יהושע ואולגה חנקין עלו לארץ ישראל לפני כמאה וארבעים שנה. הם גילו שאדמות ארץ ישראל שייכות לכל מיני אנשים זרים אז הם התחילו לקנות ולקנות ולקנות.. אבל מה הם קנו בעצם?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/07/2024.
קריינית: אתם מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.
יובל: יהושע ואולגה חנקין.
שלום ילדים, שלום ילדות. היום אני רוצה לספר לכם על שני אנשים מיוחדים. על זוג - יהושע ואולגה חנקין. אולי שמעתם עליהם ואולי לא, אבל אם תראו תמונה שלהם, אני תוהה מה תחשבו. יהושע נראה קצת פרוע, עם זקן ארוך ולא מסודר והבגדים שלו קצת בלויים. אולגה לבושה בשמלה נפוחה, כמו השמלות של פעם. הם לא נראים בדיוק כמו סופרמן ו-וונדר וומן, אבל שני האנשים האלה עשו דברים מדהימים עבורנו.
[מוזיקת רקע]
יהושע חנקין נולד בשנת 1864 במרכז אוקראינה של ימינו, אז שטח האימפריה הרוסית. אביו, יהודה לייב, או יהודה אריה, היה חקלאי יהודי יחיד בין אוקראינים רבים. באותם זמנים, יהודים בעיקר היו סוחרים ובעלי מלאכה, פחות חקלאים.
פיצקי: נו נו.
יובל: הו, שלום פיצקי. תשמע סיפור.
פיצקי: לא לא, אתה תשמע סיפור.
יובל: נו.
פיצקי: אתמול במקרה מצאתי חבית דג מלוח.
יובל: אוקיי.
פיצקי: אני כל כך אוהב אותך, אני פשוט רוצה… לתת לך אותה.
יובל: וואו, תודה פיצקי. אני… האמת, מאוד אוהב דג מלוח.
פיצקי: בטח, באהבה. הממ… היה לי קשה לסחוב אותה עד לכאן, קצת לדחוף, זה קשה.
יובל: אה, אני באמת מעריך את זה מאוד.
פיצקי: וגם…אתה יודע, דחפתי ודחפתי, הפסדתי קצת עבודה, דברים אחרים שהייתי יכול לעשות.
יובל: אה. רגע, אתה רוצה כסף עבורה?
פיצקי: מה פתאום, מה פתאום כסף?! מה? אולי משהו קטן, אבל לא חייב, באמת.
יובל: טוב בסדר, יש לי פה כמה רובלים, הנה.
פיצקי: כמה רובלים? עזוב יובל, קח, אני כבר אמצא לי פרנסה.
יובל: אה. [מוזיקת רקע] נו נו, קח כמה שאתה רוצה, כמה לתת לך?
פיצקי: לא יודע, תן לי איזה אלפיים רובל, שנינו נהיה מרוצים.
יובל: אלפיים רובל?! בכלל לא תכננתי להוציא כסף.
פיצקי: נו טוב, מה לעשות, ככה זה עם סוחרים. אה, יום טוב.
יובל: [נאנח] אה, ילדים, מישהו אוהב דג מלוח? יש לי פה חבית שלמה. איך אומר המשפט? "רציתי לנוח, וקיבלתי חבית דג מלוח". [במרמור] מממ… פיצקי.
יהושע חנקין גדל בדומה לשכניו האיכרים, הוא עבד בשדות וידע עברית בעיקר מספרי התפילה. אביו של יהושע, יהודה לייב, היה חקלאי ואיש משכיל. הוא שלח את בנו יהושע ללמוד בעיר סמוכה, שבה היה בית ספר, או כמו שקראו לזה אז, גימנסיה. יהושע נחשף לתרבות הרוסית, לספרות ולהיסטוריה, אך יותר מכל אהב מתמטיקה.
