איך נהיים "מגלי ארצות"? היום נספר לכם על נוֹבּוּ שירָאזָה, ילד מיפן שחלם לגלות את העולם
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/12/2020.
קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
"היסטוריה לילדים", עם יובל מלחי.
[מוזיקת רקע]
נוֹבּוּ שירָאזָה. האיש שחלם להגיע לקוטב הדרומי.
שלום ילדים, בהסכת שלנו, "היסטוריה לילדים", סיפרנו לכם על כל מיני מגלי ארצות, אבל חשבתם פעם איך בכלל נהיים מגלי ארצות?
היום נספר לכם על נובו שיראזה, ילד מיפן שחלם… אהה… מה הוא חלם?
לאלף ארנבות.
[צליל טעות]
לא, חלם לייבש ביצות.
[צליל טעות]
לא, לאכול מצות.
[צליל טעות]
לבקר בתפוצות.
[צליל טעות]
לבלוע קציצות.
[צליל טעות]
נזכרתי, נזכרתי.
לגלות ארצות!
[צליל תשובה נכונה]
[מוזיקת רקע]
נובו שיראזה נולד ביפן בשנת 1861, ומגיל צעיר החל לקרוא על כריסטופר קולומבוס, פרדיננד מגלן ומגלי ארצות אחרים.
הוא הוקסם מהסיפורים שלהם, והחליט שכשהוא יהיה גדול, הוא יגלה ארצות בעצמו.
אבא של נובו היה נזיר בודהיסטי, בעל משפחה, והוא רצה שבנו יגדל גם הוא להיות נזיר. אבל לנובו היו תוכניות אחרות.
[מוזיקת רקע]
אבא: נובו, יש לך תוכניות?
נובו: [במבטא יפני] יש לי הרבה תוכניות להיום. אני צריך ללכת לשוק להביא דגים.
אני צריך לעזור לאמא להכין אורז. אני צריך להכין תה, אני צריך…
אבא: לא, סליחה, נובו. התכוונתי בחיים, באופן כללי.
נובו: או כן, אני רוצה לאכול מצות.
אבא: מה?
נובו: סתם, זאת בדיחה. אני רוצה להיות מגלה ארצות.
אבא: תודה, נובו, תודה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
דמיינו שכדור הארץ הוא סביבון. הקצה העליון, שבו אתם מחזיקים את הסביבון כדי לסובב אותו, הוא הקוטב הצפוני. והקצה התחתון, שעליו מסתובב הסביבון, הוא הקוטב הדרומי.
הקטבים הם מקומות קרים מאוד, מפני שהם שתי הנקודות על פני כדור הארץ, המרוחקות ביותר מהשמש, וגם בשל זווית הקרניים של השמש.
תנאי מזג האוויר הקיצוניים, השוררים בקטבים, כמעט ואינם מאפשרים לאנשים להתיישב ולחיות בהם, כי נורא קר. הטמפרטורה בחורף יכולה להגיע עד מינוס 70 מעלות צלזיוס, ויותר. לכן, הקוטב הצפוני והדרומי אינם מיושבים בכלל, חוץ ממספר חוקרים ששוהים שם לתקופות קצרות.
אתם יודעים מה? בואו נטוס לשם. תכינו לי את המטוס בחוץ, הנה אני בא.
[מטוס ממריא]
הגענו לקוטב הדרומי.
וואו, איזה סערה יש בחוץ.
בואו בואו נצא רגע מהמטוס.
[רוח סערה]
וואו. כל כך יפה כאן, הכל לבן ושלג וקרח, וואו.
[קריאות פינגוינים]
יואו, פינגווינים, הנה פינגווינים.
וקר פה קצת, כן. [קול רועד] אוי, איזה קור. אוי, איזה קור.
חשבתי שאני גיבור,
הפה שלי מרגיש כמו מקור,
יש לי בגרב חור,
לא יכולתי מקום חם לבחור?
אולי נחזור?
בררררררר…
[מוזיקה מסתיימת]
יפן.
[מוזיקת רקע יפנית]
יפן היא למעשה, מדינת איים, המאוכלסת כבר עשרות אלפי שנים. שמה של המדינה ביפנית - "ניהון" - ארץ השמש העולה, והוא גם כינויה הנפוץ במערב.
יפן משתרעת מזרחית ליבשת אסיה. יפן נוסדה לפני כשלושת אלפים שנה על ידי הקיסר ג'ימו. הקיסר היה התואר של השליט הבלעדי ביפן, והוא עבר בירושה.
במאה ה-12 נעזר הקיסר היפני במשאבי משפחות האצולה של יפן כדי להגן על המדינה. משפחות האצולה גייסו איכרים המנוסים בקרב ושילמו להם כסף כדי שיגנו עליהם. ללוחם שכזה קראו סמוראי, מהמילה היפנית "סאבוראו" - לשרת.
עם הזמן נהיו הסמוראים כוח כה חזק עד שהם הדיחו את הקיסר ותפסו את השלטון ביפן. בראש שלטון הסמוראים עמד השוגון - המפקד הצבאי הגדול, ביפנית.
במאה ה-16, לפני קצת יותר מ-400 שנה, החלו להגיע ליפן מיסיונרים מאירופה שרצו להפיץ את הדת הנוצרית. היפנים נבהלו מההשפעות החיצוניות וחששו מהן. בשל כך אסרה יפן על אזרחיה לצאת מהמדינה ועל זרים להיכנס אליה. יפן נהייתה מבודדת מהעולם כולו, והמצב נשאר כך כמאתיים וחמישים שנה.
[מוזיקת רקע מתחלפת]
אמא של נובו: שמעת מה קרה בעולם?
אשה: מה קרה?
אמא של נובו: לא יודעת. אנחנו לא יודעות כלום. אנחנו סגורים כמו בקורונה, רק 250 שנה.
אשה: הו, בטח העולם השתנה מאוד. תגידי, את יודעת מה השנה?
אמא של נובו: השעה שמונה.
אשה: לא. מה השנה?
אמא של נובו: אה, 1861. אה, אז אני צריכה ללדת.
אשה: ללכת לאן?
אמא של נובו: לא. ללדת, ללדת. יש לי נובו שיראזה בבית. Matane, Matane.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
בשנת 1854 ספינות מלחמה אמריקניות איימו על יפן ודרשו שתפתח את שעריה.
[מוזיקת רקע דרמטית]
יפן נכנעה ללחץ ולראשונה מזה 250 שנה נפתחה לעולם.
כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1861, בעיירת נמל קטנה בצפון יפן נולד נובו שיראזה. כשנובו היה בן שבע, התפטר השוגון מתפקידו והקיסר חזר לשלוט ביפן.
בילדותו הוקסם נובו מסיפוריהם של מגלי ארצות והרפתקנים. במיוחד נשא את עיניו אל החוקר סר ג'ון פרנקלין, מי שהוביל מספר משלחות לאזור הארקטי סביב הקוטב הצפוני של כדור הארץ.
משלחתו הרביעית של סר ג'ון פרנקלין נעלמה באופן מסתורי ושנים רבות לא היה ידוע מה עלה בגורל אנשי המשלחת. נובו שיראזה הצעיר קיבל השראה מדמותו של ג'ון פרנקלין והחליט כי כשיהיה גדול הוא יגיע לאזור הארקטי ואפילו יהיה האדם הראשון לדרוך בקוטב הצפוני.
[מוזיקת רקע דמרטית מסתיימת]
דרך אגב, שנים מאוחר יותר יתגלה כי המשלחת של פרנקלין שכללה שתי ספינות נתקעה בקרח ואנשיה לא שרדו את המסע.
[מוזיקת רקע קצבית]
שיראזה היה ילד קטן וסקרן ולא חדל לשאול את מוריו מה עליו לעשות כדי להיות מגלה ארצות וחוקר קטבים. אחד המורים יעץ לו: "אם ברצונך לחקור את הקוטב אסור לך לעשן, אסור לשתות אלכוהול, אסור לשתות משקה חם מכל סוג שהוא ולעולם לא להתחמם ליד מדורה כשקר". בנוסף, המליץ לו המורה להתגייס לצבא, שם ילמד כישורים מתאימים.
לאביו של שיראזה היו תוכניות אחרות עבורו - נובו צריך להיות נזיר בודהיסטי. ואכן, בהגיעו לגיל שמונה עשרה, הצטרף נובו למנזר.
אך מהר מאוד הבין נובו כי המנזר אינו מקום בשביל רוחו ההרפתקנית. הוא פרש, התגייס לצבא היפני וסיגל לעצמו משמעת נוקשה של הימנעות מאלכוהול ומטבק ומחימום גופו. בזמן שירותו בצבא החליט נובו שהוא מוכן לצאת לקוטב הדרומי.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אך לאחר שהתייעץ עם אחד ממפקדיו, הבין שדרוש לו ניסיון כחוקר. נובו הצטרף למשלחת לאיים הקוריליים, שרשרת איים הידועים בשמם המדעי - ארכיפלג, הנמצאים בין יפן לרוסיה.
ארכיפלג הוא קבוצה של איים הנמצאים במרחק קצר אחד מהשני.
מטרת המשלחת הייתה להקים התיישבות יפנית באי הצפוני ביותר - שוֹמְשוּ. המשלחת הצליחה להגיע לשומשו, אך הייתה לא מאורגנת ולא היו לה מספיק בגדים חמים ואוכל כדי לשרוד את החורף הקשה.
[מוזיקת רקע דרמטית]
כתוצאה מכך, בחורף של 1894 מתו עשרה מחברי המשלחת. לאחר זמן קצר, Gunji, מפקד המשלחת, נטש את חבריו למסע כדי לחזור לשורות הצבא היפני ולהילחם כנגד הסינים.
נובו וחבריו הנותרים למשלחת נשארו לבדם במשך שנה נוספת, ונאלצו לעבור חורף קשה נוסף עם ציוד מועט ומחלות רבות. שנתיים לאחר שיצאו למסע, חולצו אנשי הצוות.
נובו הפיק מהמסע הנוראי הזה לקחים רבים, בעיקר איך לא לצאת למסע שכזה.
בשנת 1904 חזר נובו לצבא והשתתף במלחמת יפן-רוסיה בתור חובש צבאי. הוא נפצע ואף זכה בעיטור גבורה.
כשחזר מהמלחמה הוא רצה להגשים את חלומו וסוף סוף לחקור את הקוטב הצפוני. אך אז התברר לו שמשלחת אחרת כבר הגיעה לקוטב הצפוני.
נובו החליט לשנות כיוון ושם פעמיו לקוטב הדרומי.
[מוזיקת רקע]
נובו: [במבטא יפני] "נגיע ראשונים לקוטב הצפוני!"
איש צוות: [במבטא יפני] "אבל נובו, כבר הגיעו לשם".
נובו: "נגיע, ברור שנגיע".
איש צוות: "הגיעו, הגיעו".
נובו: "מי הגיעו?"
איש צוות: "קוק ופרי, הגיעו לקוטב הצפוני".
נובו: "אוי, לא! אז קדימה, סובב את האונייה וקדימה לכותל המערבי… לקוטב הדרומי".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: כדי לממן את מסעו, נובו היה זקוק לכסף, והוא חיפש אחר משקיעים. הממשלה היפנית סירבה לתמוך במסעו, ולא העניקה לו את הסכום הנדרש למסע. ואפילו העיתונות לעגה לו.
אבל נובו לא ויתר, ומצא תומך חשוב מאוד - הרוזן אוקומה, ראש ממשלת יפן לשעבר. בעזרתו, ובעזרת נדבנים נוספים, גייס נובו כסף כדי לממן משלחת לקוטב הדרומי. הוא גם גייס 27 אנשי צוות למסע, ו-30 כלבים סיביריים - כלבי מזחלות, המורגלים למזג אוויר קר מאוד.
בעזרת תומכיו, רכש נובו ספינת דייג, וקרא לה "קיינאן מארו", בעברית - החלוצה הדרומית. הספינה הייתה קטנה יחסית, ואורכה רק כ-30 מטרים. באותם ימים, היא הייתה הספינה הקטנה ביותר שניסתה להפליג לאנטארקטיקה, היבשת בה נמצא הקוטב הדרומי.
[מוזיקת רקע דרמטית]
ב-29 בנובמבר 1910, התכנס קהל קטן בנמל טוקיו, כדי לחזות בשיראזה וצוותו, יוצאים למסע דרומה.
מיפן, הפליגה המשלחת דרומה לניו-זילנד. נובו תכנן להגיע לאנטארקטיקה לפני שיא החורף, להקים מחנה ולחכות עד לאביב, כדי לצאת אל הקוטב בתנאים נוחים יותר.
אך המשלחת יצאה באיחור מניו-זילנד, וכשהגיעה למרחק שממנו ראו את החופים הצפוניים של אנטארקטיקה, מזג האוויר כבר היה סוער מדי, [קולות סערה] והים התמלא בקרחונים מסוכנים שאיימו להתנגש ולהטביע את הספינה.
נובו החליט לחזור צפונה לאוסטרליה ולהמתין שם עד שמזג האוויר השתפר.
[מוזיקת רקע דרמטית מסתיימת בקול גשם]
נובו וחבריו למשלחת עגנו לחופי סידני, בירת אוסטרליה, במאי 1911.
האוסטרלים גירדו את ראשם למראה קבוצת היפנים בסירת הדייג הקטנה, שאמורה להשיט אותם עד לקוטב הדרומי! עיתונים אוסטרלים פרסמו כי מרגלים הגיעו למדינתם, ואחרים לעגו להם. למרות זאת, אחד האוסטרלים הקצה שטח עבור נובו ומשלחתו כדי להקים מחנה זמני עבורם.
המשלחת של נובו עוררה את סקרנותו של אדג'וורת' דייוויד, חוקר אוסטרלי שחקר את הקטבים. הוא זיהה במשלחת נחישות רבה להגיע לקוטב, לימד אותם את מה שהוא ידע, ודרש מהאוסטרלים להפסיק לקרוא להם מרגלים.
השפעתו של דייוויד עזרה, ותוך זמן קצר הגיעו מאות אזרחים אוסטרלים להצטלם עם המשלחת ולהביע את תמיכתם בחוקרים היפנים. כתודה על עזרתו, שיראזה העניק לדייוויד מתנה מיוחדת - חרב סמוראי משנת 1648, שניתנה לנובו מאחד מתומכיו לפני יציאתו למסע.
בינתיים שלחו היפנים לנובו ולצוותו אספקה נוספת, מדען, ואיש צוות צילום שיתעד את המסע.
[מוזיקת רקע]
כעבור חצי שנה, בנובמבר 1911, שוב יצאו נובו וצוותו דרומה לאנטארקטיקה.
בדרך הם שרו את השיר הזה.
[שר במנגינת "היי דרומה"]
"קצת דרומה לאוסטרליה באוקיינוס הגדול,
רוח מנשבת, תיזהר שלא ליפול.
היי דרומה, אל הקוטב, אל הקוטב הדרומי."
אני חושב שהם שרו את זה, למרות שהשיר הזה נשמע לי נורא מוכר, במיוחד הלחן, אבל מאיפה? מאיפה? אולי זה היה השיר שלהם.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אמנם התנאים השתפרו באופן משמעותי, אך ספינת הדייג הקטנה נאלצה עדיין לפלס את דרכה דרך קרח מסוכן! כל חבטה בגוף הספינה הפחידה את הצוות עד מאוד, אך בזהירות ובנחישות הגיעו למים בטוחים וראו בפעם השנייה בקו האופק את חופי אנטארקטיקה.
הצוות התרגש לראות בפעם הראשונה פינגווינים וכלבי ים. לאחר חיפושים מצאו מקום לעגון בו.
[מוזיקת רקע]
איש צוות 1: [במבטא יפני] "אני לא מאמין, עוד מעט נגיע לקוטב".
איש צוות 2: [במבטא יפני] "או! אני מת על קוטב".
איש צוות 1: "באמת?"
איש צוות 2: "ברור, איך אפשר לאכול סושי בלי קוטב?"
איש צוות 1: "מה?"
איש צוות 2: "אה, צריך פולי סויה, חיטה, מלח ואורז קוג'י. ככה עושים קוטב סויה ביפן".
איש צוות 1: "אתה מתכוון… רוטב".
איש צוות 2: "או, כן, התבלבלתי, סליחה, שגיתי, שגיתי".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
באמצע חודש ינואר 1912 הגיעה המשלחת למדף הקרח רוס.
מדף קרח הוא חתיכה עצומה של קרח אשר חלק ממנה מחובר ליבשה וחלק גדול ממנו צף על פני הים. מדף הקרח רוס מחובר ליבשת אנטארקטיקה והוא מדף הקרח הגדול ביותר בעולם. שטחו גדול יותר משטחה של צרפת.
נובו וצוותו התקדמו אל מפרץ לוויתנים, למרגלותיו של מדף הקרח. שם החליטו לעגון. להפתעתם ראו היפנים ספינה נוספת, גדולה בהרבה משלהם. התנוסס עליה דגל, צלב כחול על רקע לבן ורקע אדום - דגל נורווגיה.
[מוזיקת רקע]
לאורך המסע ידע שיראזה שהוא נמצא במרוץ סמוי עם רוברט פלקון סקוט הבריטי ורואלד אמונדסן הנורווגי. חוקרים מיומנים, בעלי משאבים רבים. גם הם הפליגו ליבשת החדשה במטרה להיות הראשונים להגיע לקוטב הדרומי.
מראה הספינה הנורווגית אישש לשיראזה את שחשב - הוא איחר את המועד והנורווגים הקדימו אותו. ואכן, עד הגעתו של שיראזה לאנטארקטיקה, אמונדסן כבר הספיק לנעוץ את הדגל הנורווגי בנקודה הדרומית ביותר בכדור הארץ.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
רוברט פלקון סקוט הגיע עם משלחתו חודש לאחר מכן לקוטב הדרומי. סיפרתי לכם על שניהם בפרק "המרוץ לקוטב הדרומי".
שיראזה השלים עם העובדה שלא יהיה החוקר הראשון שיגיע לקוטב הדרומי. עתה הציב לצוותו מטרה חדשה - לחקור את אנטארקטיקה כמה שניתן בפרק זמן של שבועיים, להגיע הכי קרוב שהם יכולים לקוטב ולחזור הביתה בשלום לפני החורף.
שיראזה לקח ארבעה מאנשיו, קשר את הכלבים למזחלת והם החלו להחליק דרומה. שאר חברי הצוות שטו לחלק אחר ביבשת על מנת למפות אותו. שיראזה פקד עליהם לשוב למפרץ הלוויתנים מיד לאחר שיסיימו למפות את השטח ולחכות לו עד שישוב.
[מוזיקת רקע]
נובו וצוותו ממש טסו בשלג. הם הצליחו לעבור מרחק של 237 קילומטרים בזמן שיא של שמונה ימים בלבד, כ-30 קילומטרים ביום.
רוברט פלקון סקוט כיסה 400 קילומטרים ב-58 ימים, בערך 7 קילומטרים ביום. הרבה פחות מ-30 קילומטרים ביום של שיראזה.
אבל הטמפרטורות צנחו, ונובו שיראזה וצוותו נאלצו לשרוד בטמפרטורות שהגיעו ל-25 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. שיראזה הבין שאם ברצונו לחזור לנקודת המפגש עם הצוות שבמפרץ הלוויתנים, הוא אינו יכול להתרחק יותר מהנקודה שאליה הגיע.
אם ינסה להמשיך דרומה לקוטב הדרומי, הוא עלול להיתקע באנטארקטיקה ללא יכולת לשוב הביתה.
שיראזה ירד מהמזחלת והציב את דגל יפן על אדמת אנטארקטיקה. הוא וצוותו קראו שלוש פעמים את קריאת הבנזאי המסורתית, שמשמעותה "לְאֶלֶף שנות חיים": "בנזאי! בנזאי! בנזאי!"
והם מיהרו לעלות על המזחלות.
חברי הצוות על הסיפון שבמפרץ הלוויתנים דאגו שמא שיראזה לא יחזור בזמן. אך שבועיים אחרי שהתפצלו, נשמו לרווחה, למראה נובו שיראזה וכל אנשיו מגיעים בבטחה למפרץ הלוויתנים.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
הצוות המשיך לחקור את אנטארקטיקה ואת חלקה המערבי. הם הגיעו לחצי אי, שהתגלה כמה שנים קודם לכן, וכונה ארץ אדוארד השביעי. המשלחת היפנית הייתה הראשונה אי פעם לעגון ולנחות עליו.
הצוות אסף דגימות אבנים, לכד פינגווינים כדי להראות אותם ביפן, ואיש צוות הצילום צילם וצילם. כשכולם על הסיפון, החל סוף סוף המסע הביתה.
[מוזיקת רקע]
ביוני 1912, לאחר שנתיים ארוכות, חזר נובו שיראזה ליפן.
לעומת טקס העזיבה הצנוע, שנתיים קודם לכן, הפעם זכה לקבלת פנים מפוארת. המונים הגיעו לראות את המשלחת האמיצה שבה למולדת. ערכו לכבודה מצעד, והעיתונים היללו את נובו כגיבור. אפילו הקיסר הזמין אותו לארמון כדי שיספר לו סיפורים מההרפתקה.
נובו התרגש במיוחד לראות שמחכה לו מכתב מדייוויד, ידידו האוסטרלי, המברך אותו על תגליותיו החשובות ועל שובו ליפן.
אך התהילה לא נמשכה זמן רב.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
המסע חרג מאוד מהתקציב, ואלו שממנו אותו החלו לדרוש את כספם בחזרה. שיראזה נקלע לחובות עצומים. כשפנה לממשלה לעזרה, נדחתה בקשתו, והוא נאלץ למכור את ביתו.
הוא נדד בין עבודות בחקלאות, לייצור פרוות, ורק כעבור עשרים שנה הצליח לשלם את חובותיו.
[מוזיקת רקע]
מאז חזרתו הביתה, חי נובו חיים צנועים, בניגוד חד מאוד לאופיו ההרפתקני והסקרן. עבר זמן, עד שהוא החל לקבל הכרה על ההרפתקה הזאת לקוטב.
בשנת 1935, הוקם המכון היפני לחקר הקטבים, ושיראזה מונה להיות נשיאו. כמו כן, לראשונה החלו להתפרסם מחוץ ליפן מאמרים מדעיים שהשתמשו בתגליותיו של שיראזה. מדי פעם, הרצה נובו על מסעותיו, אך רוב חייו היה לאדם כמעט אנונימי.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שיראזה נפטר בשנת 1946.
[מוזיקת רקע]
מפעל חייו, המשלחת לאנטארקטיקה, הונצח בעיקר לאחר מותו. בעיירת מולדתו, הוקם מוזיאון המספר את סיפור המשלחת היפנית לאנטארקטיקה.
עד היום, כשמזכירים את חקר הקוטב הדרומי, השמות הראשונים שעולים הם אלו של רואלד אמונדסן ושל רוברט פלקון סקוט, בעוד שמו של נובו שיראזה נותר כהערת שוליים.
למרות זאת, הישגיו ברורים.
הוא הצליח להוציא לפועל משלחת לקוטב כנגד כל הסיכויים. עם מעט מאוד רוח גבית, ספינה קטנה, משלחת דלה באמצעים. ובכל זאת, הוא הצליח להגיע ולהניף את דגל יפן לא הרחק מהקוטב הדרומי. ואף, הוא עגן במקום שבו לא עגן איש לפניו. כל זאת, תוך שכל אנשיו שבים לביתם בשלום.
זה לא היה דבר של מה בכך.
[מוזיקת רקע מתחזקת]
נובו שיראזה הוא דוגמה לכך, שאם יש לכם חלום ותעבדו לקראתו, תתכוננו ותתכוננו - הוא יכול להתגשם. לא משנה כמה קשה או בלתי אפשרי הוא נראה.
נובו הוכיח כי גם כאשר לועגים למישהו, עליו להסתכל קדימה, אל האופק. להרים מפרשים ולהתעלם מהביקורת.
כמו שאומרים באנטארקטיקה - "השיירה עוברת והפינגווינים מצייצים".
לא, ה… "המזחלת עוברת וכלבי הים שורקים".
ה… "המחליקיים מתפרקים ודובי קוטב נוהמים".
[צליל נהמה]
זה ה… לא זה… "הספינות שטות והלוויתנים משפריצים".
[מים ניתזים]
"היסעורים עפים והאלבטרוסים דואים".
[קריאת ציפור]
"השלג נמס והקרחון קורס".
[קריסת קרח]
"הקרח ניתק ואני מנותק?"
אוקיי, הנה, הקרח באמת ניתק ואני מנותק, אני על חתיכת קרח קטנה.
אוי ואבוי, הצילו, הצילו!
Tasukete kudasai, עזרו לי, עזרו לי, tasukete kudasai, tasukete kudasai… [בקול הולך ומתרחק]
[מוזיקת סיום]
מחקר, כתיבה, עריכה ונווטים ראשיים בספינה של נובו שיראזה - שחר מאיר ויובל מלחי.
עריכת לשון וחוקרת פינגווינים מעופפים - דינה בר-מנחם.
מיקס, אפקטים וחוקרת קרחונים נמסים - רחל רפאלי.
ההפקה והאנשים שמימנו לי את המסע לאנטארקטיקה, במיוחד בשביל הפרק הזה - רני "קוטב" שחר ואיל "הצפון" שינדלר.
אני יובל מלחי, "היסטוריה לילדים".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
ילדים והורים יקרים, אם אתם אוהבים את ההסכת "היסטוריה לילדים", נשמח שתעזרו לנו.
דרגו אותנו בכל חנויות האפליקציות, ברשימת הפודקאסטים של אפל, בספוטיפיי, ובכל מקום שאתם יכולים לדרג אותנו.
רוצים לדבר איתנו? כנסו לקבוצת הטלגרם שלנו, "היסטוריה לילדים". רשמו לנו מה חשבתם, העירו לנו הערות, שלחו לנו הצעות לפרקים, ותוכלו להתעדכן בפרקים חדשים ובאירועים קרובים.
תודה רבה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments