top of page

כאן 88 הסכתים - הדרך לוודסטוק | פרק 2: נוסעים לכפר

כמה תאי שירותים צריך לפסטיבל? וכמה שוטרים? הסיפור של מייקל לאנג - הפנים של וודסטוק, הדרך שלו לפסטיבל, הקשיים הרבים שעמדו בפניו, וההתנגדות לקיומו עד הרגע האחרון. 


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/08/2019.

‏[חסות]

‏קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏[ברקע - הרצועה המוזיקלית "Aw’ Mercy" - בביצוע להקת Booker T. & the M.G.'s]

‏גיל: השנה היא 2019, אם אתם רוצים לצאת עם חברים לחיק הטבע ולשמוע מוזיקה חדשה של כל האמנים והלהקות שאתם אוהבים, יש לכם המון אופציות מעולות. אתם יכולים להצטרף לכ-200,000 אוהבי מוזיקה אחרים בפסטיבל גלסטונברי באנגליה, שקיים מ-1970. אם אתם בארצות הברית יש לכם את קואצ'לה או לולהפלוזה, אפילו בישראל יש את אינדינגב ואת יערות מנשה.

‏יש מאות פסטיבלים, כמעט בכל מדינה, כמעט לכל סגנון מוזיקלי, ורובם נשענים על מודל פשוט: מוזיקה טובה, טבע ואנשים יפים. מודל שגובש בסוף שנות ה-60.

‏פסטיבל וודסטוק, שהיה להצלחה מסחררת והפך למיתוס, נתן השראה למפיקים, מוזיקאים וחובבי מוזיקה מכל העולם לחלום בגדול. אבל הוא לא נוצר בחלל ריק. אז בואו נצא ל-road trip ברחבי ארצות הברית [מכונית מותנעת] עם האיש שהפיק את הפסטיבל כנגד כל הסיכויים. [רכב נוסע]

‏[ברקע - פתיחת השיר "Going Up The Country" - בביצוע להקת Canned Heat]

‏היי, אני גיל מטוס ואתם מאזינים ל"דרך לוודסטוק", הפודקאסט של תומר מולוידזון ושלי, שבו אנחנו מציינים 50 שנה לפסטיבל שהפך לסמל של שנות ה-60. יחד ננסה להבין מדוע וודסטוק נצרב כל כך חזק בתודעה העולמית, איך נולד הרעיון לפסטיבל, ומה באמת קרה שם? הפרק הקודם, והראשון בסדרה, עסק בשינויים התרבותיים והפוליטיים בשנות ה-50 וה-60. בפרק הזה נכיר את אחד מאותם הנערים שהתבגרו בצל השינויים האלה.

‏[מתוך השיר "Going Up The Country" - בביצוע להקת Canned Heat]

“I'm going up the country

Baby, don't you wanna go?

I'm going up the country

Baby, don't you wanna go?

I'm going to some place

Where I've never been before…”

‏מייקל לאנג, שהפך לפנים של פסטיבל וודסטוק, נולד בבית יהודי בברוקלין ב-11 בדצמבר 1944.

‏[ברקע - פתיחת השיר "Johnny B Good" - בביצוע צ'אק ברי]

‏כמו נערים רבים מדור הבייבי בומרס, גם הוא התבגר למהפכת הרוקנרול, עם הצלילים של אלביס פרסלי, באדי הולי, ליטל ריצ'ארד וצ'אק ברי.

‏[מתוך השיר "Johnny B Good" - בביצוע צ'אק ברי]

“Deep down in Louisiana close to New Orleans…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏הוא ניסה לנגן על גיטרה ותופים, עישן מריחואנה כבר בגיל 14, והתנסה ב-LSD לראשונה בגיל 16, בתקופה ש-LSD עוד היה מתחת לרדאר וטרם הוצא מחוץ לחוק. בניו יורק הוא הסתובב במועדוני הפולק בגריניץ' וילג', בימים שזמר פולק צעיר, אחד בשם בוב דילן, בדיוק הוציא את אלבום הבכורה שלו.

‏[קטע מהשיר "Man Of Constant Sorrow" - בביצוע בוב דילן]

“I am a man of constant sorrow

I’ve seen trouble all my days…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏הוא ראה שם הופעות של כמה מהאמנים הבולטים של תחיית הפולק בתחילת שנות ה-60, אמנים כמו דילן, פיל אוקס, פרד ניל ואחרים.

‏[הקלטה]

British Pathe’ announcer: “United States helicopters in South Vietnam poised for an eagle flight, a way of air lifting government troops to root out red Viet Cong guerrillas in the Canal Peninsula…”

‏ב-1962, קצת לפני גיל 18, קיבל מייקל לאנג צו גיוס למלחמת וייטנאם. זה היה בשלב מוקדם של המלחמה, לפני שארצות הברית תגביר את המעורבות בווייטנאם ותזדקק ליותר ויותר חיילים, ולפני שהיא תשקע עמוק יותר בבוץ. אחרי כמה מפגשים עם פסיכיאטר, הוא הצליח לקבל פטור מהגיוס.

‏[מתוך השיר "Waist Deep in the Big Muddy" - בביצוע פיט סיגר]

“…We Were waist deep in the Big Muddy

The big fool says to push on…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏באותם רגעים, הוא לא האמין שיום אחד הוא ייזום את פסטיבל המוזיקה הגדול של שנות ה-60, אירוע שימשוך אליו מאות אלפי צעירות וצעירים, שכמוהו, התנגדו למלחמת וייטנאם, ורבים מהם סרבו להתגייס.

‏[מתוך השיר "Handsome Johnny" - בביצוע ריצ'י הייבנס]

“…Hey, look yonder, tell me what you see

Marching to the fields of Vietnam?

Looks like Handsome Johnny with an M15

Marching to the Vietnam war, hey, marching to the Vietnam war…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏בגיל 20, כשהוא פטור מגיוס, נרשם לאנג ללימודים באוניברסיטה, אולם מהר מאוד הוא הבין שזה לא בשבילו, ויצא ל-road trip לפלורידה ביחד עם חבר.

‏[ברקע - הרצועה המוזיקלית "Aw’ Mercy" - בביצוע להקת Booker T. & the M.G.'s]

‏הנסיעה מניו יורק לפלורידה עוברת דרך מדינות הדרום של ארצות הברית, ובאותם ימים זו הייתה חוויה מסוכנת לא רק עבור אפרו-אמריקאים, אלא גם לטיפוסים כמוהם, נערים לבנים עם שיער ארוך. במדינת קרוליינה הדרומית, המון זועם רדף אחריהם לאחר שהם צחקו על שלט שראו במסעדה. בשלט היה כתוב ש"הקו קלוקס קלאן תמיד צופה בך". מסתבר שזה היה נכון.

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏בפלורידה הם מצאו את עצמם בשכונת קוקונט גרוב במיאמי, מוקפים באמנים, מוזיקאים ועוד טיפוסים שהרגישו אאוטסיידרים בחברה האמריקאית. לאנג התאהב במקום ובאווירה המשוחררת שהייתה בו באמצע שנות ה-60.

‏[ברקע - הרצועה המוזיקלית "Flower Power" - בביצוע ג'ים סאליבן]

‏הוא עבר לגור שם ובעזרת כסף מהוריו פתח Head Shop, חנות למוצרי טבק וקנאביס, ניירות גלגול, מקטרות ואביזרים נוספים. ה-Head Shops היו מעין נקודות מפגש של היפים ואאוטסיידרים. בחנות היו תלויים פוסטרים פסיכודליים צבעוניים ברוח התקופה, וברקע התנגנו תקליטים ללא הפסקה - הביטלס, דילן, הבירדס והרולינג סטונס.

‏[ברקע - תחילת השיר "Paint It Black Song" - בביצוע להקת הרולינג סטונס]

‏המקומיים לא כל כך אהבו את ההתקהלויות של ההיפים במקום, והמשטרה כל הזמן חיפשה אותם.

‏[מתוך השיר "Paint It Black Song" בביצוע להקת הרולינג סטונס]

“I see a red door And I want it painted black…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏באותם ימים, החל מייקל לאנג להתעניין בהפקת אירועי מוזיקה לקהילה המחתרתית באזור. בהשראת פסטיבל הפופ במונטריי, שהתקיים בקיץ 1967, יזמו לאנג וריק אוברי את פסטיבל המוזיקה הראשון בפלורידה.

‏[ברקע - פתיחת השיר "'Hear My Train A Comin" - בביצוע ג'ימי הנדריקס - הופעה חיה]

‏הם הקימו עסק קטן בשם Joint Productions ומצאו מקום באתר מרוצי סוסים. בתוך שלושה שבועות הם החתימו אמנים כמו ג'ון לי הוקר, צ'אק ברי, פרנק זאפה, בלו צ'יר, וגם את ג'ימי הנדריקס, מי שבסופו של דבר יחתום את פסטיבל וודסטוק.

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏פסטיבל הפופ של מיאמי, שנקרא אז Pop and Underground festival, נפתח ב-18 במאי 1968, והגיעו אליו כ-25,000 אנשים. היום הראשון עבר בהצלחה עם סט נהדר של ג'ימי הנדריקס שאפילו תועד וראה אור על גבי אלבום. ביום השני התחיל הכאוס כשמזג האוויר השתנה והביא איתו רוחות חזקות וגשמים, וגם לא מעט בעיות אחרות. הופעות הופסקו באמצע, החלו התפרעויות בקהל, נותני שירות דרשו את כספם במקום, חלקם אפילו שלפו אקדחים. הפסטיבל הסתיים בחובות, ומייקל לאנג החליט לעזוב את פלורידה ולעלות צפונה.

‏בהמשך אותה שנה, ג'ימי הנדריקס הוציא שיר שכתב בדרך חזרה מאותו פסטיבל.

‏[מתוך השיר - "Rainy Day Dream Away" - בביצוע ג’ימי הנדריקס]

“Rainy day, dream away

Ah, let the sun take a holiday

Flowers bathe and I see the children play…”

‏ב-1968, אחרי שעזב את פלורידה ואחרי הכישלון של פסטיבל הפופ במיאמי, החליט מייקל לאנג לעלות צפונה אל וודסטוק, בצפון מדינת ניו יורק. היעד שלו לא נבחר במקרה. העיירה וודסטוק כבר אז הייתה סוג של מותג. לא רק, אך בעיקר, בזכות אדם אחד שבסופו של דבר ייעדר מהפסטיבל.

‏[ברקע - פתיחת השיר "Ballad of a Thin Man" - בביצוע בוב דילן]

‏עבור בוב דילן, וודסטוק הייתה עיר מקלט. בוודסטוק הוא קנה את ביתו הראשון, ובבתי הקפה של העיירה הוא מוצא שקט הרחק מההמון שהכתיר אותו לדובר הדור.

‏[מתוך השיר "Ballad of a Thin Man" - בביצוע בוב דילן]

“You walk into the room

With your pencil in your hand

You see somebody naked and you

You say, “Who is that man?”…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏ב-1966, אחרי ההופעה השנויה במחלוקת בפסטיבל ניופורט ואחרי שזנח את הפולק, יצא דילן לסיבוב הופעות באירופה. ההופעות הפכו לזירת קרב. הקהל נגד דילן, ודילן - נגד הקהל. אנשים קנו כרטיסים להופעות רק כדי לצעוק לו שהוא גרוע, והפצירו בו לחזור לנגן שירי פולק, כמו פעם. הקריאה המפורסמת שהופנתה אליו מהקהל הייתה…

‏[הקלטה]

From the audience: “Judas!”

‏כלומר, יהודה איש קריות, מי שהסגיר את ישו. כלומר - בוגד. דילן היה בתקופה עמוסה ונוירוטית שנעצרה ברגע אחד, אחרי תאונת אופנוע בוודסטוק. בעקבות התאונה הוא ביטל את סיבוב ההופעות המתוכנן בארצות הברית, ונעלם מעין הציבור למשך שנים. הוא ישוב להופיע באופן מסודר רק בשנות ה-70.

‏[מתוך השיר "You ain't Goin’ Nowhere" - בביצוע בוב דילן]

“Clouds so swift, rain won't lift

Gate won't close, railings froze…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏באותם ימים הוא התבודד בוודסטוק וניגן עם להקת הליווי שלו, הבנד, במרתף של הבית הוורוד, שזכה לכינוי The Big Pink. הם חזרו אל השורשים של המוזיקה האמריקאית, וגם כתבו שירים חדשים, ולאחר מכן הבנד יצאה לדרך כלהקה עצמאית.

‏[ברקע - פתיחת השיר "The Weight" בביצוע להקת הבנד]

‏ביוני 1968 ראה אור אלבום הבחורה המופתי שלה, "Music from Big pink", אלבום שמזוהה מאוד עם הסאונד של וודסטוק.

‏[מתוך השיר "The Weight" בביצוע להקת הבנד]

“I pulled into Nazareth, was feelin' about half past dead;

I just need some place where I can lay my head.

“Hey, mister, can you tell me where a man might find a bed?”

He just grinned and shook my hand, "No!", was all he said.

Take a load off Fanny,

take a load for free;

Take a load off Fanny,

And - you put the load right on me…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏דילן והבנד לא היו לבד בוודסטוק. העיירה הקטנה והשקטה החלה למשוך אליה יותר ויותר היפים. חלקם היו מעריצים שחיפשו את דילן, ארבו לו ברחוב, נתלו על העצים מחוץ לביתו, ואפילו הצליחו לחדור לחדר השינה שלו.

‏[ברקע - פתיחת השיר - "Are You Leaving for the Country" בביצוע קארן דלטון]

‏אבל היו גם אמנים רבים שהגיעו לוודסטוק כדי להתרחק מהעיר הגדולה ולמצוא השראה בין הנופים היפים והירוקים של הרי הקטסקילס. ביניהם היו גם המוזיקאים ג'ימי הנדריקס וטים הרדין שיופיעו בפסטיבל. בזמן שארצות הברית בערה ממאבקים פוליטיים וחברתיים, וודסטוק הייתה מעין בועה של שפיות.

‏[קטע מהשיר "Are You Leaving for the Country" - בביצוע קארן דלטון]

“Are you leaving for the country?

You say the city brings you down…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏החל מ-1967 התקיימו באזור פסטיבלים קטנים שנקראו "Soundouts".

‏[קטע מהשיר "Porpoise Mouth" - בביצוע להקת Country Joe & The Fish]

“The white ducks fly on past the sun,

Their wings flash silver at the moon…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏בכל אירוע כזה הופיעו כמה אמנים על במה קטנה תחת כיפת השמיים. אנשים פרשו שמיכות, ילדים התרוצצו על הדשא, וחלק מהמשתתפים נשארו לישון באוהלים. כשהמוזיקה נפסקה [מוזיקת הרקע נפסקת לכמה שניות ונשמעים צרצורי צרצרים] אפשר היה לשמוע את הציפורים והצרצרים במקום.

‏ריצ'י הייבנס, שיפתח את פסטיבל וודסטוק הופיע שם, וגם דון מקלין, הלהקה הבריטית סופט מאשין, ואחרים.

‏כשמייקל לאנג הגיע לאחד מהאירועים האלה, באוגוסט 1968, הוא הרגיש שהוא בגן עדן [מוזיקה שמיימית] שם הוא התחיל לחלום על פסטיבל גדול בטבע. לא כזה של חמש מאות או אלף אנשים, אלא עשרות אלפי אנשים שהתכנסו יחד לכמה ימים של טבע, קהילה ומוזיקה.

‏[מתוך השיר "Love" - בביצוע להקת Country Joe & The Fish]

“Got love, I said love all night

I've got love out here in Woodstock out in the rain, baby, oh yeah

I got love, I got love…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏באותם ימים, החל מייקל לאנג לנהל להקה בשם Train. כשניסה להשיג להם חוזה הקלטות, הגיע למשרדים של חברת התקליטים קולומביה בניו יורק. הוא פגש שם בחור בשם ארטי קורנפלד, שהיה אז בתפקיד בכיר בחברה. לאנג וקורנפלד, שגדלו באותה שכונה בניו יורק, התחברו מיד. לימים סיפר קורנפלד שלאנג היה החבר ההיפי הראשון שלו.

‏[ברקע - השיר "Aquarius / Let the Sunshine In" בביצוע להקת - the 5th Dimension, מתוך המחזמר "Hair"]

‏לאנג שיתף אותו באירועים שמתרחשים בוודסטוק, וברעיון שלו ליזום פסטיבל גדול. הם גם שוחחו על האפשרות לבנות אולפן הקלטות באזור וודסטוק עבור כל המוזיקאים שגרים בעיירה. הם הצליחו לאתר שני אנשים שהיו מוכנים להשקיע כסף בחלום שלהם. ג'ון רוברטס, בן 21 בלבד, כבר ירש מיליון דולר מאמו מאימפריית התרופות של המשפחה. ג'ואל רוזנמן היה בנו של אורתודנט מלונג איילנד, בוגר בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל. השניים הקימו יחד שותפות עסקית והפרויקט הראשון הגדול שלהם, Media Sound, בדיוק יצא לדרך - מתחם גדול של אולפני הקלטות במנהטן.

‏רוברטס ורוזנמן אמנם היו קרובים לגיל של לאנג וארטי, אך רחוקים כמה שנות אור מהם ומהתנועה ההיפית. הם לא כל כך התלהבו מהרעיון להקים אולפן הקלטות בוודסטוק, ובסופו של דבר, הרעיון נזנח. אבל בפגישה שלהם בפברואר 1969, רוברטס ורוזנמן התעניינו דווקא בפסטיבל. הארבעה יצאו לדרך משותפת, והקימו את החברה "Woodstock Ventures". קורנפלד היה אחראי על יחסי הציבור והפרסום, רוברטס ורוזנמן על הצד העסקי של הפסטיבל, ולאנג היה המפיק הראשי, מי שבנה את הליינאפ המוזיקלי והיה אחראי על ההכנות במקום. ארבעתם היו בשנות ה-20 לחייהם. רוזנמן, המבוגר בחבורה, רק בן 26. השם המלא שנבחר לפסטיבל הוא An Aquarian exposition - The Woodstock Music and Art Fair. השם סימל את בואו של העידן החדש שרבים בתנועה ההיפית האמינו בו…

‏[מתוך השיר "Aquarius / Let the Sunshine In" בביצוע להקת - the 5th Dimension, מתוך המחזמר "Hair"]

“This is the dawning of the age of Aquarius…”

‏עידן הדלי…

“Age of Aquarius

Aquarius

Aquarius…”

‏המשימה הכי דחופה שלהם הייתה לדאוג למקום לפסטיבל. הם חשבו שזאת תהיה משימה קלה.

‏[מתוך השיר "Bad moon rising" - בביצוע להקת קרידנס קלירווטר רבייבל]

“I see the bad moon a-risin'

I see trouble on the way…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏בזכות הניסיון שהיה לו מהפסטיבל במיאמי, בזכות הקשרים עם הלייבל "קולומביה", ועם גב כלכלי, הוא הצליח לגייס שמות גדולים כמו ג'פרסון איירפליין, קנד היט, וקרידנס קלירווטר רבייבל. הוא הציע להם סכום גדול מהרגיל, שהבטיח את השתתפותם.

‏[ברקע - הרצועה המוזיקלית "Aw’ Mercy" - בביצוע להקת Booker T. & the M.G.'s]

‏בינתיים, ברדיו כבר התחילו לדבר על וודסטוק, אך סוגיית המיקום עדיין לא נפתרה. רק בסוף חודש מרץ, פחות מחצי שנה לפני התאריך הרשמי שנקבע לפסטיבל, 15 באוגוסט, נמצא מקום באזור העיירה וולקיל, לא רחוק מוודסטוק, מצפון מדינת ניו יורק.

‏למרות שהפסטיבל לא התקיים בוודסטוק עצמה, השם "וודסטוק" נשאר, משום שהוא כבר היה מותג, ומשום שלאנג ראה את וודסטוק כסמל לכל מה שהוא מנסה לעשות.

‏באפריל 1969, רוברטס ורוזנמן התייצבו בפני הרשויות כדי לקבל אישור לקיים את הפסטיבל. הם אמרו שבאירוע לא יהיו יותר מ-40-50 אלף איש, שמדובר במעין יריד אומנויות. הם הצניעו מאוד, אולי יותר מדי, את ההופעות החיות, את הרעש, את הרוקנרול, וכמובן, את העובדה שהם בכלל ציפו להרבה יותר משתתפים. בהסתמך על המידע הזה, חברי הוועדה לא הביעו התנגדות, וזה היה האור הירוק לצאת לדרך.

‏ביוני 1969 כבר נשלח צוות ראשון של ההפקה לוולקיל כדי להכין את השטח לפסטיבל, לבנות את התשתיות, ולהחליט איך ימוקמו הבמה, מתחם הקמפינג, השירותים והמטבחים. התושבים המקומיים הרגישו שזרים פולשים לבית שלהם. למשרד ההפקה בוולקיל הגיעו שיחות טלפון רבות עם איומי רצח, ערב אחד אפילו נורו יריות לעבר החווה של אלו שהשכירו להם את השטח.

‏[ברקע - פתיחת השיר "For What It's Worth" - בביצוע להקת באפלו ספרינגפילד]

‏מאיפה באה ההתנגדות הזו? למה כל כך הרבה אנשים התנגדו לעצם קיומו של הפסטיבל באזור שלהם?

‏[מתוך השיר "For What It's Worth" - בביצוע להקת באפלו ספרינגפילד]

“There's something happening here

But what it is ain't exactly clear…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏בשנות ה-60 המילה "היפי" נחשבה למילת גנאי עבור אמריקאים רבים. היפים נתפשו כמסוכנים, מסוממים, אלימים ומפיצי מחלות. שיער ארוך סימל קומוניזם, הקומוניסטים - הם בוגדים.

‏לאנג והצוות היו מודעים לכך, ולכן הם גם ניסו לשנות את הדעות הקדומות של התושבים. הם שכרו אנשי יחסי ציבור שהחלו לפעול בעיירה, ויצרו קשרים עם אמצעי התקשורת המקומיים. הם ניסו לשכנע אותם שהם יודעים מה הם עושים, ושהנוכחות שלהם במקום, בסופו של דבר, דווקא תורמת לקהילה כולה ומזרימה כסף רב למקום. אבל זה לא עזר.

‏[תקליט נעצר בחריקה]

‏ב-15 ביולי 1969, הרשויות בוולקיל החליטו שהפסטיבל לא יתקיים אצלם. הם טענו שהתוכניות של הפסטיבל שהם ראו אינן מספקות, שלא ברור כמה אנשים צפויים להגיע, ושלפי הפרסום המסיבי, נראה שיהיה יותר מדי אנשים. הם גם הצביעו על בעיות בטיחות רבות. החל מחשש לשריפות, דרך בעיות בריאותיות, ועד להיעדר אבטחה משטרתית מספקת. אמריקה השמרנית ניצחה.

‏[מתוך השיר "Okie From Muskogee" - בביצוע Merle Haggard, הופעה חיה]

“We don't smoke marijuana in Muskogee [applause]

We don't take our trips on LSD

We don't burn our draft cards down on Main Street [applause]

'Cause we like livin' right, and bein' free

We don't make a party out of lovin'

But we like holdin' hands and pitchin' woo [laughter]

We don't let our hair grow long and shaggy

Like the hippies out in San Francisco do…” [laughter]

‏חודש בלבד לפני המועד שנקבע לפסטיבל, בזמן שכבר הושקע כסף רב בפרסום, בהכנות בשטח ובבניית התשתיות, ובזמן שרבים כבר החלו לקנות כרטיסים - פסטיבל וודסטוק נותר ללא בית. למרות התסכול והכעס, לאנג החליט להמשיך הלאה מתוך אמונה שהם ימצאו מקום חדש. בינתיים, הפסטיבל גם הרוויח מכל הסאגה הזו. המאבק בין המארגנים לעיירה וולקיל זכה לסיקור תקשורתי נרחב. יחסי הציבור של הפסטיבל הפכו אותו למעין מלחמת אור וחושך. זה אנחנו או הם? זו אמריקה השמרנית או אמריקה החדשה?

‏[ברקע - פתיחת השיר "Season of the Witch" - בביצוע Mike Bloomfield, Al Kooper, Steve Stills]

‏הסיקור הנרחב על כך שפסטיבל וודסטוק נותר ללא מקום, הוביל אזרחים רבים להתקשר ולהציע מקומות חלופיים, רובם היו מפוקפקים ולא מתאימים לפסטיבל בסדר גודל כזה. אחד מאותם אנשים שהתקשרו, הוביל את לאנג ואת החבורה למקום מאכזב, שלא התאים לצרכים שלהם. לאנג התעצבן, ושאל אותו אם מישהו מחבריו יוכל לקחת אותם לסיבוב באזור. את מה שקרה אחר כך מתאר לאנג בספרו "הדרך לוודסטוק", כמעין רגע של התגלות.

‏[קטע מתוך "Hallelujah Chorus" - מתוך "Messiah" מאת הנדל]

‏הרגע שבו הוא צעק לנהג לעצור את הרכב מיד, הרגע שבו הוא ראה לפתע את השטח הגדול והירוק שהוא חלם עליו, השטח המושלם לפסטיבל שהוא דמיין.

‏הבעלים של השטח היה מקס יסגר [כך במקור], אחד החוואים הגדולים באזור, עם עשר חוות שנפרסו על אלפי דונמים. יסגר היה בסוף שנות ה-40 לחייו, מבוגר יותר מלאנג וחבריו, ורחוק מאוד מאורח החיים שלהם. אבל הוא הבין משהו שרבים מבני דורו לא הבינו. הוא הבין שמדובר בחבר'ה צעירים שבסך הכל רוצים לחגוג, שהם לא אלימים ולא מסוכנים, וכן, הוא גם זיהה הזדמנות עסקית טובה.

‏[הקלטה]

Max Yasgur: “The important thing that you’ve proven to the world is that a half a million kids - and I call you kids because I have children that are older than you are - a half million young people can get together and have three days of fun and music and have nothing but fun and music, and I - God Bless You for it!”

‏[מחיאות כפיים וצהלות]

‏יסגור הסכים להשכיר להם את השטח המבוקש תמורת 50,000 דולר ו-75,000 דולר פיקדון במקרה של נזקים. חלק מהתושבים באזור לא אהבו כמובן את הרעיון ודרשו לבטל את הפסטיבל. הם הניפו שלטים עם הכיתוב: "לא רוצים 150,000 היפים בעיר", ואפילו קראו להחרים את התוצרת של יסגר, לא לקנות ממנו חלב. אבל יסגר לא נכנע למחאה וללחצים, ואפילו עזר ללאנג ולמארגנים מול הרשויות לקבל את האישורים הסופיים. בראיון לגיליון מיוחד של המגזין LIFE לאחר הפסטיבל, הוא אמר…

‏יואב: "עשיתי עסקה עם מייקל לאנג. אם הדברים ישתבשו, אני אעשה לו תספורת קצרה. אם הכל יעבוד כשורה אני הולך לגדל שיער ארוך. אני מניח שהוא ניצח בהתערבות, אבל אני כל כך קרח שאני לא יכול לשלם את החוב שלי".

‏[ברקע - פתיחת השיר "Woodstock" - בביצוע ג'וני מיטשל]

‏ב-1973, פחות מארבע שנים לאחר הפסטיבל, יסגר ימות, והוא בן 53 בלבד. הוא יהפוך לאחד הגיבורים של וודסטוק, ובלעדיו, ייתכן שהפסטיבל בכלל לא היה מתקיים. אחרי הפסטיבל הוא אפילו לא יכול היה לשים שלט עם השם של החווה בכניסה, משום שכל דבר עם השם שלו הפך מיד לפריט אספנים.

‏בחזרה ל-1969, פחות מחודש לפני, פסטיבל וודסטוק סוף-סוף מצא בית. באופן סימבולי, הוא עבר מוולקיל - "חומת המוות", אל אזור העיירה בית'-אל - "בית האלוהים".

‏[מתוך השיר "Let's Get Together" בביצוע להקת ג'פרסון איירפליין]

“Love is but a song we sing

Hear a way we die…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏איך מארגנים פסטיבל כל כך גדול תחת כיפת השמיים?

‏כיום מתקיימים אלפי פסטיבלים בעולם, ויש תעשייה שלמה שערוכה להפקת פסטיבלים. וודסטוק אמנם לא היה הפסטיבל הראשון, אבל הוא היה אירוע חלוצי בגודלו, והמארגנים שלו התמודדו עם קשיים לוגיסטיים שהיום נראים לנו טריוויאליים.

‏לדוגמה, כמה תאי שירותים צריך לפסטיבל בסדר גודל של 200 אלף איש? ללאנג ולצוות לא היה מושג. אז הם הלכו לאצטדיונים כדי לספור תאי שירותים, ולחשב מה הזמן הממוצע שבן אדם מבלה בהם.

‏איך מאבטחים אירוע כל כך גדול? ואיך עושים את זה בדרכי שלום? לאנג פנה לבחור בשם Wesley Pomeroy. ווס היה ידוע כאיש משטרה בכיר, שוחר שלום ולא שגרתי. אחרי שפוטר מתפקיד ממשלתי בכיר בסוכנות לניהול אכיפת החוק, הוא החל לעבוד כיועץ פרטי. בראיון לספרו של מייקל לאנג, "הדרך לוודסטוק", הוא אמר…

‏יואב: "אהבתי את מה שראיתי. הם היו חבר'ה מעניינים ואידיאליסטים. הם היו חכמים. היו להם הרבה רעיונות גדולים, והם לא פחדו".

‏[מתוך השיר "Let's Get Together" בביצוע להקת ג'פרסון איירפליין]

“We are but a moment sunlight

fading on the grass…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏לאנג ו-ווס הסכימו ביניהם על התפקיד של המשטרה באירוע. לסייע ולא להקשות, ולהימנע כמה שיותר ממהומות בין השוטרים לקהל. ווס גם מבין שאין טעם לעצור אנשים שמעשנים מריחואנה, אלא לעצור רק את הדילרים.

‏[מתוך השיר "We Can Work It Out" - בביצוע להקת הביטלס]

“Try to see it my way,

Do I have to keep on talking till I can't go on?

While you see it your wa

Run the risk of knowing that our love may soon be gone.

We can work it out

We can work it out…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏התקציב לאבטחת הפסטיבל עמד על כ-100 אלף דולר, ו-ווס והצוות שלו ראיינו מאות שוטרים מניו יורק למשימה. מי שלא התאים לרוח הפסטיבל, פשוט לא נלקח. ההנחיות היו ברורות: בלי נשק, ועם המון כוונה לעזור לצעירים שבאו לחגוג. כ-350 שוטרים נבחרו, ועל המדים שעיצבו להם במיוחד לאירוע נכתב "Peace", עם הלוגו של הפסטיבל.

‏אולם ביום רביעי, 13 באוגוסט, יומיים בלבד לפני תחילת הפסטיבל, משטרת ניו יורק חזרה בה והודיעה שלא תשלח את השוטרים. זו הייתה מכה קשה. התפקיד של השוטרים היה גם להתמודד עם מקרי חירום רפואיים, לכוון את התנועה, ולדאוג שהרכבים יחנו במקומות מסודרים. כל זה לא קרה, וצילומי האוויר שאפשר לראות בסרט על וודסטוק ממחישים היטב את הכאוס שנוצר באזור. אלפי רכבים מפוזרים בצדי הדרך, בשבילים ובשדות.

‏בסופו של דבר, יום לפני הפסטיבל, הגיעה חבורה של שוטרים שהציעו את עבודתם. הם סירבו להזדהות בשמותיהם האמיתיים, ביקשו לקבל תשלום במזומן בלבד, ודרשו כפול מהסכום שהוצע להם בהתחלה.

‏[מתוך השיר "Money Honey" בביצוע אלביס פרסלי]

“Money, honey.

Money, honey.

Money, honey, if you want to get along with me…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏בהכנות לפסטיבל נשאלה גם השאלה - כיצד מתנהלים מול קהל כל כך גדול, ומצליחים לשמור על אווירה טובה וקהילתית? מארגני הפסטיבל החליטו לפנות לקומונת ה-Hog Farm.

‏[הקלטה]

Wavy Gravy: “What we have in mind is breakfast and bed for 400,000. [cheers and clapping] Now, it's not going to be steak and eggs or anything, but it's going to be good food and we're going to get it to you…”

‏[ברקע - ביצוע הרצועה המוזיקלית "Little Martha" - להקת האחים אולמן]

‏בשנות ה-60, עשרות אלפי אמריקאים גרו בקומונות. חלק מהקומונות היו בערים הגדולות כמו סן פרנסיסקו, ואילו קומונות אחרות התמקמו על שטחים גדולים ומבודדים יותר בארצות הברית. קומונת ה-Hog Farm הוקמה באמצע שנות ה-60, וב-1969 התמקמה בניו מקסיקו. אחד ממייסדיה הוא Hugh Romney, מהדמויות הצבעוניות יותר של התנועה ההיפית. רומני החל את דרכו כמשורר ביטניק במועדוני הפולק בגריניץ' וילג' בניו יורק בתחילת שנות ה-60. הוא הפך לאקטיביסט פוליטי, ובהמשך אימץ את דמות הליצן. זמן קצר לאחר וודסטוק, הבלוזיסט ביבי קינג העניק לו את הכינוי המפורסם Wavy Gravy, ולימים, בן & ג'ריס אפילו קראו לאחת הגלידות שלהם על שמו.

‏[הרצועה ממשיכה להתנגן ברקע]

‏התפקיד של קומונת ה-Hog Farm בוודסטוק היה לדאוג לאזור המחנה, לעזור לאנשים להתמקם בשטח, להכין אזורים למדורות, לדאוג למטבח החופשי, לבמה החופשית, להקים אוהלים לטיפול רפואי, וגם לעזור לאנשים להתמודד עם טריפים רעים של LSD.

‏בשבעה באוגוסט, שבוע לפני הפסטיבל, נחתו 85 חברים וחברות מהקומונה בשדה התעופה בניו יורק, ועלו צפונה. הם קיבלו את פני האלפים שהגיעו מוקדם יותר למקום, הקימו את המטבח, והחלו לקנות מצרכים רבים שבקרוב יפגשו הרבה פיות רעבים. את הביצים, החלב והיוגורט הם קנו ישירות ממקס יסגר.

‏ה-Hog Farm דאגו בעיקר לשמור על אנרגיות חיוביות ושטותניקיות. באחד הערבים לפני הפסטיבל הם הדליקו מדורה ענקית. יו רומני אמר שלמדורה כזו הם חייבים להכין מרשמלו ענק, אז חברי הקומונה פשטו על כל החנויות שהיו באזור וקנו את כל המרשמלו ברדיוס של 20 מייל. הם חיברו את כולם למרשמלו ענק, ששופד על קלשון ונכנס למדורה.

‏אז לשירותים דאגנו, וגם לשוטרים איכשהו, ויש אפילו מרשמלו על האש. אבל מה עם המוזיקה?

‏[ברקע - הרצועה המוזיקלית "Santana" - בביצוע להקת Jingo - Live at Woodstock]

‏איך דואגים ש-200 אלף איש יוכלו לשמוע אותה כמו שצריך?

‏על מערכת ההגברה של הפסטיבל נאמר שהיא הייתה הכי טובה, הכי גדולה, והכי יקרה לזמנה. מי שתכנן ובנה אותה היה מהנדס הסאונד ביל הנלי. הגישה שלו הייתה שהאדם שיושב בשורה האחרונה צריך לשמוע טוב בדיוק כמו מי שיושב מקדימה.

‏[הקלטה]

Bill Henley: “Those of you sitting on the top of the truck in the back, can you hear well? raise your hands please. it’s all right? Thank you.”

‏הנלי היה בחירה טבעית עבור הפסטיבל. הוא היה אחד מאנשי הסאונד המוכרים והמוערכים, הוא בנה את מערכת ההגברה בפילמור איסט, מועדון ההופעות המיתולוגי של ביל גרהם בניו יורק, והוא כבר עבד עם אמנים רבים ועם הרבה ממי שהופיעו בוודסטוק, כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין והבנד.

‏עבור וודסטוק, הנלי והצוות שלו בנו מערכת הגברה מיוחדת. בצידי הבמה מוקמו שני מגדלים גבוהים, ועל כל אחד מהם שני אשכולות של רמקולים. רמקולים שמוקמו נמוך יותר עבור הקהל שישב קרוב יותר, ורמקולים שנישאו לגובה 20 מטר עבור אלו שהתמקמו רחוק מהבמה. הנלי היה אחראי גם על הקלטת הסאונד של הפסטיבל, שהפכה בסופו של דבר לנכס הגדול שלו.

‏כך תיאר מייקל לאנג את שגרת העבודה שלו בימים שלפני הפסטיבל:

‏יואב: "התעוררתי בבוקר ל-150 משימות בלתי אפשריות ליום אחד. טיפלתי בהן בזו אחר זו, ולמחרת התעוררתי לבוקר חדש, והתחלתי הכל מהתחלה".

‏[מתוך השיר "Working in a Coal Mine" - בביצוע Lee Dorsey]

“Workin' in a coal mine

Goin' down, down, down

Workin' in a coal mine

Oops, about to slip down

Workin' in a coal mine…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏ב-13 באוגוסט, יומיים בלבד לפני תחילת הפסטיבל, הבעיות המשיכו לצוץ, והעבודה לא נגמרה. הגשם חזר והאט את העבודות, ובמיוחד את העבודות על הבמה, שעדיין לא הייתה מוכנה. הייתה גם סכנת התחשמלות בגלל המתח הגבוה שהיה מתחת לבמה. לא היו מספיק אנשי צוות שיכלו לטפל בבעיות ולעזור, ולא היו מספיק שוטרים שיכלו לכוון אנשים לאזורי חנייה.

‏[מתוך השיר (Let's Go Get Stoned" (Live at Woodstock" - בביצוע ג'ו קוקר]

“Let's go get stoned, oh

Let's go get stoned…”

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏רשימת האמנים המתארכת, הפרסום הרב שזכה לו הפסטיבל בזכות המשברים שהיו בדרך, האידיאולוגיה ההיפית, וגם הכמיהה לחגוג את החופש ב-1969, כולם הביאו לכך ששמו של הפסטיבל יצא למרחקים. מכל רחבי ארצות הברית נהרו צעירים וצעירות לפסטיבל, שלמען האמת, לא היה ממש ערוך לזה.

‏[הקלטה]

Chip Monck - Stage Announcer: “It's a free concert from now on. Let’s face the situation, we've had thousands and thousands of people come here today. Many-many more then we knew or even dreamt or thought would be possible. But the one major thing you have to remember tonight, when you go back up in the woods to go to sleep, or if you stay here, is that the man next to you is your brother. and you damn well better treat each other that way. Because if you don't, then we blow the whole thing. But we've got it right there”.

‏[מחיאות כפיים]

‏יום לפני, באתר הפסטיבל כבר היו עשרות אלפי אנשים. רוב השטח לא היה מגודר, הגדרות שהיו - נפרצו, ובכל מקרה, לא היו קופות או שום דרך לבדוק מי שילם על כרטיס ומי לא. המארגנים התחילו להבין שזה מאוחר מדי. אי אפשר לפנות את כל מי שנמצא שם בלי שיפרצו מהומות. פסטיבל וודסטוק הפך לפסטיבל חינם, והוא יצא לדרך.

‏[ברקע - השיר "Going Up The Country" - בביצוע להקת קנד היט]

‏בפרק הבא של "הדרך לוודסטוק", נצלול אל תוך הפסטיבל. מזעקת החירות של ריצ'י הייבנס ביום הראשון, ועד להמנון האמריקאי שבקע מהגיטרה של ג'ימי הנדריקס ביום האחרון. נעבור בין המוזיקאים שהופיעו בפסטיבל, דרך הגשם, הבוץ, והרגעים הגדולים של וודסטוק.

"I'm going up the country

Baby, don't you wanna go?…”

‏אז… תביאו מגפיים.

‏[המשך השיר]

“…I'm going up the country

Baby, don't you wanna go?

I'm going to some place

Where I've never been before…”

‏אני גיל מטוס, ואתם על "הדרך לוודסטוק".

‏את הפרק הזה ערכתי עם תומר מולוידזון וניר גורלי. תודה ליואב יפת על הקריינות, ותודה גם לעינב יעקובי ולסיון טאטי. כדי לקבל עדכון על עליית הפרקים הירשמו בכל יישומוני ההסכתים, כלומר, אפליקציות פודקאסטים. ניפגש בפרק הבא.

‏[השיר "Long Time Gone" - בביצוע להקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג]

“It's been a long time comin'

It's goin' to be a long time gone


And it appears to be a long

Appears to be a long

Appears to be a long time

Yes, a long, long, long, long time before the dawn


Turn, turn any corner

Hear, you must hear what the people say


You know that somethin' is goin' on around here

It surely, surely, surely won't stand the light of day, no


And it appears to be a long (Yes it does)

Appears to be a long (Mm)

Appears to be a long time

Such a long, long time before the dawn


Speak out, you got to speak out against the madness

You got to speak your mind, if you dare

But don't—no, don't no—try to get yourself elected

If you do you had better cut your hair, mm


And it appears to be a long (Yes it does)

Appears to be a long (Mm)

Appears to be a long time

Such a long, long, long, long time before the dawn, yeah


It's been a (Long) long (Time) time (Comin') comin'

It's going to be (Long) a long (Time) time (Gone) gone

But you know the darkest hour

Is always, always just before the dawn


And it appears to be a long

Appears to be a long

Appears to be a long time

Such a long, long, long, long time before the dawn.”

‏[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Commentaires


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page