כשחזר לביתו, היה מניח את ספרי הלימוד, לובש את בגדי העבודה ויוצא לעזור לאביו בשדה, או לטפל בסוסים. [רעשי עגלת סוסים]
פיצקי: מתמטיקה? טיפול בסוסים? עברית? כמה דברים הוא לומד! מה הוא יעשה עם כל זה? לא עדיף שילמד משהו אחד? נגיד… לגדל כרוב או כרובית?
יובל: פיצקי, חכה ותראה איך כל הדברים שהוא לומד, בסוף מתחברים. לפעמים, אנחנו לומדים משהו ולא יודעים איך הוא יבוא לידי שימוש. אבל חכה ותראה.
[מוזיקת רקע רוסית]
באותם הימים שלט ברוסיה הצאר, כמו מלך או קיסר. אנשים רבים חיו בעוני וקבוצה אחת החליטה להתנקש בצאר, כדי להביא לשינוי. עד מהרה החלו להאשים את היהודים ברצח הצאר, ובמקומות שונים, בעיקר בדרום אוקראינה, החלו פרעות כנגד יהודים. [קול המון כועס]
ברוסיה הייתה צנזורה, זאת אומרת, הגבלה על מה שאפשר היה לכתוב. אנשי הצאר קראו את המכתבים שאנשים שלחו, ואם המכתב לא היה לרוחם, הוא נזרק לפח. ולעתים, הכותב, כותב המכתב, היה נעצר. לכן היהודים לא היו יכולים לדבר על הפרעות, או לכתוב עליהן. הם כינו את הפרעות האלימות בשם קוד: "סופות בנגב". סופות, מעשים אלימים, ונגב, אזור בדרום ארץ ישראל ומילה נרדפת לכיוון דרום בתנ"ך. בספר בראשית, אלוהים מברך את יעקב בחלומו: "והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה", ימה - מערבה, קדמה - מזרחה, "וצפונה ונגבה" - צפון ודרום.
[מתנגן שיר "ופרצת" המושר בפי יגאל בשן]
"ופרצת ופרצת ופרצת ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה ופרצת ופרצת ופרצת ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה. ופרצת ימה וקדמה, ופרצת, צפונה ונגבה, אהה אהה אהה אהה אהה ופרצת, ופרצת, ופרצת, ופרצת ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה".
עד לאותן פרעות אלימות, יהודים רבים ברוסיה חשבו והרגישו שהם חלק מהעם הרוסי. ולפתע הם הבינו שתמיד יסתכלו עליהם כעל זרים. רבים החלו להגר מרוסיה לאמריקה, ארצות הברית. ואילו יהודים אחרים חשבו שלא צריך לעבור ממדינה למדינה, אלא להתיישב בארץ ישראל, ארץ האבות. הארץ שבה התרחשו כל מעשי התנ"ך, ויהודים גרו בה משך תקופה מאוד מאוד ארוכה, עד שהוגלו ולא יכלו לחזור.
באותן שנים, יהודים החלו לאסוף כסף לרכישת אדמות. משפחת חנקין הצטרפה גם היא לתנועה הזו, "חובבי ציון", והחליטה שלא להסתפק באיסוף כספים, אלא ממש לעלות לארץ ישראל ושם לעבוד את האדמה. משפחת חנקין ארזה את חפציה ועלתה על ספינה. [צלילי גלי ים] בשנת 1882, כשיהושע היה בן 17, הגיעה משפחתו ליפו הרועשת והמזוהמת. יהושע בטח היה בשוק. [רעשי רחוב סואן]
[מוזיקת רקע]
אולגה חנקין נולדה בשנת 1852 באימפריה הרוסית. היא למדה תורה ועברית בחיידר של אביה, דבר שהיה לא כל כך מקובל באותם ימים. אולגה בגרה והחלה לעבוד כמפעילת טלגרף. יצרה קשרים עם כל מיני אנשים, וכך הצליחה להתקבל ללימודים והפכה למיילדת, אישה שעוזרת לנשים ללדת.
[מוזיקת רקע, נגינה בקלרינט]
אחיה ואחותה של אולגה היו מייסדי תנועה בשם "ביל"ו" - בית יעקב לכו ונלכה, שקראה לעלייה לארץ ישראל והקמת מדינה ליהודים. בשנת 1882 הם עלו ארצה.
אולגה סיימה את לימודיה, ובשנת 1886 התבקשה לבוא לארץ ישראל כדי ליילד את אחותה. היא השאירה הכל מאחור ועלתה ארצה בגיל 34.
יהודה לייב, אביו של יהושע, רצה להקים בארץ ישראל התיישבות יהודית שתתפרנס מחקלאות. באותם ימים, רוב היהודים התפרנסו מתרומות, והיו מעט מאוד יהודים שעסקו בחקלאות. אביו של יהושע היה מעורב ברכישת האדמות של ראשון לציון, ובנה את הבית הראשון במושבה. אבל… בראשון לציון, החלו לצוץ מריבות עם הפקיד שניהל את המושבה מטעמו של הברון רוטשילד. חלק מהמשפחות החליטו לעבור לגדרה, שנוסדה כמה שנים קודם לכן, ביניהן המשפחות של אולגה ויהושע.
למרות ההבדל בגילים, 12 שנים, אולגה ויהושע התאהבו והתחתנו [צלילי חתונה והרמת כוסית "לחיים"]. בשנת 1888 נערכה חתונתם בגדרה. הפרש הגילים בין השניים היה קצת מביך. אולגה נראתה מבוגרת בהרבה מיהושע, וכדי שהוא יראה יותר מבוגר, הוא גידל זקן ארוך והאריך את שערו.
פיצקי: עכשיו הוא כבר ממש נראה כמו יהושע הפרוע.
יובל: אה, פיצקי, זה לא יפה.
פיצקי: אני רק אומר, הוא עם זקן גדול ושיער ארוך, הוא נראה קצת… היפי.
יובל: כן פיצקי, אתה צודק. כמו שאמרתי בתחילת הפרק, הוא היה איש מיוחד, גם במראה החיצוני.
[מוזיקת רקע ערבית]
באותם ימים חיו ערבים בשבטים ובכפרים קטנים סביב גדרה. יהושע יצר עימם קשרים, למד מהם ערבית, למד את המנהגים שלהם והתחבר עם רבים. אולגה גם יילדה את נשותיהם של הערבים המכובדים באזור, והזוג היה מוכר ואהוב בקרב ערביי הסביבה. לאחר כשנה, החליטו יהושע ואולגה לעבור ליפו, שם התגוררו ערבים עשירים רבים.
באותה התקופה יהודים רצו לעלות לארץ ישראל, אבל לא היה היכן להתיישב, כי האדמות לא היו שייכות ליהודים, אלא לטורקים ששלטו בארץ או לבעלי אדמות עשירים, שהתגוררו בכל מיני מקומות במזרח התיכון, בעיקר בלבנון ובסוריה.
יהושע הבין שאם היהודים רוצים לגור בארץ ישראל, עליהם לרכוש את האדמות בצורה חוקית, או במילים אחרות, לגאול את האדמות, להציל אותן.
כמו ברק שהיכה בו… [סופת רעמים] אחח! מי זה עשה את האפקט הזה? איי, זה קצת כאב… לפתע יהושע הבין את ייעודו בחיים: לרכוש את אדמות ארץ ישראל. לא רחוק מגדרה ומנס ציונה היה שטח אדמה בשם דוראן. הטורקים מכרו את השטח לערבי נוצרי שהתגורר ביפו. על אדמת דוראן ישבו בדואים ששילמו כסף בעבור ישיבתם על האדמות.
ייתכן ואולגה שמעה על האדמות הללו במהלך לידה שביצעה, וייתכן שהמידע הגיע ממקור אחר, אבל היה ברור ששטח אדמה גדול בארץ ישראל לפתע מוצע למכירה. יהושע חנקין החל לפעול כדי לרכוש את האדמה. חנקין היה חקלאי וידע מהי אדמה טובה לנטיעות. הוא ידע להתמקח, למדוד את הקרקע, לעשות חשבון, לנהל משא ומתן, גם בשפה הערבית.
פיצקי: עכשיו הכל מתחבר! אז הוא הצליח?
יובל: הייתה בעיה.
פיצקי: תמיד יש בעיות.
יובל: כן. אנחנו שומעים תמיד על הצלחות, אבל לא על כל הבעיות. אין לך מושג פיצקי, בכמה בעיות יהושע נתקל בחייו.
פיצקי: נו, אז מה הייתה הבעיה? מהר, נו, אני במתח, נו!
יובל: שנייה, שנייה. על פי החוק הטורקי, אסור היה ליהודים בעלי אזרחות בחוץ לארץ לרכוש קרקעות בארץ. רבים מהיהודים בארץ ישראל שמרו על אזרחותם הרוסית. אבל חנקין דיבר עם מי שצריך, והצליח, יחד עם אדם בשם אהרון אייזנברג, לרכוש עשרת אלפים דונם.
[תיפוף]
דונם הוא שטח אדמה של מאה מטרים על עשרה מטרים. אם כל צעד שלכם הוא חצי מטר, אז הולכים שישים צעדים, פונים עוד שישים צעדים, פונים עוד שישים צעדים, וסוגרים את הריבוע שלנו עם שישים צעדים נוספים. וזה רק דונם אחד. מגרש כדורגל, למשל, הוא בגודל של שבעה דונם וחצי.
יהושע ואולגה חנקין, יחד עם אהרון אייזנברג, קנו עשרת אלפים דונם, שזה בערך 1,330 מגרשי כדורגל. יהושע שילם הרבה מאוד כסף עבור האדמה, ולא ידע אם יצליח למכור אותה. היו כאלה שלעגו לו ואמרו: "למה קנית אדמה על דעת עצמך? למי תמכור אותה? אתה משוגע לגמרי". היו אחרים שכעסו, הוא קנה אדמה בעצמו ולא התייעץ עמם, מפני שהם ראו את עצמם מנהיגי היישוב הקטן.
יהושע ידע שאם לא יצליח למכור את האדמה ליהודים, כנראה יפסיד את כל כספו. זה היה הימור גדול מאוד.
פיצקי: יש לי הרגשה שהוא קצת משוגע, היהושע הזה. קונה אדמה ככה בלי לדעת מי יקנה אותה ממנו.
יובל: נכון, הוא באמת היה נועז.
פיצקי: נועז וקצת משוגע. מה אולגה אמרה?
יובל: אולגה עודדה אותו. היא תמכה בו והציעה לקיים מסיבה על השטח החדש שנרכש.
המשפחה שלה קצת חששה מכל העניין, והציעה לזוג למכור את האדמה לנוצרים גרמנים. אבל אולגה הכריזה שלא תסכים למכור את האדמה לזרים בעד שום הון שבעולם! היא הייתה מאוד נחרצת.
בפורים 1890, יהודים רבים הגיעו לראות את שטח האדמה החדשה שנרכשה. הדבר התפרסם, וזמן קצר לאחר מכן, ארגון בשם "מנוחה ונחלה" של יהודי פולין החליט לרכוש שטח נכבד מידי חנקין.
זמן קצר לאחר מכן קמה המושבה רחובות על אותן אדמות. גבולות המושבה סומנו, שורטטה מפה, והיה צריך להשיג אישור מאת השכנים הערבים שהם מסכימים שהגבולות שסומנו נכונים. חנקין ביקר אצלם והצליח להשיג את חתימתם.
[תיפוף בדרבוקות]
יהושע המשיך לתור את הארץ ולחפש עוד שטחי אדמה לרכישה. אולגה נשארה ביפו והמשיכה לעבוד בסביבה. [תרנגול קורא] שמה יצא לפניה כמיילדת מקצועית. היא רכבה על חמור בין אוהלי הבדואים ביפו ובסביבה, ובידה שוט מעור להגנה עצמית. [הצלפת שוט] אולגה יילדה את נשות הערבים העשירים במקצועיות רבה, והם חיבבו אותה מאוד.
