הלן קלר התחרשה והתעוורה בגיל צעיר. בעזרת מורה קשוחה ועקשנית היא למדה לתקשר עם הסביבה ושינתה את העולם. בשנות החמישים הגיעה הלן קלר לביקור בארץ ישראל. מדוע כל מי שפגש בה הזיל דמעות?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/04/2020.
קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.
יובל: הלן קלר.
תארו לעצמכם שאתם נמצאים בחדר חשוך לחלוטין, אינכם רואים דבר. לפתע, שאר החושים שלכם מתחדדים, אתם שומעים כל רחש, מנסים להיאחז במשהו כדי לדעת איפה אתם. או תארו לעצמכם שאתם חרשים ואינכם שומעים דבר. חוש הראייה הופך חד יותר, אתם קוראים שפתיים, שמים לב לדברים שאנשים אחרים אינם שמים לב אליהם. אבל מה קורה כשמישהי נולדת גם בלי יכולת ראייה וגם בלי יכולת שמיעה? איך אפשר לתקשר איתה? דמיינו לרגע שאינכם שומעים ואינכם רואים דבר, איך אפשר ללמוד דברים חדשים?
היום אספר לכם על ילדה שבגיל צעיר מאוד התחרשה והתעוורה, ובעזרת מורה עקשנית וקשוחה, עזרה לשנות את העולם. זהו סיפורה של הלן קלר ומורתה אן סאליבן.
[מוזיקת רקע]
הלן קלר נולדה בחודש יוני בשנת 1880, במדינת אלבמה שבדרום ארצות הברית. הייתה לה אחות אחת, והיו לה עוד שני אחים למחצה מנישואיו הקודמים של אביה. משפחתה של הלן התפרנסה בעיקר מגידול כותנה. כשהייתה בת שנה ושבעה חודשים, חלתה הלן במחלה שגרמה לה לאבד את השמיעה והראייה. כיום, משערים שהמחלה שבה לקתה הלן הייתה דלקת קרום המוח, אך אין יודעים זאת בוודאות. באותם ימים, הרפואה לא הייתה מתקדמת במיוחד, ומחלות רבות נחשבו פשוט "מחלת חום גבוה" או "מחלת בטן". בעקבות המחלה, הייתה הלן לעיוורת וחרשת עוד בטרם מלאו לה שנתיים.
בדרום ארצות הברית באותן השנים, משפחות רבות העסיקו משרתים וטבחים כהי עור. רבים מאותם משרתים היו עבדים או צאצאים לעבדים. לטבחית של משפחת קלר הייתה בת, שהייתה מבוגרת בהלן בכמה שנים. שמה היה מרתה וושינגטון. מרתה והלן נהיו חברות, והלן הצליחה לתקשר עם מרתה בעזרת סימנים שסימנה בידיה.
[מוזיקת רקע]
השתיים בילו שעות רבות במטבח, הן לשו בצק, טחנו קפה, הכינו גלידה, והאכילו את התרנגולות [תרנגולות מקרקרות] ואת תרנגולי ההודו שהסתובבו בחצר. הלן ומרתה פיתחו שפת סימנים משלהן. כשהלן רצתה לצאת לחפש ביצי ציפורים, היא הייתה מניחה ידיים על הארץ, מסמנת בעזרתן צורת כדור ודופקת על האדמה כמה פעמים. זה היה קצת מורכב, אבל מרתה הבינה מיד למה הלן התכוונה. הלן ניסתה ללמד את בל, כלבת המשפחה, להבין את שפת הסימנים שלה, אך הכלבה לא הצליחה להבין. בדרך כלל הייתה בל קמה, והולכת לשכב במקום אחר.
חייה של הלן היו חשוכים ושקטים. היא לא ראתה דבר ולא שמעה דבר. היה לה קשה מאוד לתקשר עם העולם.
[מוזיקת רקע]
הלן: [במבטא אמריקאי] אני לא רואה כלום, ולא שומעת כלום. [צליל של צעדים על רצפת עץ] הו, אני מרגישה צעדים על רצפת העץ. מישהו מתקרב אלי, הוא נוגע בי. לפי הידיים, זאת אמא. היא אוחזת בידי. לאן היא לוקחת אותי? היא מכניסה אותי הביתה? אב… אבל למה? למה, למה דווקא עכשיו שאני משחקת? לא, אני לא רוצה. לא, אני לא רוצה. אני לא רוצה!
[המוזיקה מסתיימת]
כשהלן הייתה בת שש, למרתה ולה כבר היו יותר מ-60 סימנים משותפים. אבל הלן הייתה מתוסכלת יותר ויותר, מפני שכל האנשים האחרים לא הבינו מה היא רצתה. לעתים גם הניסיונות שלה לעשות דברים בעצמה נגמרו באסונות, או בכמעט אסונות, וכמובן - בתסכול. כך למשל, באחת הפעמים כשביקשה לקחת לעצמה כוס מים, היא שפכה את המים על עצמה, וכשניסתה לייבש את הסינר שלה באש האח [להבות רוחשות], האש אחזה בסינר והלן נכוותה בידיה. [צליל של מים נשפכים]
הוריה של הלן ריחמו עליה ופינקו אותה. כשהם לא הבינו אותה, הלן הביעה את תסכולה בהתקפי כעס וזעם, והוריה ריחמו עליה עוד יותר, והרשו לה לעשות כמעט כל שרצתה. הם לא ידעו כיצד לתקשר עימה, וניסו להשתמש בנקישות רגליים על רצפת העץ של הבית. גם זה, כמובן, לא הוביל לתקשורת, והלן נהייתה מתוסכלת עוד יותר.
[מוזיקת רקע]
היא החלה לכעוס ולצרוח, ורבים מבני משפחתה המורחבת חשבו שיש לאשפז אותה במוסד מתאים, אולי אפילו בבית משוגעים. באחד הימים, נעלה הלן את אימה בחדרה. היא התיישבה מחוץ לחדר, והחלה לצחוק בקול רם [צליל של צחוק]. רק לאחר שלוש שעות שמע אחד המשרתים את צעקותיה של האם, וחילץ אותה.
הוריה של הלן הרגישו שבאו מים עד נפש, כלומר, שאינם יכולים להמשיך כך עוד. את הביטוי הזה אפשר למצוא בספר תהילים, והוא מבטא אדם המרגיש שהוא לא יכול יותר, שהמים עולים ועולים, והוא כמעט טובע.
[מוזיקת רקע]
אימה של הלן החליטה לחפש אולי בכל זאת יש מישהו או משהו שיכולים לסייע להלן. באחד הימים, שמעה אימה של הלן על לורה ברידג'מן. לורה הייתה גם היא עיוורת וחרשת, אך הלכה לבית ספר לעיוורים בעיר בוסטון. היא למדה כתב ברייל - מן כתב שבו כותבים את האותיות במן תבליט, כלומר, בנקודות בולטות על הדף. כך אדם כבד ראייה יכול לקרוא סיפורים וטקסטים באמצעות חוש המישוש. חישבו על קוביית דומינו שיש עליה שש נקודות אפשריות: נקודה הבולטת בפינה השמאלית העליונה בלבד היא א', כשמתחתיה עוד נקודה, זו ב'. ארבע הנקודות העליונות מסמנות ג', וכן הלאה.
אימה של הלן שאבה תקווה מסיפורה של לורה. הוריה של הלן פנו לרופאים מומחים, ואלה המליצו לדבר עם מורה מפורסם לילדים חרשים, ששמו היה אלכסנדר גרהם בל. אתם אולי מכירים אותו - הוא האיש שהמציא את הטלפון.
הוא הפנה אותם ל"מכון פרקינס לילדים עיוורים", ומנהל המכון הציע שאת הלן קלר תלמד תלמידה עיוורת שסיימה לא מזמן את לימודיה, ושמה אן סאליבן.
[מוזיקת רקע]
אן סאליבן, מורתה של הלן קלר, הפכה לכבדת ראייה, או עיוורת כמעט לחלוטין, כשהייתה בת חמש. אימה מתה כשאן הייתה בת שמונה, והיא ואחיה נשלחו למוסד, כיוון שאביהם לא יכול היה לטפל בהם. אחיה הלך לעולמו כמה חודשים לאחר מכן. אן סבלה מאוד במוסד, ולאחר תחנונים רבים הצליחה לעבור ל"מכון פרקינס לעיוורים". בינתיים גם עברה כמה ניתוחים, וראייתה השתפרה במקצת. אן למדה שש שנים במכון, וסיימה את הלימודים בתואר התלמידה המצטיינת של המכון.
כמה חודשים אחר כך, בחודש מרס 1888, הגיעה אן סאליבן לביתה של הלן קלר באלבמה. היא החלה ללמד את הלן שמות של חפצים, באמצעות שיטה מיוחדת: [מוזיקת רקע] היא שמה לה חפץ בידה, ואז אייתה את שמו של החפץ לתוך כף היד של הלן. כלומר, היא פירקה לאותיות את שמות החפצים. היא לימדה את הלן בת השש לסמן באצבעותיה גם את המילה "בובה". כשהלן חזרה על הסימנים שחשה בידה, אן נתנה לה במתנה בובת חרסינה. הלן הייתה סקרנית, אך העבודה עם אן הייתה קשה - כל היום לאיית, לאיית, לאיית…
עד מהרה החלה הלן להתנגד. אן לא ויתרה, וחזרה שוב ושוב על סימני הידיים שיצרו מילים. הלן הייתה מתוסכלת, כי לא הצליחה להבין מה האישה הזאת רוצה ממנה - אדם זר שנוגע בה ומסמן לה כל מיני דברים על היד. [המוזיקה מסתיימת] היא לא יכלה לראות אותה או לשמוע אותה.
[מוזיקת רקע]
הלן רצתה להמשיך להסתובב בחצר, להאכיל תרנגולות מכף ידה ולהשתובב. בשלב מסוים צעקה והשתוללה בהתנגדות לאיות בכף היד, עד שהוריה שוב ריחמו עליה. בשלב הזה, אן הבינה שהקירבה למשפחתה של הלן מפריעה לה. [המוזיקה מסתיימת] היא ביקשה ממשפחתה לאפשר לה ולהלן להיות מבודדות משאר המשפחה. כך, הלן תלמד מהר יותר את שפת הסימנים. השתיים עברו לבית מרוחק בחווה, ושהו שם לבדן.
[מוזיקת רקע]
אן סאליבן המשיכה לנסות ללמד את הלן לאיית מילים, אך הלן סירבה. באחת הפעמים, הטיחה הלן קלר את בובת החרסינה שלה ברצפה, והבובה נשברה לרסיסים. [צליל של חרסינה נשברת]
תסכולה של הלן הלך וגבר. היא צבטה את מורתה, בעטה בה, נשכה אותה, ואף שברה כמה משיניה. אבל אן סאליבן לא ויתרה. היא האמינה כי פריצת הדרך של הלן קרובה. אן האמינה כי קרוב היום שבו הלן תבין מה היא מלמדת אותה, ואז תרצה ללמוד ביוזמתה שלה. היא קיוותה כי היום הזה קרוב מאוד.
[מוזיקת רקע]
אן: [במבטא אמריקאי] אני מקווה שהיום הזה קרוב מאוד, בגלל שלא נשארו לי הרבה שיניים. הלן ילדה חזקה, כשהיא צובטת, או נושכת, או בועטת, או יורקת - הו, זה כמעט אי אפשר לעצור אותה. לפעמים אני לא יודעת אם אני מלמדת ילדה או דרקון.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אן והלן תיקשרו רוב הזמן באמצעות מגע גופני ובעזרת מישוש הפנים, כדי לזהות את הרגשות אחת של השנייה.
תעשו רגע פרצוף עצוב. עכשיו, [בטון בכייני] שימו את היד על הפנים ותראו אם אתם מסוגלים להבין מה אתם מרגישים. אתם יכולים גם לעצום את העיניים ולבקש מאבא, אמא, או חבר, או חברה, לעשות פרצוף כלשהו. עכשיו, נסו למשש את הפרצוף שלהם ולראות מה הם מרגישים. הצלחתם?
ה-5 באפריל 1887 היה יום מיוחד. באותו יום, הובילה אן את הלן למשאבת מים ידנית, והחלה לשאוב מים. היא אייתה בכף ידה של הלן את המילה "מים", ואז, הניחה את ידה תחת זרם המים שפרץ מהצינור. [מוזיקת רקע] אן אחזה בחוזקה בידה של הלן, וסימנה "מם יוד מם". הלן ניסתה להשתחרר. על יד אחת זרמו מים, וביד השנייה מורתה סימנה "מם יוד מם", "מם יוד מם", "מם יוד מם". הלן רצתה להשתחרר, ופשוט חזרה על התנועות שאן סימנה בכף ידה, "מם יוד מם". ואז, הלן הבינה. היא הבינה שהמים שזורמים על היד שלה הם "מם יוד מם". אם היא רוצה לשתות מים, היא צריכה לסמן "מם יוד מם". "מם יוד מם" - "מים".
הלן הבינה שמורתה מנסה ללמד אותה סימנים שהם מילים. זאת הייתה פריצת הדרך שאן ייחלה לה. הלן סוף סוף הבינה מה אן רצתה ממנה, ודרשה לדעת עוד ועוד מילים! בסוף אותו יום, כבר ידעה לאיית יותר מ-30 מילים - "אבא", "אמא", "אחות", "מורה".
הלן סיפרה כי באותו לילה לא הייתה מאושרת ממנה, וכי בפעם הראשונה בחייה, חיכתה שיעלה הבוקר. שנים מאוחר יותר, תספר הלן קלר, כי יום פגישתה עם אן היה יום הולדת לנפש שלה.
[מוזיקת רקע]
הלן קלר למדה את שפת הסימנים, ודרשה לדעת עוד ועוד מילים. היא הבינה פתאום עד כמה הייתה צמאה לשפה. שנתיים אחר כך, כבר התקבלה היא עצמה ללימודים ב"מכון פרקינס לעיוורים". אן סאליבן הייתה לצידה בכל אותה עת, ועזרה לה בלימודיה.
כשהייתה בת 13, כבר ידעה הלן לקרוא כתב ברייל באנגלית, גרמנית, צרפתית, יוונית ולטינית.
הלן: [במבטא אמריקאי] אני יכולה לקרוא המון שפות בברייל. הנה, יש כאן משהו בולט. בוא, בוא נראה… מה כתוב כאן? [מוזיקת רקע] מה זה? [מגמגמת] מה, מה כתוב פה? אני, אני, אני לא מבינה כלום… זה, זה שפה זאת שלא למדתי, אולי, אולי זה ג'יבריש? מה, הנה, נקרא: "חאלאמאק", "פאקאטק", "פוחאשנו", "קילמקפוקט", "שפיל…", מי כתב את השטויות האלה? מה זה? אוי, הנה, מישהו מאיית לי ביד: "הלן, תעזבי את המצה, ובואי נמשיך בלימודים". מצה? מה זאת מצה?!
[המוזיקה מסתיימת]
לאחר שש שנים במכון לעיוורים, עברו השתיים לניו יורק. שם המשיכו ללמוד על חינוך לעיוורים. הלן גם למדה להגות מילים, והחלה לדבר. לא תמיד היה קל להבין אותה, אך המלוות שלה הבינו אותה ותרגמו את דבריה.
בשנת 1900 התקבלה הלן קלר לאוניברסיטת "הרווארד", אחת האוניברסיטאות הטובות בעולם.
היא כתבה את הספר "סיפור חיי", המספר את סיפור חייה. הספר תורגם לעשרות שפות, והפך לרב מכר. רבים ברחבי העולם התוודעו לסיפורה. היא המשיכה לכתוב ולפרסם ספרים ומאמרים במשך כל ימי חייה.
[מוזיקת רקע]
עם הזמן, הלן פיתחה דרך לקרוא שפתיים על ידי מישוש השפתיים של אנשים: היא הייתה מניחה את אצבעותיה על השפתיים בזמן שהאדם דיבר, וכך מבינה מה הוא אומר.
היא למדה לכתוב בכתב ברייל ואת שפת הסימנים, והחלה להעביר הרצאות על חייה. באחת מהרצאותיה סיפרה כי הדברים שהביאו את השמחה הגדולה ביותר לחייה היו סקרנות ודמיון. היא סיפרה עוד כי סוד האושר בחיים הוא לעשות דברים למען אנשים אחרים, מפני שאז האושר נמשך ולעולם אינו מסתיים. מעניין איך אתם מרגישים כשאתם עושים משהו עבור מישהו אחר. איזו מן הרגשה יש לכם?
[המוזיקה מסתיימת]
אן סאליבן התחתנה, וגם לאחר נישואיה המשיכה ללוות את הלן קלר. הן התגוררו בבית משותף עם בעלה של אן.
אן הלכה לעולמה בשנת 1936, והלן החלה להיעזר בפולי תומסון, עוזרת שהצטרפה שנים קודם לכן למורתה אן סאליבן.
הלן קלר הפכה לשופר לאנשים בעלי מוגבלויות. אדם בעל מוגבלות הוא אדם שתיפקודו בתחום מסוים של החיים מוגבל. מוגבלות יכולה להיות שכלית או גופנית.
[מוזיקת רקע]
הלן קלר הסבירה לעולם כולו שיש מוגבלויות שאפשר לנצח, ושאנשים בעלי מוגבלויות אינם פחותים או פחות טובים מאחרים. דוקטור סמדר כהן שלנו, למשל, נעזרת בקביים כדי ללכת, והיא אחת מעורכות הלשון הטובות ביותר בישראל.
הלן קלר ביקרה והרצתה בכל העולם. היא הסבירה למאזיניה כיצד יש לעזור לילדים בעלי מוגבלויות, ובעיקר לילדים שהם גם עיוורים וגם חרשים.
בשנת 1952 ביקרה הלן קלר גם כאן, במדינת ישראל. היא נפגשה עם ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון ואשתו פולה, שאירחו אותה בביתם. הלן קלר נפגשה עם מנהלי מחלקות במשרד החינוך, ושוחחה עמם על דרכי החינוך לעיוורים וחרשים, לילדים ולמבוגרים. בביקורה בבית החולים "בילינסון", הקרוי היום על שם יצחק רבין, התרגשו רבים לראותה. רופאים ואחיות הזילו דמעות, ואחדים מהם אף התקרבו ונישקו את ידה, לאות תודה על תרומתה הגדולה לחברה ולאנושות.
יוסף ימבור, כתב העיתון "על המשמר", תיאר בהתרגשות את פגישתו עם קלר, ואמר: "כולנו ראינו את הלן קלר כאישיות דגולה, פסל חי של אנושיות, פלא של לב גדול, של רצון כביר, אשר ניצח את גורלו. ניצחון כזה מתחולל אולי פעם אחת באלף שנים."
הלן קלר הפכה לדמות מפורסמת מאוד, נפגשה עם נשיאי ארצות הברית, עם השחקן צ'רלי צ'פלין, הסופר מארק טוויין ואחרים.
מארק טוויין היה לחברה הקרוב, וטען כי שתי הדמויות המרתקות ביותר במאה ה-19 היו נפוליאון בונפרט והלן קלר. טוויין קרא למורתה של קלר, אן סאליבן, "the miracle worker", או בעברית - "עושת הנפלאות" או "מחוללת הניסים". סרט ומחזה על חייה של הלן קלר ומורתה, אן סאליבן, נשאו אף הם את השם הזה.
הלן קלר גייסה כסף למען עיוורים וחרשים, ואף הקימה את "ארגון הלן קלר הבינלאומי", שעוזר ללקויי ראייה בעשרות מדינות ברחבי העולם.
[מוזיקת רקע]
בשנת 1968, כמה שבועות לפני יום הולדתה ה-88, הלן קלר הלכה לעולמה. היא ביקשה להיקבר לצד אן סאליבן, מורתה האהובה.
עד היום, הלן קלר נחשבת לאחד האנשים מעוררי ההשראה הגדולים ביותר שחיו מעולם. הלן קלר המשיכה להשפיע על העולם ועל היחס לאנשים בעלי מוגבלויות גם שנים לאחר מותה, ואפילו היום, ממש עכשיו, כאן, בפרק הזה.
כשהרצל דמיין את מדינת ישראל לפני יותר מ-120 שנים, הוא דמיין שתקום כאן חברת מופת. "חברת מופת" היא חברה שיודעת לעזור, לחנך, לדאוג, להנגיש ולהתאים את עצמה לשילובם של אחרים. חברה כזאת יודעת לראות אדם מעבר לצבע העור שלו, היכולות הפיזיות שלו, או מוגבלותו. האם החברה שלנו היא חברת מופת, כפי שדמיין הרצל? האם אנחנו מתייחסים לאנשים שונים מאיתנו, או אנשים בעלי מוגבלויות, כפי שהלן קלר הייתה רוצה שנתייחס? מה עוד אתם הייתם עושים?
[מוזיקת סיום]
מחקר וכתיבה בשפת הסימנים - טל חיון ושיר ויצמן.
מחקר, עריכה, קריינות וצביטות מהלן קלר - יובל מלחי.
עריכת לשון ותה עם הלן קלר אצל פולה בן גוריון - דוקטור סמדר כהן.
מיקס, אפקטים ותרגום המוזיקה לשפת הסימנים - רחל רפאלי.
הפקה, תפאורה, זיקוקים בסוף הפרק ועושי נפלאות - רני שחר ואיל שינדלר.
[סאונד של זיקוקים]
ילדים והורים יקרים, אם אתם אוהבים את ההסכת "היסטוריה לילדים", נשמח שתעזרו לנו. דרגו אותנו בכל חנויות האפליקציות, ברשימת הפודקאסטים של אפל, בספוטיפיי, ובכל מקום שאתם יכולים לדרג אותנו.
רוצים לדבר איתנו? כנסו לקבוצת הטלגרם שלנו, "היסטוריה לילדים". רישמו לנו מה חשבתם, העירו לנו הערות, שילחו לנו הצעות לפרקים, ותוכלו להתעדכן בפרקים חדשים ובאירועים קרובים.
תודה רבה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments