קדמא - פרק 57 • עליית תקל״ז • עליית החסידים

מה גורם ליהודים לצאת למסע קשה לארץ ישראל בתקופה שאין בארץ כלום? על מסע של חסידים ומצטרפים אחרים ועל המתנגדים. על צפת וטבריה ולמה לא ירושלים. על קשיי פרנסה וכספי חלוקה. על התפתחות הארץ הרבה לפני התנועה הציונית. ומה היא העליה הראשונה האמיתית?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/11/2022.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏"קדמא", על אנשים ואירועים בהיסטוריה היהודית.

‏פרק 57 - עליית תקל"ז, עליית החסידים.

‏ּּ[מוזיקת הפתיחה מסתיימת]

‏שלום וברוכים הבאים ל"קדמא". אני נעם אשכולי.

‏תגידו, כמה אתם זוכרים משיעורי היסטוריה בבית ספר? למדתם על העלייה הראשונה, זאת שהתחילה ב-1882? חובבי ציון? אחרי הפוגרומים שכונו ה"סופות בנגב"? נו, העלייה הזאת עם הביל"ויים? טוב, על כל זה לא באנו לדבר היום.

‏לפי השם של העלייה הראשונה יש כאלה שיחשבו שאולי היא הייתה העלייה… הראשונה. אז זהו, שלא. כשהם הגיעו היו בארץ יהודים. לא המון, בערך 25 אלף, אבל היו. הם קראו להם "היישוב הישן". אבל גם אנשי היישוב הישן לא היו כאן מאז ומעולם. כל הזמן היו אנשים שעלו לארץ. דיברנו על רבי יהודה הלוי, דיברנו על הרמב"ן, דיברנו על אשתורי הפרחי, דיברנו על רבי יוסף קארו, היו עוד שעלו לארץ כל הזמן, בפרקים של "קדמא" דיברנו על זה. יהודים הגיעו מתימן ומאשכנז, ומצפון אפריקה, מספרד, לאורך כל הדורות.

‏אה, אז אולי בעלייה הראשונה זה פעם ראשונה שהגיעו קבוצות, ועד אז רק בודדים? גם לא. במאה ה-13 הייתה עלייה של בעלי ה"תוספות", בסביבות 300 רבנים מצרפת, פרובנס, אשכנז, אפילו מאנגליה.

‏במאה ה-16, אחרי גירוש ספרד, היו הרבה שהגיעו לארץ, כולל רבי יוסף קארו. צפת התחילה לפרוח. דיברנו בפרק על בית הכנסת "החורבה" על עליית רבי יהודה החסיד בשנת 1700, שזה היה כמעט אלף איש מאזורי פולין שהגיעו לירושלים. טוב, זה מספר מרשים למרות שהעלייה הזאת ספציפית לא ממש הצליחה. בכל מקרה, היו עוד קבוצות.

‏אז הבנו שלקרוא לעלייה מ-1882 - "העלייה הראשונה", [בדרמטיות] זה פחות מדויק.

‏נכון שהיא הייתה יותר משמעותית בגודל שלה ובהשפעה לארץ, אני לא עושה תחרות בין עליות. לכל אחת - את הכבוד המגיע לה.

‏אבל היום, היום אנחנו רוצים לדבר על עלייה מאוד משמעותית לפני העלייה הראשונה.

‏עלייה שהייתה מסוף המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-19. עלייה שעיצבה את מה שיקראו לו אחר כך "היישוב הישן" בארץ, למרות שמבחינתם הכל היה חדש.

‏בזמן העלייה השנייה היה סופר שקרא לעצמו בשם העט רבי בנימין. השם האמיתי שלו היה יהושע רדלר-פלדמן. הוא היה גם עיתונאי. בכל אופן הוא כתב ככה:

‏[מקריא בדרמטיות]

‏'לפני מאות שנים, ב-1620, ניגשה ספינה אחת בשם מייפלאואר אל חופי אמריקה והורידה שם שיירה של פוריטנים אנגלים. עד היום מעריצים האמריקאים את זכר הספינה! אילו היה לנו חוש היסטורי עמוק היינו צריכים להתייחס כך אל עליית החסידים משנת תקל"ז". זה 1777 [בקול רגיל], "הספינה שהביאתם לארץ היא המייפלאוור שלנו!'.

‏יכול להיות שהוא קצת הגזים אבל הוא כותב את זה יפה, וכן יש משהו בדבריו. בכל מקרה העלייה הזאת שהוא קרא לה "עליית החסידים" הייתה ללא ספק עלייה מאוד חשובה. ויש כאלה שאומרים שהיא העלייה הראשונה האמיתית.

‏[מוזיקת רקע]

‏אז היום על עולים, עולים לארץ, בתקופה לא פשוטה. למה הם עלו ומה הם מצאו בארץ? אז בואו נתחיל…

‏השנה המעניינת היא 1777. שיירה גדולה של חסידים מאזורי ליטא ובלארוס החליטה לעלות לארץ. הם לא היו החסידים הראשונים שעלו לארץ.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏כבר הבעש"ט ניסה לעלות, ניסה ולא הצליח. התלמידים שלו כן הצליחו, כולל הגיס שלו רבי אברהם גרשון מקיטוב, הוא הגיע לחברון. וגם רבי נחמן מהורדנקא, הסבא של רבי נחמן מברסלב, הוא הגיע לטבריה. היו עוד, בודדים, פה ושם.

‏אבל ב-1777 הגיעה קבוצה. בראש הקבוצה עמד רבי מנחם מנדל מוויטבסק, יחד עם עוד שני תלמידים בכירים של המגיד ממזריטש, גם רבי אברהם מקאליסק וגם רבי ישראל מפּאלאצק. יחד איתם הגיעו שלוש מאות, ארבע מאות, איש.

‏אולי זה נשמע לכם קצת, אבל בכל הארץ היו אז ששת אלפים יהודים, זה הכל. אז קבוצה כזאת זה תגבורת משמעותית. וקוראים לעלייה הזאת "עליית החסידים".

‏למרות [מגחך] שלא כולם היו שם חסידים, כמעט כולם הגיעו מהאזורים של ליטא ובלארוס. המנהיגים של העלייה הזאת היו ראשי החסידים, ואליהם גם הצטרפו המוני עניים שלא ממש התעניינו בחסידות.

‏מה קרה? למה הם החליטו לעלות לארץ?

‏יש היסטוריונים שכתבו שהסיבה העיקרית שהם החליטו לעזוב את אירופה ולעלות, זה בגלל הלחץ של ה"מתנגדים" [בהגייה אשכנזית, תו רפויה] לחסידות, והם קיבלו שכאן בארץ יהיה להם יותר רגוע.

‏אני מודה שאני אישית לא כך השתכנעתי. יהודים תמיד רצו לבוא לארץ, וחוץ מזה העולים החסידים כתבו במכתבים שלהם למה הם עולים. הם כותבים, כי בארץ אפשר יותר להתקרב לקדוש ברוך הוא. עבודת השם כאן בארץ יותר משמעותית, ויש גם מצוות שאפשר לקיים רק בארץ.

‏הבעש"ט דיבר על החשיבות העלייה לארץ הרבה לפני שהיה בכלל התנגדות לחסידות. עוד לפני שהיה חסידות. יש כאלה שאומרים שהיה כאן גם רצון שלהם לקרב את הגאולה, וזה גם מתחבר עם רעיונות קבליים-חסידיים.

‏רבי מנחם מנדל מוויטבסק דיבר בדרושים שלו על "הקמת השכינה" על פי קבלת האר"י, על התפקיד של הצדיק בקירוב הגאולה, הכל בהקשר גם לארץ ישראל.

‏אז אולי המאבק עם המתנגדים עזר להחלטה שלהם? יכול להיות.

‏אבל כנראה היה כאן עוד משהו. קוראים לעלייה הזאת "עליית החסידים", כמו שאמרנו, חלק משמעותי מהעולים לא היו חסידים. תקשיבו רבי ישראל מפאלוצק… פּאלאצק, התלמיד של המגיד ממזריטש שהיה בין ראשי העולים, מתאר את העלייה במכתב שהוא שלח מהארץ:

‏[מקריא בדרמטיות]

‏'באנו אל ארץ הקודש, אני ובני ביתי, כולם מקטנים עד גדולים, בתוך הבאים יותר משלוש מאות נפשות, כי העניים אשר עברו חלוצים לפנינו הם היו בעוכרינו, הוצאנו עליהם לאלפים בהוצאת הספינות, כופר הנפשות, שכירת חמורים, כל פרנסת ביתם'.

‏כלומר, לחסידים הצטרפו קבוצה גדולה של עניים שלא היה להם כלום, ומנהיגי העלייה היו צריכים לדאוג גם להם. הוא כותב גם למה הם דאגו להם, אני ממשיך מהמכתב:

‏[מקריא בדרמטיות]

‏'מי האיש אשר ליבו כלב הארי ולא ימס, בראותו עוללים שאלו ללחם, ואין לאל ידם'.

‏את המכתב הוא מסכם במשפט המרגש - 'זה היום שקיווינו לו, נגילה בארץ חמדתנו, חמדת הלבבות, משוש הרעיונות הקדוש'.

‏אז דיברנו למה החסידים עלו. אבל למה העניים האלה הצטרפו להם? בתקופה הזאת באזורי בלארוס ופולין היה שינוי שלטון משמעותי. לפני זה פולין וליטא היו מאוחדות בשלטון מרכזי חלש והשכנים רוסיה, פרוסיה, האימפריה ההבסבורגית, כלומר אוסטריה, הם כולם ניצלו את החולשה הזאת של פולין והשתלטו בכמה שלבים על האזור, וחילקו ביניהם את כל השטח.

‏ועכשיו היהודים באזור בלארוס, ביידיש הם קראו למקום הזה רייסין, וגם היהודים בפודוליה ו-ווהלין, שזה היום באוקראינה, הם מצאו את עצמם תחת שלטון רוסיה.

‏[ברקע - מתוך הניגון "ויבוא עמלק", בביצוע אברהם בלטי ואחיה אשר כהן אלורו]

‏מוגבלים לגור בתחום מושב מצומצם, עם מגבלות מה מותר לעשות ומה אסור, והמצב הכלכלי התדרדר.

‏והיו עכשיו הרבה עניים, וחלק מהם החליטו שהעלייה הזאת לארץ, זאת ההזדמנות לצאת מהמצב הקשה.

‏איך עולים לארץ ממזרח אירופה בשנת 1777? אז זה כנראה עוד יותר מסובך ממה שחשבתם, השלב הראשון הוא מסע יבשתי עד הגבול עם טורקיה של אז.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אחר כך מסע שייט על נהר הדנובה עד הים השחור, שם עוברים לספינה אחרת עד איסטנבול, קושטא, כמו שהיהודים קראו אז לעיר. ומשם ספינה ששטה לאורך החופים עד לארץ, ליתר דיוק עד לנמל עכו.

‏היה קו ספינות פחות או יותר קבוע בין קושטא לארץ, לרוב בתחילת הקיץ, באלול. רוב הנוסעים היו עולים לרגל שבאו לבקר בירושלים. גם יהודים, גם נוצרים.

‏כמה זמן אתם מעריכים לוקח מסע כזה? לעולים האלו זה לקח חמישה חודשים מאז שיצאו לדרך. משפחות שלמות, עם ילדים, עם קשישים, איך הם מסתדרים? מה אוכלים?

‏מסתבר שבמקומות שבדרך שהיו יהודים עזרו להם - באוכל, בכסף. במכתבים של העולים הם מזכירים אותם לטובה, אבל בכל מקרה הדרך הייתה קשה. השיא היה דווקא בים השחור. אחרי יומיים של הפלגה פרצה סערה קשה ואחת הספינות נסחפה צפונה ובסופו של דבר טבעה, אסון נורא. מעל חמישים מהנוסעים טבעו! שלושים הצליחו להינצל והגיעו לאזור חצי האי קרים, זה בהחלט לא בכיוון. הם לא הבינו את השפה המקומית, לא היה להם אוכל, לא היה להם בגדים, ומעניין שמי שהציל אותם ותמך בהם היו אנשי הקהילה הקראית בחצי האי קרים.

‏חלק מהניצולים חזרו חזרה לפולין וחלק התעקשו לחזור למסע לארץ. רוב העולים כן הצליחו להגיע בשלום לארץ, לנמל עכו.

‏למה דווקא עכו ולא נמל יפו למשל?

‏אז קצת רקע על השלטון בארץ. משנת 1516 מי ששולט פה בארץ זה העות'מאנים. היו תקופות שהשלטון היה חזק, ולכן גם היה ביטחון לתושבים, אבל רוב הזמן השלטון המרכזי היה רופף ומי ששלט בפועל היו שליטים מקומיים. פֶּחות. כל אחד על אזור קטן. עיקר התפקיד שלהם מבחינת השלטון המרכזי זה - לגבות מיסים. שום דבר על פיתוח סביבתי, זה היה… היו צריכים לשלם סכום קבוע לשלטון המרכזי, וכל שאר המס היה הולך לכיס שלהם.

‏אז ככה הארץ נראתה. אף אחד לא ניסה לפתח את הארץ, או לשמור על הביטחון. מי ששינה את זה היה ט'אהר אל-עמר [במבטא ערבי], שבמהלך המאה ה-18 השתלט בעיקר… בעיקר עם פוליטיקה, וגם עם כיבושים, על עוד ועוד אזורים, עד שנהיה שְׁלִּיט… שַׁלִּיט של כל הגליל.

‏הוא הגיע עם תודעה שלטונית אחרת. הוא כן טיפח את כל האזור שתחת שליטתו. את המסחר, את הדרכים, הוא בנה בנייני ציבור. הביטחון בדרכים השתפר משמעותית, ונמל עכו שהיה באזור שלו, התפתח מאוד.

‏לעומת נמל על יפו, שמאוד הידרדר, בגלל חוסר התפקוד של השלטון שם.

‏באופן כללי, כל שאר הארץ הייתה במצב פחות משמעותי מאשר הגליל. כל נסיעה בדרכים הייתה בסכנה בסבירות מאוד גבוהה ליפול לשוד, וגם סבירות מסוימת להיהרג. בגליל היה יותר טוב.

‏דרך אגב, העות'מאנים לא אהבו את העצמאות שלו ונלחמו בו במשך הרבה שנים, ובשנת 1775 הם הצליחו להרוג אותו, ומי שעלה לשלטון אחריו היה מוחמד [כך במקור] פאשה אל-ג'אזר [במבטא ערבי], הקצב. טיפוס אכזרי בצורת יוצאת דופן, אבל נשמור אותו לסיפור אחר.

‏נחזור לעולים שלנו שהגיעו בשעה טובה לעכו. יש לנו עדות מעניינת של - רבי נחמן מברסלב. איך הוא קשור? 20 שנה אחרי העלייה הזאת גם הוא הגיע לארץ. לביקור, לא עלייה. יש לנו פרק של "קדמא" על זה. אז בספר "שבחי הר"ן", שמספר על הביקור הזה, כתוב ככה:

‏[מקריא]

‏'שהיה בארץ ישראל סיפרו לו שם החשובים שהיו שם, שבאו ממדינות אלו וקבעו דירתם בארץ ישראל…'

‏הוא מדבר על העלייה שלנו.

‏'וסיפרו לו שקודם שהיו בארץ ישראל, לא היו יכולים לצייר לעצמם שארץ ישראל עומדת בזה העולם. והיו סבורים שבארץ… ארץ ישראל היא עולם אחר לגמרי'.

‏טוב, כשהם הגיעו לארץ הם הבינו לגמרי שארץ ישראל נמצאת בעולם הזה. מה לעשות?

‏[מוזיקת רקע נוגה - קלרינט]

‏גם בארץ יש קשיים והתמודדויות, והיו להם הרבה כאלו.

‏הם קיוו לצאת מהחולין ולעבור לחיים של קדושה והתחדשות רוחנית. ומה שהם מצאו זה ארץ ענייה ודלה, עם קשיים אפילו יותר ממה שהיה להם במזרח אירופה.

‏[מוזיקת רקע מתגברת]

‏טוב, אז הם בארץ. בעכו. 300 איש. לאן הולכים מכאן? ירושלים אולי נשמעת אפשרות הגיונית. הם מחפשים רוחניות, קדושה, אבל מסתבר שזה לא היה אפשרי. גם על זה דיברנו בפרק על בית כנסת ה"חורבה". רבי יהודה החסיד עלה בשנת 1700, לקח הלוואות כדי לקנות את הקרקע שעליה נבנה בית הכנסת ואחרי כמה זמן קצר הוא נפטר, ולא היה מי שידאג להחזיר את ההלוואות. [מוזיקת רקע מסתיימת] והערבים שמכרו והלוו, בתגובה, אסרו על אף יהודי אשכנזי להיכנס לירושלים.

‏זה היה המצב בסביבות מאה שנה. אז ירושלים אי אפשר, מה אפשר כן?

‏שמעתם על "ארבע ערי הקודש"? זה ביטוי שהתחיל במאה ה-17 [מגחך] האמת היא שזה בעיקר סלוגן שיווקי. בתנ"ך רק ירושלים היא עיר הקודש, אבל כשהתחילו לבקש כספים בין הקהילות השונות בעבור עניי ארץ ישראל, הוסיפו גם את חברון וצפת לכותרת "ערי הקודש", ובהמשך גם את טבריה.

‏יהודים גרו בעוד מקומות. גם ביפו, בשכם, בעזה, היו עוד. כל מקום בארץ הוא קדוש. המשנה אומרת: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות… עיירות מוקפות חומה מקודשות ממנה".

‏אבל בארבעת הערים האלו היה התיישבות יהודית משמעותית ורציפה פחות או יותר. אז העולים החליטו על צפת. נשמע מקום מצוין. המקום של האר"י, איפה שהקבלה התפתחה, זה ליד קברי צדיקים, וגם היו שם הרבה בתים ריקים.

‏צפת סבלה הרבה פעמים מרעידות אדמה. בשנת 1759 היה רעש גדול עם צונאמי [מגחך] בטבריה, רוב צפת נחרבה. בנוסף לזה, היו גם את המלחמות המקומיות בין ט'אהר אל-עמר לעות'מאנים, ושנתיים לפני שהם הגיעו מוחמד [כך במקור] פאשה אל-ג'זאר עלה לשלטון, היה לו אינטרס שצפת תיבנה מחדש, ושעוד אנשים יגיעו לשם. אז התזמון היה כזה, שהעיר התחילה להיבנות ולא היו הרבה תושבים. אז העולים מצאו שם מקומות מגורים.

‏ההתרגשות הייתה רבה. הנה ככה כתב רבי אברהם מקאליסק:

‏[מקריא]

‏'…ומביאתנו לארץ הקודש תיכונן ותיבנה בשלום, בלי פגע ומקביעתנו אהלינו פה עיר הקודש צפת תיכונן ותיבנה. ואם גם מחידושי העניינים מהות הזמן, משונה ביאה זו מכל אשר היה לפנים, כי מצאנו את העיר שלווה ושקטה מן המלחמות אשר היו למלכי כנען זה עם זה… ונראה בחוש לעין כל, גודל חסדי השם יתברך, שהפליא עמנו לעשות שלום בארץ מעט קודם בואנו לקדושת הארץ מקור חיים… ואודיע גודל חסדי השם יתברך עלינו, שנתן חן כולנו בעיני הספרדים והאשכנזים שבכל ערי ישראל'. [כך במקור]

‏הוא גם כתב שאנשי טבריה ביקשו מהם שהם יבואו לגור בטבריה, אבל הם העדיפו את צפת. אני אמשיך לקרוא עוד כמה שורות בדילוגים.

‏[מקריא]

‏'אברך את השם אשר יצר את האדם בחוכמה, בתחילה ברא מזונותיו והצטרכותו ואחר כך ברא אותו… אשר היה לבער… עיר הקודש צפת… מצאנו בה בתים הרבה גדולים וטובים מאין יושב. וכעת אנחנו מתפללין בבית הכנסת של בית יוסף. ויש כאן שלושה בתי כנסת בנויים, והרבה בתי כנסת חרבים, ו… בונים לנו בית כנסת חדש. הטבילה היא במקווה שייסד האר"י… והיינו על קבר האריז"ל ועל קברי קדושים… והתפללנו על קברי נביאים, תנאים ואמוראים… וכמו חלב ודשן תשבע נפשי, וכעת שפתיי רננות יהלל פי, ומעט אשר טעמתי ויאירו עיניי מכל הימים אשר הייתי חי בחוץ לארץ.' [כך במקור]

‏הצלחתם לשמוע שהם מתרגשים? טוב, אני לא רוצה לקלקל את החגיגה כאן, אבל מאוד מהר הם הבינו שהמצב שלהם לא כל כך טוב. הייתה מכת ארבה לפני שהם באו, והיה מחסור באוכל בארץ. גם לא היה להם כסף לקנות אוכל, אתם זוכרים גם שהיו הרבה עניים שהם היו צריכים לממן אותם בדרך, נגמר להם [מגחך] כל הכסף שהם הביאו מאירופה. הם לא הבינו ערבית, אז הם לא הצליחו למצוא פרנסה, לא מסחר, לא דברים אחרים. מה עושים?

‏הם החליטו שהם שולחים חזרה לאירופה את אחד משלושת מנהיגי העלייה, את רבי ישראל מפאלוצק, שידע גם לדבר יפה. הוא, שינסה לאסוף כסף עבור הקהילה החדשה בארץ, כבר בדרך בקושטא הוא התחיל… הוא התחיל לאסוף ושלח לארץ כספי תרומות, ועוד המשיך חזרה למקומות שמהם יצאו.

‏רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, לקח על עצמו לרכז את איסוף הכספים באזור שלהם, דיברנו על זה בפרק הקודם, ובמכתבים שהרבי מנחם מנדל שלח לחסידים שלו הוא חוזר שוב ושוב כמה חשוב לתמוך דווקא בעניים של ארץ ישראל יותר מבעניים המקומיים שלהם כי -

‏[ברקע - מתוך ניגון "ארבע בבות", לחן - האדמו"ר הזקן]

‏"ארץ ישראל עיני השם אלוקים בה תמיד שהיא השכינה… בעצמה".

‏פרנסה וכסף זה מאוד חשוב, אבל הקשיים לא נגמרו שם. בהתחלה קבלת הפנים לעולים החדשים הייתה סך הכל טובה [מוזיקת רקע נחלשת ומסתיימת], אבל מסתבר שהמתנגדים [במלעיל] במזרח אירופה טרחו לשלוח מכתבים לארץ להזהיר את תושבי הארץ מפני העולים החסידים. הנה כמה שורות ממכתב כזה שנשלח אל צפת:

‏[מקריא בדרמטיות]

‏'היות זה ימים לא כבירים קמו ונתחברו בית חסידים חכמים הם להרעה, להטיב לא ידעו הולכים בדרך לא סלולה בתפילות עד חצי היום, משונים ממנהג קדמונים'.

‏המכתב ממשיך בעוד הרבה האשמות והשמצות, אני מדלג עליהם, והוא חותם:

‏[מקריא]

‏'חוב מוטל על כל מי שיראת השם ורוח השם בקרבו לקנא קנאת השם צבאות להודפם, לרודפם, להחרימם לשולחם מן המחנה כדין צרוע וזב.'

‏המכתבים האלה השפיעו. קודם על האשכנזים הוותיקים של צפת, אחר כך גם על הספרדים, ואפילו קבוצת עניים, שעלו עם החסידים לארץ, עברו צד ועכשיו היו נגדם.

‏החסידים גם לקחו הלוואות והתחילו לצבור חובות וריביות. היו מאבקי כוח בין הקהילה האשכנזית החדשה לבין הקהילה הספרדית הוותיקה על קצבאות וכספי חלוקה.

‏פקיד השלטון, שהיה מהקהילה הספרדית, הוא גם דרש מיסים לתחזוקת העיר - לא היה להם ממה לשלם. מכל כיוון היה להם קשה.

‏אחרי שנתיים רבי מנחם מנדל מוויטבסק החליט לעבור לטבריה, ואחרי שנתיים נוספות גם שאר החסידים עברו אחריו. תקשיבו לקטע מאגרת שכתב, אחד בשם אליעזר זוסמן, הוא היה אחד מהעולים החדשים והוא היה שד"ר של הקהילה.

‏[מקריא]

‏'הפקיד מצפת ימח שמו וזכרו מגודל שנאתו לא רצה הרב לאכול משחיטתו באיבה הדפו מעיר הקודש צפת תכונן ותיבנה ביד רמה. וכשהוכרח כבוד הרב הגדול לעקור דירתו משם, הוכרחו עוד כמה מאנשי שלומנו המופלאים החרדים אל ה' לעקור סיבם ומשכונם ולצאת בצאתו אל העיר. כמה אנשים נתיישבו בכפר פקיעין. ועל כבוד הרב הנ"ל יד ה' עלינו השכיל להכניסו לעיר הקודש טבריה. וע"י התאמצות כבוד אדוננו מורינו הרב מנחם מנדל הגיע הרב דירה יפה המעולה בבתים'. [כך במקור]

‏אז במכתב הזה הסתברו כמה דברים. אחד, רבי מנחם מנדל סרב לאכול מהשחיטה של הפקיד היהודי הספרדי בצפת, וגם זה גרם לעזיבה. ודבר שני, הסתבר במכתב, הייתה קבוצה קטנה של חסידים שעברה לפקיעין.

‏בין העוברים לפקיעין היה הבן היחיד של רבי מנחם מנדל מוויטבסק, רבי משה קראו לו. הוא, דרך אגב, התחתן בארץ עם בת של משפחה ספרדית מיוחסת. נישואים בין עדות לא היה אירוע מקובל, ורבי מנחם מנדל ראה בנישואים האלה ממש ימות המשיח.

‏נכון שזה מרתק לגלות היסטוריה דרך מכתבים? מה יעשו אחרינו, כשהכל בוואטסאפ?

‏טוב, נחזור אלינו.

‏רוב החסידים עברו לטבריה. וטבריה, לפניהם, הייתה קהילה ספרדית קטנה. בואו, בואו נדבר קצת על טבריה בתקופה הזאת. טבריה היא עיר עתיקה מאוד. כמעט תמיד הייתה בה קהילה יהודית. יותר מזה, זאת אחת הערים היחידות שחלק גדול מההיסטוריה, רוב התושבים שלה אפילו היו יהודים.

‏בפרק על דונה גרציה, שהיא חיה במאה ה-16, דיברנו על טבריה ועל החזון של דונה גרציה להפוך את טבריה לעיר מקלט ליהודים נרדפים מכל העולם. היא התחילה לשקם את העיר, אבל אחרי שהיא נפטרה הפרויקט לא התקדם והקהילה נשארה מאוד קטנה.

‏והיה גם זמן יחידי שהעיר התרוקנה לגמרי מיהודים ב-1660, אחרי פרעות קשות של ערבים, ורק קומץ יהודים חזר אליה. ואחרי 70 שנה, כבש את העיר ט'אהר אל-עמר, אז דיברנו על זה לפני רגע, והוא החליט להחזיר את היהודים שהעיר תפרח מחדש.

‏ובשנת 1740 הוא הזמין את - רבי חיים אבולעפיה, מאיזמיר. והוא חידש את היישוב היהודי בטבריה. הביא יהודים, דאג למקומות תעסוקה, בנה בית כנסת. בית הכנסת הזה קיים עד היום. ליד הטיילת יש את גן הזיכרון של טבריה, זה האזור של חצר היהודים העתיק, ושם נמצא בית הכנסת "עץ חיים אבולעפיה", על שמו, שהוא הקים. זקני טבריה ידעו לספר לכם ששם ישבה הסנהדרין. אולי.

‏בית הכנסת הזה נחרב פעמיים בגלל רעידות אדמה, ופעם אחת בגלל שיטפון. אבל הוא שוב ושוב נבנה מחדש, והוא פעיל עד היום. כדאי לבקר. ולא רחוק ממנו יש עוד בית כנסת עתיק חשוב, שנדבר עליו עוד רגע.

‏אז הקהילה הזאת שרבי חיים אבולעפיה ייסד, זאת הקהילה הספרדית של טבריה. שארבעים שנה לאחר מכן, רבי מנחם מנדל מוויטבסק והחסידים שלו פגשו.

‏בטבריה בעיקרון שמחו לקבל את החיזוק של העולים החדשים. הספרדים אפילו הסכימו לקבל את אחד החסידים בתור שוחט בעיר. שזה מחווה מאוד משמעותית, לא טריוויאלית. למרות כל זה, גם בטבריה לא הכל היה פשוט.

‏גם היו ויכוחים עם פקיד העיר, לא נתנו להם בהתחלה לבנות בית כנסת, לא היה מקום לבתים לכולם, גם שם היה ויכוחים על כספי חלוקה, הייתה מגיפה גדולה בשנת 1786 והשלטון הכניס את כולם לסגר מוחלט של שלושה חודשים. [מגחך] לא קל, לא היה קל העולים החדשים.

‏אבל באותה שנה של המגיפה, ב-1786, רבי מנחם מנדל הצליח לבנות בית כנסת גדול לחסידים. הפקידים בהתחלה התנגדו, וטענו שאם השלטון הטורקי יגלה עוד בית כנסת בלי רשות, כל היהודים בעיר יסבלו מזה. אבל למרות… למרות הכל, המבנה הוקם.

‏למטה היה מקווה, באמצע קומת מגורים, ולמעלה בית הכנסת. המבנה הזה עבר תהפוכות. ב-1837 הייתה רעידת אדמה חזקה בטבריה שהחריבה חלק ממנו. שלושים שנה הוא עמד חרב, ואז חסידי קרלין קנו את המבנה ואחרי הרבה שנים, [מגחך] זה לקח להם, הצליחו לבנות מה שנחרב. הם ביקשו אפילו עזרה ממונטיפיורי לשיפוץ. והוא היה הרבה שנים בית הכנסת ובית המדרש שלהם.

‏היום, בזמננו, יש קהילה גדולה של חסידי קרלין בטבריה עילית. הם אפילו קנו לא מזמן את המבנה הנטוש של קולנוע חן בשיכון ד', והם הופכים אותו עכשיו לבית הכנסת גדול. והמבנה העתיק של בית הכנסת של רבי מנחם מנדל מוויטבסק, בחצר היהודים ליד הטיילת למטה - הוא משמש היום כולל לאברכים צעירים של החסידות. שווה לבקר שם, לראות את ההיסטוריה בעיניים.

‏ואם אתם מגיעים לטבריה תוכלו למצוא את הבית הכנסת הזה, ממש קרוב לבית הכנסת "עץ החיים אבולעפיה", זה שהזכרנו קודם, גן הזיכרון, ליד הטיילת. בפעם האחרונה שהייתי שם, הוא היה נראה מוזנח למדי. יש עליו שלט כחול - "בית כנסת קרלין".

‏שמעתי שיש תוכנית לשיפוץ כללי ושיקום של כל האזור ושל בית הכנסת. אני אשמח לשמוע ולקבל תמונה בקבוצות אם מישהו היה שם לאחרונה.

‏אז היה להם בית כנסת, והיה להם מקום לגור. [ברקע - מתוך "ניגון אלטהויז", בביצוע נדב בכר] והקהילה החסידית התפתחה לאט לאט, וטבריה הפכה ליישוב המרכזי של החסידים בארץ.

‏יש כאלו שיקראו לרבי מנחם מנדל מוויטבסק "האדמו"ר של ארץ ישראל". אני חושב שזה קצת תואר מוגזם. אם הוא היה נשאר בבלארוס, הוא היה הופך לאדמו"ר המרכזי עם חצר גדולה מאוד. הוא ויתר על הכל, הוא העדיף את ארץ ישראל, ובארץ היתה לו כמות קטנה של חסידים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏עם החסידים ממזרח אירופה הוא שמר על קשר מכתבים, מספר להם - הוא בארץ מתפלל עבורם. אחרי קצת יותר מעשר שנים בארץ, בראש חודש אייר של שנת תקמ"ח, 1788, רבי מנחם מנדל חלה, כנראה במלריה, ונפטר. זמן קצר אחר כך גם הבת שלו ושני הילדים שלה נפטרו ממחלה. הם חיו במציאות חיים אחרת ממה שאנחנו מכירים. אבל למרות כל הקשיים האלו, החסידים לא ויתרו והם נאחזו בארץ.

‏אחרי רבי מנחם מנדל, מי שהחליף אותו בהנהגה היה רבי אברהם מקאליסק. הוא ניסה גם להנהיג מרחוק את החסידים מבלארוס, וזה כמובן לא אותו דבר. כמו שסיפרנו בפרק קודם, אחרי הרבה שכנועים, רבי שניאור זלמן מלאדי הסכים לקחת ההנהגה.

‏ובהתחלה, הקשר בין רבי אברהם מקאליסק לרש"ז היה קשר הדוק. בהמשך היה מחלוקת קשה על הדרך החסידית, אבל כל זה היה בפרק הקודם.

‏אבל במשך 22 שנה, עד שהוא נפטר ב-1810, רבי אברהם מקאליסק הנהיג את החסידים בארץ. כשרבי נחמן מברסלב החליט לבקר בארץ, בשנת 1799, הוא הגיע לטבריה. הקהילה החסידית מאוד התרגשה לקבל בתור אורח את הנין של הבעש"ט.

‏רבי נחמן סיפר איך בשבת פרשת נח הוא התארח בבית של רבי אברהם מקאליסק. וכמו שכתוב בספר "שבחי הר"ן" שמספר על הנסיעה הזאת: "וגודל האהבה והחיבוב שהיה לרב הקדוש מורינו רבי אברהם… עם כבוד רבינו הקדוש… אי אפשר לבאר ולספר".

‏אחרי ארבעה חודשים שרבי נחמן היה בטבריה, פרצה שם מגפת דבר, והשלטונות הטורקים הכניסו את העיר לסגר. אתם מכירים את הרעיון של סגר בגלל מחלה? רבי נחמן החליט שהוא בורח מהעיר ועשה את זה בקפיצה מהחומה הגבוהה של העיר. רבי נחמן רק ביקר, הוא לא נשאר בארץ. דיברנו על המסע של רבי נחמן לארץ בפרק 30, מוזמנים לשמוע.

‏חסידים המשיכו לעלות לארץ. היה קשה, היו מגפות, המתנגדים המשיכו להיאבק בחסידים גם בארץ. גם פרנסה הייתה אתגר, הם נאלצו להסתמך בעיקר על תרומות מחו"ל, כספי חלוקה, אבל על הכספים האלה היה מריבות ומחלוקות. ב-1837 הייתה רעידת אדמה קשה, שהחריבה טבריה ואת צפת. לפני זה באותה שנה היו פרעות של הערבים נגד היהודים. היה קשה, מאוד, אבל העולים נאחזו בארץ. רבי נחמן מנדל היה חוזר ואומר שכל מי שעלה לארץ - 'אסור לו לעוזבה בשום פנים ואופן, העולים מחישים את הגאולה והיורדים מרחיקים את הגאולה'.

‏רק בשביל פרופורציות - מאה שנה אחרי עליית החסידים, ב-1882, עלו לארץ הביל"ויים, אלו שמשום מה קוראים להם "העלייה הראשונה". גם להם היה כמובן קשה, אבל שמה מתוך 59 שעלו, רוב העולים, 32 איש, כולל מנהיגי העולים - ירדו חזרה מהארץ בגלל הקשיים. החסידים כמעט כולם לא ויתרו ונאחזו בארץ.

‏ב-1816 תלמידי הגאון מוילנה, הגר"א, עלו לארץ, והם הצליחו להשיג אישור למחיקת החובות של אשכנזים בירושלים. ומאז גם אשכנזים יכלו לגור בעיר בצורה רשמית. וגם החסידים הגיעו לעיר.

‏אם הייתם לאחרונה ברובע היהודי בירושלים, ראיתם שבונים מחדש את בית כנסת "תפארת ישראל". זה היה בית כנסת החסידי המרכזי של ירושלים, והבנייה שלו התחילה ב-1857 וכשהוא נפתח כבר לא היה בו מקום [מגחך] מרוב צפיפות. הרבה עולים חסידים הגיעו אז לעיר.

‏חסידי חב"ד הקימו את הקהילה שלהם בחברון, בעקבות הקריאה באלף… ב-1823 של האדמו"ר האמצעי, הבן של האדמו"ר הזקן. ואז הרבה חסידים עלו לארץ ישירות לחברון, כולל בני המשפחה של האדמו"ר.

‏בגדול, בחברון היו שתי קהילות יהודיות - הקהילה הספרדית הוותיקה, והקהילה האשכנזית החדשה שהייתה כמעט כולה חסידי חב"ד. ואחר כך חב"ד גם הגיעו לירושלים. הרחוב הכי ארוך ברובע היהודי קוראים לו רחוב חב"ד, שם הייתה הקהילה.

‏בית הכנסת קיים עד היום. הוא מעל הקארדו, הוא הוקם כבר ב-1845. הוא בית הכנסת היחידי בכל הרובע שלא נפגע במלחמת השחרור.

‏דרך אגב, המימון לבית הכנסת הזה של חב"ד בירושלים הגיע בזכות שתי משפחות עשירות של יהודים מבומביי, מהודו. משפחת ששון, משפחת יהודה, במקור משפחות מעיראק. לא, לא חב"דניקים.

‏וכמובן לא רק חסידים עלו. הייתה בתקופה הזאת קבוצה של 150 עולים מצפון אפריקה, הייתה עלייה של תלמידי הגר"א, היו עוד עליות.

‏ארבעת ערי הקודש גדלו. אמרנו, לפני עליית החסידים היו בארץ 6,000 יהודים. ב-1881 לפני העלייה שקוראים לה "הראשונה" - היו כבר בסביבות 25,000. יותר מפי ארבע.

‏ב-1860 קמה השכונה הראשונה מחוץ לחומות, שכונת משכנות שאננים, נכון, ביוזמת מונטיפיורי. אבל השכונות אחרי - מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד, מאה שערים - רובם כבר הוקמו ביוזמת התושבים.

‏"מקווה ישראל", בית ספר החקלאי והיישוב העברי הראשון, נוסד ב-1870. פתח תקווה, 1878. וכל העליות האלו לארץ, והבנייה והעשייה, הכל היה לפני העלייה הראשונה של 1881, הכל הרבה-הרבה לפני התנועה הציונית.

‏וכמעט כולם ביוזמת אנשים שהייתם היום קוראים להם אולי "חרדים". [מגחך] בעליות אחר כך קראו להם "היישוב הישן". גם הם לא היו כל כך הרבה שנים בארץ. ישן זה מושג יחסי. ותוך פחות ממאה שנה מאז עליית החסידים הארץ שינתה את פניה.

‏אז אולי אפשר להגיד שעליית החסידים של 1777 היא העלייה הראשונה? אולי. כמו שאמרנו, היו עליות לפני, היו עליות אחרי. אבל כמו ששמענו עכשיו, היא הייתה העלייה שפתחה את הפתח.

‏ועד כאן להפעם. עוד פרטים, מקורות ואיורים תוכלו למצוא באתר הבית של הפודקאסט, kedma.xyz. כמו שאני אומר תמיד, אני אשמח להערות והצעות. יש דף בפייסבוק בשביל זה וגם קבוצה בטלגרם, ממליץ לחפש ולהצטרף לקבוצות.

‏[מוזיקת סיום]

‏אפשר למצוא אותנו בכל יישומון הסכתים, אפליקציית פודקאסטים, או בספוטיפיי. תודה שהאזנתם, מקווה שנהנתם. נשתמע בפרק הבא של "קדמא".

‏[מוזיקת סיום]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה