top of page

היסטוריה לילדים - ההיסטוריה של הביגוד

Updated: Jul 6

לפני כמה עשרות אלפי שנים בני אדם החלו ללבוש בגדים. אבל למה? בפרק תשמעו על אופנות שונות בהיסטוריה, האם כחול וורוד תמיד היו צבעים של בנים ובנות, מה לבשו ברומא העתיקה, בסין ובאירופה, מה היו שקיקי ריח, מדוע בגדים יפים לא תמיד טובים לסביבה וגם פיצקי מגיע לספר בדיחות...

עריכה וקריינות: יובל מלחי.

מחקר וכתיבה: תמר נויגרטן פולגר.

עריכת לשון: דינה בר מנחם.

עיצוב פסקול ומיקס: רחל רפאלי וחן עוז.

הפקה:  איל שינדלר, טל ניסן ורני שחר.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/01/2024.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים" - הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מנגינת פתיח קלילה ושמחה]

קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

יובל: שלום ילדות, שלום ילדים. מה אתם לובשים עכשיו? חולצה? מכנסיים? חצאית? שמלה? פיג'מה? אימונית? אולי אתם נועלים סנדלים תנ"כיים, או נעלי ספורט? אולי יש לכם חגורה או חותלות או כובע טמבל? או אולי טוֹגָה, או נעל מוקסין מעור אייל? אולי חותלות מעל הגרב או שמלת קרינולינה תפוחה?

פיצקי: רגע, רגע, רגע. מאיפה הגיעו כל הבגדים האלה?

יובל: אה, שלום פיצקי.

פיצקי: שלום לך, עניבה.

יובל: מה?

פיצקי: החלטתי היום לקרוא לך בשם של בגדים.

יובל: למה?

פיצקי: כי אני מבולבל, צעיפי.

יובל: אני לא צעיפי. למה אתה מבולבל?

פיצקי: כי אני לא יודע מי המציא את הבגדים.

יובל: אה, זה פשוט… לא יודע. אנשים.

פיצקי: כן, אבל מתי המציאו אותם? ומי לבש אותם? והאם בנים ובנות לבשו פעם את אותם בגדים? ומאיזה חומר עשו אותם?

יובל: רגע, פיצקי, רגע.

פיצקי: אה, אתה לא יודע את התשובה?

יובל: אני… לא, האמת שלא.

פיצקי: חבל, חשבתי שאתה יוצר ומגיש של הפודקאסט היסטוריה לילדים.

יובל: אני כן, אני כן.

פיצקי: נו, אז מי המציא את הבגדים?

יובל: אתה יודע מה? בוא נחקור ונגלה יחד.

פיצקי: בסדר, גרביים, שכמיה, מעיל דובון, מעיל רוח, גלימה.

יובל: פיצקי… הבנו, הבנו.

פיצקי: מעיל רוח, סוודר, אפודה, חלוק, כפפות, כותונת לילה, אריג, סריג, חלוק, חליפה, עניבה, שמלה, גלבייה…

יובל: רחל, תתחילי את המוזיקה. [מאיץ] רחל, תתחילי, תתחילי.

[מנגינת מעבר המשלבת כלי נגינה שונים]

בני אדם מסתובבים על פני כדור הארץ כבר תקופה ארוכה, קרוב לשלושה מיליון שנים, אבל ככל שידוע לנו, ברוב התקופה הזו הם הסתובבו עירומים. כנראה לעולם לא נדע מתי בדיוק החלו בני האדם ללבוש בגדים. ארכיאולוגים משערים שזה קרה לפני כמה עשרות עד כמה מאות אלפי שנים. אז למה קשה לדעת? אז למה קשר לדעת? כיוון שבגדים עשויים מחומרים שאינם שורדים לאורך זמן. אבל אפשר למצוא כלים שבעזרתם הכינו בגדים, כמו למשל מחטים. המחטים העתיקות ביותר שנמצאו הן בנות כ-30 עד 50 אלף שנים. במערה בגיאורגיה התגלה אריג פשתן עתיק, שהוכן לפני 36 אלף שנים. השמלה העתיקה ביותר, שנמצאה בקבר במצרים, היא בת כ-5,000 אלפים שנה. אבל בעצם, למה המציאו בגדים? למה אנחנו צריכים בגדים? האדם הקדמון היה שעיר והייתה לו מין פרווה - כמו של קופים, אבל לא בדיוק. במהלך השנים הוא איבד את פרוותו, אולי מפני שעבר למקומות חמים מאוד, ואולי גוף האדם התאים את עצמו לסביבה, והִשִּׁיר את הפרווה כדי להיפטר מקרציות ומפרעושים. [בהומור] רק להגיד 'פרעושים' ואני מתחיל להתגרד בכל הגוף… כשהפרווה של האדם הקדמון החלה להיעלם, האדם היה צריך להתגונן נגד הקור ונגד השמש החמה. האדם גם רצה להגן על עצמו מפני שריטות, אבנים חדות ואפילו ענפים חדים - והבגדים עזרו לכך.

[קול צרצרים]

שבט מאובני: שלום, שבט קדמוני.

שבט קדמוני: תראה, הנה שבט מאובני. אוי, תראו, יש עליהם משהו.

שבט מאובני: שלום שבט קדמוני, עדיין עירומים?

שבט קדמוני: ולכם יש עורות תלויים עליכם. [צוחק] זה מסרבל ומפריע. תיזהרו שלא יפול לכם.

שבט מאובני: טוב, שבט מאובני, אנחנו כולנו הולכים לצוד - קדימה.

שבט קדמוני: גם שבט קדמוני יוצא לצוד. [קול חבטת ענף] אוי, יש פה הרבה ענפים [חבטת ענף] אאוץ', נשרטתי בטוסיק… [רחש שיחים] אח, נתקע לי קוץ. אולי זה בעצם רעיון טוב לכסות את עצמנו עם משהו… מישהו יכול לעזור לי עם הקוץ בטוסיק? הלו? מישהו? [בקול מצחיק] קוץ בטוסיק, מישהו?!

[מנגינת מעבר קצרה]

יובל: הבגדים של בני האדם הקדמונים - הציידים והלקטים - היו פשוטים למדי, והוכנו מעלים, מעשב, מעורות ומפרוות של חיות. את הבגדים הללו קשרו סביב הגוף, והם הגנו על הציידים מפציעות, מפני הקור, מפני השמש, וגם עזרו להבדיל בין שבט לשבט. בנוסף, בני האדם הקדמונים למדו להכין בגדים מסיבים או חוטים, שאותם יצרו מצמר כבשים או מצמחים שונים. את החוטים שילבו זה בזה בתהליך שנקרא טוויה. את החוטים שילבו בצורת שתי וערב, בעזרת מכשיר שנקרא נוּל, שעליו היו מותחים את חוטי השתי ומשחילים בהם את חוטי הערב כדי ליצור אריגים חזקים. תחשבו על קווי אורך, שדרכם משחילים קווי רוחב, וכך חוטים הופכים לבּד. הנוּל העתיק ביותר נמצא במצרים העתיקה, והוא בן כ-6,500 שנה. הנוּלים הראשונים היו קטנים, והתאימו בעיקר לשבטים נודדים. כשבני האדם הפסיקו לנדוד, והתיישבו ביישובי קבע, הם בנו נוּלים גדולים יותר, וארגו בגדים מיוחדים יותר. עם הזמן, התגלו חומרי גלם נוספים ליצירת בדים, חומרים שמהם מייצרים משהו נוסף. בסין גילו כי ניתן להפיק חוטים חזקים במיוחד מפקעות של זחל טוואי המשי, סוג של עש שאתם בטח מכירים בשם תולעי משי. הפקעות הללו עשויות מסיב שאורכו כקילומטר שלם, בערך אלפיים צעדים שלכם. התברר, שזהו אחד החומרים הקלים והחזקים בטבע. בתחילה, המשי שימש רק להכנת בגדים למשפחת הקיסר בסין, אבל עם הזמן השימוש במשי הפך נפוץ יותר ויותר, וסוחרים מסין מכרו את המשי ברחבי אסיה ובאירופה. הדרך מסין להודו, לאפריקה ולאירופה, שלמעשה הייתה מספר דרכים שונות, כונתה "דרך המשי", והמסחר בה החל כבר לפני אלפי שנים. אבל למה בני אדם בכלל מתלבשים? יצאנו לרחוב לבדוק…

אדם א': אני מתלבש כדי שלא יהיה לי קר.

אדם ב': אני מתלבש כדי שיהיה לי קל לרוץ יותר מהר.

אדם ג': אני מתלבש לבטא את עצמי. תראה את השרשרת הזאת, הכנתי אותה משיניים של דגים.

אדם ד': אני מתלבש כמו השבט שלי, שנדע להבדיל את עצמנו משבטים אחרים.

רופא: אני עוטה על עצמי חלוק לבן כדי שידעו שאני רופא.

ילד: אני עם מדי בית ספר, כדי שידעו באיזה בית ספר אני שייך.

שחקן כדורגל: אני לובש את מדי קבוצת הכדורגל שלי.

נער: אני מתלבש בבגדים של ילד. אצלנו בשבט נערים מתלבשים בבגדים שונים ומבוגרים וחכמי השבט יש להם בגדים מיוחדים מאוד, מאוד!

יובל: מעניין מאוד. תודה רבה.

[מנגינת מעבר קצרה]

לאורך ההיסטוריה, אנשים לבשו בגדים שונים. לפני כ-5,000 שנה בשוּמר, התרבות האנושית העתיקה ביותר, גם גברים וגם נשים כרכו על גופם פיסות בד ארוכות, מקושטות בשוליהן. אנשים מהמעמד הנמוך, למשל משרתים, עבדים וחיילים, לבשו חצאיות קצרות, בעוד אנשים רמי דרג, ממשפחת המלוכה ואנשי דת, לבשו חצאיות ארוכות. במצרים העתיקה, לפני כמעט 5,000 שנה, האצילים והאצילות לבשו מעין שמלות לבנות מבד פשתן, בעוד העניים יותר לבשו רק פיסת בד שעטפה את איבריהם הפרטיים… מעין תחתונים. ההבחנה בין עשירים לעניים לפי הבגדים שהם לובשים, רווחת ומקובלת לאורך ההיסטוריה כולה. משחר ההיסטוריה של הלבוש, בגדים היו תמיד סממן למעמד חברתי ולעושר. אצילים לבשו בדים, בגדים וצבעים מיוחדים. באזור שלנו, במזרח התיכון, הפיקו את צבע הארגמן, מין צבע אדמדם-סגול מחלזונות, מהסוג ארגמון. התהליך היה מורכב ויקר ולכן במשך שנים רק מלכים או אנשי אצולה לבשו בגדים בצבע הזה. במשך מאות שנים, צבע הארגמן היה מזוהה עם המלוכה. ביוון העתיקה, גברים ונשים לבשו בגד שנקרא כּיטון, מעין שמלה ארוכה ורפויה, שהודקה לגופם באמצעות חגורה, ולא פעם ליפפו מעליו הימטיון, אריג מלבני ארוך שנכרך סביב הגוף כמו צעיף. אם ראיתם פעם פסל מיוון העתיקה, או איור בספר על המיתולוגיה היוונית, כנראה ראיתם מישהו לבוש בהימטיון. ברומא קראו לבגד הזה בלטינית טוגה. ברומא העתיקה, ילדים וגברים לבשו כותנות שהגיעו עד הברכיים, ובאירועים מיוחדים הילדים לבשו טוגות מקושטות בסגול והמבוגרים טוגות לבנות. כדי שיהיה אפשר לזהות את האנשים ברומא, השליטים קבעו מה מותר ומה אסור ללבוש. אם בתחילה גם גברים וגם נשים לבשו טוגות, בהמשך נקבע כי על נשים ללבוש שמלה ארוכה בלי שרוולים בשם סטולה. את הסטולה לבשו מעל טוניקה, או כותונת בעברית. השליטים הגבילו גם את צבעי הבדים, כמות הזהב והתכשיטים המותרים. הם קבעו כי לגברים אסור ללבוש בגדי משי, כי האריג הרך והנעים נתפס כלא גברי. אם משפחה רומית ירדה מנכסיה או הפכה ענייה, נאסר עליה ללבוש טוגה וסטולה.

סריקומוס: הופה, הופה, הופה! עיצרו במקום באירופה! אני רושם לכם קנס.

טוגה: לא, בבקשה אדוני, אין צורך.

סריקומוס: אבל אתם משפחה ענייה, ואתם לובשים טוגה וסטולה.

טוגה: לא, אתה לא מבין. אני לובש סטולה, ואשתי טוגה.

סריקומוס: זה אסור!

טוגה: אבל לי קוראים טוגה ואני לובש סטולה, והיא סטולה והיא לובשת טוגה, אז לטוגה מותר ללבוש סטולה, ולסטולה טוגה, לפעמים יוגה. אם לא הבנת, ואתה רוצה שאני אסביר את הכל מההתחלה, אני אסביר. לי קוראים טוגה, אני לובש…

סריקומוס: רגע, רגע, טוגה של סטולה, אבל סטולה היא… סטולה… יוגה… טוגה… טוב, לא משנה, אתם משוחררים, משוחררים! לא הבנתי כלום אלה. הופה, אתם! עיצרו! אתם לא יודעים שלגברים אסור ללבוש משי?

טוגה: אבל למה? זה רך ונעים.

סריקומוס: אלה החוקים. אני רושם לכם קנס.

טוגה: רגע, לפני שאתה רושם… משהו בבגד הזה, תן לי רגע לעשות משהו קטן.

סריקומוס: נו, מה אתה רוצה לפני הקנס? אני צריך לרשום קנס.

יובל: תראה, קח רגע את הבגד שלי, רק שתראה שהוא בסדר.

סריקומוס: טוב, תביא. נו, נלבש אותו רגע. הנה בגד משי. טוב, תחזיק את הבגד שלי, מה זה? אוי, מה זה? זה רך, וזה… זה נעים. אוי, משי זה כזה כיף. וואי, אפשר לעצום את העיניים. ורגע, אני צריך לרשום קנס. מה זה? לאן הוא נעלם?

מנהל: סריקומוס, מה זה צריך להיות? באמצע המשמרת שלך אתה לובש משי? תן לי את זה. אוי, זה רך ונעים. אוי, כמה זה רך…

[מנגינת מעבר קצרה]

יובל: לאורך ההיסטוריה, כשאנשים נדדו או עברו ממקום למקום, הם למדו על בגדים ובדים חדשים, ולעיתים אימצו אותם. כך קרה לפני כ-2,300 שנה לחייליו של אלכסנדר הגדול, שהגיעו מאירופה עד להודו. שם, הם גילו את הכותנה, בד רך ונושם - זאת אומרת שהאוויר עובר דרכו - ושנעים ללבוש אותו בקיץ הרבה יותר מאשר בגדים מצמר. וכך בגדים ובדים עברו ממקום למקום. לפני כ-1,000 שנים בסין לבשו כותנות או טוניקות. נשים לבשו טוניקות ארוכות, לעיתים מעל חצאית או מכנסיים, וגברים לבשו טוניקות - כותנות - על מכנסיים קצרים יותר. בגדיהם של העניים הוכנו מסיבי צמחים, ואילו העשירים לבשו בגדים ונעליים ממשי. הכותונת, או החלוק הסיני, נקרא האנפו, והוא הגיע גם ליפן, שם השתנה ונקרא קימונו. ביפן נהגו ללבוש גם סינר מעל הקימונו, וסמוראים בעיקר לבשו אותו כשמעליו השריון שלהם. כיום נשים בעיקר לובשות קימונו, וגברים מתלבשים בקימונו רק באירועים מיוחדים, למשל, חתונות או טקסים מיוחדים. באירופה, לפני כ-700-800 שנה, גברים עדיין נטו ללבוש כותנות או שמלות קצרות לצד מכנסיים שנקשרו בעזרת רצועות בד או עור. נשים לבשו שמלות ומעליהן גלימות ומצנפות. תחתונים של ממש עדיין לא הומצאו, ובמקרה הטוב, לאנשים הפשוטים היה זוג אחד או שניים של תחתונים. לפני כחמש מאות שנה, בתקופת הרנסנס, השתפרה היכולת לייצר ולצבוע חוטים, בדים ואריגים. ועם התגברות המסחר והתנועה בין ארצות שונות, העניין באופנה הלך וגבר.

פיצקי: אני מת על אופנה!

יובל: באמת?

פיצקי: בטח!

יובל: איזה אופנה?

פיצקי: אופנה צהובה!

יובל: באמת? לא, לא שמעתי על זה.

פיצקי: אופנה שחורת עיניים!

יובל: מה?

פיצקי: ואפילו אני גם אוהב אופנה סגולה!

יובל: לא שמעתי על האופנות האלה, מה זה… אופנה צהובה, שחורת עיניים, סגולה, מה זה?

פיצקי: מה, אתה לא יודע? הכי אני אוהב מרק אופנה.

יובל: רגע, רגע, מה…? מה זאת אומרת מרק אופנה? איך עושים מרק מאופנה?

פיצקי: מה זאת אומרת, שמים בסיר וזהו, סיר!

יובל: אהה. אתה מתכוון מרק אפונה!

פיצקי: נו, בטח, אופנה! עם תירס ואורז… יאם, כל כך טעים!

יובל: לא, לא. זאת אפונה, לא אופנה. זאת אומרת, אימוץ סוג מסוים של לבוש לתקופה קצרה. אופנה. למשל, אופנה בה אנשים החלו ללבוש מכנסיים במקום חצאית, או אופנה בה לובשים שמלות פרחוניות עם הרבה נקודות, או אופנה בה לובשים קצרות יותר, אופנה של בגדי ספורט, אופנה בה מתלבשים כמו שחקנית מסוימת, וכו' וכו'.

פיצקי: אה, הבנתי! אני עכשיו באופנת ספיידרמן. קבל! [אפקט של שיגור קורי עכביש]

יובל: איי! מה זה? מאיפה כל החוטים האלה שזרקת עליי? אח, תשחרר אותי. לא, תשחרר אותי, באמת. לאן אתה הולך? שחרר אותי עם כל החוטים האלה!

פיצקי: לא, זאת אופנת ספיידרמן, זה טוב לך. עוד מעט אני חוזר, עוד מעט!

[מנגינת מעבר קצרה]

יובל: לפני כ-500 שנה הומצאה מכונת הדפוס, ועלונים וספרים שהודפסו הראו גם לבוש, של בני המעמד הגבוה, מלכים, ולבוש מיוחד ממקומות שונים בעולם. הדבר גרם לכך שרבים מאנשי המעמד הגבוה רצו לחקות את מה שראו, ואופנות שונות התפתחו באירופה. באותם ימים, העניים ברובם לבשו בגדים פשוטים מצמר ונעלו קבקבי עץ, אולם העשירים רצו בדים חדשים, צבעים עזים ותכשיטים ואביזרים. רבים מאנשי המעמד הגבוה עטו על עצמם פרוות שונות, ונשים לבשו שמלות נפוחות, ענקיות, שבהן שילבו כפתורים, נוצות, סיכות ועוד כל מיני דברים מיוחדים. באותם ימים באירופה לא נהגו להתקלח כל יום, וברחובות לעתים זרם הביוב. נשים רבות החלו לשאת על החגורה שלהן מין שקיק שהפיץ ריח טוב ונקרא פּוֹמָנְדֶר.

פיצקי: אני מת על זה!

יובל: או, שלום פיצקי!

פיצקי: אני כל כך אוהב את הרעיון של הפומנדר.

יובל: באמת? יש לך שקיק ריח תלוי על החגורה? כי פה יש ריח… לא יודע, לא נעים להגיד, אבל טיפה מוזר.

פיצקי: כן, יש לי שקיק ריח מעולה, של כרוב רקוב.

יובל: כרוב רקוב? זה לא ריח טוב!

פיצקי: אה, יש לי גם טישו בריח טישו, משומש.

יובל: לא, זה גם לא…

פיצקי: יש לי שקית שאני קורא לה אהבה.

יובל: באמת? איזה, איזה ריח?

פיצקי: בטטה רקובה.

יובל: לא, לא, פיצקי, זה לא מתאים.

פיצקי: יש לי גם שקיק המאה, עם ריח של זיעה.

יובל: לא, פיצקי, לא. הנה, קח שקיק בריח אזוביון.

פיצקי: מה זה?

יובל: לבנדר, זה צמח ריחני. השם שלו מגיע מהמילה הלטינית לָבָרֶה, שפירושה רחצה. כי פעם נהגו להתרחץ עם הצמח הזה, או שאם לא התרחצו, כנראה שהיו חייבים את הצמח הזה.

פיצקי: מה זה? זה מסריח כמו בושם. אני מעדיף שקית אהבה של בטטה רקובה.

יובל: [מאנפף] פיצקי, אני מתחנן. פיצקי, אני מתחנן אליך. אוף.

[מנגינת מעבר קצרה]

יובל: לפני כמה מאות שנים עדיין אי אפשר היה ללבוש מה שרוצים. השליטים המשיכו להטיל איסורים על מלבושים שונים. במאה ה-14 באנגליה, המלך אדוארד השלישי קבע כי רק אצילים ואבירים יוכלו ללבוש פרוות. הוא אסר על איכרים ועל רועי צאן ללבוש בגדים צבעוניים. במאה ה-16, שמסתיימת בשנת 1600, מלך צרפת אנרי השלישי הגדיר חוקים שקבעו שבגדים מסוימים מותרים רק לבני משפחות המלוכה. הוא קבע, למשל, שרק נסיכים יוכלו ללבוש בגדים מקושטים באבני חן וביהלומים, שאסור לקשט בגדים בחוטי זהב וכסף, ושאלוהים בכבודו ועצמו כועס אם אינו יכול לזהות את מעמדו של האדם לפי הבגדים שהוא לובש. לכן, חשוב ליצור הבדלה ברורה בין בגדי משפחת המלוכה לבגדים של כל השאר, אצילים ופשוטי העם כאחד - הרי לא רוצים להרגיז את אלוהים, שהוא לא יוכל לזהות לפי הבגדים. למעשה, עד היום בדתות ובחברות שונות יש קוד לבוש שמכתיב לאנשים מה מותר ומה אסור להם ללבוש. למעשה, אפילו בחברה שלנו כשהולכים, למשל, לבית הספר יש קוד לבוש. אבל ככל שיוצרו אריגים ובגדים חדשים הלבוש השתנה. אם פעם אנשים לבשו חליפות ונשים שמלות נפוחות, עם השנים אנשים החלו ללבוש בגדים פשוטים יותר ונוחים יותר. כיום, אנחנו יכולים ללבוש כמעט כל מה שאנחנו רוצים, אפשר מכנסיים קצרים, גופיות, טרנינג, ג'ינס ועוד כל מיני בגדים שונים. אבל במקומות רבים בעולם יש קוד לבוש. כמו בבתי ספר, למשל, שצריך ללבוש תלבושת אחידה, או ביום העצמאות שלובשים חולצה לבנה. גם אצל אנשים דתיים יש קוד לבוש מסוים. בנות, למשל, לובשות חצאיות. אצל החרדים, נשים מכסות את ראשן עם מטפחת, כיסוי ראש או פאה, ויש עוד כל מיני חוקי לבוש אצל אנשים דתיים ממגזרים שונים. לפעמים בגדים יפים הם לא בדיוק טובים לסביבה. כשאנשים הולכים לעבודה הם בדרך כלל מחויבים להגיע עם בגדים ארוכים, אבל אז חם להם והם מדליקים מזגן בשיא העוצמה. הסביבה מתחממת וכך אנו פוגעים בכדור הארץ. בטח שמתם לב שהרבה מהבגדים לבּנות הם ורודים והרבה מהבגדים לבּנים הם כחולים, אבל מי קבע את הצבעים הללו? במשך שנים ארוכות גם בנים וגם בנות הולבשו בבגדים ורודים. הצבע הוורוד נקשר לבריאות טובה כמו לחיים ורודות, עור סמוק ולא חיוור. וגם מבוגרים לבשו ורוד. ההפרדה בין צבעים של בנים וצבעים של בנות החלה רק לפני כמה מאות שנים. באותם ימים, נהגו להלביש בנים בצבע הורוד כי הוא נחשב צבע חזק ועוצמתי, שמזכיר את צבע הדם הנשפך בקרב על ידי לוחמים גיבורים. לעומתו, צבעי הכחול והתכלת נתפסו כעדינים ורכים והתאימו יותר לבנות. הזיהוי של ורוד עם בנות ושל כחול עם בנים תפס תאוצה רק לפני כשמונים שנה. בתקופת מלחמת העולם השנייה, סרבלי עבודה היו כחולים ונחשבו לצבע של בנים. כמה שנים לאחר מכן, אשתו של נשיא ארצות הברית מיימי אייזנהאואר, לבשה שמלה ורודה לטקס ההכתרה של בעלה. גם שחקניות קולנוע החלו ללבוש שמלות ורודות, אבל עדיין לא הייתה הכרעה חד-משמעית, לכאן או לכאן. אבל לפני כ-40 שנה, בשנות ה-80 של המאה ה-20, ממש לא מזמן, מדע הרפואה התפתח וניתן היה לדעת את מין הילוד עוד לפני הלידה. חברות שונות החלו להציע להורים מוצרים שונים לבנים ולבנות, והם הציעו ורוד עדין לבנות, וכחול חזק לבנים. מכוניות וצעצועים כחולים התאימו לבנים, ובובות ורודות לבנות. אבל כמו שאנחנו יודעים, הדברים כל הזמן משתנים, וכפי שהם השתנו בעבר, הם משתנים גם כיום. היום אפשר למצוא מפורסמים רבים שבוחרים ללבוש ורוד. ובכלל, אם היינו מחליטים שכל הצעצועים לבנים היו בורוד, וצעצועים לבנות היו כחולים, אולי בעוד כמה שנים הכל היה משתנה שוב. בכל מקרה, גם לי יש חולצה בצבע ורוד חזק, ואני מת עליה!

פיצקי: היי, יובל, מה קורה?

יובל: אה, פיצקי, מה המצב? איך אתה?

פיצקי: אני ממש בסדר. אני שומע שאתה מדבר המון על צבעים, הייתי רוצה לספר לך איזה בדיחה או שתיים על צבעים, רוצה?

יובל: אה, תראה, אנחנו לקראת סוף ה…

פיצקי: יופי, מעולה, מעולה, אז תקשיב. האיש הירוק גר בבית הירוק.

יובל: אוקיי…

פיצקי: האיש הכחול גר בבית הכחול.

יובל: אוקיי…

פיצקי: האיש הסגול גר בבית הסגול. אז, מי גר בבית הלבן?

יובל: אה, האיש הלבן?

פיצקי: מה פתאום, נשיא ארצות הברית! [צוחק]

יובל: יופי, פיצקי, יפה מאוד.

פיצקי: יש לי עוד אחד, רוצה? קצר ממש.

יובל: אוקיי.

פיצקי: מה זה אדום, ועולה למעלה ולמטה - למעלה ולמטה?

יובל: אדום ועולה למעלה ולמטה? לא, לא יודע.

פיצקי: עגבניה במעלית.

יובל: יפה, טוב, פיצקי, אנחנו חייבים להמשיך.

פיצקי: רגע, אחרון חביב, אחרון חביב.

יובל: אוקיי, בבקשה.

פיצקי: למה עגבניה היא עגולה ואדומה?

יובל: [במחשבה] למה עגבניה היא עגולה ואדומה? לא יודע.

פיצקי: בגלל שאם היא הייתה ארוכה וירוקה, אז היא הייתה מלפפון. מה? מה זה? [צוחק]

יובל: טוב, פיצקי, תודה רבה על פינת הבדיחות. כל הכבוד… נמשיך.

[מנגינת מעבר קצרה]

יובל: לאורך רוב ההיסטוריה, ייצור הבדים והבגדים נעשה באופן ידני. אבל המהפכה התעשייתית, שהחלה לפני כ-250 שנה, יצרה אפשרות לייצר בדים ובגדים במפעלים, בעזרת מכונות. [ברקע טרטור מכונה] לפתע, מכונות, ולא אנשים, טוו את החוטים, ארגו את הבדים, ותפרו בגדים במהירות ובזול. כיום, אלא אם כן סרגו לכם איזה סוודר, תתקשו למצוא בארון בגד שלא יוצר במפעל. וזה לא תמיד טוב. פעם, לאנשים היו מעט בגדים, והם שמרו עליהם היטב. הם אפילו לא היו צריכים ארון בגדים, כי לא היה להם במה למלא אותו. זוג מכנסיים אחד שימש מבוגרים למשך 20 ואפילו 30 שנה, ובכל פעם שהיה בהם חור, היו מתקנים אותו ותופרים טלאי. היום, לרוב כשאנשים מגלים חור בבגד, הם זורקים אותו. התוצאה היא שמפעלים מייצרים עוד ועוד ועוד ועוד ועוד בגדים, שנלבשים בזמן קצר, ואז מושלכים לאשפה. והמחיר הוא כבד. אתרי הפסולת מלאים בבגדים, ותעשיית הביגוד מזהמת את האוויר ואת המים, ומייצרת גזי חממה שגורמים להתחממות כדור הארץ. אז אם אתם קונים הרבה בגדים חדשים, אתם בעצם תורמים לזיהום של כדור הארץ. אז מה אפשר לעשות? [ברקע מנגינה] אז ככה, אפשר לקנות בגדים שיוצרו מחומרים ממוחזרים, אפשר לתקן בגדים במקום לזרוק אותם, אפשר לתרום בגדים ולקנות מחנות יד שנייה, וגם לקנות בגדים שיוצרו בישראל, ולא במקום שבו תנאיי העובדים הם לא משהו. אז נסו לשמור על הבגדים שלכם, ככה בעצם אתם שומרים על כדור הארץ. ולסיום, הנה חידה שאפילו מבוגרים לא תמיד ידעו לענות עליה: אתם יודעים מאיפה מגיעה המילה טרנינג, אימונית בעברית? בשפה האנגלית, בגד אימון הוא training suit - בגד אימון מותאם לאימון גופני. בעברית, לקחו רק את המילה טרנינג וקראו לבגד טרנינג. אז בפעם הבאה, כשאתם רואים סרט על תקופה שונה בהיסטוריה, שימו לב לבגדים שהם לובשים. האם לדעתכם הבגדים שלהם היו יותר יפים? יותר נוחים? או שאתם מעדיפים את הבגדים שיש לכם היום? מעניין.

[מנגינת גיטרה]

מחקר, כתיבה, ולכובע שלה יש ארבע פינות: תמר נויגרטן פולגר.

עריכה, קריינות ולובש טישירט שנראית כמו האות טי באנגלית: יובל מלחי.

עריכת לשון ואוהבת ללבוש בגדים בצבע ארגמן: דינה בר מנחם. מלכתי!

עיצוב פסקול, מיקס ולובשת חולצת הזעה, סווטשירט באנגלית - סווצ'ר בעברית: רחל רפאלי.

הפקה, וגילו שאם מערבבים כחול ו-ורוד יחד מקבלים סגול בהיר: איל שינדלר, טל ניסן ורני שחר.

אני יובל מלחי.

היסטוריה לבגדים ובגדות, ילדים וילדות.

פיצקי: רגע לפני שאתם הולכים, אני מקווה שנהנתם מהפרק. וואו, כבר עונה עשירית. נשמח מאוד אם תדרגו אותנו באפל ובספוטיפיי, ואפילו כתבו משהו קצר על הפודקאסט. זה עוזר לנו מאוד. נשמח לראות אתכם בקבוצת הטלגרם שלנו "היסטוריה לילדים", ואתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של "היסטוריה לילדים" בכל יישומוניי ההסכתים. יישומון כאן וכאן לרכב. תודה!

יובל: היי פיצקי, מה אתה עושה? זה התפקיד שלי! טוב, עשית את זה כל כך יפה. נשאיר, נשאיר.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

26 views0 comments

留言


bottom of page