צ'ארלי צ'פלין נולד ללמשפחה ענייה מאוד. למרות ילדותו הקשה הוא הפך לאחד האנשים המצחיקים ביותר בעולם. לפניכם סיפור חייו המרתק של האיש שלימד את העולם לצחוק - צ'ארלי צ'פלין.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/05/2018.
כאן בהרצאה עוד, להתחבר לידע, בכל זמן שתרצו.
היסטוריה לילדים עם יובל מלחי.
צ'ארלי צ'פלין.
אנחנו נכנסים לעולם הקולנוע עם קהל גדול של צופים.
האורות כבים, המקרנה מתחילה לפעול.
מנגינת הפסנתר, המלווה את הסרט, הולכת ומתעצמת.
ואז מופיעה על המסך דמות.
איש אחד בלבוש מרושל, מקל הליכה ומגבעת.
פרצופו המתוח מקושט בשפם קטן, ממש מתחת לאפו.
הקהל מריע לדמותו של הנווד, שפורץ אל עלילת הסרט בסערה.
הצופים יודעים שהם הולכים לצחוק כפי שלא צחקו מעולם.
אבל סיפור חייו של האיש שמגלם את הדמות לנגד עיניהם לא תמיד היה מצחיק כל כך.
בדקות הקרובות אתם עומדים לשמוע את סיפור חייו של האיש שלימד את העולם לצחוק.
צ'ארלי צ'פלין.
צ'ארלס ספנסר צ'פלין נולד בלונדון, בירת אנגליה, למשפחה ענייה מאוד.
אביו היה שתיין ועזב את הבית כשצ'ארלס, או צ'ארלי, עוד היה פעוט.
אמו, האנה, גידלה אותו ואת אחיו, סידני, בשכונה קשה בדרום העיר לונדון.
אמו של צ'פלין הייתה זמרת באולמות בידור, שנודעו בשם מיוזיקהול.
והיו בהם מופעי שירה ונגינה וגם פנטומימה ולהטטנות.
כל מה שיכול היה לבדר את הקהל.
לגרום לאנשים לצחוק, לשמוח ולהתרגש.
האנה הייתה לוקחת את ילדיה אל מאחורי הקלעים.
שם נחשפו צ'ארלי וסידני אחיו לתעשיית הבידור.
באחד המופעים שלה עלתה האנה אל הבמה לשיר, אבל לפתע איבדה את קולה.
מנהל המופע דחף את בנה צ'ארלי, בסך הכל בן חמש, אל הבמה.
והוא החל השיר.
הקהל ההמום זכה להופעה הראשונה, של מי שעתיד להיות הבדרן המפורסם ביותר בעולם.
ילדותו של צ'ארלי לא הייתה סתם קשה.
היא הייתה קשה מאוד.
אמו שקעה בדיכאון והפסיקה לעבוד.
המצוקה הנפשית שהיא סבלה ממנה, אילצה אותה להתאשפז בבית החולים לעתים תכופות.
צ'ארלי ואחיו סידני היו צריכים להסתדר לבדם.
בן שבע, נשלח צ'פלין לבית עבודה, מקום ששלחו אליו ילדים שנאלצו לעבוד תמורת מזון.
בשלב מסוים, גם אחיו הצטרף אליו.
צ'פלין ידע שהוא רוצה להיות על במה, ובין העבודות הרבות היה מנסה את מזלו במבחני בד, אודישנים בתיאטרון.
כבר בהיותו בן שמונה, הצטרף צ'ארלי ללהקה של נערים רקדנים, שהופיעו בכל ערב באולמות מיוזיקהול, כדי לבדר את הקהל.
צ'ארלי המשיך לפקוד את בית הספר, לעבוד ולהופיע.
כשהיה בן שלוש עשרה, עזב את בית הספר.
(מוזיקת פסנתר עליזה…)
צ'ארלי הצליח לקבל כמה תפקידים קטנים בתיאטרון, והמבקרים החלו להבחין בו.
כבר בתור נער, זכה לשבחים ממבקרי התיאטרון, על כישורי המשחק שלו.
בן שמונה עשרה, היה כוכב מופע פנטומימה מרובה משתתפים, והוא גילם בו דמות של שיכור.
צ'ארלי צ'פלין היה עולה לבמה, מתנדנד כשבקבוק יין בידו, מפיל דברים, ומניע את גופו בצורה משעשעת, שגרמה לקהל להתפקע מצחוק.
צ'פלין השתתף בעוד כמה מופעים, גילם תפקידים ראשיים, ולבסוף צורף למופע שהמשתתפים בו הפליגו להופיע בארצות הברית.
כשהאונייה התקרבה אל עיר הנמל ניו יורק, צ'פלין עלה לסיפון וצעק: אמריקה! אני בא לכבוש אותך!
זו הייתה הלצה שהצחיקה את כל צוות השחקנים שנסעו איתו.
איש מהם לא שיער, עד כמה נכונה היא הייתה.
כשהגיע צ'פלין לארצות הברית, הוא נחשף לדבר חדש - הקולנוע.
אנחנו מדברים על תקופה מוקדמת מאוד בתולדות הקולנוע, כשבסרטים עוד לא היה קול.
באותן שנים, המציאו את סרט הצילום והמסרטה, אך עדיין לא שילבו את הקול בקולנוע.
הסרטים בתקופה ההיא נקראו סרטים אילמים.
בעברית לא קראו לזה קולנוע, אלא ראי-נוע, משום שהצופים ראו תמונות נעות לנגד עיניהם.
בהיעדר קול, הצופים ראו את הדמויות נעות ומניעות את השפתיים, ודימיינו את מה שהן אומרות זו לזו.
לעתים הופיעו כתוביות על המסך.
צ'ארלי צ'פלין התאים לסרט האילם כמו כפפה ליד.
הוא שלט בריקוד, במשחק, ובפנטומימה, והיה יכול להעביר בתנועות גופו את כל התחושות והרגשות של הדמות שגילם.
צ'ארלי צ'פלין נדד בארצות הברית עם חבורת השחקנים שאיתה בא מאנגליה, ובסופו של דבר, התיישב לו בעיר לוס אנג'לס, במקום שנקרא הוליווד.
אתם בוודאי מכירים את השם, משום שהוא הפך לשם נרדף לתעשיית הסרטים האמריקנית.
בשנת 1914, בן 25, החל צ'פלין לשחק מול המצלמה בהוליווד.
שם קמו האולפנים הגדולים, שבהם הסריטו סרט חדש בכל יום.
אלה היו סרטים קצרים יותר ממה שמקובל בקולנוע של ימינו.
צ'פלין התרגש מהצלחתו, אבל כתב לאחיו, כי הוא מתכוון לעשות זאת שנים אחדות בלבד, עד שיהיה לו די כסף, כדי להתפנות לעיסוקים אחרים.
צ'פלין המשיך בקריירת המשחק יותר מ-50 שנה.
כבר בסרטיו הראשונים, סיגל לעצמו מראה ייחודי, שהרכיב בעצמו מאביזרים שמצא באחד מחדרי ההלבשה של האולפנים בהוליווד.
מגבעת שחורה, מקל הליכה, ובגדים שלא ממש התאימו לו.
מכנסיים רחבים, מקטורן צמוד, נעליים רחבות כמו של ליצן, ושפם קטנצ'יק מתחת לאף.
כך נולדה הדמות שגילם בסרטים רבים - הנווד.
הסרטים צולמו אז בשחור לבן, כי עדיין לא פותחה שיטה לצילום בצבע.
אף שעל המסך הופיעו עשרות שחקנים, צ'פלין בלט מעל כולם.
הוא היה מצחיק כל כך, עד שאנשים לא הפסיקו לצחוק כשראו אותו.
בטח זה היה מצחיק פעם…
היום, זה בטח כבר לא כזה מצחיק.
אתם יודעים מה… בואו רגע, נראה איזה קטע מסרט שלו.
אוקיי, הנה, הוא נמצא בבקתה.
המון שלג מסביב.
קר בחוץ.
אין להם אוכל, אוקיי.
הוא נראה רעב, הוא מבשל משהו שם בסיר.
מה הוא מבשל שם?
נעל?
הוא מבשל נעל, אני לא מאמין.
אה, הנה, חסרה לו נעל.
אוקיי, הוא מגיש את הנעל.
אה, יש עוד בריון אחד שם.
הבריון לוקח את החלק הטוב של הנעל.
הוא אוכל את השרוכים כמו ספגטי.
הוא מלקק את הסוליה!
(יובל מתפקע מצחוק…)
בסרטים המצחיקים שלפני מאה שנה לא היה אפשר לספר בדיחות.
כי לא היה קול.
לכן הסרטים הציגו מצבים מצחיקים.
אחד מסוגי הסרטים שהיו פופולריים אז, היה סגנון הסלפסטיק.
סגנון תיאטרלי, שבו אנחנו משועשעים מתנועות גוף מוגזמות של השחקן.
למשל, מישהו הולך ברחוב, ואז מחליק על קליפת בננה.
או מרדף משטרתי, שבו השוטרים הרודפים נתקלים במכשול, נופלים בזה אחר זה, ומתגלגלים על הרצפה.
טוב, זה לא נשמע כל כך מצחיק כשמתארים את זה ככה.
אבל נסו לדמיין את האנשים, שהלכו בפעם הראשונה בחייהם אל הראינוע, ולפתע ניגלו לעיניהם דמויות רבות שמשתוללות, כפי שמעולם לא ראו.
זה היה מצחיק, מרגש ומסעיר.
בין הדמויות הללו היו, כמו שאמרנו, הנווד בגילומו של צ'ארלי צ'פלין, שהיה יוצא דופן באופן מיוחד במינו, מפני שהוא הצליח לא רק להצחיק את הקהל, אלא גם לגרום לצופים להזדהות עמו.
הוא היה החלש, העני, המסכן, ותמיד נלחם בדמויות, קשוחות ולא נחמדות.
בתוך פחות משנתיים, השתתף צ'פלין ביותר מארבעים סרטים.
רבים מהם סרטים קצרים של כרבע שעה, כפי שהיה נהוג אז.
הסרטים שבהם שיחק הופצו לכל העולם.
וצ'ארלי צ'פלין המשיך לעבוד, בעודו הופך, כמעט מבלי לדעת זאת, לשחקן מפורסם מאוד.
הפופולריות שלו הייתה גדולה כל כך, עד ששחקני ראינוע האחרים החלו לחקות אותו.
כשיצא למסע ברכבת ברחבי ארה"ב, חיכה לו בכל תחנה קהל גדול של אנשים, שבאו להריע לו.
חצי שנה אחרי היום שבו התחיל לשחק, הפך צ'ארלי צ'פלין לבמאי ולתסריטאי של סרטיו.
והוא היה גם השחקן הראשי בהם.
לא פעם הוא היה חוזר שוב ושוב על אותה סצנה, מצלם אותה מזווית אחרת כדי למצוא את אופן המשחק המדויק שהוא רצה שיופיע בסרט.
אל תוך דמותו של הנווד הוא יצק לא רק הומור אלא גם טוב לב.
בסרטו "הנווד", שביסס למעשה את הדמות המוכרת כל כך של צ'פלין, הנווד מתגלה באופן בלתי צפוי כגיבור, שחש לעזרתה של נערה שמנסים לשדוד ממנה את רכושה.
הפופולריות של סרטיו האילמים של צ'פלין הפכה אותו לכוכב ענק בשמי הוליווד.
וגם לאדם עשיר מאוד.
עם כוכבים נוספים הוא הקים אולפן חדש ויוקרתי.
אבל, חייו האישיים של צ'פלין היו שונים מאוד מחייו המקצועיים.
הוא התחתן בפעם הראשונה כשהיה בן 29.
אך אשתו גילתה עד מהרה, כי הוא מקדיש את רוב זמנו ומאמציו לעבודתו.
והשניים נפרדו.
כמה שנים לאחר מכן, הוא נשא לאישה שחקנית מפורסמת שהשתתפה באחד מסרטיו ונולדו להם שני ילדים.
אולם גם הנישואים הללו לא צלחו והשניים נפרדו.
צ'פלין, למרות שהיה מוקף אנשים, חש לעיתים קרובות בודד.
כשהיה בן 54 התחתן עם שחקנית בת 18.
ולשניים נולדו שמונה ילדים.
למרות פער של 36 שנים ביניהם, הזוג נשאר יחד עד יום מותו של צ'פלין.
הסרטים של צ'ארלי צ'פלין הלכו והתפתחו.
ולעיתים שימשו בהם בערבוביה שמחה ועצב, צחוק ודמה.
צ'פלין היה חלוץ בקולנוע ורבים מהדברים שאתם רואים היום בקולנוע, הוא המציא.
עד מהרה החל צ'פלין ליצור סרטים ארוכים יותר.
אחד מסרטיו המצליחים ביותר, "הנער", היה סרטו הראשון באורך מלא.
בסרט זה, צ'פלין בדמות הנווד, מוצא תינוק שאימו הענייה נטשה מפני שלא יכלה לטפל בו.
הוא מאמץ את התינוק, מגדל אותו, ומלמד אותו איך להסתדר כילד רחוב.
פה ושם לקחת מה שהוא לא שלך, להרוויח מעט כסף מהופעות רחוב, ועוד.
באחד הימים חלה הנער, והנווד הזמין רופא שיטפל בו.
אז מתגלה שהנווד אינו אביו האמיתי והנער נלקח אל בית היתומים.
העלילה הולכת ומסתבכת, ובסופו של דבר, בדרך לא דרך, הנווד מוצא את הנער ויחדיו הם מוצאים את אימו האמיתית.
בסרט זה הציג צ'פלין את עולמו הרגשי, את זיכרונותיו כנער בבית יתומים וברחובות הקשים של לונדון שבהם גדל, ואת הכמיהה העזה שלו למשפחה אוהבת.
כשצ'ארלי צ'פלין הגיע לשיא הקריירה שלו, באה אל סופה תקופת הסרט האילם.
הראינוע הפך לקולנוע, סרט המשלב דיבור.
צ'פלין לא מיהר לאמץ את ההמצאה החדשה.
הוא טען כי הסרט האילם הוא צורת ביטוי כלל עולמית, ואילו הסרטים המדברים נועדו רק לאנשים שמדברים את אותה השפה.
צ'פלין לא רצה רק לבדר את הקהל, אלא גם להעביר מסרים חברתיים. באחד מסרטיו המפורסמים ביותר, "זמנים מודרניים", שצילומו ארך כשנה וחצי, הוא רצה לעורר בקרב הצופים את השאלה, האם האנושות הולכת לכיוון טוב או רע יותר?
הסרט "זמנים מודרניים" צולם בתקופה קשה מאוד בהיסטוריה של ארצות הברית, כשאמריקנים רבים סבלו מהמשבר הכלכלי הקשה, שנודע בשם "השפל הגדול".
אנשים רבים היו זקוקים לעבודה, ובעלי המפעלים ניצלו אותם.
צ'פלין מתח ביקורת על ניצול העובדים, על ההתייחסות אליהם כאל מכונות.
בסרט עצמו גילם צ'פלין דמות של פועל במפעל. באחת הסצנות הזכורות ביותר בסרט, מנהל המפעל קונה מכונה חדשה והוא מנסה אותה על צ'פלין.
בעוד צ'פלין עובד בעבודה משעממת על פס ייצור, בעל המפעל מציג מכונה חדשה המאכילה את צ'פלין בארוחת צהריים בד בבד עבודתו, וכך הוא לא צריך לנוח או לצאת להפסקה.
בסרט, המכונה יוצאת בכלל שליטה, חובטת בצ'פלין, שופכת עליו כוס מים ולקינוח מטיחה בפניו עוגה.
דרך שאגות הצחוק, הקהל נחשף גם למסרים החשובים של צ'פלין.
צ'פלין שלט בכל תחומי העשייה הקולנועית. בצעירותו, למד לנגן על כלים שונים אבל מעולם לא למד לקרוא תווים. למרות זאת, משלב מסוים, הוא יצר את כל המוזיקה בסרטיו בעצמו.
במהלך העבודה על הסרטים, צ'פלין היה מגלם כל דמות ודמות בסרט, כדי להראות לשחקנים כיצד בדיוק הוא רוצה שהדמות תראה ותפעל.
בנו אמר, כי אילו יכול, היה תופר בעצמו גם את הבגדים לשחקנים.
סרטו הבא של צ'פלין הופק עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה, בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת.
צ'פלין רצה לפקוח את עיניהם של האמריקנים, שהתלבטו אם להשתתף במלחמה נגד היטלר, או לעמוד מן הצד ולא להתערב במה שקורה באירופה.
בעקבות זה, צ'פלין החליט שהגיע העת לסרט מדבר.
בסרט הוא מחקה את היטלר בצורה נלעגת ומגוחכת. באחת הסצנות הוא רוקד עם כדור גלובוס כדי להמחיש את השאיפה הילדותית של הרודן הדיקטטור להשתלט על עמים ועל ארצות.
אלא שצ'פלין גילם באותו הסרט גם יהודי, שמצליח להתחזות לדיקטטור, ועל ידי כך להציל את העולם משאיפות המלחמה.
הסרט נקרא "הדיקטטור הגדול" ולקראת סופו, צ'פלין, בפעם הראשונה בקריירה שלו, מדבר אל הצופים בסרט.
הוא נושא את אחד הנאומים החשובים בתולדות הקולנוע.
"אנחנו חושבים יותר מדי ומרגישים מעט מדי. יותר ממכונות, אנו זקוקים לאנושיות. יותר מחוכמה, אנו זקוקים לאדיבות ועדינות.
הבה נתאחד ונלחם למען עולם חדש, עולם הגון שייתן לאדם סיכוי לעבוד, שייתן עתיד לצעירים וביטחון לזקנים.
רודנים משחררים את עצמם, אך הם משעבדים את עמם. נילחם לשחרר את העולם, לסלק את המחסומים הלאומיים, את תאוות הבצע, את השנאה ואת חוסר הסובלנות.
הבה נילחם למען עולם של תבונה, עולם שבו מדע וקידמה יובילו לאושרם של כל בני האדם".
הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר.
בסופו של דבר ארצות הברית אכן נכנסה למלחמה, ועם ברית המועצות ובריטניה הביאה לסיומה.
בארצות הברית באותם ימים, חששו מאוד מהקומוניסטים. ומכיוון שצ'פלין הביע תמיכה ברעיון בעבר, והיו לו ידידים שתמכו בקומוניזם, הוא נאלץ לעזוב את המדינה.
הבולשת הפדרלית בארצות הברית דאגה להפיץ שמועות עליו, ואמריקנים רבים החליטו שלא לצפות עוד בסרטיו.
ארצות הברית למעשה אסרה את כניסתו למדינה.
צ'פלין חי שנים רבות בשוויץ והמשיך לעשות סרטים שלא היו מוצלחים כמו סרטיו הקודמים. בשנות השישים של המאה הקודמת, לאחר שנרגעו הרוחות בארצות הברית, הוא חזר להיות פופולרי ואף חזר לארצות הברית כדי לקבל פרס אוסקר למפעל חיים, שניתן לו על כך שהצחיק יותר אנשים מכל אדם אחר בהיסטוריה.
באותה שנה, הלך צ'ארלי צ'פלין לעולמו, בן שמונים ושמונה. נאמר עליו כי היה האמן הגדול ביותר שהקולנוע הצמיח מאז ומעולם, וגם המתנה היפה ביותר שהקולנוע נתן לנו.
(מוזיקה)
אז תקבעו עם אמא ואבא, שבו בסלון, עם קצת פופקורן ותראו סרט של הליצן של העולם. צ'ארלי צ'פלין.
רק תיזהרו שלא תכאב לכם הבטן מרוב צחוק.
כתיבה ועוגה בפרצוף - תומר שלוש.
עריכה וקריינות - יובל מלחי.
עריכת סאונד וסרט אילם - אסף רפפורט.
עריכת לשון והפעלת מקרנה - סמדר כהן.
הפקה ואכילת שרוכים - רני שחר, אייל שינדלר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה