בית הספר לקארמה טובה - שיעורים שלמדתי בדרך לפיסגת הקילימנגרו

בפרק הפותח של הפודקאסט תצאו איתי למסע לפסגת הקילימנג׳ארו. מסע שהתחיל בכלל בארוחת גורמה בצרפת ונמשך באפריקה ממחנה היציאה בפאתי ההר ועד לפיסגה של ההר הכי גבוה ביבשת, פיסגה שלא כל מי שמתחיל את הטיפוס מצליח לכבוש, ותשמעו מה עברתי בדרך לשם. אספר לכם מדוע מאז שחזרתי מההר אני בוחרת לראות את חיי כטיפוס מתמשך לפיסגה, מהם השיעורים שלמדתי בדרך לפיסגה ויכולים לעזור לכם לצלוח כל משבר ולהשיג כל יעד. מהי אסטרטגיית הטיפוס על ההר? מה כדאי להשאיר מאחור כשאתם בדרך למעלה? איך מתמודדים עם קיר בלתי עביר או פרוייקט שנראה תקוע? ולמה הלב שלי אמר לי לצאת למסע הזה…

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/08/2021.

‏האישה שהגיעה לפסגה היא ממש לא אותה אישה שיצאה לדרך. אני התפרקתי מבפנים ונבניתי מחדש, או במילים אחרות אני התחשלתי. נוצק לי עמוד שדרה מפלדה, למרות שפיזית הגוף היה מפורק גם מהקור וגם מהמאמץ.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏ברוכים הבאים ל"בית הספר לקארמה טובה". אני עורכת הדין רות דיין-וולפנר, ואני אדבר איתכם על זוגיות, על גירושים וכמובן על קארמה, שהיא בעצם תוצאה.

‏והיום אני רוצה לספר לכם על המסע שלי לפסגת הקלימנג'רו. אבל בואו נתחיל דווקא בצרפת. ספטמבר 2018, אני נוסעת עם דן בן זוגי לטיול בצרפת. אנחנו מאוד מאוד אוהבים לאכול גורמה, ולכן יצאנו לארוחת ערב במסעדה שקיבלה לא פחות משלושה כוכבי מישלן. הארוחה במסעדה כזאת היא חוויה בפני עצמה. כל מנה, ויש הרבה מנות, מוגשת בבת אחת על ידי שני מלצרים. לכל מנה יש איזשהו טקס שנעשה ככה לידינו, ובעצם מסיימים את הכנתה ליד השולחן, וכמובן שלכל מנה מותאם היין המיוחד שמתאים למנה הזאת. וככה אנחנו יושבים ונהנים משהו כמו שעתיים שלוש, ונדמה לי שבין המנה השישית או השביעית דן אומר לי: "את שתויה מספיק?", אני מסתכלת עליו: "למה אתה שואל?" -"כי אני רוצה לספר לך מה אני מתכנן ליום ההולדת החמישים שלך". טוב, "כן, כן, ברור, אני שתויה מספיק. דבר אליי". ואז הוא אומר: "קילימנג'רו".

‏קילימנג'רו? המילה הזאת התגלגלה לי על הלשון, והזכירה לי שירים מהעבר וספרי ילדות ומשהו ככה… משהו התעורר בי. הוא אמר לי שהוא מתכנן לנו טיפוס על הקלימנג'רו, טראק בן שבוע, לא משהו בעייתי לרמת הכושר שלנו, אחרי הכל אני מרתוניסטית בדימוס, והוא איש ברזל. הוא אמר שאפריקה מדהימה, שהנופים משתנים כל יום, ושאומרים שזו חוויה לכל החיים. באופן שהפתיע מאוד את שנינו, כי הרי מה לי ולאפריקה ולטיפוס הרים ולינה באוהלים, הסכמתי. לא ידעתי אז להסביר למה בדיוק הסכמתי, אבל הלב שלי אמר לי שאני צריכה לצאת למסע הזאת [כך במקור]. אני דמיינתי הליכה לאורך שבילים בנופים פראיים, חיות שרואים רק בספארי, אוהלים מדוגמים עם מקלחות בטבע, דמיינתי פסטורליות… לא דמיינתי מלחמה.

‏חמישה חודשים אחרי אותה שיחה במסעדה, פברואר 2019, אנחנו יוצאים לדרך. טסנו לאפריקה מצוידים בכל הציוד הדרוש, כולל כדורים נגד מחלת גבהים, שק שינה שמותאם למינוס 10 מעלות, מחממי ידיים, בגדים תרמיים, כפפות, כובעים, נעלי הליכה, מקלות הליכה, ואפילו כושר גופני לא רע בכלל. עשיתי תחקיר מעמיק על הקלימנג'רו, ככה חשבתי לפחות, שהוא מעמיק, ובכל מקום נאמר שרמת הכושר שנדרשת היא של מי שמסוגל לרוץ 10 קילומטר. טוב, קטן עליי. אני הרי מרתוניסטית שגומעת קילומטרים על חוף הים של תל אביב, ויצאתי עם המון המון ביטחון לקלימנג'רו.

‏הצטרפנו לקבוצה בינלאומית שיצאה לדרך עם צוות ענק. הצוות כלל מדריכים ועוזרי מדריכים וטבחים, ופורטרים, שכל יום ארזו את כל המחנה, וטיפסו מאוד מאוד מהר [מחייכת], הגיעו למחנה הבא, ופרקו את הכל ללינה ב… ביום שלמחרת.

‏ביום הראשון, ממש ביציאה לקלימנג'רו, ראיתי פסגה גבוהה ומושלגת מאוד מאוד מרחוק. היא נראתה לי כמו האוורסט, ושאלתי את אוגוסט המדריך: "לשם אנחנו מטפסים?" הוא אמר לי: "אהה, לא, [מצקצקת בלשון] זו הפסגה של הר מרו, את הפסגה של הקלימנג'רו את בכלל לא תראי מכאן, היא מעבר לעננים". רק בשביל שיהיה לכם מושג, הר מרו הוא בגובה של 4,562 מטר. הקלימנג'רו מתנוסס לגובה של 5,895 מטר, ורק ככה, שיהיה לכם השוואה, החרמון שלנו מגיע לגובה של 2,236 מטר. האמת שטוב שלא ראינו את פסגת הקלימנג'רו, כי יכול להיות שאם היינו רואים אותה, היינו חוששים אפילו להתחיל את הטיפוס הזה. וכנראה שככה זה עם כל יעד מפחיד שאתם עומדים לכבוש. סביר להניח שבהתחלה אתם בכלל לא יכולים לראות את הקצה, אבל כל מה שצריך לעשות זה פשוט להתחיל לצעוד בדרך.

‏האמת היא, ואת זה אני יכולה לגלות לכם היום, למרות התחקיר לא הייתי מוכנה בכלל למה שחיכה לי. את המיטה הנוחה שלי החלפתי באוהל סיירים עם מזרון בעובי של שלושה סנטימטרים. את מסעדות הגורמה, זוכרים את המישלן? החליף בישול אפריקאי ואכילה בכלי פלסטיק באוהל מטבח. על מקלחת ומים זורמים אין מה לדבר בכלל, גם לא על חשמל, מראה, ובואו לא נדבר על השירותים. ועוד לא דיברנו על הדרך. כבר ביום הראשון, כשהבנתי לאן הגעתי, קיבלתי החלטה לקבל הכל ברוח טובה, לא להתלונן, לא להתבכיין. דרך אגב, בזכות ההחלטה הזאת הצלחתי להגיע לפסגה. כשאומרים "הכל בראש", צודקים! כדי להגיע לפסגה חייבים להיות ב-state of mind חיובי, אחרת את נלחמת לא רק בדרך אלא גם בעצמך. הטיפוס לפסגה של ההר הכי גבוה באפריקה אורך בסך הכל חמישה ימים. כבר ביום הראשון מלמדים אותנו שכדי להגיע לפסגה, וגם כדי להתרגל לגובה, אנחנו צריכים לשמר אנרגיה ולצעוד באיטיות רבה, ממש ממש לאט. ואפילו לימדו אותנו את המונח הסווהילי "פּוֹלֶה פּוֹלֶה". ועוד אמרו לנו שצריך לסחוב מינימום על הגב. אני סחבתי מינימום, רק שהמינימום שלי ממש לא היה מינימום של אפריקה, וכבר בשעה השלישית לצעידה האיטית, "פולה פולה", ביום הראשון, התחלתי להרגיש כל גרם מיותר שסחבתי על הגב, והבנתי שבערב אני עומדת לשחרר הרבה מאוד מהציוד שאני חשבתי שאני בחיים לא אוכל להסתדר בלעדיו, ובסופו של דבר, בדרך למעלה, העמיס עליי משקל.

‏כבר ביום השני הבנתי שהכושר הגופני שלי לא הכין אותי לימים שלמים של טיפוס על קרקע זרועת אבנים קטנות ולחוסר היציבות שכרוכה בכך. טוב, מסתבר שאני לא מגיבה טוב לחוסר יציבות, והייתי הילדה הטיפולית של הקבוצה הזו, שהכי זקוקה ליד של המדריך, ו… לא היה לי קל לקבל את זה, אני מודה.

‏אני הבנתי שקלימנג'רו זה לא צחוק, ועם כל הכבוד למרתוניסטית שאני, ריצה בגבעות של תל אביב לעומת הקלימנג'רו, זה כמו, בואו נגיד, מעולם הדימויים שלי, מריבת אוהבים קלה לעומת מלחמת גירושים, והקלימנג'רו היה מלחמה, ואני הייתי חייבת יד. נזכרתי בכל אותם אנשי עסקים שאני מייצגת, שהיו בטוחים שבזכות הידע העסקי שלהם הם יכולים לצלוח ולנהל בעצמם את תהליך הגירושים שלהם, עד שהבינו שהם חייבים סיוע, וגירושים זה שפה אחרת לגמרי. גם הקלימנג'רו היה שפה אחרת לגמרי, היה ארץ חדשה, ולקחתי את היד של המדריך בהכנעה, וככה הלכנו לאורך כל הדרך יד ביד.

‏ביום השלישי הודיעו לנו שאנחנו עומדים לטפס את קיר ברנקו, והצביעו על איזשהי חומת אבן ניצבת שהייתה נראית לי בלתי עבירה לחלוטין. אמרו לנו "אוקיי, אתם צריכים לשים כפפות כי אתם הולכים לטפס עם הידיים. את מקלות ההליכה תקפלו ותשימו בתרמיל, וכדאי מאוד שתהיו מרוכזים וקשובים. לא שזה מסוכן [בציניות], אבל אל תסטו מהדרך, ותמיד תצעדו בדיוק איפה שצועד מי שלפניכם". הסתכלנו על קיר ברנקו, הוא נראה לנו מלחיץ רק מלהסתכל עליו, אבל כבר אמרתי לכם שהחלטתי לא להתלונן ולא להתבכיין, ולא הייתה לי ברירה אלא להסתער על קיר ברנקו, ולהתחיל לטפס עליו כמו עיזים.

‏כל פעם שנראה היה שהגענו ל-dead end, ואין לאן להתקדם, אנחנו תלויים בין שמיים לארץ, המדריך מראה לנו: "פה תשימו את הרגל". תמיד היה עוד צעד אחד שאפשר לעשות, ובעקבותיו נפתחה לנו כל הדרך. באיזשהו שלב דן מסתכל עליי, ואומר לי: "תקשיבי, אם אנחנו עוברים את זה, אין משהו שאנחנו לא יכולים לעשות בחיים". אז [מגחכת] עוד לא ידענו מה מחכה לנו בהמשך הדרך.

‏והייתה גם אסטרטגיה לטיפוס. מסתבר שבשביל להתאקלם לגובה, כל יום עולים לגובה מסוים, שוהים בו כדי להתרגל, ויורדים למחנה לישון בגובה טיפה יותר נמוך. אחד הדברים הכי חשובים בדרך לפסגה הוא להסתגל לגובה, כי אם מטפסים מהר מדי ובקו ישר, חוטפים מחלת גבהים, מתקשים לנשום, ועפים למטה.

‏הנוף בקלימנג'רו משתנה מיום ליום. ביום הרביעי הנוף הפך להיות ממש סלעי, אבל הסלעים נראו כאילו הם נותקו מהירח. ההליכה הייתה ממש סוריאליסטית, כי הלכנו כשיש לנו קרעי עננים לידינו. צעדתם פעם בין העננים? אם אתם רוצים לעשות את זה, צאו לטפס את הקלימנג'רו. באיזשהו שלב מולי עוברת אישה מקבוצה אחרת שראיתי עליה שהגובה עושה לה ממש רע. היא הייתה חיוורת, העיניים שלה התנפחו, וככה… כל הפרצוף שלה נראה קצת מפחיד, ואני הסתכלתי עליה ואמרתי: "וואי, וואי, איזה מסכנה, אין סיכוי שזאתי מגיעה לפסגה". שעתיים אחר כך, המדריך… בהפסקה שעצרנו לאכול משהו, המדריך מסתכל עליי ככה מקרוב, ואומר לי: "מה קרה לך בעיניים?" שבוע לא הסתכלתי על עצמי במראה, ואמרתי לו: "לי? מה קרה לי?" הוצאתי את הטלפון הסלולרי, עשיתי סלפי רק בשביל לגלות איש פיל בלונדיני מול העיניים שלי. מסתבר שנשים בנות 50 לא מגיבות טוב לגובה, והאישה שריחמתי עליה הייתה במצב הרבה פחות גרוע מהפרצוף הנפוח שהתגלה לי בסלפי שעשיתי. טוב, זה היה השיעור שלי בצניעות, אבל עדיין אף מילה של תלונה.

‏ביום החמישי מתחילים להכין אותנו נפשית לליל הפסגה שנקרא Summit Night. הלילה הזה אמור להיות שיא השיאים של החוויה. אז קודם כל תדעו שלא כולם מגיעים לפסגה. רק 65% מאלה שמתחילים את הטיפוס מגיעים בסוף לפסגה. ובדרך למחנה, היה לנו איזה שש שעות הליכה עד למחנה שממנו יוצאים לטיפוס לפסגה, התיישב לי איזשהו שדון על הכתף, ואמר לי: [מצקצקת בלשון] "עזבי אותך, עזבי, הגעת לגובה 4,600 מטר, וואלה כל הכבוד, יפה מאוד, תחכי במחנה. אל תהרגי את עצמך כדי להגיע לפסגה. את תלכי לישון, כולם יטפסו, בבוקר תפגשי אותם". וככה במשך שעות השדון יושב לי על הכתף ומדבר אליי בקול של אמא שלי, בקול של חנה דודה שלי, ומשכנע אותי לוותר, ואני הסכמתי איתו, ויתרתי. ואז, בערך שעה לפני שהגענו למחנה, נזכרתי במילים שכתב לי לקוח שלי: "רות דיין היא סמוראית". נזכרתי שהקדישו לי את השיר "לוחמת", במיוחד את השורה "יש לך כוח של צבא שלם", וגם ב… משפט המשרדי: "סכין בין השיניים", שאומר שבעצם אנחנו לא מוותרים לעולם. ניערתי את השדון מהכתף, ואמרתי לעצמי: "ברור שאת יכולה". הגענו למחנה, עכשיו, אתם מבינים שהשיחה שלי עם השדון, אף אחד לא שמע אותה. כשהגענו למחנה, וישבנו לארוחת ערב ושיתפתי את הקבוצה, שכבר הפכנו להיות כמו פלוגת לוחמים, במחשבות כפירה שלי, וכולם הודו שבמהלך הדרך הזאת גם להם עברו מחשבות כאלה בראש.

‏טוב, אחרי ארוחת ערב מגיע התדריך לקראת ליל הפסגה. התדריך הזה היה כמו תדריך לפני יציאה לקרב. אוגוסט המדריך אמר לנו: "תקשיבו, זה עומד להיות קשה, אבל תחזיקו מעמד. כי אם תתחילו להתלונן שעתיים אחרי שיצאנו לדרך, אנחנו לא נוכל לעזור לכם. אם תתחילו להתלונן שעתיים לפני שמגיעים, אנחנו נחזיק אתכם". והוא במיוחד הדגיש כמה הסטייט אוף מיינד שלנו חשוב כדי לצלוח את הלילה הזה, הוא הסביר לנו מה ללבוש, הוא אמר: "תקשיבו, אנחנו לא מגזימים", והסביר מה לקחת אותנו, ושלח… מה לקחת איתנו, ושלח אותנו לנוח שעתיים.

‏הבנו שהוא לא מגזים, כבר למדנו את הלקח הזה, אז לבשנו איזה שבע שכבות בגדים, פנסי ראש, מקלות הליכה, תרמיל עם קצת אוכל ומים על הגב, ואז יצאנו לדרך. זוכרים שאמרתי לכם שאני הילדה הטיפולית של הכיתה ואני הייתי מאותגרת טיפוס? אז המדריך אחז בידי לאורך כל הלילה הזאת [כך במקור], וככה טיפסנו במשך שמונה שעות על סלעי ענק כמעט ניצבים בחושך מוחלט, צעד צעד, "פולה פולה", ובדממה מוחלטת. מזג האוויר, ככל שאנחנו מטפסים מתחיל לקפוא, ומגיע למינוס 18 מעלות. לפני כמה זמן ראיתי שזו הטמפרטורה בפריזר במקפיא שלי בבית. המים קופאים, השפתיים מדממים [כך במקור], העיניים התנפחו עוד יותר מהאיש פיל שכבר ראיתי, והראש היה עסוק רק בלשרוד. גייסתי כל כוח מנטלי אפשרי. דיברתי לעצמי, שרתי, דמיינתי תמונה מנצחת, דמיינתי את הילדים שלי מחכים לי בפסגת הקלימנג'רו. ראיתי את עצמי עוברת את הקילומטרים האחרונים של ריצת מרתון, שעוברים אותם בעיקר עם הראש. נזכרתי בכוחות שהייתי צריכה בשביל ללכת על גחלים. גייסתי כל משאב נפשי שהיה לי כדי לשכנע את עצמי שאני חזקה.

‏מסביב היה שקט מוחלט, דממה. כל אחד מאיתנו בקבוצה נלחם בשדים של עצמו, וניצח אותם.

‏כשהגענו לסטלה פוינט, בגובה 5,765 מטר, בבת אחת החושך נבקע, ופס של אור כתום האיר את השמיים וגילה לנו קרחוני ענק שנצבעו באלף גוונים של כתום במראה שנראה כמו בריאת העולם. העיניים שלי התמלאו בדמעות, גם מהשיר שבדיוק התנגן לי בראש וגם מהיופי של מה שראיתי. זה מראה עוצר נשימה שרואים פעם בחיים, ו-וואלה, היה שווה לעשות בשבילו את הדרך הזאת.

‏משם הלכנו עוד איזה שעה צעד צעד, "פולה פולה", עד שהגענו לפסגה. האישה שהגיעה לפסגה היא ממש לא אותה אישה שיצאה לדרך. אני התפרקתי מבפנים, ונבניתי מחדש, או במילים אחרות, אני התחשלתי. נוצק [כך במקור] לי עמוד שדרה מפלדה, למרות שפיזית הגוף היה מפורק גם מהקור וגם מהמאמץ. אבל אתם יודעים? אם הייתי עכשיו כוכבת הוליוודית, בשלב הזה כשאני בפסגה של הקלימנג'רו, היה מגיע מסוק עם שלט ענק "מזל טוב", נוחת, אוסף אותי ומוריד אותי למטה. אבל חוץ מהשלט בפסגה שאמר "מזל טוב, הגעת לפסגת הקלימנג'רו", שום דבר לא היה דומה להוליווד איפה שהיינו, וההגעה לפסגה הייתה רק חצי מהדרך.

‏נדרשנו לרדת את כל הדרך חזרה, וזה היה לא פחות קשה ומתיש. הלכנו עוד 10 שעות עד המחנה האחרון, והיום הארוך הזה בא לסיומו בשש בערב למחרת, כשהגענו בדמעות למחנה ירוק בפאתי הקלימנג'רו. ועדיין לא התלוננתי אפילו פעם אחת. נשבעת לכם.

‏חזרתי מהקלימנג'רו מחושלת. כבר יום למחרת שנחתנו בארץ הגעתי למשרד. כמה ימים אחר כך היה לי דיון בבג"ץ. "את מתרגשת?" הם שאלו אותי במשרד, ואני הייתי רגועה לחלוטין. אמרתי להם: "טוב תקשיבו, אני טיפסתי על הקלימנג'רו, קטן עליי לטעון בבג"ץ". אז עוד לא ידעתי שהקלימנג'רו חישל אותי לקראת המשבר הכי גדול של חיי.

‏בדיוק חודש וחצי אחרי שחזרנו מהקלימנג'רו, ב-30 למרץ 2019, ניב, הגרוש שלי ואבי ילדיי, הלך לעולמו באופן טראגי. היינו גרושים 13 שנים, נשארנו חברים מאוד מאוד טובים, ממש כמו בני משפחה. באיזשהו שלב אני הרגשתי שאנחנו כמו אחים. הוא היה בן 54, ספורטאי, בריא, שרירי, רזה, מאמן של אנשי ברזל ואיש ברזל בעצמו. הוא קיבל דום לב תוך כדי אימון רכיבה בשבת בבוקר והלך לעולמו, חודש לפני שהוא היה עתיד להינשא לבת זוגו, שהייתה אז בראשית הריונה.

‏זוכרים את האישה שהגיעה לפסגה? זאתי שנוצק לה עמוד שדרה מברזל? מפלדה? היא הייתה שמה כדי לתמוך בשני הילדים שלי, שהיו אז בני 22 ו-18, והתייתמו ברגע, וגם כדי לעבור בעצמי את המשבר הזה. נזקקתי לכל טיפת חוסן אישי שבניתי בקלימנג'רו, והבנתי, רק אז הבנתי, למה הלב שלי אמר לי לצאת למסע הזה. דווקא שם, במסע הזה לארץ בראשית ללא חשמל ומים זורמים, בחיבור המטורף שהיה לי לאיתני הטבע וגם לעצמי, דווקא שם, כשכבשתי את הפסגה, מצאתי את הדרך ואת הנוסחה להתמודד עם כל משבר, וגם להשיג כל יעד ומטרה.

‏הדרך הזאת לפסגה של הקלימנג'רו היא נחקקה בי. היא חצבה לי את הנשמה, והיא התירה עלי כזה חותם, ומאז שחזרתי משם למדתי לראות כל מטרה או יעד כפסגה שאני עומדת לכבוש, ואת החיים שלי בכלל כטיפוס מתמיד כלפי מעלה.

‏עכשיו, אל תטעו ותחשבו שמדובר באיזשהו התנהלות סיזיפית ושאני דוגלת במאמץ בלתי פוסק. הפוך. אני מאמינה שחיים ללא חוויות וללא הנאה הם חיים פשוט חסרי טעם. אלא שהסיפור הפנימי, שאני מצויה בדרך לפסגה, משרת אותי הרבה יותר טוב מהמחשבה שאולי כבר הגעתי למעלה ואני עכשיו בדרך למטה.

‏ולכן כל פעם כשאני בדרך להשיג איזשהי מטרה או לבצע איזשהו פרויקט שלקחתי על עצמי, אני נזכרת בשיעורים שלמדתי בדרך לפסגת הקלימנג'רו, ובואו אני אסכם לכם את המסע שלי.

‏למדתי שאת הדרך למעלה צריך לעשות לאט לאט. צעד צעד, baby steps הם קראו לזה, או בסווהילית "פולה פולה". הצעדים הקטנים האלה, הם משמרים לנו אנרגיה לאורך זמן, בעוד שאם נרוץ מהר מדי אנחנו עלולים לחזור אחורה ולחטוף מחלת גבהים. כל מטרה שלכם תושג בקצב שלה, ותזכרו שאם תאיצו את הקצב ותהיו חסרי סבלני… סבלנות, אתם יכולים לפספס את המטרה. ההתחלה האיטית היא זו הבטוחה ביותר, היא מאפשרת להתרגל לגובה, ללמוד את תנאי השטח, ולהבין לאן פניכם מועדות. לאט לאט, צעד צעד, "פולה פולה", עד הפסגה.

‏עוד למדתי לא לסחוב על הגב שלי ציוד מיותר שמקשה על הטיפוס. עכשיו תראו, זה מטאפורה בכלל בחיים, ולפני כל פרויקט או משימה תבחנו לא רק את מה אתם סוחבים על הגב שלכם, גם את מי אתם סוחבים עמכם בדרך למעלה, וכמה אותו משא מעכב אתכם ומהווה איזה משקולת עבורכם. לא תמיד קל לנו להבחין או להכיר את המשקולות שאנחנו סוחבים איתנו. בתחילת הדרך אנחנו יכולים לחשוב שמדובר בעזר כנגדנו שאנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיו. אבל אני למדתי, כמו שלמדתי בקלימנג'רו להשאיר את הסוללות של האייפון, שחשבתי שאני לא אוכל להסתדר בינ… בלעדיהן, אבל גיליתי שאין קליטה, ככה למדתי לשחרר מהחיים שלי אנשים שליליים ורעילים, אמונות מגבילות, פחדים וסיפורים פנימיים שפשוט חוסמים אותי בדרך ליעד.

‏קיר ברנקו, שסיפרתי לכם עליו, שנראה בלתי עביר לחלוטין, לימד אותי שגם אם נראה שהגענו ל-dead end, ואין יותר לאן להתקדם, תמיד יש מקום לעוד צעד אחד ועוד צעד אחד, עד שבסוף מגיעים ליעד. גם כשנראה לכם שהפרויקט תקוע, שאתם מוצאים את עצמכם מול קיר בלתי עביר, תמיד תחפשו את הצעד הנוסף שבעקבותיו הדרך תיפתח לכם.

‏השיעור הנוסף שהקלימנג'רו לימד אותי הוא שאין כמו יד חסונה של מומחה בתחומו כדי לסייע בטיפוס. וככה, כמו שאיפשרתי לעצמי, לא בקלות בהתחלה, לאחוז ביד החסונה של המדריך האפריקאי, שעזר לי לאורך הדרך זרועת אבנים, בעליות ובירידות, ככה למדתי לאפשר לעצמי להיעזר במומחים בתחומם כדי לצלוח משימות, גם אם יש מצב שאני יכולה לבצע אותם בעצמי. הרי ברור שיכולתי לטפס וללכת גם בלי היד של המדריך, אבל בטח הייתי עושה את זה לאט יותר, ברגל פחות בוטחת, ובדרך יותר ארוכה. קבלת עזרה ממומחה בתחום, בתחום שלו, בתחום הספציפי הזה, עשויה לעזור לכם לצלוח את הפרויקט שלכם או את המטרה שלכם בדרך מהירה יותר, קצרה יותר וגם בוטחת יותר.

‏עוד למדתי שהטיפוס למעלה הוא אף פעם לא בגרף ישר. כל ירידה נעשית במכוון לצורך עלייה בגובה. הטכניקה הנכונה כדי להגיע בשלום לפסגה ולא לחטוף מחלת גבהים היא להסתגל בהדרגתיות לגובה. לכן מדי, מדי יום טיפסנו לגובה מסוים, היינו בו באיזשהו פרק זמן כדי להתרגל, ואז ירדנו. ומאז כל פעם שאני חווה איזשהי ירידה, אני בוחרת לא להתייחס אליה כאל ירידה, אלא רק כ… סימן לטיפוס. ירידה לצורך הסתגלות בגובה. ירידה מבחינתי היא לא סימן לאיזשהי הידרדרות, לאיזשהי קטסטרופה או נפילה. למדתי להבין שהחיים הם לא קו ישר, וגם הדרך להצלחה היא אף פעם לא קו ישר. היא תמיד תהיה בנויה מעליות וירידות במטרה להסתגל לגובה. וכשזה הסיפור הפנימי שאני מספרת לעצמי, שהדרך להשיג את המטרה היא אף פעם לא בגרף ישר ועולה, אני בהכרח הופכת את אותה ירידה לתחנת הסתגלות לגובה, ורואה בה רק ירידה לצורך עלייה.

‏ולבסוף למדתי להקשיב ללב שלי שאמר לי לצאת להרפתקה הזאת, בלי שיכולתי אפילו לומר למה. וכמו שסטיב ג'ובס אמר: "זמנכם קצוב. אל תבזבזו אותו בלחיות חיים של מישהו אחר. אל תניחו לרעש של דעות האחרים להשתיק את הקול הפנימי שלכם, והכי חשוב, שיהיה לכם אומץ ללכת בעקבות הלב והאינטואיציה שלכם. הם איכשהו כבר יודעים מה אתם באמת רוצים להיות. כל השאר משני".

‏[מוזיקת סיום]

‏זהו להיום. אם נהניתם אני אשמח אם תדרגו אותנו באפליקציות שאתם מאזינים בהן. אתם מוזמנים להצטרף ל"בית ספר לקארמה טובה", שזו קבוצת הפייסבוק שלי, שבה אנחנו נדון בתכנים שעולים בפודקאסט הזה, ואני גם אצרף לכם תמונות מהקלימנג'רו, וגם סרטון וידאו בשביל שתבינו על מה דיברתי עד עכשיו, וזהו, נשתמע בפרק הבא. תודה.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה