top of page

בית הספר לקארמה טובה - שורטקאסט מס׳ 84#

סדרת הפרקים הקצרים של הסיפורים שכל כך אהבתם והפעם על אב לא אמפטי וכמה מילים על אהבה ושנאה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/02/2024.

[מוזיקת פתיחה]

רות: ברוכים הבאים לסדרת השורטקאסטים, שהם בעצם סיפורים מהבלוג שכל כך אהבתם.

כבר בתחילת הפגישה ועוד לפני שהיא ענתה לי על השאלות האינפורמטיביות שאני תמיד מקדימה ושואלת, היא ביקשה להשמיע לי הקלטה.

"הוא לא ישלוט בנו," נשמע צועק. "אל תתני לו מה שהוא רוצה כי הוא מרגיש שהוא שולט בנו, במקום שאנחנו נשלוט בו."

וברקע היא נשמעת מתחננת, "אבל למה לא בנעימות?"

והוא מתרגז ועונה, "כי את לא מבינה שאת נותנת לו לשלוט בנו."

הייתי בטוחה שמדובר במתבגר בן 16 שמנסה לנהל להוריו את החיים, אבל הבכי ברקע קצת בלבל אותי. מסתבר שמדובר בפעוט בן שנה וחצי, שמבקש שישבו לידו לפני שהוא נרדם ויקריאו לו שוב ושוב את הסיפור האהוב עליו.

האירוע הזה היה הטיפה האחרונה שמילאה את החבית שלה. לקח לה זמן להבין שהוא חסר אמפתיה. הרבה מאוד התנהגויות קטנות שקשה בהתחלה לשים עליהם את האצבע, ולקרוא להן חוסר אמפתיה. אבל ברגע שהיא הבחינה בזה, היא לא יכלה יותר לא לראות את זה, וידעה שהיא צריכה לעזוב.

הם נשואים בסך הכל שלוש שנים. "הוא אדם טוב," היא אמרה, אבל כשהיא חולה, הוא כועס. הוא לא אוהב חולשה.

"אני קיבוצניק," הוא נהג לומר, "אצלנו בקיבוץ אין מקום להתפנק."

אבל כשהוא חולה, ברור, זה תמיד כמעט על סף מיון. כשהיא הייתה בהריון והיה לה קשה לסחוב את הקניות, הוא לא הבין מה כל כך קשה ולמה היא מתפנקת. כשהרגליים התנפחו לה בחודש התשיעי, הוא לא הבין למה היא כבר לא הולכת על עקבים, והתלונן שהיא נראית כמו איכרה. אחרי הלידה, הוא לא הצליח להבין למה במשך כמה שבועות אי אפשר לעשות סקס. מה לעשות? לא נראה לו הגיוני שכואב לה.

וכשהילד בוכה בלילות, היא תמיד זו שקמה אליו. בהתחלה זה היה בגלל שהיא הניקה, ואחר כך, כי מצידו הילד יכול להמשיך לבכות. הוא צריך לישון וזה, השינה שלו, יותר חשוב מהכל.

כשהילד מפריע לו לצפות בטלוויזיה הוא מעיף אותו עם הרגל, כאילו זה איזה חתול, ואת הבכי שלו הוא לא שומע.

למעשה, הוא פיתח חירשות סלקטיבית לבכי של בנו, ולקח לה זמן להבין שזו חוסר אמפתיה. שאין לו יכולת להכיר בקושי או בכאב של אדם אחר, גם אם זה הילד שלו. שהוא הפך לאטום וחסר רגש, ושמבחינתו הוא, ורק הוא, עומד בראש סדר העדיפויות. כשזה היה רק הוא לעומתה או לעומת שאר העולם, איכשהו היא הצליחה להכיל את זה. האמת היא שהיא התרגלה לחיות עם התחושת זכאות התמידית הזאת שלו, תחושה שאפשרה לו לשים את עצמו תמיד בראש סדר העדיפויות, תחושה שמגיע לו יחס מועדף, שהוא יותר חשוב מאחרים.

אבל כשזה הפך למאבק כוחות מול פעוט שטרם מלאו לו שנתיים, חוסר האמפתיה ותחושת הזכאות שלו זיעזעו את הנשמה שלה. היא לא הצליחה להבין איך הורה שם את עצמו לפני הבן התינוק שלו. זה מנוגד לחוקי הטבע, היא אמרה לי השבוע.

אבל כשהיא אזרה אומץ והודיעה לו שהיא מבקשת להתגרש, הוא נפגע עד עמקי נשמתו. הוא לא הבין איך היא יכולה לעזוב גבר מדהים כמוהו, והוא הבטיח לה שהוא ילחם איתה על משמורת משותפת.

"אבל אתה לא קם אליו, אתה בקושי מטפל בו," היא ניסתה לומר והוא הודיע לה שהוא לא יוותר על הזכויות שלו, ומגיע לו להיות אבא בדיוק כמו שהיא אמא. בהצלחה לנו במאבק משמורת מול נרקסיסט חסר אמפתיה.

ובמעבר חד, בואו נדבר על אהבה. לרגל יום אהבה שחל חודש, רציתי לומר לכם כמה מילים על אהבה וגם על שנאה שהיא לא ההפך מאהבה. ההפך מאהבה זה אדישות וחוסר אמפתיה. שנאה היא רגש עז כמו אהבה, וכמו אהבה גם השנאה יכולה להעלם.

אבל קודם נדבר על אהבה. לא כל האהבות אותו דבר. האהבה שלכם לילדים שלכם היא לא אותה אהבה כמו לבני הזוג שלכם. האהבה שלכם לאחים שלכם היא לא אותה אהבה כמו לחברים שלכם, גם אם אתם קוראים לו אח שלי. ויש לכם גם חברים שאתם אוהבים אהבה אחרת מאשר חברים אחרים. ועדיין זו אהבה וזו אהבה וכולן נמצאות איפשהו על איזה ספקטרום רחב כרוחב לבכם.

ויכול שאתם רוצים לאהוב אהבה ענקית כזאת, שנמצאת שמה אצלכם איפשהו ברחבי הספקטרום הלבבי, אבל היא עדיין חבויה ועדיין לא התממשה. דבר אחד די ברור. אהבה מרחיבה את הלב, ולב רחב מושך עוד יותר אהבה.

מייקל רואץ', מחבר הספר "להב היהלום", שסיים עשרים שנות לימוד במנזר בודהיסטי טיבטי, ולצד זה עבד כמנהל מחלקת היהלומים בחברת "אנדין יהלומים", עוסק הרבה מאוד בקארמה, ואומר שכל מה שאתם רוצים לקבל, קודם תתנו. רוצים אהבה? תנו אהבה.

ואם כבר הבנו שכל האהבות נמצאות על ספקטרום לבבי, הגוון לא ממש חשוב. אהבה היא גם מעשים קטנים של חסד. אהבה היא להראות לאדם אחר שאכפת לכם ממנו. אהבה היא מילה טובה לאדם בודד. אהבה היא להציע משהו חם לשליח שהגיע רטוב מהגשם. אהבה היא להתקשר למישהו מהעבר ולשאול מה שלומו ולספר שהוא חסר לכם. ואהבה היא גם חיבוק למי שצריך כתף ומילה טובה למי שימיו קשים.

פעם שמעתי איזה פודקאסט שאמר שרגשות הם כמו צמחים. הם יכולים להתפתח ולגדול והם יכולים לקמול. ולפעמים נשארים רק זרעי רגשות, שאי אפשר בכלל לראות אותם ואם משקים אותם אחרי כמה זמן פתאום הם צומחים. פתאום צומחת אהבה או שנאה. שנאה כמו אהבה היא רגש חי ומתפתח שיכול גם לקמול. אלא ששנאה היא רגש שמרעיל לנו את הלב בעוד שהאהבה מרחיבה אותו.

שמחתי השבוע לשמוע מלקוחת עבר ששנאה את הגרוש שלה שנאת מוות, שאחרי עשור הם דווקא בטוב. הילדים גדלו והם מדברים ביניהם כמו ידידים ותיקים. והשנאה הזאת ששרפה לה את הלב לא פחות מהאהבה שחשה אליו אז כשהם נישאו נעלמה.

השנאה הזאת שנעלמה היא מתנה מדהימה לילדים שלהם. ילדים גם כשהם בוגרים נושאים את השנאה בין ההורים שלהם כצלב על גבם. גם אם אתם לא חושבים שזה משפיע עליהם זה כן. ברגע ששחררתם את השנאה הזאת הורדתם משא כבד שהילדים שלכם נושאים על גבם יום, יום ושעה שעה.

"הוא אבא טוב," היא אמרה לנו השבוע כשיצאנו ל"חגיגט" לאחר גירושיה. "הוא מאוד אוהב את הילדים." באותה נשימה היא מספרת איך הוא משחיר אותה באוזניהם יום אחרי יום. אומר להם שלא אכפת לה מהם, שהיא פירקה המשפחה, שהיא הרסה להם את החיים, שהיא אמא גרועה ושהקריירה שלה יותר חשובה לה מהם.

"הוא ממש לא אבא טוב," הסברתי לה את עמדתי. "אבא שדואג פיזית לילדים אבל מפזר בנשמה שלהם שנאה מרעילה לאמא שלהם הוא לא אבא טוב. הוא הורה שמסוכן לילדיו נקודה."

מייחסים לאברהם לינקולן את המשפט: "הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות עבור הילדים שלכם זה לאהוב את ההורה השני שלהם."

זה לא חייבת להיות אהבה רומנטית. אבל אם תאמנו את עצמכם לתת אהבה להורה השני בדרך של לשאול מה שלומם, להתחשב בהם או לעשות עבורם איזה שהם מעשים קטנים של חסד, גם אם כרגע זה חד צדדי לחלוטין, זה בסוף ישתלם לכם. ובכל מקרה זה יהפוך אתכם להורים הרבה יותר טובים לילדים שלכם.

זהו. תנו אהבה.

[מוזיקת סיום]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

2 views0 comments

Comments


bottom of page