרדר וחבריו נאלצו לקבל החלטה כואבת - החלטה שתלווה אותם לאורך כל הקריירה ותעצב את המוזיקה של פינק פלויד בשנים הבאות. 

כתיבה, עריכה והגשה: גיל מטוס ותומר מולוידזון

עריכת סאונד ועיצוב פסקול: אסף רפפורט

מוזיקה מקורית: עמרי סקופ

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/08/2023.

פתיח: אתם מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

גיל: איך בכלל ניגשים ליצור פודקאסט על אלבום כל כך מיתולוגי? הרי כל אבן שקשורה לפינק פלויד כבר נהפכה, ועל האלבום Dark Side of the Moon חרשנו כשהיינו בחטיבת הביניים.

[ברקע צלילים מהשיר הראשון באלבום speak to me, שנשמעים כמו מסוק נוחת]

תומר: זה הלחם והחמאה. אחד האלבומים הראשונים שכל מי שמתחיל לצלול עמוק לעולם המוזיקה מגלה ונופל למחילת הארנב. כולנו מכירים בו כל צליל, כל אפקט וכל מילה.

[השיר מסתיים ומתחיל השיר הבא אחריו באלבום breathe שמתחיל בקול צעקה]

גיל: אתם בטח שואלים, מה הם נזכרו לעשות פודקאסט על פינק פלויד ב-2023? זה כבר מזמן לא קול לשמוע פינק פלויד. הם בומרים ומלאים בחשיבות עצמית.

תומר: ואפרופו חשיבות עצמית, אז יש גם את העניין הזה של רוג'ר ווטרס, ה-BDS, פוטין, והעובדה שבחיים לא נסלח לו על שדה החומוס והפקקים בדרך לנווה שלום.

גיל: כבר שנים שפינק פלויד היא כר פורה להייטרים. סמל היומרות המנופחות של הרוק. עוד מהימים שבהם ג'וני רוטן מה-Sex Pistols לבש חולצה עם הכיתוב, 'אני שונא את פינק פלויד'. לפעמים נדמה ש-Dark Side of the Moon נושא על הכתפיים את הרוק כולו. אלבום הקונספט האולטימטיבי. אלבום הרוק הגדול בכל הזמנים, כפי שהכתירו אותו לא מעט פעמים.

תומר: זו הקללה כשאתה הופך למותג כל כך גדול וחזק. לפעמים המהות, המוזיקה, הולכת לאיבוד בתוך המותג. אפילו פינק פלויד הלכה לאיבוד בתוך המותג.

[צלילי מכונת כסף מתחילת השיר money]

גיל: "הצד האפל של הירח גמר על פינק פלויד אחת ולתמיד", הודה פעם רוג'ר ווטרס בדרכו הדרמטית והוסיף, "כל להקה רוצה להיות מצליחה בצורה כזו. וברגע שפיצחת את זה, הכל נגמר."

תומר: ואחרי שאמרנו את כל זה, תעצרו רגע.

[השיר ברקע פוסק בבת אחת]

תומר: ותזכרו בפעמים הראשונות שהאזנתם לצלילים האלה.

[נשמע השיר the great gig in the sky]

גיל: הרגעים האלה שמתחוללים בנפש שאי אפשר כמעט לתרגם אותם למילים.

תומר: לכל קשת הרגשות שהצלילים האלה מעוררים כבר כמה עשורים. בין אם שמעתם אותם בזמן אמת ובין אם כמונו נולדתם אחרי שהאלבום יצא.

גיל: לשם אנחנו רוצים לחזור במיני סדרה 'פינק פלויד הצד האפל של הירח' מבית כאן 88 הסכתים. תומר מולווידזון ואני גיל מטוס, נביא את הסיפור של פינק פלויד מתחילת הדרך ועד הירח.

תומר: "אני חושב שכל אלבום שלנו היה צעד בדרך לדארק סייד אוף דה מון", אמר פעם הקלידן ריצ'רד רייט. והדרך הזו שהוא מתאר, היא לא הייתה פשוטה.

גיל: מהלהקה של סיד בארט שהייתה יכולה להתפייד בקלות בשנות ה-60, אל הלידה מחדש והחיפוש המוזיקלי הארוך שהוליד את אחת מיצירות המופת של המאה ה-20.

[השיר מסתיים, נשמעות מחיאות כפיים]

תומר: השנה היא 1953 בקיימברידג' אנגליה. ילד בן שבע ואחותו בת השש עומדים על במת האודיטוריום המקומי לצד פסנתר כנף. הם בדיוק זכו בתחרות מוזיקה קלאסית והקהל מריע להם. [קול מחיאות כפיים] אף אחד בקהל לא דמיין שזו רק הופעה ראשונה מני רבות של אחת הדמויות הרדופות והטרגיות של עולם המוזיקה.

גיל: גם אחותו הקטנה רוזמרי לא ידעה שרוג'ר קית' בארט עתיד להפוך לכוכב. והיא בטח לא דמיינה את המחיר שהוא ישלם על כך. גם הוא לא.

[צלילי פריטת גיטרה של אחד השירים של להקת פינק פלויד]

גיל: למרות שאבא שלו, מקס בארט, היה מרצה מכובד באוניברסיטת קיימברידג', בארט היה תלמיד בינוני ומצא עניין רק במוזיקה ובאומנות. ילד שובב, הליצן של המשפחה שאהב להתבודד וללכת לאיבוד בטבע.

את שם הבמה שלו הוא אימץ כבר בגיל 14. על פי חלק מהמקורות הוא בחר בכינוי סיד בהשראת מוזיקאי ג'אז מקומי עם שם משפחה זהה לשלו. סיד דה ביט בארט. ב-1961 שנה אחרי שקית' הפך לסיד, אביו מת בפתאומיות בעקבות סרטן שהתגלה שבוע לפני מותו. סיד הקפיד לכתוב יומן אישי וביום שאביו מת הדף נשאר ריק.

תומר: אווירה קודרת מילאה את בית משפחת בארט וסיד מצא נחמה בציור ומוזיקה. במיוחד במהפכת הרוקנרול. הוא חווה את אותה התגלות שחוו כמעט כל מי שגדלו בשנות ה-60. הביטלס, הסטונס ודילן שינו את חייו. אם כבר אנחנו במסלול הקבוע הזה אז בואו נסגור את הפינה הזאת כבר עכשיו, את התהליך הזה מהרוקנרול דרך הפולק אל הבלוז והג'אז עברו כל חברי פינק פלויד.

אחרי שבארט צפה בהופעה של דילן ב-1963 הוא כתב את שיריו הראשונים וביניהם Effervescing Elephant שלימים יופיע באלבום השני שלו.

[נשמע תחילתו של השיר Effervescing Elephant]:

An Effervescing Elephant

with tiny eyes and great big trunk

once whispered to the tiny ear

the ear of one inferior…

גיל: אמא של בארט שרצתה לנחם את בנה עודדה אותו בהרפתקאות המוזיקה שלו וכשהוא הקים להקה היא אפשרה להם להופיע ולהתאמן אצלה בסלון. מי שביקרו באופן קבוע בהופעות הבית של בארט והלהקה הראשונה שלו היו רוג'ר ווטרס ודיוויד גילמור.

[ציטוט ישן באנגלית שמזכיר את הקרב על סטלינגרד במלחמת העולם השניה]

תומר: ג'ורג' רוג'ר ווטרס נולד ב-1943, 3 שנים לפני בארט ו-5 ימים בלבד לפני שאביו התגייס לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השניה. חמישה חודשים לאחר מכן, הוא נהרג בחזית האיטלקית. היעדר דמות אב תהיה נקודת חיבור בין ווטרס לבארט. טראומת הילדות של ווטרס תלווה את חייו ואת המוזיקה שהוא ייצור. במיוחד באלבום המכונן של פינק פלויד - the wall.

[רעש צופר רכבת]

גיל: עם מותו של בעלה אמא של רוג'ר לקחה את המשפחה ממזרח אנגליה המופגזת לקיימברידג', שהיתה פחות חשופה להפגזות הגרמנים. שם בקיימברידג' היא מצאה עבודה כמורה ולימדה תלמיד סורר שדרש שיקראו לו סיד בארט. ווטרס למד מספר שכבות מעל בארט בבית הספר וכבר אז בנעוריו היה פעיל פוליטי חסר מנוחה וחבר בתנועה לפירוק נשק גרעיני.

[רעש צעקות של הפגנות]

גיל: באחד המצעדים של התנועה הוא פגש את בארט והשניים התחברו כשגילו אהבה משותפת לספרות הביט, לאומנות וכמובן למוזיקה. אהבה שחיברה גם בינם לבין חבר לספסל הלימודים של בארט, דיוויד גילמור.

[נגינת גיטרה]

תומר: דיוויד ג'ון גילמור נולד בשישה במארס 1946, חודשיים בדיוק אחרי בארט. גם המשפחה של גילמור הייתה חלק מהקהילה האקדמית של קיימברידג'. הוא היה רק בן 11 כשהשאיל גיטרה משכן ומעולם לא החזיר לו אותה.

[רעש ילדים בהפסקה]

גיל: בתחילת שנות ה-60 גילמור ובארט התחברו וניצלו כל הפסקה בין השיעורים בבית הספר להתאמן יחד בגיטרה. גילמור סיפר שלא היה מישהו שלא אהב את בארט.

תומר: "כולם חשבו שהוא מבריק והיו בטוחים שהוא הולך להצליח במשהו. הוא נראה טוב והיה מוכשר בכל דבר שהיה אכפת לו ממנו. הוא גם היה אחד האנשים המצחיקים שפגשתי."

גיל: חברים אחרים תיארו את בארט כבחור כריזמטי מאוד. אדם חברותי שממגנט אליו אנשים. אבל היה לו גם צד אחר. לא צפוי ולא יציב.

תומר: לרגעים חברתי ומלא הומור ולרגעים מכונס, מופנם וזועם. אחד מחבריו אמר שלמרות שעל פני השטח בארט היה אדם חברותי, היה לו גם צד סודי מאוד. צד שפשוט לא יכולת להגיע אליו. בין החברים המשותפים שגילמור ובארט חלקו היה גם רוג'ר ווטרס.

גיל: אבל לפני שהם ייצרו מוזיקה יחד, כל אחד מהשלישייה הזו ילך לדרכו.

[צלילי תחילת השיר Why Do Fools Fall In Love בביצוע להקת ג'וקרס ויילד וגילמור]

תומר: גילמור הצטרף ללהקת ג'וקרס ויילד, שבשנת 1965 הקליטה בלונדון אלבום גרסאות כיסוי.

גיל: האלבום שהודפס ב-50 עותקים בהדפסה פרטית לא הביא להם חוזה הקלטות. גילמור המשיך לחפש את עצמו ואת עתידו מבלי להבין שההזדמנות הגדולה הייתה לו ממש מתחת לאף.

[צלילי נגינה של שיר]

תומר: בארט נשאר קרוב לבית. בדומה לג'ון לנון, קית ריצ'רדס, אריק קלפטון ודיוויד בואי, גם הוא בחר להירשם ללימודי אומנות. העובדה שרבים מהיוצרים הבריטים הבולטים של שנות ה-60 וה-70 למדו אמנות לפני שהתפרסמו יצרה מיזוג בין אמנות חזותית למוזיקה. מעטיפות תקליטים דרך קליפים, נושאי כתיבה, אופנה ותאורת במה. פינק פלויד ייקחו את המהפכה הזו צעד נוסף קדימה.

[רעש מנוע של מכונית נוסעת]

גיל: בזמן שבארט נשאר בקיימברידג', רוג'ר ווטרס עזב ללונדון כדי ללמוד אדריכלות. אבל הוא לא יצא משם אדריכל. הוא יצא משם אחרי פחות משנה ללא תואר, אבל עם להקה חדשה ושני חברים חדשים. הקלידן ריצ'רד ריק רייט והמתופף ניק מייסון.

[צליל נעימה ברקע]

תומר: "רוג'ר ווטרס ניגש אליי לפתע פתאום באחד השיעורים אחרי שהתעלם במשך תקופה מקיומי." כך כתב ניק מייסון באוטוביוגרפיה שלו והמשיך. "הכוכבים הסתדרו. מזל בתולה ומזל דלי הכתיבו את גורלנו. הם שלחו את רוג'ר ווטרס למצוא דרך לאחד איתי כוחות כדי לצאת להרפתקה יצירתית. סתם, לא באמת…."

[הנעימה נעצרת בבת אחת בצליל תקליט שעוצר באמצע]

תומר: "הסיבה היחידה שהוא ניגש אליי הייתה כי הוא רצה להשאיל את המכונית שלי."

[צלילי התנעת מנוע ונסיעת מכונית]

גיל: ניק מייסון גדל בלונדון וראה ברוקנרול חופש שהוא לא הצליח למצוא בבית הוריו או בבית הספר. אחרי כמה ניסיונות כושלים עם כלים מלודיים הוא מצא את הישועה בתופים.

תומר: לעומתו, ריק רייט הצליח לשלוט ולנגן בכל כלי נגינה מלודי שהוצב מולו. הוא גדל בדרום מערב אנגליה וכשהיה בן 12 לימד את עצמו לנגן בגיטרה אחרי שרותק למיטה בעקבות רגל שבורה.

[צלילי שיר לא מזוהה]

גיל: אמא שלו דחפה אותו להתמקד בפסנתר, אבל למרות הכישרון המוזיקלי גם הוא כמו מייסון בחר ללמוד אדריכלות באותו מוסד שבו ווטרס למד. וגם המפגש הראשון שלו עם ווטרס התחיל כי ווטרס רצה משהו. הפעם, זו הייתה סיגריה.

[צליל הצתת מצית]

תומר: אחרי פחות משנה, השלושה פרשו מלימודי אדריכלות והתחילו ליצור יחד. מייסון ו-ווטרס גרו יחד בדירה שהשכיר להם אחד המרצים שלהם. למה זה חשוב? כי למרצה הזה הייתה חיבה גדולה למוזיקה ומופעי אורות. הוא זה שהיה אחראי בתחילת הדרך למיזוג בין המוזיקה של פינק פלויד למשחקי תאורה. הוא גם אפשר להם להפריע למנוחת השכנים ולעשות חזרות בדירה ואף סייע ברכישת ציוד.

גיל: חברי להקה נוספים באו והלכו. ווטרס עבר לבס ועמדת הסולן הייתה לא יציבה. עד שבארט עבר ללונדון כדי להמשיך את לימודי האומנות והצטרף ללהקה של חבר הילדות שלו.

תומר: לדבריו של רייט, בארט היה משב רוח מרענן. לימים הוא אמר, "ניגנו בעיקר רית'ם אנד בלוז עד שסיד הגיע ואיתו הכיוון השתנה. התחלנו לאלתר."

[צלילי גיטרה חשמלית]

גיל: הם קראו לעצמם 'דה טי סט' ויחד עם חבר נוסף של בארט וווטרס הגיטריסט בוב קלוז הם הקליטו בשנת 1965 שישה שירים.

[שיר מתנגן ברקע: I'll try to be as good as gold to you…]

גיל: אבל ההקלטות האלה לא שכנעו אף אחד. קלוז ויתר על מקומו בלהקה שעתידה לעשות היסטוריה רק בגלל לחץ של הוריו להשקיע בלימודים אקדמיים.

תומר: בעקבות העזיבה שלו והגילוי שיש עוד להקה שקוראת לעצמה 'דה טי סט', בארט הציע שם חדש ללהקה.

גיל: שם שהורכב משמות של שני בלוזיסטים אפרו-אמריקאים.

תומר: פינק אנדרסון…

[צלילי המוזיקה של פינק אנדרסון]

גיל: ופלויד קונסיל.

[צלילי המוזיקה של פלויד קונסיל]

תומר: את שני המוזיקאים האלה אגב הוא מעולם לא שמע, אלא רק קרא עליהם.

[צלילי שיר בלוז]

גיל: כדי להחזיק הופעות ארוכות עם מעט שירים בערב אחד ומבלי לחזור על עצמם, חברי פינק פלויד הבינו שהם יכולים להאריך את הביצועים של שירי הבלוז שהם מנגנים. וכך, מהופעה להופעה הם התחילו לאלתר ולהתרחק מהביצועים המקוריים.

תומר: בזמן שרבים סביבם ניסו להישמע כמו המוזיקה שהגיעה מאמריקה, פינק פלויד בהנהגת בארט יצאו למסע חיפוש.

[המשך השיר]

גיל: בקיץ 1965, בגיל 19 בארט יצא למסע שעתיד לעצב את גורלו ואת גורלה של הלהקה. באחד הטריפים הראשונים שלו של אסיד, LSD, בארט ישב במטבח ונתקע על קופסת גפרורים, שזיף ותפוז שהיו שם.

[צלילים פסיכדליים]

גיל: הוא בהה בהם במשך כמה שעות ודמיין שהשזיף הוא הכוכב נוגה והתפוז הוא צדק. הם היו כל העולם שלו. אבל המסע הקוסמי שלו נפסק בפתאומיות, כשאחד החבר'ה שהיו שם פשוט אכל את השזיף.

[צליל נגיסה בפרי ולאחריו קולות צחוק]

גיל: הם צחקו על כך, שהם לא ישכחו לעולם את המבט של בארט, שהיה בשוק טוטאלי לכמה שניות כשהוא ראה כיצד כוכב הלכת שלו נאכל. כעבור שנים, תמונה של תפוז, שזיף וקופסת גפרורים תהפוך לעטיפת אלבום אוסף של בארט.

תומר: בטריפ אחר, ביחד עם חבר הם קפצו באמבטיה וצעקו No rules, no rules. בזמן שחלק מהחברים שהיו איתו התלהבו מהוויז'ואלס בחוויה הפסיכדלית בארט חיפש משהו עמוק יותר. הוא דיבר הרבה על חופש ועל אי ציות לחוקים, והוא חשב שהוא הצליח לחמוק מהחוקים באמצעות אסיד ולהקת רוק. אבל כשפינק פלויד תתחיל להצליח, הוא יגלה שעדיין צריך לשחק את המשחק.

גיל: בעמוד ההסכת שלנו וביוטיוב אפשר למצוא תיעוד של בארט על אסיד מאותה השנה. תיעוד שצולם על ידי אחד מחבריו במצלמת 8 מילימטר. הסרטון נקרא טריפ ה-LSD הראשון של סיד בארט. זה לא היה הטריפ הראשון שלו וגם לא האחרון. זו הייתה הדרך האהובה עליו להתנתק מהמציאות ולהביט פנימה.

[ברקע מתחיל השיר של הפינק פלויד: lucifer sam]

תומר: פינק פלויד בתחילת דרכה הייתה הטריפ של סיד בארט. הוא היה החלילן שהוביל את העדר, ובחסות האסיד הוא גם הוביל את החזון האמנותי.

גיל: בארט לא היה גיטריסט של סולואים ווירטואוזיות כמו קלפטון או הנדריקס, אבל הייתה לו כריזמה אחרת. הוא ניגן ריפים אבסטרקטיים והשתמש בהמון אפקטים ליצור ריוורבים וסאונד קוסמי. הוא היה מנגן עם הגב לקהל, משחק עם הכיוונים של הגיטרה, משתמש במצית זיפו כסלייד ומתמסר להופעה בצורה טוטאלית. רחוק מגיבורי הגיטרה של אותם ימים וקרוב יותר לאינדי-רוק ולשוגייז שיגיעו בהמשך, בארט היה גיטריסט מקורי ושונה בנוף של שנות השישים.

[השיר ממשיך להתנגן ונשמעת שורה ממנו: That cat's something I can't explain…]

תומר: גילמור סיפר לימים, שבארט לא היה צריך אסיד כדי להיות מבריק. הוא היה מקורי ושנון, אור בוהק ומעורר קנאה, אחד הגאונים האמיתיים היחידים של דורו. אבל בארט המשיך לצרוך כמויות גדולות של אסיד. בהתחלה זה עזר ושירת את היצירתיות, אבל בהמשך היה לזה מחיר נפשי.

[רעש של קהל אנשים נשמע]

גיל: בחודשים הראשונים של 1967, פינק פלויד כבר יצרה לעצמה שם בסצנת האנדרגראונד של לונדון. והסצנה הקטנה הזו התרכזה במועדון צפוף במרתף שפעל במשך תשעה חודשים בלבד, אבל זכה למעמד מיתולוגי.

[צלילי מוזיקה נשמעים]

תומר: הדלתות של מועדון היופו נפתחו בעשר בלילה ונסגרו בשמונה בבוקר. לא הגישו שם אלכוהול, אבל אפשר היה למצוא אוכל צמחוני כמו אורז מלא, עלי גפן ואפילו כדורי פלאפל. והיה גם דילר גרמני שדאג למזון לתודעה. ביחד עם מוזיקה פסיכדלית, מופעי אורות, סרטים אוונגרדיים ורקדנים, היופו הפך לבית הראשון של התרבות הפסיכדלית בלונדון.

[בזמן שנשמעת המוזיקה גבר מדבר: cut the music, cut the record. stop the record. המוזיקה נפסקת וקולות של אכזבה מהקהל נשמעים]

גיל: ג'ון פיל שדר הרדיו המיתולוגי של הBBC סיפר שלא תמיד רקדו במקום כמו במועדון רגיל. רוב הקהל היה פשוט שרוע. חצי מעולף על הרצפה, מתמסר למוזיקה.

תומר: היופו היה המקום המושלם להזניק את הקריירה של פינק פלויד. בית ללהקה אקספרימנטלית שעדיין מחפשת את הסאונד שלה. ניק מייסון אמר שהקהל שם היה הרבה יותר טולרנטי, כזה שמוכן לספוג עשר דקות של חרא כדי לגלות חמש דקות של מוזיקה טובה.

[מוזיקה ממשיכה להתנגן]

גיל: את ההופעות הפרועות של פינק פלויד ביופו ליווה מימד חדש שהיה אז די פורץ דרך. מופע אורות פסיכדלי. במונחים של היום, מופעי האורות של שנות השישים היו די פרימיטיביים. הם נעשו עם מטולי שקפים וצבעים ואפילו באמצעות קונדום מתוח בתוספת של צבעי שמן. אבל בזמן אמת זה יצר חוויה מרהיבה, במיוחד עבור מי שלקחו אסיד. וזה גם מה שהבדיל את פינק פלויד מהרבה להקות אחרות.

תומר: יעברו עוד כמה שנים טובות עד שיגיעו פרויקטים גרנדיוזיים כמו ה-The Wall שיקחו את החוויה הויזואלית ואת הקונספט של מופע רוק אל הקצה. בינתיים, מופעי האורות האלה, פשוטים ככל שהיו, סימלו את הניצנים הראשונים של אחד מסימני ההיכר של פינק פלויד. ההקפדה על אסתטיקה ויזואלית מעבר למוזיקה. כנראה שבכל זאת נשאר משהו מלימודי אדריכלות.

[מוזיקה ממשיכה להתנגן]

גיל: אחד השירים המרכזיים בהופעות של פינק פלויד שהתפתחו לג'מים ארוכים היה Interstellar Overdrive. לפני הגרסה שתגיע לאלבום הראשון, הם הקליטו את השיר עבור פסקול של סרט שעסק בסצנה הפסיכדלית של לונדון.

עוד אחד מסימני ההיכר של פינק פלויד בתחילת הדרך היה כתיבת מוזיקה לסרטים. במבחן הזמן, המוזיקה שהם כתבו לאותם סרטים, החזיקה יותר מהסרטים עצמם.

[השיר מסתיים במחיאות כפיים]

תומר: Interstellar Overdrive נולד בהשראה את הגרסה של להקת לאב, חלוצת הפסיכדליה האמריקאית, לשיר My Little Red Book.

[נשמע פזמון של השיר My Little Red Book]:

All I did was talk about you

Hear your name and I'd start to cry…

תומר: מייסד מועדון היופו, ג'ו בויד, היה נציג הלייבל של להקת לאב בבריטניה, אלקטרה רקורדס. מי שגם יהיה דמות מפתח בקריירות של אמנים כמו ניק דרייק וג'ון מרטין. הוא ניסה לשכנע את המנהלים שלו להחתים את פינק פלויד ללא הצלחה.

גיל: לימים, הוא יכתוב בספר הזיכרונות שלו, שגם הוא, כמו אנשים נוספים שעבדו עם הלהקה בתחילת הדרך, לא דמיין שכעבור כמה עשורים נוכל למצוא קסטות של דארק סייד אוף דה מון בתא כפפות של נהגי מוניות במדינות עולם שלישי.

[צלילים נשמעים ואז לחיצת כפתור של טייפ והמוזיקה נעצרת]

תומר: בויד אפילו הפיק את סינגל הבכורה של הלהקה, שהוחתמה בידי EMI, אותה חברת תקליטים שהייתה חכמה מספיק להחתים בתחילת העשור את הביטלס בזמן שכולם סירבו. כמובן שכמו אז עם ההימור על הביטלס, גם ההימור הזה עתיד להשתלם. למרות שבהתחלה זה לא היה נראה כך.

גיל: החזון היה לשלב בין פופ לאוונגרד. אבל אפילו עם שוחד ומניפולציות, סינגל הבכורה של פינק פלויד לא זכה להצלחה גדולה. אולי כי הוא היה שיר חריג בנוף המוזיקלי של אותם ימים.

[השיר Arnold Layne נשמע]:

Arnold Layne

Had a strange hobby…

גיל: שיר על טרנסווסטייט. סיפור אמיתי על אדם שהיה גונב תחתונים וחזיות של סטודנטיות מחבלי הכביסה בקמברידג'.

[השיר ממשיך]:

Collecting clothes

Moonshine washing line

They suit him fine…

גיל: חלק מתחנות הרדיו בבריטניה סימנו את הסינגל כתוכן שלא ראוי לשידור.

[וממשיך]:

Now he's caught

A nasty sort of person…

תומר: ארנולד לין יצא במרץ 1967. קיץ אהבה היה בפתח, תרבות הנגד הגיעה לשיאה והפסיכדליה כבר הייתה בכל מקום. אלבומים כמו ריבולבר של הביטלס ופט סאונד של הביץ' בויז הגדירו מחדש את האופן שבו מקליטים מוזיקה והציבו רף חדש של עבודות אולפן.

כדי שלא נתחיל לחזור על עצמנו יותר מדי, אם אתם רוצים לשמוע עוד על השינויים האלה, חפשו את הפרק הראשון במיני סדרה שלנו 'הדרך לוודסטוק'.

גיל: על פי מייסון, רק בארט היה מושקע באמת בתנועה הפסיכדלית. "היינו עסוקים בלהיות להקה. חזרות, יצירה, נסיעות, הופעות. הפסיכדליה הייתה סביבנו, אבל לא בתוכנו. רק בארט הסתקרן באמת מהאספקטים המיסטיים והפילוסופיים של התנועה."

ותחת ההנהגה שלו, אלבום הבכורה של פינק פלויד יתאים לתנועה הזו כמו כפפה ליד.

the piper at the gates of dawn הוקלט באולפני אבי רוד בלונדון, ממש בזמן שהביטלס עבדו על סרג'נט פפר באולפן הסמוך.

[השיר סרג'נט פפר מתנגן]:

It was 20 years ago today

Sergeant Pepper taught the band to play…

תומר: במשך השנים צצו המון סיפורים על המפגש של שתי הלהקות באולפנים, כולל שמועה לא נכונה שבארט ניגן באלבום של ביטלס. באחת הפעמים פול מקרטני נכנס לאולפן והחמיא לפינק פלויד. האגדה מספרת שהוא נחשף ללהקה עוד קודם לכן במועדון היופו וספג השראה על האלבום.

גיל: הפעם הבאה שהם יפגשו באולפני אבי רוד תהיה רק ב-1972. מקרטני יעבוד על אלבום של וינגס ופינק פלויד על דארק סייד. הם אפילו יקליטו את מקרטני עבור האלבום שלהם.

תומר: אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. פינק פלויד לא פגשו רק את הביטלס באבי רוד, אלא גם את ספריית האפקטים המכובדת של EMI, ואת האפשרויות הבלתי מוגבלות של עולם ההקלטות. הדרך לשעונים המתקתקים ולמטבעות המרשרשים בדארק סייד התחילה בדה the piper at the gates of dawn, ובשירים כמו בייק.

[השיר bike נשמע]:

I've got a bike, you can ride it if you like

It's got a basket, a bell that rings

And things to make it look good

I'd give it to you if I could, but I borrowed it

You're the kind of girl…

גיל: זמן קצר לפני סיום ההקלטות של האלבום הראשון, פינק פלויד הגדירו מחדש את עולם ההופעות.

Games for May היה שמו של מופע שהתקיים ב-12 במאי 67' בקווין אליזבת הול בלונדון. אולם הופעות חדש שנפתח רק חודשיים לפני המופע.

[צלילי נגינה פסיכדליים נשמעים]

גיל: זו הייתה ההופעה הראשונה שבה נעשה שימוש במערכת סאונד קוואדרופונית. מה שהיה אז תחילת הדרך של מה שהיום נקרא סראונד, או סאונד היקפי. במערכת קוואדרופונית יש ארבעה רמקולים שמוצבים בארבעה פינות של חלל ההאזנה. מאפשרת ליצור חוויית האזנה מוחשית והקפית ולהרחיב את גבולות הסטריאו. אותה הופעה של פינק פלויד במאי 67' הייתה למעשה הופעת הסראונד הראשונה.

[השיר מסתיים נשמעות מחיאות כפיים]

תומר: כך המתופף מייסון תיאר את זה: "הג'ויסטיק הוצב על הקלידים של ריק רייט, שיכול היה לשלוט באמצעותו להיכן לשלוח את המוזיקה. לשלוח את צלילי הקלידים להסתחרר באולם, או לשלוח הקלטות של צעדים מקצה לקצה אחד לקצה השני."

גיל: את הצעדים ואת האפקטים הנוספים הלהקה הקליטה במיוחד על טייפ ארבעה ערוצים, שחובר למערכת הסאונד החדשה. אפקטים כמו מצילות שהוקלטו לאחור, ציוצים של ציפורים וקולות של צחוק מטורף.

[צלילים פסיכדליים נשמעים, משהו בין צחוק מונוטוני לגעגועי ברווזים]

תומר: ווטרס אמר על האירוע לימים, "הצלילים נעו בעולם במין מעגל. הם יצרו אפקט מפחיד שבו הקהל היה מוקף לחלוטין במוזיקה הזו."

גיל: בדיוק כמו שמופעי האורות היו תחילת הדרך של האסתטיקה הוויזואלית של פינק פלויד, האירוע Games for May היה נקודת מפנה באסתטיקת הסאונד שלה. וככל שהטכנולוגיה תתפתח, בשנות ה-70 פינק פלויד תהפוך לחותמת איכות של סאונד, הלחם והחמאה של חובבי סאונד ואודיו פילם. גם האלבום "Dark side" שלשמו התכנסנו הוקלט בשיטה הקוואדרופונית, אבל אנחנו שוב מקדימים את המאוחר.

[צלילי גיטרה נשמעים]

תומר: אם לחזור אל הפן הוויזואלי, אנשי הצוות של הלהקה פיזרו עלי כותרת של פרחים במסדרונות, והשתמשו במכונת בועות סבון שהם מילאו את העולם וגרמו לנזקים לריהוט ולשטיחים. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה, של פינק פלויד בקווין אליזבת הול.

גיל: לכבוד אותו אירוע, בארט כתב שיר חדש שהושק במופע. הוא אפילו קרא לו "Games for May" על שם האירוע. אבל חודש אחרי, ביוני 67', הוא יצא כסינגל עם שם אחר שמוכר לכולנו עד היום.

[צלילי השיר see Emily play נשמעים]

תומר: "See Emily play" הוקלט ב-21 במאי, יום ההקלטות האחרון של אלבום "The Piper at the Gates of Dawn", והיום שבו, על פי דיוויד גילמור, סיד בארט השתנה לנצח.

גיל: גילמור היה בביקור קצר בלונדון והחליט להפתיע את חבריו. הוא גילה שהם באולפן, וקפץ לבקר. לדבריו, כשהוא הגיע בארט בקושי זיהה אותו.

תומר: "He looked right through me", אמר גילמור לימים בראיון, והוסיף: "אני לא משוכנע ששאר החברים שמו לב לשינוי הזה אצל בארט. הייתה לי נקודת מבט אחרת, כיוון שלא ראיתי אותו במשך תקופה ארוכה".

גיל: הפעם הקודמת שגילמור ובארט נפגשו, הייתה כמעט שנתיים לפני, בטיול בצרפת. הם ניגנו והשתכרו ביחד במשך שבועיים, ואפילו נעצרו על הופעה ברחוב.

תומר: זה לא היה אותו סיד בארט שגילמור פגש הפעם. מייסון התוודה בספרו האוטוביוגרפי שהם לא היו עיוורים למצב של בארט, אבל מנקודת המבט שלהם פשוט היו לו ימים טובים וימים רעים. הבעיה הייתה שהימים הרעים החלו להתרבות.

גיל: "העלמנו עין במחשבה שזה יעבור. החלומות שלנו להצליח עזרו לנו להדחיק את המצב ולשכנע את עצמנו שזה יחלוף, ושהוא עתיד להתבגר."

תומר: וזו אולי חלק מהבעיה. בארט לא רצה להתבגר. הוא לא רצה, ולא הצליח להתמודד עם אחריות ועם הצלחה.

גיל: הוא התנגד לסינגל "see Emily play" כי זיהה בו מסחריות והוא חשש מתשומת הלב שתגיע איתה. והוא צדק.

[השיר See Emily play נשמע]:

There is no other day

Let's try it another way

You'll lose your mind and play

Free games for may

See Emily play…

תומר: השיר שיצא ביוני 67' פתח לפינק פלויד את הדלת לתוכניות טלוויזיה ולמסע הופעות בארצות הברית. זמן קצר אחרי, בחמישה באוגוסט, האלבום הראשון כבר היה בחוץ.

[השיר Astronomy Domine מתנגן]:

Lime and limpid green a second scene a fight between the blue you once knew

Floating down the sound resounds around the icy waters underground…

גיל: "The Piper at the Gates of Dawn" הוא אחד מאלבומי הפסיכדליה הגדולים והחשובים בכל הזמנים. פרי מוחו ודמיונו הפורה של בארט. תערובת של קטעים ארוכים, ומג'ומג'מים לצד שירי פופ קצרים ומובנים.

[השיר ממשיך להתנגן]:

Jupiter and Saturn

Oberon, Miranda, Titania,

Neptune titan stars can frighten…

גיל: מילים שכאילו נלקחו מאגדות ילדים, ושכבות של אפקטים חלליים. אפשר לומר שזה אלבום הפסיכדליה הראשון באמת שהגיע מאנגליה.

[השיר The gnome מתחיל להתנגן]:

I want to tell you a story…

תומר: בניגוד להרבה להקות בריטיות שניסו להישמע אמריקאיות, האלבום הראשון של פינק פלויד הוא אנגלי מאוד. לא במקרה בארט יהפוך לאחד ממקורות ההשפעה הגדולים על דיוויד בואי.

[השיר ממשיך להתנגן]:

Stay in the house, eating, sleeping, drinking their wine…

תומר: אבל בארט לא הצליח ליהנות מהאלבום החדש. ההצלחה של פינק פלויד המשיכה והיא הבהילה אותו.

גיל: פרסום, ראיונות, ניהול להקה וציפייה לשחזר את ההצלחה החדשה היו לחצים גדולים מדי לנפש האומן העדינה שלו. במובן מסוים בארט רצה להישאר יותר בעולם הפנימי שלו, בעולם של ילדים. ואפשר לשמוע את זה גם בשירים שהוא כתב.

[השיר Flaming מתחיל להתנגן]:

Lazing in the foggy dew

Sitting on a unicorn, no fear

You can't hear me, but I can you…

תומר: בעזרת אסיד ומריחואנה בארט חמק מהלחצים וככל שהם גברו השימוש בהם גבר. גם לחלק מהאנשים שהקיפו אותו היה חלק בזה. לדברי גילמור, הרבה אנשים רצו להיות חלק מהחיים של הדמות הכריזמטית הזו וחלקם חשבו שאם יספקו לו סמים הם יקנו את דרכם לליבו במרכאות. הדירה שהוא התגורר בה בתחילת 67' הייתה מלאה בפריקים ומשתמשים כבדים. חלקם אולי טפטפו אסיד לשתייה של בארט מבלי שהוא ידע על כך.

גיל: הנער הבריטי, החברותי והכריזמטי התחיל לשקוע בדיכאון ולהתכנס בעצמו. הוא חווה אובדן זיכרון ואוריינטציה, שינויי מצב רוח דרסטיים, הזיות והתקפי חרדה. אפילו חופשת אוורור קצרה בספרד לא עזרה. על פי עדויות, גם שם בארט טיפס על הקירות.

תומר: וזו לא מטאפורה. הוא ממש טיפס על הקירות.

גיל: הלהקה נאלצה לבטל הופעות. ובחלק מתוכניות הטלוויזיה בארט סירב להתראיין. אז ווטרס ומייסון מצאו את עצמם מתראיינים יותר מהסולן והמנהיג של הלהקה.

[קטע מראיון ישן]:

Interviewer: There is one question that comes immediately to mind. What do you think of American food, having eaten here for two days? Does it please you or displease you?

Roger Waters: Well, all we've had really is two cheeseburgers each, I think.

Interviewer: Fair enough.

תומר: הצרות המשיכו גם במסע ההופעות הראשון של הלהקה בארצות הברית. באירוח של הלהקה בתוכנית American Bandstand אפשר לראות את הניתוק של בארט. הוא לא טורח להזיז את השפתיים יותר מדי לצלילי הפלייבק של Apples and Oranges.

[צלילי ההקלטה מאותה תוכנית נשמע]

גיל: יום לאחר מכן, בתוכנית של Pat Boone, בארט סירב לשיר לצלילי הפלייבק. אחרי כמה טייקים שהופסקו באמצע הוחלט לצלם את השיר כאילו ווטרס הוא הסולן.

תומר: על הבמה בהופעות' בארט היה מנותק. לפעמים הוא לא ניגן בכלל, ולפעמים הוא סתם פרט על הגיטרה את אותו אקורד או ניגן צלילים צורמים. בחלק מההופעות שאר חברי הלהקה דאגו שינמיכו את המגבר שלו.

גיל: סיבוב ההופעות נפסק באמצע. הלהקה חזרה לאנגליה, שם המצב המשיך להחמיר, ולאף אחד לא היה מושג מה לעשות. מוסדות גמילה, מעגלי תמיכה ושיחות התערבות עוד לא היו נפוצים. ומעט אנשים ידעו איך להתמודד עם התמכרויות. בטח לא מישהו בסביבה הקרובה של בארט. הפסיכולוג שניסו לשדך לו ללא הצלחה אמר שיכול להיות שבארט משוגע, אבל גם יכול להיות שהוא פשוט מוקף במשוגעים שמנסים לשכנע אותו לרדוף אחרי ההצלחה ופוגעים בבריאות הנפשית שלו.

תומר: בין דאגה כנה לשלום החבר שלהם לבין דאגה לעתיד הלהקה, פינק פלויד והמנהלים היו אובדי עצות. להרחיק את בארט מהלהקה לא הייתה אופציה מבחינתם. גם כי היה חשש שזה רק ידרדר את מצבו, אבל בעיקר בגלל שאף אחד לא האמין שלפינק פלויד יש סיכוי בלי בארט. הוא היה הכוח הקריאטיבי של הלהקה, ולפטר אותו היה לחרוץ את גורלה.

גיל: לכן הוחלט להחליף את בארט מבלי להחליף אותו באמת. יש כמה גרסאות לשאלה מי יזם את שיחת הטלפון שהובילה למהלך הזה. והאמת היא' שזה לא כל כך משנה אם זה היה רוג'ר ווטרס או ניק מייסון. מה שחשוב באמת זה שבצד השני של הטלפון היה דיוויד גילמור.

תומר: בניגוד לחברי הילדות שלו מפינק פלויד, הניסיונות של דיוויד גילמור לפרוץ נכשלו.

[מתנגן שיר ישן לא מזוהה של דיוויד גילמור]

תומר: בסוף שנת 67', כשהתקשרו לבקש ממנו להציל את פינק פלויד זו הייתה הזדמנות חייו, ובעיקר אפשרות לשלם סוף סוף שכר דירה. הצעה שאי אפשר היה לסרב לה גם אם דרישות התפקיד היו קצת מוזרות.

גיל: אף אחד לא באמת חשב שגילמור יציל את פינק פלויד. והוא גם לא צורף ללהקה כחבר שווה, אלא כנגן שכיר תמורת תשלום של 30 דולר בשבוע. על פי מייסון, זה היה כפול ממה שהוא באמת קיבל. שיקרו לו כדי שיסכים. והתפקיד שלו היה לחקות את נגינת הגיטרה של בארט.

תומר: יכול להיות שגם אם הכל היה בסדר עם בארט, גילמור עדיין היה מצטרף לפינק פלויד. בארט מעולם לא היה בטוח בנגינת הגיטרה שלו, ושקל מספר פעמים לצרף את חבר הילדות שלו ללהקה. אבל כשזה קרה באמת בארט כבר בקושי זכר מיהו, או מה עושים על הבמה. אחד מאנשי הבמה של הלהקה, וחבר של גילמור, תיאר את זה כך.

גיל: "בהתחלה גילמור ניגן רק את מה שהיה נחוץ. הוא למד את התפקידים של סיד ופשוט חיקה אותם. ויכולת לראות שסיד לא מבין מה קורה. הוא נעמד כל כך קרוב לגילמור על הבמה, לפעמים במרחק של סנטימטרים בודדים מהפרצוף שלו. יכולת לראות על העיניים של גילמור שהוא זועק לעזרה. סיד פשוט נעמד מול הפרצוף שלו, ואז התחיל להסתובב סביבו. כאילו הוא בודק שגילמור הוא אובייקט בתלת מימד, שהוא ישות אמיתית, ושהוא לא חולם את כל זה."

תומר: זה לא היה חלום. הנוכחות של גילמור הפכה את האובדן האפשרי של בארט להרבה פחות מפחיד. מהגאון המשוגע שצריך לשמור בכל מחיר, הוא הפך למטרד על הבמה. ב-28 בינואר 1968 נפל הפור. לא בישיבת הנהלה דרמטית ולא בהודעה לתקשורת, אלא בדרך הכי אגבית שיכולה להיות.

גיל: בנסיעה לאחת ההופעות מישהו שאל שנאסוף את סיד, ומישהו אחר, כנראה ווטרס השיב, למה לטרוח?

תומר: בהתחלה עוד ניסו לשמור על בארט כחבר כותב בלהקה, מעין מודל בריאן ווילסון והביץ' בויז, הגאון שנשאר מאחורי הקלעים. אבל זה לא הצליח. באחת החזרות הראשונות שלהם כחמישייה, בארט הביא לאולפן שיר חדש, ובכל פעם שהוא לימד את חברי הלהקה את השיר, השיר השתנה לגמרי.

גיל: יכול להיות שבארט עשה דווקא. בכל זאת, לשיר קראו "Have You Got It Yet?"

[השיר מתנגן:

Have You Got It Yet? Have You Got It Yet?...]

גיל: בארט אמנם ניגן בחלק מההקלטות האלבום השני, A Saucerful Of Secrets, אבל בסופו של דבר, מי שהיה הכוח היצירתי של פינק פלויד באלבום הראשון, תרם רק שיר אחד לאלבום השני. שיר כן ואישי על מצבו נפשי.

[השיר Jugband blues מתנגן:]

It's awfully considerate of you to think of me here

And I'm most obliged to you for making it clear

That I'm not here…

תומר: גילמור הפך לחבר להקה מן המניין, ורוג'ר ווטרס החל לקחת יותר פיקוד על היצירה.

גיל: השיר המשמעותי הראשון שהוא תרם ללהקה, Set The Controls For The Heart Of The Sun, הוא גם ככל הנראה התיעוד היחיד של חמשת חברי פינק פלויד יחד באולפן.

תומר: האלבום "A Saucerful Of Secrets" שיצא ביוני 1968, הוא תחילתו של חיפוש יצירתי שימשך כחמש שנים, עד שנגיע לדארק סייד אוף דה מון.

[השיר Set the Controls for the Heart of the Sun נשמע]:

Little by little the night turns around.

Counting the leaves which tremble at dawn…

גיל: מפוחדים ומלאים ברגשות אשם, חברי פינק פלויד מעולם לא פיטרו רשמית את בארט. לכן הוא המשיך להגיע מדי פעם בלי שיקראו לו. לפעמים הוא חיכה ללהקה על הבמה לפני הופעות, ולפעמים הוא פשוט הופיע באולפן מחכה שיזמינו אותו להיכנס. באותם ימים, ריצ'רד רייט היה השותף של בארט לדירה והוא נאלץ לשקר לו, להגיד לו שהוא קופץ רגע לקנות סיגריות בזמן שהוא הולך להופיע.

תומר: כשהוא היה חוזר אחרי כמה שעות, בארט היה באותה פוזיציה עם סיגריה שרופה לגמרי בין אצבעותיו. שואל אותו אם הוא הביא סיגריות. כאילו לא מודע למצבו ולזמן שעבר מאז. יותר מעשור אחר כך, הדימוי הזה יונצח בסרט דה וול.

[השיר Nobody Home נשמע]:

Ooooh Babe when I pick up the phone

There's still nobody home…

גיל: לעומת חברי הלהקה, המנהלים של פינק פלויד סירבו להאמין שהיא תצליח בלעדיו. והם סירבו לשחרר. לכן החוזה של פינק פלויד עם חברת הניהול הסתיים רשמית בשישה באפריל 68'. חודשיים בלבד לפני צאת האלבום השני, פינק פלויד נשארו ללא חברת ניהול וללא סיד בארט.

תומר: שנים מאוחר יותר, גילמור הודה שהם היו די קשוחים עם בארט. אבל שגם לא הייתה להם ברירה אם הם רצו לשרוד כלהקה. "ברור שהיינו מלאים באשמה," הוא אמר. "רוג'ר ואני עבדנו על הפקת אלבום סולו לסיד, ואז ריק ואני עבדנו איתו על האלבום הבא. אז ברור שהרגשנו שאנחנו חייבים לו משהו. לא ידענו אז כלום על סכיזופרניה. זה קל מאוד להגיד בדיעבד, היינו צריכים לעשות ככה וככה וככה."

גיל: העבודה עם בארט על אלבומי הסולו שלו הייתה קשה ומתישה. חברי פינק פלויד היו שם בעיקר כדי לתמוך בו ולעודד אותו לשיר.

תומר: וגם זה לא עזר. אחרי שני אלבומי סולו שיצאו ב-1970 ועוד כמה ניסיונות להופיע ולהקליט, בארט פרש מעולם המוזיקה והחל להיעלם מהציבור.

גיל: בסוף שנות ה-70 הוא חזר לחיות אצל אמא שלו בקיימברידג'. היא ביקשה מחבריו ללהקה לשעבר, לא להגיע לבקר אותו מחשש שמפגשים כאלו יהוו טריגר וידרדרו את מצבו.

תומר: הוא מעולם לא הצליח לחזור לעצמו. קורבן טרגי נצחי של שנות ה-60 ששילם מחיר לא פחות כבד מהמוזיקאים שהצטרפו למועדון ה-27.

גיל: בארט הלך לעולמו בשבעה ביולי 2006 בגיל 60 בעקבות מחלת הסרטן, שנה אחת אחרי שארבעת חברי פינק פלויד התאחדו לראשונה אחרי 24 שנים להופעה קצרה בלייב 8 בלונדון.

תומר: הם מעולם לא שכחו אותו. רגשות האשמה, הטראומה, הגעגוע והפחד לגמור כמו בארט, עיצבו את המוזיקה של פינק פלויד בדרך הארוכה שלה מלהקת שוליים ואוונגרד אל לב המיינסטרים.

גיל: יצירות מופת כמו דה וול או דארק סייד, אלו שהפכו את פינק פלויד ללהקת אצטדיונים לא היו נשמעות אותו הדבר ללא הסיפור של בארט. ובטח שלא גם האלבום "Wish You Were Here".

תומר: בזמן ההקלטות של האלבום באמצע שנות ה-70 בחור תמהוני החל להסתובב באולפן. אף אחד לא באמת הבין מי זה היה וחלק מחברי הלהקה חשבו שזה פשוט אחד הטכנאים.

גיל: לפי רייט זה היה ווטרס שאמר לו "אתה לא מזהה מי זה? זה סיד".

המראה של בארט היה רגע של שוק טוטאלי. השיער והגבות שלו היו מגולחים והוא העלה במשקל בצורה משמעותית.

תומר: בארט נכנס לאולפן בדיוק כשהתנגן הפלייבק של השיר החדש שפינק פלויד הקליטו. שיר שנכתב עליו. על האיש הצעיר שפעם זרח כמו השמש ועכשיו המבט בעיניים שלו הפך לחורים שחורים.

גיל: פינק פלויד הוציאו את סיד בארט מהלהקה.

אבל מסתבר שהוא אף פעם לא עזב אותה.

[השיר Shine on you crazy diamond מתנגן]:

Remember when you were young, you shone like the sun.

Shine on you crazy diamond.

Now there's a look in your eyes, like black holes in the sky…

תומר: האזנתם לפרק הראשון של Pink Floyd, הצד האפל של הירח, מיני סדרה מבית כאן 88 הסכתים. פרקים נוספים וסדרות נוספות תוכלו למצוא באתר כאן 88 וביישומון כאן.

גיל: אנחנו נמצאים גם בכל יישומוני ההסכתים.

תומר: רשימת מקורות ניתן למצוא בעמוד ההסכת.

גיל: את המיקס והסאונד של הפרק, ערך אסף רפפורט.

תומר: מוזיקה מקורית עומרי סקופ.

גיל: תודה לאייל שינדלר, בר בלפר, נוגה קליין, סיוון טאטי, עופרי גופר, עפרי מקוב, עינב יעקבי, עמית בהר ותומר קריב.

תומר: אני תומר מולווידזון.

גיל: ואני גיל מטוס. בואו להגיד שלום בקבוצת "כאן הסכתים" בפייסבוק.

[השיר ממשיך להתנגן ברקע עד שדועך]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

12 views0 comments

Kommentarer


bottom of page