אחד מעשירי חיפה היה אדם בשם סלים ח'ורי. לסאלים נולדו שבע בנות ברצף, וכשהרתה אשתו בפעם השמינית, הוא דרש שאולגה תהיה המיילדת. לשמחתו הרבה, נולד לו בן זכר. [בכי של תינוק]
מיד לאחר הלידה, בשנת 1891, נפגש יהושע חנקין עם סלים ח'ורי [קטע שיר בערבית ומחיאות כפיים] הוא שכנע אותו למכור לו 30 אלף דונם של אדמת ביצות, בין הרי השומרון לים התיכון. [ציוץ ציפורים] על האדמות הללו הקימו מתיישבים את המושבה חדרה. המושבה הייתה בתחילה מקבץ של סוכות קטנות על גבעה שוממה, מוקפת בשבטים ערבים, שחלקם התפרנסו משוד. המתיישבים סבלו מקדחת נוראית. חלקם מתו ורבים עזבו. אך עם השנים, חדרה צמחה והתפתחה. בין המתיישבים הראשונים היו גם בני משפחתם של אולגה ויהושע.
רכישת אדמות חדרה הייתה רכישת האדמות הגדולה ביותר שנעשתה בארץ ישראל באותן שנים: 30 אלף דונם, שווים לבערך 4,000 מגרשי כדורגל.
בשנת 1891 עמד חנקין לרכוש שטח אדמה עצום בעמק יזרעאל, של כ-150 אלף דונם. אבל אחרי שהכל סוכם, ברגע האחרון, הטורקים נבהלו מגל העלייה היהודית, ואסרו לבצע את העסקה. חנקין הרגיש שהיה כל כך קרוב, אבל נאלץ לוותר.
[מוזיקת רקע]
עברו כמה שנים, ובשנת 1909 הצליח חנקין לרכוש שטח קטן יותר, של כעשרת אלפים דונם בעמק יזרעאל. העמק הוזנח במשך השנים, והיה מלא ביצות, יערות שנעקרו, וכל מה שצמח נאכל על ידי כבשים ועיזים [פעיית כבשים]. יתושי המלריה היכו בכל, ובעמק נותרו רק כמה כפרים ערביים קטנים ועלובים. ולמרות זאת, חנקין האמין שיבוא יום ועמק יזרעאל יתמלא ביישובים ויפרח.
כדי שהבעלות על האדמות תיכנס לתוקף, היה על בעלי האדמות לחרוש אותה לאור יום. זה היה החוק. אבל השכנים הערבים לא רצו לאפשר ליהודים לחרוש את האדמה. הם חששו שהיום הם חורשים את האדמה כאן ואולי מחר ישתלטו גם על השטח שלהם.
חנקין נפגש עם חברי אגודת "השומר", אגודה חדשה של שומרים יהודים אמיצים. הם עזרו לשמור ובעצמם גם לחרוש את האדמה. ערביי האזור אכן הגיעו למקום כדי להפריע, אולם משראו את חברי "השומר" החמושים, עזבו ולא שבו.
על שטח האדמה שנרכש עמד כפר ערבי בשם אל-פולה, שתושביו סירבו להתפנות. חנקין נפגש עמם והציע פיצוי כספי לכל מי שיסכים לעזוב, אולם הם סירבו. הטורקים טענו שהכפר נמצא ליד מסילת רכבת שמובילה לערים מכה ומדינה, ערים קדושות למוסלמים, ולכן אסור ליהודים להתיישב שם.
[סופת גשמים]
חנקין רכב לצד ארתור רופין לביירות. רופין היה מנהל המשרד הארצישראלי, משרד מטעם התנועה הציונית שרכש אדמות וניהל את פעילות ההתיישבות בארץ ישראל. השניים רכבו בסערה של ממש, רוח חזקה וגשם מצליף! לאחר שני ימי רכיבה הם הגיעו לביירות. במשך שבועיים ניסו לשכנע את המושל לחתום על איגרת עבורם, אך ללא הצלחה.
חנקין פנה אל ידידים בקושטא שעזרו להסדיר את הנושא, וכך נרכשה האדמה שעליה הוקם היישוב מרחביה. תושבי אל-פולה קיבלו פיצויים והתפנו.
