top of page

כאן 88 הסכתים: אריק - רגל פה, רגל שם | פרק 1 - תל אביב, גדות הירקון

אריק איינשטיין הוא אחת הדמויות הכי מזוהות עם תל אביב. ילד שנולד ברחוב גורדון להורים ממעמד הפועלים, חלוצי העלייה הרביעית. בילדותו אריק התמודד עם שני תהליכים מקבילים - ההתפתחות המהירה של תל אביב לכדי כרך אורבני מצד אחד, והטיולים ברחבי ארץ ישראל עם תנועת השומר הצעיר. למרות החיבור החזק שלו לעיר, היתה באריק אהבה כמעט רומנטית לנופים של ארץ ישראל.



 

[פתיח] אתן מאזינות ואתן מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

תומר: על ספה בדירה קטנה ברחוב חובבי ציון יושב אדם גבוה עם שיער לבן וחיוך קטן בזווית הפה. ביד אחת כוס קפה, היד השנייה אוחזת בעיפרון. הוא לוקח שאכטה מהסיגריה, מכבה אותה ומדליק עוד אחת. האיש הגבוה מרים את המבט למעלה אל התקרה וחושב. אחרי כמה שניות הוא מחזיר את המבט אל הנייר ומתחיל לכתוב. כמה דקות לאחר מכן נשמעת דפיקה בדלת. איש עם גיטרה עומד בחוץ וממתין.

כשהדלת נפתחת, כל המולת רחוב בוגרשוב הסואן נכנסת איתו לבית. הוא מניח את הגיטרה ליד הספה והולך למטבח להכין לעצמו קפה. עם הגיטרה, הקפה, העיפרון והסיגריה הם מתחילים לעבוד. עוד שעה ועוד שעה, עוד קפה ועוד סיגריה ועוד אחת, עד שיצא שיר. שיר שיבוצע כמו שהוא נכתב, לאט לאט, בלי לחץ, עם חצי חיוך, עיניים עייפות, קצת כאב וקצת הומור.

[מנגינה]

אריק איינשטיין: תראה, זה הכל עניין של אהבה, של תן וקח. אתה שר שיר, אתה רוצה להתחלק עם האנשים ששומעים אותך.

תומר: אריק איינשטיין, האיש הגבוה מרחוב חובבי ציון, היה יותר מעוד זמר אהוב. הוא היה דמות ישראלית אחת יחידה יוצאת דופן. תל אביב היא בדם, אבל מאוהב בנופים של ארץ ישראל, איש מתבודד וסגור, אבל תמיד מוקף חברים. ביישן שסולד מהופעות, אבל גם שחקן מוכשר שלא מפסיק לחפש קהל. סמל ישראלי אהוב על כולם, אבל כזה שלא מפסיק לאתגר את הקונצנזוס.

בזכות הניגודים האלו, ודווקא בגלל שהוא אף פעם לא ניסה, אריק הצליח ליצור גשר בין אנשים, תרבויות, מעמדות וטעמים.

[מוזיקה - הפתיח של יושב על הגדר] 

תומר: היי, אני תומר קריב, ואתם על הפרק הראשון של "אריק - רגל פה, רגל שם" מיני סדרה מבית כאן 88 הסכתים, לציון עשור למותו של אריק איינשטיין.

בשם הזה, אריק איינשטיין, יש מטען כל כך עמוק עבורנו, הישראלים. מטען שלפעמים מקשה קצת על הניסיון להבין את האיש עצמו, מי הוא בעצם היה מעבר לכל הסמליות הזאת שמתלווה אליו. בסדרה הזאת, ננסה להבין את אריק דרך הצירים המרכזיים בחיים שלו, להבין איך החיים והיצירה השתלבו, והפכו לחלק מפסקול החיים של כולנו.

[מוזיקה ממשיכה להתנגן] 

תומר: בפרק הראשון, נתמקד בציר מרכזי מאוד בחייו של אריק, תל אביב. העיר שבה הוא נולד, חי ויצר. אבל גם העיר שממנה הוא יצא החוצה לנופים של ארץ ישראל, הנופים שבהם הוא התאהב. 

הקו שנמתח מהים והבניינים של תל אביב, עד החלוצים בשדות, החל להימתח אצל אריק מהרגע שהוא נולד. 

[הקלטה ישנה של ג'ני לוביץ שרה את בכל זאת יש בה משהו: בכל זאת יש בה משהו, יש בה איזה משהו…]

תומר: תל אביב של שנות ה-30 היא כבר לא השכונה הקטנה שנמצאת מצפון ליפו. העיר העברית הראשונה מתחילה להתפתח, וב-1934 מקבלת רשמית את התואר עיר. את הבניינים החדשים של העיר החדשה, מאכלסים אנשי העלייה הרביעית. ביניהם גם שני חלוצים צעירים שמגיעים לארץ עם תנועת השומר הצעיר. יעקב איינשטיין ודבורה דובנוב.

[הקלטה של המקהלה לזמר עם שרה את שיר החירות: פנינו אל השמש העולה…]

תומר: יעקב הוא שחקן בתיאטרון האוהל, תיאטרון הפועלים הארץ-ישראלי. דבורה פעילה בארגון אימהות עובדות של ההסתדרות, מה שהיום מוכר בשם נעמ"ת. הם גרים כדיירי משנה בדירה קטנה ברחוב גורדון, קרוב לכיכר דיזנגוף. בחלון הבית הם רואים את העיר שלהם מתחילה להשתנות.

העלייה החמישית מגיעה לארץ, ואל חופי תל אביב כבר לא מגיעים חלוצים מתנועות נוער, אלא בורגנים אמידים שברחו מגרמניה הנאצית רגע לפני מלחמת העולם השנייה. בשלושה בינואר 1939, רגע לפני המלחמה, נולד ילד ליעקב ודבורה. הם קראו לו אריה, ילד שנולד בתל אביב, ולא יעזוב אותה לעולם.

[אריק איינשטיין שר את תל אביב גדות הירקון 1950: שום דבר לא זז, שקט חם כבד, שני ילדים יושבים בתוך שורשי אקליפטוס ענק…]

תומר: המגרש הישן של מכבי, האקליפטוס על גדות הירקון, עצי הדקל הזקנים, החול החם, עץ התות, קולנוע עדן, תל אביב של שנות ה-40 וה-50 היא התל אביב שאליה אריק לא הפסיק להתגעגע. עליה הוא כתב שוב ושוב.

[אריק איינשטיין שר את מכבי הישן: מכבי הישן, ליד קולנוע אוריון…]

תומר: תל אביב של פועלים ואדמה, הוא כרך מודרני שלא מפסיק לרוץ קדימה. ומעל הכל, הים.

[אריק איינשטיין שר את עוד יהיה: הנה בא הקיץ, וכולם בים, מתמכרים, מתפנקים, על החול החם.

אריק: איזה מתנה, זה מתנה, עיר ליד ים. צד אחד של החיים, חשוף ופתוח, אופק. מקסים, ים זה דבר משגע.

תומר: בגיל שש, אריה התחילה ללכת לבית הספר העממי על שם א. ד. גורדון. בית ספר שבו הוא לא רק למד, אלא גם עבד. על שפת הירקון, לצד אקליפטוסים שצמחו בתוך מי הנהר, ילדי בית הספר היו עודרים את האדמה. אחרי הלימודים, אריה היה מגיע הביתה לדירה הקטנה, מניח את הילקוט, לובש את החולצה הכחולה, ויוצא לפעולה בתנועת הנוער. כן תל אביב צפון של השומר הצעיר.

[אריק איינשטיין שר את השריקה של התנועה: השריקה של התנועה, מזכירה לי מדורה, זאת הייתה תקופה יפה נורא…]

תומר: השומר הצעיר היא תנועת הנוער הציונית הראשונה. בתחילת שנות החמישים הייתה עטורת תהילה ואבק קרבות ממלחמת העולם השנייה, המאבק בנאצים, והעלייה לארץ ישראל.

אריק הנער חווה את הטיולים, את הקיבוצים, את הטבע, את השירים וההווי. הם הפכו חלק ממחזור הדם התרבותי שלו, לא פחות מהאקליפטוסים על הירקון. אבל באמצע שנות החמישים, אותו ההווי של תנועות הנוער עמד למבחן.

[יפה ירקוני שרה את קרה זה רק הפעם: קרה זה רק הפעם, זה לא קרה לי מעולם…]

תומר: אחרי כמה שנים של חיי צנע, נחתם הסכם השילומים עם גרמניה, ומדינת ישראל הצעירה התחילה להתאושש מבחינה כלכלית, מה שגם יצר תחייה של תרבות בילוי ופנאי. הדור הצעיר כבר התעניין פחות בהפרחת השממה, ויותר במסיבות ומוזיקה. 

ותיקי היישוב לא נשארו עד אדישים. באוקטובר 1957 נכתב בעלון המקומי של קיבוץ "עין החורש" [דובר לא מזוהה]: נוער זה הוא אשר חי את התקופה הזאת ובצורה פרועה. הנערים אשר עוד לא הגיעו לגיל 18 מעשנים, משתכרים ורוקדים ריקודי פרא חסרי טעם. מוזיקה זאת לא צריכה לחדור לתוכנו. מקורה אינו ישראלי.

[ששי קשת שר אנו ניפגש: אנו ניפגש, אף אם יפרידו מרחקים…]

תומר: שנות ה-50 הביאו איתם גלי עלייה עצומים. הקבוצות הספורות שאיתן הגיעו הוריו של אריק הפכו לשטף בלתי נגמר של עולים, רובם ניצולי שואה שהגיעו מאירופה ההרוסה. אותם עולים הביאו איתם גם רוח תרבותית חדשה, ממוזיקה צרפתית, דרך ג'אז, מוזיקה ברזילאית, ואפילו ניצנים ראשונים של רוקנרול. השפעות שהתחילו לאיים על מה שנחשב למוזיקה הישראלית הנכונה, שירי ההתיישבות האדמה והלאום.

מתוך אותן עליות הגיעו מוזיקאים שיצרו בעצמם סגנון חדש, מוזיקת הפופ העברית הראשונה, ז'אנר שקיבל את הכינוי "מוזיקה סלונית".

[סוף השיר אנו ניפגש בביצוע יונה עטרי: ונהיה מאושרים.]

תומר: ההצלחה של המוזיקה הזאת הגיעה במקביל לפריחה הכלכלית של המדינה. הישראלים רצו קצת להנות מהחיים עם מוזיקה קלילה ואסקפיסטית. אבל ככל שהזרם הזה הצליח אצל הקהל העירוני, כך הוא זכה לבוז מצד מי שראו את עצמם כישראלים האמיתיים.

[שיר נוסף: הולך עקבות הצור….]

תומר: הציטוט מעין החורש סימל את היחס החשדני של ותיקי היישוב לכל חידוש תרבותי.

[קולות רקע של השיר]

כנער שגדל בתל אביב, אריק מצא את עצמו בלב ויכוח אידיאולוגי חסר פשרות. מצד אחד התנועה, מצד שני העיר. אז הוא בחר במסלול שלישי, ספורט.

[שריקות ורעש של מגרש ספורט]

אריק איינשטיין: אהבתי נורא ספורט, מה זה, היה לנו בית ספר שהוא בית חינוך בצפון בתל אביב. אז זה בית ספר עם מסורת של ספורט רצינית, היינו אלופי הארץ במחניים, בית ספר שלנו. והייתי… עד גיל 17 וחצי בערך עסקתי בספורט.

תומר: בגיל 17 אריק זכה באליפות הארץ בקפיצה לגובה ובהדיפת כדור ברזל. הוא אפילו השתתף במכביה החמישית וזכה במדליית ארד. הוא גם שיחק כדורסל בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב, קבוצה שאותה הוא אהד כל חייו. שם הוא גם קיבל את הכינוי שילווה אותו עד הצבא - אריות. הוא היה כישרון עולה בתחום הקפיצה לגובה וחשב להתגייס לצבא בתור מדריך ספורט. 

רגע לפני הגיוס, כשהוא מחזיק בתואר אלופי הארץ בקפיצה לגובה, אריות קיבל הזמנה להצטרף למשלחת ספורטאים בטורקיה. הוא התרגש והתלהב, רק כדי לגלות שהאלוף הקודם משך בחוטים הנכונים ונסע במקומו. אריק אמר, 'בדירוג המכות שחטפתי בחיים, האירוע הזה תופס מקום בצמרת.' הוא עזב את העיסוק בספורט ועבר ליציע.

אריק איינשטיין: הלכתי ללהקת הנח"ל בצבא די במקרה. זאת אומרת, לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. חשבתי אולי אני הולך להיות מד"ס, ושם אני נדבקתי בזה. כי לא הייתה לי שום תוכניות מוגדרות להיות שחקן או זמר קודם.

תומר: אבא של אריק, יעקב, היה זה שהציע לו להיבחן ללהקת הנח"ל, המוסד התרבותי הכי חשוב של התקופה.

[להקת הנח"ל מבצעת הורה האחזות]

תומר: הנח"ל היה המשך טבעי לבוגרי תנועות הנוער, שירות צבאי שמשלב בין לחימה להתיישבות. להקת הנח"ל הייתה הזרועה הבידורית, מי שנדרשו לשלב בין הופעות מול חיילים לפעילות חלוצית.

[להקת הנח"ל הורה האחזות]

תומר: וכך, בסוף 1956, אריה אריות איינשטיין מצא את עצמו עומד נבוך מול כוכבי להקת הנח"ל, חיים טופול, נחמה הנדל ואורי זוהר. הוא מסתכל עליהם, והם מסתכלים עליו.

אריק איינשטיין: נותנים לי דבר שקוראים לזה אטיוד, תרגיל במשחק: גשם, קר, אתה מחכה לפגישה, דחופה, ואז אתה נכנס למסעדה, והמסעדה נורא מלוכלכת, ורע לך, והאיש לא בא לפגישה. ואז אני עושה את הפעולה, שאתה יודע, אם נהיה קצת רומנטי, אז קבעה את גורל חיי.

לקחתי את הכוס, ועשיתי ככה [בקול סמכותי]: מלצר!

[בקול חלשלוש:] כן, אדוני? הוא מגיע לי, הקאקער.

[בקול רציני ומזועזע] מה זה??

יעני זבוב, יתוש…

מה שם, אנשים התחבקו בפה, הבוחנים. ואני, אתה יודע, נשבע לך גל של אושר, הציף את כולי, איך זה בא לי הדבר הזה, איך זה…? איך זה בא, השטות הזאת? וקיבלו אותי.

[להקת הנח"ל מבצעת שיבולת בשדה: שיבולת בשדה כורעה ברוח…]

תומר: חוץ מהמערכון הקטן הזה, אריק גם שר שיר בבחינה. שיבולת בשדה, שיר מימי השומר הצעיר. ואכן, להקת הנח"ל של אז, כמו התנועה, ראתה את עצמה כסמל הישראליות. הם שרו על היאחזות, ועל קיבוצים, ועל נופים, ועל משלטים. חבריה אולי הגיעו מהערים הגדולות, אבל היו מחויבים לרעיון הפרחת השממה, ויישוב הארץ.

אריק איינשטיין: הם היו כל כך נמרצים, אלה מהלהקה, אני לא הכרתי אף שיר… ושרו אותו בכזאת תוקפנות. כל מיני שירים כאלה… יודע חקלאי פיקח, והוא הנחיל זאת ל… וואעלי, טופולים וכל אלה בריאים, אני הייתי, אתה יודע, ילד ביישן, הייתי המום בהתחלה.

[להקת הנח"ל מבצעת הורה האחזות: הורה נח"ל מסחררת הורה האחזות…]

[קול מהדורת חדשות ישנה]: קול ישראל מירושלים. השעה תשע, והרי החדשות מפי רם עברון. דובר צה"ל מודיע, כוחות צה"ל חדרו ופגעו ביחידות פדאיון בכונתילה וראס א-נקב, ותפסו עמדות מערב על צומת הדרכים נחל בקרבת תעלת סואץ.

[להקת הנח"ל מבצעת את השיר מול הר סיני: לא אגדה רעי, לא אגדה רעי ולא חלום עובר…] 

תומר: נובמבר 1956. מדינת ישראל עוד לא בת עשר, וכבר יוצאת למבצע צבאי גדול, וכובשת את חצי האי סיני. העם באופוריה, הלהקות הצבאיות מתבקשות לספק פסקול לתחושת ההתעלות.

[להקת הנח"ל מבצעת את השיר מול הר סיני: הו, שלהבת יה - עיני הנערים, הו, שלהבת יה…]

תומר: יחיאל מוהר ומשה וילנסקי מחברים את מה שאמור להיות "המנון המלחמה". שיר הלל שמחבר בין הניצחון הצבאי למעמד הר סיני. 

אריק איינשטיין: ואז נתנו לי שורה, שזה מתחיל, לא אגדה רעי, לא אגדה רעי… והתחלתי בחזרות.

זה היה לא יאומן, התחלתי, אבל שרתי, הייתי נבוך קצת וזה… אורי זוהר הסתכל עלי ואמר, 'מה זה? איך אתה שר? זה כמו ישראל יצחקי, עזוב, עזוב…' ומישהו אחר שר. הייתי, אתה יודע, גם הייתי כל כך נבוך.

תומר: ישראל יצחקי היה אחד מגדולי הכוכבים של המוזיקה הסלונית.

[ישראל יצחקי מבצע את השיר אבא'לה בוא ללונה פארק: אבא'לה בוא ללונה פארק נרכב על הסוס הלבן...]

תומר: לשיר כמוהו, כמו שאורי זוהר העיר, היה לשיר הכי רחוק מהשירה הנכונה במרכאות. זה היה, כמו שאמרו באותו עלון של קיבוץ עין החורש, לא ישראלי.

[ישראל יצחקי מבצע את השיר אבא'לה בוא ללונה פארק: לבוא ללונה פארק…]

תומר: ברגע אחד אריק הפך להיות השונה, החריג, ילד עירוני שהגיע בטעות למחוז הישראליות האמיתית. ברגע הזה אולי נטמעו הזרעים להמשך, לרגע שבו אריק יגדיר מחדש את הישראליות. יקח את הבסיס שעליו הוא גדל, ינקה את הפאתוס ואת החשיבות העצמית, ויכניס פנימה את האישיות שלו. אריק השתמש בישראליות שנתפסה כנכונה כדי ליצור ישראליות מסוג חדש. אותם ישראלים נכונים במרכאות שבחנו את אריק, השתחררו בינתיים הצבא וניסו לקחת את להקת הנח"ל גם לאזרחות.

[להקת בצל ירוק מבצעת את ליפא העגלון: קוראים לו ליפא העגלון והוא אולי האחרון שיש לו עוד פלטפורמה ישנה…]

אריק איינשטיין: הקימו את בצל ירוק, זו הייתה להקה של קיבוץ, אז במשמר דוד הם נשבעו אמונים, הם היו שמה שבוע, קשקוש, מה?

תומר: בצל ירוק הייתה ניסיון לייצר הרכב בידור אזרחי ברוח המסורת של תנועות הנוער וההתיישבות העובדת. להקה שחבריה יעבדו בקיבוץ במקביל להופעות. בפועל, כמו שאריק אמר, כולם חזרו די מהר לעיר הגדולה. כשאריק עצמו הצטרף לבצל ירוק, בשלב מאוחר יותר, זאת הייתה להקה תל אביבית לכל דבר. ב-1959 הוא משתחרר מהצבא על תקן של כוכב. ההתחלה המהוססת שלו בלהקת הנח"ל הפכה להצלחה גדולה כשקיבל שיר סולו, "רוח סתיו". שם אגב הוא גם קיבל סופית את הכינוי אריק, במקום אריה או אריות.

[אריק איינשטיין מבצע את רוח סתיו: אל תתבייש, היה עצוב, אל תצטער, אם תצטער, זאתי עונה כזאת, חבוב, זה רק הסתיו, וזה עובר. לך ערירי…]

תומר: כשהלהקה הייתה נוסעת להופעות מול חיילים ברחבי הארץ, הדמות הגבוהה והכריזמטית שלו משכה מיד תשומת לב. הוא הפך לשם מוכר גם בקרב הקהל חובב התרבות והמוזיקה. כלומר, הקהל התל אביבי.

[אריק איינשטיין מבצע את רוח סתיו: אז למה זר סתווניות, שלחת לילדה שלשום, זה הסתיו…]

תומר: מיד אחרי השחרור, אריק עוזב את בית הוריו ושוכר דירה במרכז העיר. משם הוא יוצא לכבוש, או לפחות להתערבב, בשוק הבידור המתפתח של ראשית שנות ה-60. העבודה הראשונה שלו באזרחות היא ממש ליד הבית, במרתף של קולנוע מוגרבי.

[קטע שירה מתוך מחזמר לא מזוהה: לא יודע, הוא יודע, הוא לא נכון, מי יודע?]

תומר: בגיל 20 אריק התחיל לשחק בתיאטרון "סמבטיון". תיאטרון בידור וסאטירה שרוב החומרים שלו היו קומיים. אבל כשאריק הצטרף, הוא קיבל דווקא שיר נוגה.

[אריק איינשטיין מבצע את השעות הקטנות של הלילה: השעות הקטנות של הלילה, הן אולי הגדולות באמת. בשעות הקטנות של הלילה, העולם את ההגה שומט…]

תומר: להיט הסולו הראשון של אריק אחרי הצבא הוא ההפך המוחלט מהחומרים שהוא שר על מדים. אחרי "מול הר סיני", "12 טון" ו"דינה ברזילי", אריק חוזר לנוף העירוני המוכר. "השעות הקטנות של הלילה" הוא שיר קטן ואינטימי שמתאר את ההווי התל אביבי. שיר שמתחבר גם לאורח החיים של אריק, שהשתקע יותר ויותר באותה תל אביב.

[אריק איינשטיין מבצע את השעות הקטנות של הלילה: אז הרוח עובר חרישי, ונושק לצמרות הברושים. הוא מוסיף בטיילת לגלוש, וכבר שבע דקות לשלוש…]

תומר: אחרי הלהיט הזה הוא מקבל חוזה לתקליטון ראשון בחברת התקליטים "הד ארצי".

[אריק איינשטיין מבצע את עיר לבנה: מקצף גל ועננה, בניתי עיר לי לבנה, כמותם קוצפה, כמותם שוטפה, כמותם יפה…]

תומר: בגיל 21 אריק מוציא את תקליטון הסולו הראשון שלו. עבורו הוא הקליט מחדש שיר שנכתב במיוחד לחגיגות החמישים לתל אביב, העיר הלבנה. דווקא נעמי שמר, דמות שמזוהה יותר עם הקיבוץ, האדמה והארץ, כתבה את אחד השירים הכי תל אביביים של התקופה. שיר שמתאר את תל אביב כסוג של נס, עיר שנוצרה מקצף גל ועננה. מתאים למיתוס שתל אביב מטפחת על עצמה, כרך הומה בלב השממה, שיש בו גם קסם וגם יומיום.

[אריק איינשטיין מבצע את עיר לבנה: הנה עירי גדולה כאור, ואת גרגר אבק אפור, גרגר אבק שדבק לצעיפה…]

תומר: כבר בשלב המוקדם הזה אפשר לראות את הסלידה של אריק מפאתוס. את הניסיון שלו לשיר לדברים הקטנים, שעות הקטנות או העיר שיוצאת לסחור. שירים שעומדים קצת בניגוד לדרך שבה תל אביב חגגה את שנת היובל שלה.

[הקלטה של מהדורת חדשות ישנה: האחד ביוני בשעות הערב המוקדמות נפתח בתל אביב יריד המזרח, ובכך נתחדשה מסורת נאה שמקורה עוד בימי תל אביב הקטנה…]

תומר: חגיגות של תל אביב הגיעו בדיוק בזמן אל השפע התרבותי החדש. בגני התערוכה החדשים נפתח יריד המזרח. שם יכלו תושבי העיר לצפות בזיקוקי דינור, כדורים פורחים, מרקידי הורה ומסמר הערב, ההצגה - תל אביב הקטנה.

[יונה עטרי, יוסי בנאי ואבנר חזקיהו מבצעים את תל אביב הקטנה - זה לא יחזור: הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו עבר זמנה של תל אביב הקטנטנה…]

תומר: תל אביב הקטנה, שנולדה ביריד המזרח, הגיעה אחר כך לתיאטרון החמאם ביפו, שם גם אריק שיחק. הוא מצא את עצמו בהפקה שחוגגת את תל אביב באותה צורה מלאת פאתוס וחג, שבה להקת הנח"ל חגגה את יישוב הארץ.

[בחולות מתוך תל אביב הקטנה : היה זה בחצות הליל בחולות, כשזוג יצא לו לטייל בחולות…]

תומר: תל אביב הקטנה, שכתבו חיים חפר ודן בן אמוץ, היה קברט שהציג את תל אביב כעיר פלאית שצמחה מהחולות. ממש מעשה חלוצי. מתחת לפני השטח, היא הציגה את הדילמה שליוותה את אריק עוד מהשומר הצעיר, אולי גם ליוותה את הוריו אי שם בשנות ה-30, מול ההתפתחות המואצת של העיר העברית הראשונה: חלוציות או עירוניות? תל אביב או ישראל?

[פריטת מיתרי גיטרה]

תומר: הסלידה של אריק מפאתוס ודרמטיות, הרצון להתרכז בדברים הקטנים, בעיר, בבני האדם שנמצאים בה, ולא באידיאלים גדולים, כל זה יוביל את אריק אל החופש, חופש הפרטי שלו. אבל הקונפליקט לא ייגמר כאן. המאבק בין תל אביב לישראל יחזור שוב ושוב בקריירה של אריק, כמו בכלל במציאות הישראלית. אריק ינסה להתכנס אל תל אביב, אבל ימצא את עצמו מביט לא פעם מחוץ לקילומטר המרובע. אל ישראל של התנועה, של הלהקה הצבאית, ושל דור הוריו.

ב-1969, כשאריק היה בן 30, הוא הוציא את אלבום המפנה הגדול שלו, "פוזי". אלבום שאימץ בצורה נועזת לתקופה, השפעות זרות עם הווי תל אביבי.

[אריק איינשטיין מבצע את כשאת בוכה את לא יפה: כשאת בוכה את לא יפה, את לא יפה…]

תומר: אנחנו עוד נחזור אל הרגע ההיסטורי הזה בפרק הבא, אבל היום נדבר על רגע אחד בתוכו. רגע שונה, יוצא דופן. דווקא באלבום שאימץ שפה מוזיקלית בינלאומית, אריק חוזר פתאום לשנים שלו בשומר הצעיר. הוא כותב שיר על הנופים של הגולן, לחיילים והחולות, שיר אהבה על המושג הכל כך טעון הזה, ארץ ישראל.

[אריק איינשטיין מבצע את ארץ ישראל: כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל. למה זה אני עצוב כל כך? ארץ ישראל…]

תומר: בביוגרפיה שלו אריק סיפר, 'יש משהו מדהים בימים ההם. ההאחזות המטורפת באדמה, למרות הסכנות, הרעב, המחלות. צעירים בני עשרים, עשרים וכמה, והיום כשאתה עובר שם ורואה את המטעים, את הירוק, אתה מבין את גודל המעשה שלהם.

אני לא רוצה להישמע דביק, אבל כל הסיפור הזה של החזרה של עם ישראל לארץ, הוא פשוט בלתי נתפס.'

בשיר ארץ ישראל, אריק משלב מחווה לשיר משנות ה-40, שעסק בראשית הציונות וההתיישבות. דווקא הוא, שגר בליבה של תל אביב, עושה מחווה לשיר קיבוצי עתיק, עם הגיטרות של הצ'רצ'ילים ברקע.

[אריק איינשטיין מבצע את ארץ ישראל: מה מליל, הו שומר מה מליל…]

תומר: האהבה הכמעט רומנטית שאריק מביאה לאדמה בשיר הזה, נראית לנו היום מוזרה, אבל בזמן אמת, אפילו זה היה סוג של מרד. ישראל של סוף שנות ה-60 היא מדינה גדולה וחזקה, שניצחה את צבאות ערב במלחמת ששת הימים.

בחסות האופוריה של אחרי המלחמה, הייתה בישראל גם ערגה לעבר, מהתנ"ך ועד ראשית היישוב העברי, מה שהתבטא גם בשירים.

[הלהקה בביצוע אין דרך חזרה: אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה, אין כבר דרך חזרה…]

תומר: גם בשלב הזה, כשישראל שרויה באופוריה, ומרגישה בלתי מנוצחת, אריק מסתייג מהפאתוס. הוא אוהב את הארץ, אבל הוא גם עצוב, הוא מחבר בדרכו, בין מה שמתפרש כלאומי, לרגשות מאוד אינטימיים. הוא מזכיר לנו שבתוך כל הערגה לארץ, נמצא האדם הבודד, אותו שומר שעליו כתבו עוד בשנות ה-40, ואריק מחזיר לחיים בשנות ה-60. העצב שאריק מביע כאן, יהפוך לרגש לאומי, הרבה יותר מהר ממה שמישהו בכלל חשב.

[הקלטה של גולדה מאיר: בסמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל…]

תומר: כשמלחמת יום כיפור פרצה באוקטובר 1973 אריק, כמו הרבה אמנים, גויס להופעות בחזית. במשך כמה חודשים הוא נסע במכונית הישנה, והדחוסה של צבי שיסל, ונסע להצחיק ולשמח בתקופה קשה ומייאשת.

הייאוש כנראה השפיע גם עליו, ובמהלך ההופעות, הוא חלה בדלקת גרון. מזג האוויר החורפי רק תרם לאווירה קודרת ממילא. בנסיעות הארוכות, כשכולם היו דוחקים בנהג ללחוץ על דוושת הגז, אריק נהג לומר במרירות, "לא יתחילו בלעדינו".

אריק איינשטיין: אני מנסה לחשוב על סע לאט… הביטוי הזה… זה בא מתוך, לא יודע, האופי שלי, של לאט לאט. המהירות מהשטן, בוא נגיד ככה. לא יתחילו בלעדינו. זה יוצא מתוך ה…, אתה יודע, הגישה של "בוא לא נתלהם", וזה, אתה יודע, כמו ששיר מתחיל, הוא מתחיל להיזרק, ואז הוא עובר לאוטו ולנסיעות להופעות. זאת אומרת, אל תמהר, אל תרוץ.

תומר: סע לאט הוא הסיכום של אריק למסעות הארוכים של השנים ההן. שנים של הופעות אינטנסיביות שהגיעו לשיא בימי המלחמה. אריק ישב וכתב משהו שהוא מעבר לשיר פופ. הוא כתב פרוזה, סיפור על מכונית ישנה שנוסעת בין כל מיני סמלים של ישראליות. גשם, חקלאות, חיילים, הגשש, הפועל, אילת, עזה, ומעל הכל, אריק, שמבקש כמעט מתחנן.

[אריק איינשטיין מבצע את סע לאט: סע לאט, סע לאט, ברדיו החלפון של הגשש פתאום התחילו חדשות…]

תומר: היה משהו בשיר הזה שפשוט נשפך החוצה מאריק. כאילו כל השנים שבהן הוא בחר כלפי חוץ בתל אביב גרמו לו לאגור בפנים את כל מה שנמצא מחוצה לה. פתאום, במלחמה, כשהוא מסייר על הגבול ופוגש כל מיני סוגים של ישראל, הכל יצא. כמו בשטף בלתי נגמר.

[אריק איינשטיין מבצע את סע לאט: תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים, לא יתחילו בלעדינו, סע לאט, סע לאט…]

תומר: חוקר הספרות אריאל הירשפלד כתב על השיר, "בסע לאט אריק איינשטיין הפך את סצינת הנסיעה במכונית ברחבי הארץ, למעין סמל על למציאות הפנימית המתוחה בארץ. האנחנו שבמכונית נמצאים בין המלחמה והגשמים לבין הבית החם, מאזינים לחדשות המציאות חודרת ועימה הדאגה לחיילים ובאותה הנשימה הפועל שוב הפסידה. הקריאה 'סע לאט' היא ניסיון להאט את מהלך המציאות ולהחזיר משהו מן הקליטה המושכלת שלה."

[אריק איינשטיין מבצע את סע לאט: שרנו ביטלס בקולות…]

תומר: סע לאט יצא שנה אחרי המלחמה וההקשר היה בלתי נמנע, גם אם אריק מעולם לא אמר את זה. השיר הפך לאחד הסמלים הבולטים של ישראל בשנות ה-70 והלאה. בהמשך הוא גם קיבל ביקורת על האדישות שהוא משדר, כשהעולם נשרף בחוץ וכל מה שמעניין את הדובר היא מהירות הנסיעה ולקחת הכל בקלות.

את הביקורת הזאת הדגימו במשפט אחד פשוט, הבילויים בשיר "באב אל וואד 38 א'" שמחבר בין "סע לאט" ל"באב אל וואד".

[הבילויים מבצעים את באב אל וואד 38 א: לא יתחילו בלעדינו באב אל וואד, באב אל וואד…]

תומר: בשנת 1999, 25 שנים אחרי "סע לאט", אריק כבר בן 60. בשנים האלו הוא כתב המון על תל אביב ועכשיו הוא סוגר מעגל גם עם המסעות של "סע לאט".

אם "סע לאט" תהיה רצף של דימויים ישראלים דחוסים, תמיד זה הים כולל דימויים עירוניים נינוחים. תל אביב נדמית מחלון הבית של אריק כמו אותה עיר לבנה שנוצרת מקצף גל ויוצאת לסחור.

[אריק איינשטיין מבצע את תמיד זה הים: כנראה שנשאר פה לעולם, כנראה שלא נזוז מפה אף פעם. הרחובות הישנים, עצי הדקל הזקנים, בריכת דגי זהב שעומדת יבשה, ומעל הכל הים או הקטע של הים, תמיד זה הים…]

תומר: הרחובות הישנים, הזקנה בפינה, מוקשי החרא הקטנים, הירוק בחצרות ומעל הכל הים, הקטע של הים, תמיד זה הים.

[אריק איינשטיין מבצע את תמיד זה הים: תמיד זה הים…]

אריק איינשטיין: איזה מתנה, איזה מתנה, עיר ליד ים. 

תומר: הים של תל אביב, אותו ים שבו אריק הילד למד לשחות, אריק הנער התאהב ובילה ואריק הבוגר אסף סביבו את האנשים שאיתם הוא יגיע, כמו בים, לצד הפתוח של החיים. חבורה של מוזיקאים, אנשי קולנוע, אומנים ומצילים, שאיתם אריק ייצא באמת לחופשי.

[אריק איינשטיין מבצע את תמיד זה הים: כנראה שלא נזוז מפה אף פעם.]

תומר: בפרק הבא נדבר על הרגע שבו אריק משתחרר מכבלי התעשייה ובורא לעצמו סביבה יצירתית משלו, לשנים האינטנסיביות שיעצבו את הקריירה שלו.

[נעימת הפתיחה של יושב על הגדר]

תומר: האזנתם לפרק הראשון במיני סדרה "אריק - רגל פה, רגל שם" מבית כאן 88 הסכתים. פרקים נוספים וסדרות נוספות תוכלו למצוא באתר כאן 88 וביישומון כאן. אנחנו נמצאים גם בכל יישומוני ההסכתים. רשימת מקורות ניתן למצוא בעמוד ההסכת באתר.

אני תומר קריב, את הפרק הזה ערכתי עם תומר מולדויזון ונוגה קליין.

מיקס וסאונד - אסף רפפורט.

הפקה - גיל מטוס וקבי דסטה.

תחקיר - בר בלפר.

תודה לאייל שינדלר, ניר גורלי, עופרי גופר, אופרי מקוב, עינב יעקבי ותומר מיכלזון.

תודה מיוחדת לירון לונדון.

בואו להגיד שלום בקבוצת כאן הסכתים בפייסבוק.

[סוף מוזיקה]


17 views0 comments

Comments


bottom of page