[מוזיקת רקע]
בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, וכל מי שנחשב למנהיג ציוני גורש מארץ ישראל. גם חנקין גורש ואולגה בחרה לנסוע עמו לטורקיה. השניים נשארו שם לאורך תקופת המלחמה, וחיו בדירה אחת עם בני משפחה אחרים שגורשו. הם שבו לארץ כעבור ארבע שנים, בשנת 1918.
[מוזיקת רקע]
בינתיים הבריטים כבשו את ארץ ישראל, ועכשיו היה קל יותר לרכוש אדמות. יהושע המשיך היכן שהפסיק.
בשנת 1920 יהושע גילה כי אדמות עמק יזרעאל עומדות להימכר לערבי נוצרי מחיפה, נסיף ביי. יהושע נפגש בחיפה עם נסיף ביי, והם הגיעו להסכם שיעביר לו את הזכויות בחוזה. חנקין הצליח לרכוש למעלה מ-50 אלף דונם מאדמות העמק, אך בקופת הקרן הקיימת לישראל לא היה מספיק כסף, וחנקין נאלץ לשנות את תנאי התשלום, ובסופו של דבר, בשנת 1920, נרכשה אדמת עמק יזרעאל ועברה לידיים יהודיות. על האדמה הזאת הוקמו היישובים נהלל, כפר יחזקאל, תל יוסף, עין חרוד וגבע.
עמק יזרעאל הפך מביצה שוממה ומסוכנת לעמק פורח ולבית לאלפי מתיישבים יהודים.
חנקין המשיך לרכוש אדמות, ובשנת 1924 רכש 65 אלף דונם באזור שבין חיפה לעכו, אזור שנקרא עמק זבולון. בשנת 1926 רכשה הקרן הקיימת 4,000 דונם בדרום הכנרת בעזרתו של חנקין. כמה שנים אחר כך, חנקין רכש עוד 3,000 דונם בעמק בית שאן.
חנקין המשיך לחפש אדמות לרכישה בארץ ישראל, והוא שם את עינו על שטח אדמה גדול במרכז הארץ. השטח נקרא ואדי חווארת, על שמו של שבט בדואי שישב באזור. השטח אמנם היה מלא ביצות, דיונות וכמה שבטים בדואים, אבל חנקין ראה בדמיונו אלפי משפחות מקימות ישובים חקלאיים מצליחים.
אבל הייתה בעיה.
פיצקי: ברור שהייתה בעיה, הוא לא ראה את השטח!
יובל: למה?
פיצקי: למה? לפני רגע אמרת "הוא שם את עינו על השטח", אז הוא שם את העין שלו. ככה הוא הוציא, הוא שם, הוא לא ראה כלום.
יובל: לא, לא, פיצקי. כשאנחנו אומרים "לשים עין", אנחנו מתכוונים לתשומת לב. למעשה, לשים עין זה כמו לשים לב. למשל, "שים עין על הילד". אנחנו לא נשים את העין שלנו על הילד, זה יהיה לא נעים, גם לנו, גם לילד, אלא נשגיח עליו. כשמישהו שם ליבו אל משהו, הוא מפנה אליו תשומת לב, כאילו הוא צופה בו כל הזמן.
פיצקי: יובל, תראה, היום חילקו בגן את כל האותיות בעברית. הנה, יש לי פה את כל האותיות. הנה האות עין, אתה רואה איזה יופי? עכשיו, אני שם לך אותה על הראש. הנה, יובל, שמתי עליך עין. [צוחק]
יובל: נו, פיצקי, באמת, אתה מקשיב לי?
פיצקי: אני מנסה, אבל אתה מדבר יותר מדי.
יובל: טוב, אז רק תדע שזה ביטוי מהתנ"ך. יוסף, בנם של יעקב ורחל, מבקש להשגיח על בנימין אחיו: "הורדֻהו אלי ואשימה עיני עליו".
פיצקי: מה? ביטוי בן 3,600 שנים בערך. וואו-וואה-וואי-וואה. אז תגיד, יובל, חנקין שם עין על השטח, אבל אמרת קודם שהקופה הייתה ריקה. מאיפה הוא ישיג כסף לרכישת שטח עצום כזה?
יובל: תשמע מה קרה. משנת 1901 קם גוף בשם "הקרן הקיימת לישראל", או בקיצור, קק"ל. מטרתו הייתה איסוף כספים לשם רכישת אדמות בארץ ישראל.
פיצקי: אה, זה עם הקופסה הכחולה ושולחן קק"ל והיערות.
יובל: בדיוק. אז נציג הקק"ל, מנחם אוסישקין, נסע בשנת 1927 לקנדה. הוא הלהיב אותם והם תרמו סכום כסף עצום כדי לאפשר את רכישת האדמות. אבל הכל היה תלוי אם חנקין יצליח לשכנע את בעלי האדמות למכור לו אותן.
פיצקי: איזה מתח! יו יו!
יובל: בשובו חזרה, כתב אוסישקין ליהושע חנקין: "ובכן, אני את שלי גמרתי, ועכשיו העניין שלך להוציא את העניין אל הפועל". אוסישקין חשש שאם חנקין לא יצליח לרכוש את האדמות שעליהן התחייב, יהודים לא ירצו לתרום יותר, כי הם ירגישו שעובדים עליהם. אוסישקין המשיך וכתב כי אם חנקין ייכשל, התוצאות יהיו איומות - אולי כל קרן קיימת תפסיק לפעול ואיתה כל הרעיון של גאולת ארץ ישראל.
על כתפיו של חנקין הוטלה משימה בעלת חשיבות גדולה מאוד. חנקין הכיר את ואדי חווארת, לימים עמק חפר, וגם את בעלי האדמות. הוא הרבה לבקר באוהליהם וידע שיש חילוקי דעות בין אלו שהאדמה הייתה שייכת להם. חנקין מונה כסוג של בורר, ועזר לערבים למכור את האדמות. הוא כמובן גם קנה אותן עבור קרן קיימת לישראל.
בשנת 1929, בקונגרס הציוני שהתכנס בציריך שבשוויץ, הודיע אוסישקין כי עשרות אלפי דונם מאדמות העמק נרכשו כמתנה מיהודי קנדה.
[מוזיקת רקע]
חנקין רכש עוד ועוד אדמות באזור כפר סבא, גבעות שיך אברק, כיום בית שערים, אדמות בנגב, בעמק הירדן, בשפלה, אדמות רבות בשרון, שעליהן קמו רעננה והוד השרון, עתלית, פרדס חנה, כרכור, אדמות סביב תל אביב, חיפה ועוד ועוד.
חנקין רכש כ-750 אלף דונם מאדמת ארץ ישראל ועזר ברכישת מאות אלפי דונמים נוספים. הוא פעל בשליחותם של כל הארגונים שקמו לעזור למתיישבים בארץ ישראל.
בחמישים שנות פעילותו, היה חנקין לרוכש הקרקעות הגדול ביותר בארץ ישראל. מכל הקרקעות שנרכשו, הוא רכש בעצמו בערך חצי. הוא זכה לכינוי "גואל האדמות", ואין ספק שאולגה הייתה חלק בלתי נפרד ממפעלו העצום.
פיצקי: מה, מה, מה? הוא רכש אדמות או בנה מפעל?
יובל: מה?
פיצקי: אמרת "מפעלו העצום". אז גם היה לו מפעל?
יובל: פיצקי, האמת שמפעל זה מקום שמייצרים בו סחורות, אבל זה גם פעילות ענפה מאוד, או משהו גדול שאדם עושה. בישראל נוהגים לחלק פרס על מפעל חיים - פעילות חשובה שאדם עשה כל ימי חייו.
פיצקי: אה, עכשיו הבנתי [אות מוזיקלי]. תמיד תהיתי מה מייצרים במפעל חיים.
[מוזיקת רקע]
יובל: יהושע חנקין הצליח בעבודתו מפני שלא התעסק בשום דבר חוץ מרכישת אדמות. חבריו ומכריו כתבו עליו שבתוכו בערה אש וחוכמה גדולה.
הזוג חנקין התגורר במקומות רבים בארץ, ולקראת סוף חייהם בנו בית מול הים בגבעת אולגה, ובית נוסף הצופה למעיין חרוד, אך הם לא זכו לגור בו. אולגה כבר הייתה בת למעלה משמונים, ובשנת 1942 הלכה לעולמה. יהושע בנה אחוזת קבר ליד אותו בית שצופה על מעיין חרוד, ואולגה נקברה בו.
[מוזיקת רקע, פריטה על גיטרה]
יהושע חנקין התאבל עמוקות על אולגה, שהייתה לו אישה, ידידה ושותפה. במשך עשרות שנים השניים תכננו ופעלו יחדיו כדי לגאול את אדמות ארץ ישראל. לאחר מותה, פעם בשנה, היה יהושע עולה לקברה בליווי ילדי עמק יזרעאל.
שלוש שנים לאחר פטירתה של אולגה, בשנת 1945, הלך יהושע חנקין לעולמו. הוא נקבר לצד אולגה אהובתו על מורדות הגלבוע. כיום אחוזתם משקיפה על גן לאומי מעיין חרוד, שהוא גן לאומי שממש כיף לבקר בו ולהשתכשך בבריכות המים הקרירים. [צלילי נחל זורם]
על שמו של חנקין קרוי המושב כפר יהושע. על שם אולגה, גבעת אולגה שבחדרה, וגם גנים ורחובות רבים ברחבי הארץ.
יהושע ואולגה חנקין היו זוג מיוחד, שלא אהב לבלוט אלא לעשות את עבודתם בשקט, באמונה גדולה ובאהבה. הם אהבו את ארץ ישראל, את העם היהודי, וגם זה את זו. בזכותם לרבים מכם יש בית בישראל.
[שר שירת ראפ, על רקע השיר "גנגנם-סטייל" של הראפר סיי]:
"קם לי בבוקר ולא מסתרק,
לובש איזה בגד ולא מתפנק.
אמא אומרת 'מה פה קרה? תראה במראה איך אתה נראה'.
אני אומר לאמא 'אני גואל אדמות. את ישראל צריך עוד לבנות'.
הופה חנקין סטייל, הופה חנקין סטייל, הופה חנקין סטייל."
[מוזיקת סיום]
מחקר, כתיבה, קריינות ואוהב להתלבש חנקין סטייל - יובל מלחי.
עריכת לשון ורכבה על חמור עם שוט מעור - דינה בר מנחם.
עיצוב פסקול, מיקס וייבוש ביצות - רוני קלדרון.
הפקה, ואנשים שלא היו מוכנים לתת לי לרכב על חמור בגשם לביירות - טל ניסן ורני שחר.
אני יובל מלחי, היסטוריה לילדים וילדות.
רגע, לפני שאתם הולכים…
פיצקי: לאן הם הולכים?
יובל: לא, התכוונתי שהם מסיימים לשמוע את הפרק.
פיצקי: נו, אז מהר, מהר, תבקש מהם לדרג אותנו בספוטיפיי ובאפל, וגם לכתוב משהו קצר אם הם אהבו את הפודקאסט.
יובל: כן, זה בדיוק מה שאני רוצה.
פיצקי: ותגיד להם שיש לנו קבוצת טלגרם בשם "היסטוריה לילדים", ואנחנו מודיעים שם הודעות חשובות.
יובל: פיצקי, תן לי רגע.
פיצקי: וכמובן שאתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של "היסטוריה לילדים" בכל יישומוני ההסכתים, וגם ביישומון של "כאן".
יובל: אבל עמדתי להגיד את זה.
פיצקי: נתראה בפרק הבא, להתראות.
יובל: להתראות.
פיצקי: עשית את זה ממש טוב יובל, את הלהתראות הזה, זה היה מושלם.
יובל: תודה, ממש תודה פיצקי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント