היסטוריה לילדים - לאה גולדברג

היא למדה עברית רק בנעוריה ולמרות זאת הפכה לאחת הנשים החשובות ביותר בתולדות הספרות העברית. חייה היו קשים ולא פשוטים אבל אפילו אתם מכירים בעל פה שירים וסיפורים שלה. תתכוננו להתאהב בלאה גולדברג.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/08/2020.

קריינית: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה שנשארת ברקע]

קריין: "היסטוריה לילדים", עם יובל מלחי.

לאה גולדברג.

"כָּל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים

חוֹלֶמֶת אֲנִי עַל כּוֹבַע-קְסָמִים.

כּוֹבַע קָטָן, מְקֻשַּׁט נוֹצָה,

הָעוֹשֶׂה כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה.

אֶחְבֹּשׁ אוֹתוֹ וְאֹמַר, לְמָשָׁל:

"כּוֹבַע, עֲשֵׂה שֶׁאֲנִי אֶגְדַּל!"

וְהִנֵּה מִיָּד הִנְנִי עוֹלָה,

וְגוּפִי מִתְמַתֵּחַ וַאֲנִי גְּדוֹלָה,

וְאֵין כָּמוֹנִי בְּכָל הָעוֹלָם:

כּי אֲנִי גְּדוֹלָה וּגְבוֹהָה מִכֻּלָּם.

וְהַכֹּל מִסְתַּכְּלִים בְּיִרְאָה וְכָבוֹד,

כִּי הֲרֵי אֲנִי גְּדוֹלָה עַד מְאוֹד."

את השיר היפה הזה כתבה לאה גולדברג, שכתבה גם על הברווזים של הסבתא של אפרים, מדוע הילד צחק בחלום? מה עושות האיילות בלילות, ועוד.

את השם לאה גולדברג, אתם בוודאי מכירים. על שמה נקראו רחובות ובתי-ספר רבים בישראל.

הילדה לאה נולדה במזרח אירופה, הרחק מארץ ישראל. אז כיצד התחילה לכתוב שירים וסיפורים בעברית?

הפעם אספר לכם על אחת הנשים החשובות ביותר בספרות העברית: [מוזיקת רקע שקטה] לאה גולדברג.

לאה גולדברג נולדה לפני יותר מ-100 שנה, בשנת 1911, והייתה בת יחידה להוריה. היא נולדה וגדלה בתקופה סוערת של מהפכה ומלחמה - מלחמת העולם הראשונה. משפחתה נאלצה לנדוד ממקום למקום בזמן המלחמה. במהלך המלחמה גם נולד אחיה, אולם הוא מת בטרם מלאה לו שנה. בעת נדודי המשפחה נאלצו לאה ואמה להישאר לבדן, ואילו אבי המשפחה נסע לעבוד בערים אחרות. לאה חיפשה משהו להיאחז בו, דבר שיהיה קבוע ויציב. באותן שנים למדה לקרוא ולכתוב וכך גילתה את עולם הספרות והשירה. המילה הכתובה סיפקה לה משענת יציבה בסערת החיים.

[מוזיקה נפסקת]

כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה ביקשו לאה והוריה לחזור לביתם בעיר קובנה שבליטא. בדרכם הביתה נעצר האב והושם במעצר. במעצר התעללו בו השוטרים, ומששוחרר כבר לא היה אותו אדם. הוא לא יכול היה לעבוד עוד, ונשלח לבית-מרגוע לתשושי נפש.

לאה הקדישה את מלוא זמנה ללימודים בבית-הספר למסחר בגימנסיה העברית. כלומר, בית-הספר התיכון בקובנה שבליטא. אמה פרנסה את שתיהן. לאה למדה במחזור הראשון בגימנסיה, שבו כל השיעורים נלמדו בעברית.

[מוזיקת רקע עליזה]

לאה הייתה תלמידה חרוצה, וחצי שנה אחרי שהחלה ללמוד כבר שלטה בשפה העברית. היא קראה שירים וסיפורים מאת גדולי הכותבים בעברית, בהם חיים נחמן ביאליק ויוסף חיים ברנר. הדור החדש של כותבי העברית הותיר בה רושם עז.

לאה אהבה מאוד את קובנה ואת הנהרות הרבים, את העצים ואת הנוף הירוק, אבל המורים בגימנסיה נטעו בתלמידים רצון עז לעלות דווקא לארץ ישראל.

מורה: [במבטא רוסי] תלמידים! [מוזיקה נפסקת בחדות] ראו את הנהרות הרבים, [מוזיקה מתחדשת] אילו עצים יפים, העלים צבעוניים, הכל יפה כאן בקובנה. אוי קובנה, קובנה. קובנה, קובנה, קובנה. ועכשיו, קישטה! קישטה! עלו לארץ ישראל, מיד! תעלו כולם, הופ!

[מוזיקה נפסקת]

אבל לאה עדיין לא הייתה מוכנה לעלות לארץ ישראל. היא קיבלה מלגה ללימודים בברלין שבגרמניה. מלגה היא מענק של כסף שנותנים לתלמידים כדי שיוכלו להתרכז בלימודים ולא ייאלצו לעבוד לפרנסתם באותו זמן.

בשנת 1930, משהגיעה לאה לברלין, כתבה: [מוזיקת רקע שקטה] "הנה, כבר חודש ימים שאני בברלין. זאת אומרת, אני יצאתי מקובנה, זאת אומרת, אין כבר השעמום האפור, אפשר לנשום בקלות. קלות. כמה שנים התפללתי למעט קלות, מעט שמחה פשוטה. לימים שאפשר יהיה לחייך בהם בלי סיבה. והנה, באו ימים כאלה. באו."

[מוזיקה מסתיימת]

לאה אהבה את ברלין. היא למדה ביום, ובלילות בילתה בריקודים. היא אף העידה על עצמה שהיא רקדנית לא רעה.

מאז ומעולם חלמה לאה גולדברג להיות סופרת ומשוררת, והעברית נהייתה משאת נפשה - השאיפה והחלום שלה. אף על פי שהיא למדה שפות אירופיות רבות וכתבה בהן, את השירה שלה כתבה אך ורק בעברית. הכתיבה עזרה ללאה להתמודד עם המכאובים הרבים שהיו לה בילדותה ובנעוריה.

[מנגינת הפתיחה של השיר "ימים לבנים" ברקע]

בשנת 1932 פורסם שיר פרי עטה שמתאר את הרוגע שחשה בזמן לימודיה בגרמניה.

[מקריא]

"יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.

שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.

חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה.

גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר"

אבל יש עוד בית בשיר, והוא מספר על תינוק שאמו נרדמה והוא נאלץ לזמזם לעצמו שיר ערש.

[מקריא]

'לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו.

וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ מתפייס, מוותר ונרגע

כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר-עַרְשׂוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,

עֵת הָאֵם הַלֵּאָה פסקה מזמר, נרדמה'

[קטע מהשיר בביצוע שלמה יידוב]

'לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו.

וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ מתפייס, מוותר ונרגע'

[השיר ממשיך להישמע ברקע ונמוג בהדרגה]

אבל למרבה הצער, לאה לא הייתה לאם. כבר בצעירותה סבלה מכאבי ראש, התקפי בכי ודיכאון. היא הופנתה לרופאים, אך הם לא מצאו את הבעיה. לאה החליטה שאסור לה להביא ילדים לעולם, ושעליה להתרכז בכתיבת שירה.

בשנת 1932 עברה לאה גולדברג לעיר בון שבמערב גרמניה. היא המשיכה בלימודיה והייתה לאחת הנשים הראשונות בתקופתה שקיבלו תואר דוקטור. אבל, בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת עלתה לשלטון בגרמניה המפלגה הנאצית. הנאצים החלו לחוקק חוקים נגד יהודים, ועד מהרה מאות אלפי יהודים, ובהם גם דוקטור לאה גולדברג, נאלצו לנוס ולמצוא לעצמם בית חדש.

[מוזיקת רקע]

בשנת 1935 החליטה לאה גולדברג סוף-סוף לעלות לארץ ישראל. בארץ ישראל הייתה עיר אחת שדמתה לערים האירופיות שגולדברג הכירה, תל אביב. חיו בה כמאה אלף יהודים שהיוו מרכז כלכלי של היישוב היהודי הצעיר, ואף חשוב מכך, תל אביב נודעה כעיר העברית הראשונה, והייתה למרכז של התרבות העברית המתחדשת. חיים נחמן ביאליק בחר בה למקום מושבו בערוב ימיו, והמשורר אברהם שלונסקי הנהיג בה את חבורת הסופרים והמשוררים "יחדיו", שחוללה מהפכה ביצירה העברית.

[מוזיקה מתגברת ונפסקת]

עם בואה לתל אביב השתכנה גולדברג ברחוב ארנון 15 בתל אביב, לא רחוק משפת הים התיכון. מעת לעת הייתה מעיפה מבט מערבה, אל מעבר לים, ונזכרת בילדותה ובחיי הנעורים שהשאירה באירופה.

[מוזיקת רקע]

בספר שיריה שהוציא שלונסקי הופיע השיר "אילנות", שבו תיארה את רגשותיה באמצעות דימויים מעולם הטבע:

"אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת -

כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם

אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,

אִתְכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,

וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים."

[מוזיקה נפסקת]

זמן קצר אחריה, עלתה לארץ גם אמה של לאה גולדברג, וגרה איתה באותה דירה ברחוב ארנון.

בשנת 1943 כבר ידעו רבים על המתרחש באירופה, ועל האסון ליהודים. [מוזיקת רקע שקטה ודרמטית] לאה חשה כי למרות כל הרוע, על האדם להיאחז בדברים הפשוטים ולהמשיך לחפש אהבה. היא כתבה:

[מקריא]

"אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט

הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.

וּבְיֹשֶר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת

כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם".

[קטע מהשיר "האמנם", בביצוע שלומי סרנגה]

"הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם

וּמַחֲשׂוֹף…"

[השיר ממשיך להישמע ברקע ונמוג בהדרגה]

לאה המשיכה לכתוב בלי הרף, שירים וסיפורים פרי עטה, ביקורת תרבות שפורסמה בעיתונות, וגם תרגמה מחזות תיאטרון. במשך השבוע לימדה עברית בבית-ספר לבנות וגם הרצתה על ספרות לפני קהל. בימי שבת היה לגולדברג פנאי להיפגש עם חבריה לחבורת "יחדיו" ולנהל איתם ויכוחים ספרותיים. תל אביב התמלאה באותה תקופה בבתי-קפה אופנתיים שישבו בהם אנשי התרבות הגבוהה. כשהייתה מצטרפת אל החבורה בקפה "כסית", המשורר נתן אלתרמן היה קורא לה בשם החיבה לייקה. בתל אביב הרגישה שמצאה את חוג החברים שחיפשה, סופרים ומשוררים עבריים.

לפרנסתה כתבה גולדברג גם פרסומת לחברת "שמן".

[מוזיקת רקע] [מקריא בפאתוס] "עקרת הבית איננה דואגת, מה קל הבישול אם בבית יש מגד. הבעל יטעם ויתמה על הטיב. זה שמן של 'שמן', מיד הכרתיו." [מוזיקה מסתיימת]

גולדברג הרצתה בכל רחבי הארץ, ולעיתים, מחמת השעה, מכיוון שהיה מאוחר, נשארה ללון במקומות מרוחקים. באחת הפעמים לנה בקיבוץ אפיקים. לבה נצבט כשראתה ילדים שאולצו להיפרד מהוריהם וללכת לישון בבית הילדים של הקיבוץ, שישנו בו רק הילדים, מה שנקרא אז "לינה משותפת". בעקבות החוויה הזאת היא כתבה:

[מוזיקת רקע מתוך "ערב מול הגלעד"]

[מקריא]

"הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים

כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים

זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה

בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים".

בדים הם הענפים של העץ. וכך נמשך השיר:

[מקריא]

"אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד

טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד

כִּבְשָׂה פּוֹעָה בּוֹכָה בַּדִּיר -

זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם

יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם

וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ -

וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

[בית מהשיר בביצוע חבורת "זהו זה"]

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם

יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם

וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ -

וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם."

[השיר ממשיך להישמע ברקע ונמוג בהדרגה]

כשהייתי ילד גדלתי בקיבוץ בדרום הארץ ולנתי בלינה משותפת. ההורים שלי סיפרו לי עד כמה הפרידות מהם היו קשות לי, והשיר הזה מרגש אותי מאוד.

לאה גולדברג נהגה לשבת ב"קפה פילץ", כדי לפגוש את המשורר אברהם בן יצחק, משורר שלא היה חלק מהחבורה הקבועה שלה. גם אברהם בן יצחק היה אדם מופנם. ביומנה כתבה את מה שחשה כלפיו [מוזיקת רקע] - אהבה גדולה שלא הייתה כלל אהבה. ובאמת, אברהם אהב לשוחח עם לאה, שיחה שלא הייתה כלל אהבה, אך היא התאהבה בו אהבה גדולה. זו הייתה אהבה חד-צדדית שנמשכה 13 שנה, ולבסוף לא התממשה.

גולדברג כתבה על האהבה הנכזבת.

[מוזיקת הפתיחה של השיר "ולא היה בינינו אלא זהר"]

[מקריא]

'וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר

ענן שֶׁל הַשְׁכָּמָה בִּרְחוֹב כַּפְרִי

וְלִבְלוּבוֹ שֶׁל גַּן בְּטֶרֶם פְּרִי

בְּלֹבֶן תִּפְרַחְתּוֹ יְפַת הַתֹּאַר.

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר'

[קטע מהשיר בביצוע צילה דגן]

"וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר

זֹהַר עָנָו שֶׁל הַשְׁכָּמָה בִּרְחוֹב כַּפְרִי…"

[השיר נשאר ברקע ונמוג בהדרגה]

לאה לא מצאה אהבה גם אחר-כך. אמנם היא מצאה לעצמה חוג חברים, אך לא הצליחה למצוא בן-זוג. היא מעולם לא התחתנה ולא הקימה משפחה. על תחושות האכזבה וההחמצה האלה כתבה לאה גולדברג בשיר "זה מכבר". היא מספרת שאין לה תקווה לאהבה ושכל יום הוא בדיוק אותו דבר.

[מקריא] [ברקע קטע מ"זה מכבר" בביצוע אושיק לוי]

"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם.

וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה.

הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.

וּבְכֵן מַה?

עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה?"

[השיר מתגבר]

"הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.

וּבְכֵן מַה?

עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה…"

[השיר ממשיך להישמע ברקע ונמוג בהדרגה]

אף על פי שלא הקימה משפחה ולא היו לה ילדים משלה, היא כתבה הרבה דווקא לילדים. למשל, אחד מספרי הילדים שכתבה נקרא "ידידַי מרחוב ארנון", ובו היא מדמיינת שהיא ילדה אחת מחבורת ילדים שגרים ברחוב ארנון. היא לימדה ילדים לקבל את האחר בסיפור "דירה להשכיר", ואף סיפרה להם על ילדים מרחבי העולם, כמו אלה-קרי מלפלנד ונוריקו-סאן מיפן.

השיר הראשון שלה לילדים היה "הדוב הצהוב" ומסופר בו על ילד שובב במיוחד.

[מוזיקת רקע]

[מקריא]

"מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר שָׁכַח

אֶת הַשֵּׂכֶל בַּמִּטְבָּח,

וּבִמְקוֹם הַהַגָּדָה

אֶת כְּרֵסוֹ מִלֵּא גְּלִידָה?

זֶה הַדֹּב הַצָּהֹב

בֶּן הַפִּיל אֲחִי הַקּוֹף.

וְאוּלַי זֶה לֹא הַדֹּב

כִּי הַדֹּב הוּא יֶלֶד טוֹב,

וְאוּלַי זֶה אַךְ וְרַק

בֶּן דּוֹדִי וּשְׁמוֹ יִצְחָק?

כַּמּוּבָן, כַּמּוּבָן,

זֶה יִצְחָק, שׁוֹבָב קָטָן!"

[מוזיקה נפסקת]

אתם מכירים בוודאי רבות מיצירותיה האחרות של לאה: "איה פלוטו", "מדוע הילד צחק בחלום", "כובע קסמים" וכמובן השיר "פזמון ליקינתון".

[השיר "פזמון ליקינתון" בביצוע ליאורה יצחק]

'לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה

בַּפְּרָחִים אֲשֶׁר הֵנֵצּוּ בַּגִּנָּה,

בצידי הַיָּקִינְתּוֹן בְּגַנֵּנוּ הַקָּטֹן

לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה…'

[השיר ממשיך להישמע ברקע ונמוג בהדרגה]

והייתה דמות משעשעת נוספת שגולדברג כתבה אודותיה בעיתון "דבר לילדים": "מר גוזמאי הבדאי". גוזמה היא תיאור של מעשים מוגזמים ולעיתים בלתי אפשריים. אדם שמספר גוזמאות נקרא גוזמאי. בדאי הוא אדם הבודה דברים או ממציא אותם. הנה אחד הסיפורים של מר גוזמאי הבדאי.

[מוזיקת פסנתר עליזה]

[מקריא]

'הָעֻבְדָּה הִיא מְעַנְיָנֶת:

אֵיךְ נִכְנַסְתִּי לַצִנְצֶנֶת,

אֵיךְ נִכְנַסְתִּי, וְכָעֵת:

אֵיךְ הִצְלַחְתִּי גַם לָצֵאת?

בַּתְּחִלָּה, אֲנִי יוֹדֵעַ,

בְּיָדִי הָיָה מַטְבֵּעַ,

הוּא נָפַל מִתּוֹךְ הַיָּד

לְבַקְבּוּק שֶׁל לִימוֹנַד.

אָז עַל הַמַּטְבֵּעַ חַסְתִּי

לַצִּנְצֶנֶת חִישׁ נִכְנַסְתִּי

כַּאֲמוֹדָאִי בַּיָּם

לְהוֹצִיא אוֹתוֹ מִשָּׁם

בְּעוֹדִי עוֹמֵד בַּמַּיִם,

אֱלֹהִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם! –

מִישֶׁהוּ עָבַר וסתם

הַבַּקְבּוּק בִּפְקָק סתם.

"עֵסֶק בִּישׁ הוּא!" כָּךְ חָשַׁבְתִּי

וּבְכָל כֹּחִי נָשַׁפְתִּי,

שְׁתֵּי שָׁעוֹת נָשַׁפְתִּי כָּךְ

עַד שֶׁהַבַּקְבּוּק נִפְתַח.

אָז אֶת מַטְבְּעִי מָצָאתִי

וּמִן הַבַּקְבּוּק יָצָאתִי,

וְהַכֹּל נִגְמַר בְּטוֹב,

רַק הַגְרוּשׁ הָיָה רָטב.'

מר גוזמאי הבדאי, נו באמת, נו באמת, מר גוזמאי, סיפורים יש לך. באמת!

[מוזיקה מסתיימת]

אחת היצירות היפות של גולדברג היא תרגום שלה לסיפור שנכתב ברוסית. אנחנו מכירים אותו היום בשם "המפוזר מכפר אז"ר" [מוזיקת רקע] שנתנה לו גולדברג בשלב מאוחר יחסית של פרסומו.

אבל כשהתפרסם בפעם הראשונה בשבועון "דבר לילדים", קראה לו "המפוזר מהור ההר", ואחר-כך, "אלעזר המפוזר".

[מקריא]

'אִישׁ אֶחָד הָיָה בָּעִיר,

כָּל תִּינוֹק אוֹתוֹ הִכִּיר:

זֶה הָאִישׁ הַמְּפֻזָּר,

הַמְּפֻזָּר מִכְּפַר אֲזָ"ר.

קָם בַּבֹּקֶר הַמְּפֻזָּר

וְיוֹשֵׁב עַל הַמִּטָּה,

וְשׁוֹאֵל: "יָשַנְתִּי כְּבָר,

אוֹ שָׁכַבְתִּי זֶה עַתָּה?

זֶה שֶׁבַּחַלּוֹן זוֹרֵחַ –

שְׁמוֹ הוּא שֶׁמֶשׁ או יָרֵחַ?

עֵת לָקוּם אוֹ עֵת לִישֹׁן?

לֹא כָּתוּב עַל הַשָּׁעוֹן!

וַהֲרֵי בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ,

וְעַכְשָׁו אֲנִי נִזְכָּר:

הַשָּׁעָה הָיְתָה כָּבָר אֶמֶשׁ

תֵּשַׁע, אָז הַיּוֹם – מָחָר!

אוֹי לִי, אִם עַכְשָׁו מָחָר –

כי אִחַרְתִּי כָּל דָּבָר!"

הִנֵּה כָּךְ הוּא הַמְּפֻזָּר,

הַמְּפֻזָּר מִכְּפָר אֲזָ"ר.

כַּאֲשֶׁר דּוחֲפִים אוֹתוֹ

הוּא אומֵר: “סְלִיחָה”.

כְּשֶׁבַּבֹּקֶר פּוֹגְשִׁים אוֹתוֹ

הוּא אוֹמֵר: “לֵיל מְנוּחָה”.

“לִבְריאות!” הוּא אוֹמֵר

כְּשֶׁנִּכְנַס אוֹרֵחַ,

וּלְאִישׁ מִתְעַטֵּשׁ

הוּא אוֹמֵר: “חַג שָׂמֵחַ”.

הִנֵּה כָּךְ הוּא הַמְּפֻזָּר,

הַמְּפֻזָּר מִכְּפָר אֲזָ"ר.'

[מוזיקה מסתיימת]

לאחר קום המדינה הוצעה ללאה גולדברג משרה באוניברסיטה העברית בירושלים. היא עברה לגור בירושלים עם אמה. 20 שנה הייתה מרצה באוניברסיטה, ואף הועלתה לדרגת פרופסור. היא הרבתה לנסוע לאוניברסיטאות בעולם, ללמד וללמוד.

[פתיחת השיר "משירי ארץ אהבתי" בביצוע חוה אלברשטיין]

כיום אנחנו מכירים את הסיפורים שמאחורי שיריה של גולדברג, אך יש גם סיפורים שנותרו עלומים, חידות, עד היום. אחד מהשירים האלה הוא השיר "משירי ארץ אהבתי", שבו מספרת גולדברג על ארץ ענייה שבה למלכה אין בית ולמלך אין כתר.

[מקריא, על רקע השירה של חוה אלברשטיין]

'מְכוֹרָה שֶׁלִּי, אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה –

למלך אֵין בַּיִת, למלכה אֵין כֶּתֶר.

וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בַּשָׁנָה,

וסגריר וגשמים כָּל הַיֶּתֶר.'

[השיר ממשיך להישמע ברקע]

מצד אחד, בארץ ישראל, שלכאורה ארץ אהבתה של גולדברג, לא יורד גשם כל השנה, אבל בליטא דווקא כן. מצד שני, בהמשך השיר היא מתארת חורבן ומקום מיוחד שעליו היא מספרת לכל העולם, וזה דווקא מתאים למה שחשה כלפי ארץ ישראל.

[מקריא] [השיר ממשיך להישמע ברקע]

"וְעַל-כֵּן אֵלֵךְ לְכָל רְחוֹב וּפִנָה,

לְכָל שׁוּק וְחָצֵר וְסִמְטָה וְגִנָּה,

מֵחֻרְבַּן חוֹמוֹתַיִךְ כָּל אֵבֶן קְטַנָּה

אֲלַקֵּט וְאֶשְׁמוֹר לְמַזְכֶּרֶת.

וּמֵעִיר לְעִיר, מִמְּדִינָה לִמְּדִינָה

אָנוּדָה עִם שִׁיר וְתֵבַת נְגִינָה,

לְתַנּוֹת דַּלּוּתֵךְ הַזּוֹהֶרֶת."

"חורבן חומותייך" - אולי השיר מדבר בכל זאת על ארץ ישראל. עד היום אין יודעים אם השיר מתאר מקום מסוים או מספר על חיי האהבה שלה. הוא נותר כחידה.

[השירה מתגברת]

"אַךְ שִׁבְעָה יָמִים הַנֵּרוֹת בְּרוּכִים

וְשִׁבְעָה יָמִים שֻׁלְחָנוֹת עֲרוּכִים

וְשִׁבְעָה יָמִים הַלְּבָבוֹת פְּתוּחִים…"

[השיר ממשיך להישמע ברקע ונמוג בהדרגה]

למרות המפעל הספרותי האדיר שלה, ואף על פי ששמה היה מוכר לציבור הרחב, זכתה לאה גולדברג להכרה חלקית בלבד בימי חייה.

בסוף ימיה העיבה עליה התחושה שדור חדש של משוררים שקם במדינת ישראל לא העריך את שירתה. היא פנתה לציור וציירה את מה שכבר היה לה קשה לכתוב במילים. היא הספיקה לצייר אלפי ציורים ורישומים.

מרשימה לאה גולדברג, נכון? גם דוקטור, גם ציירת. אישה כל-כך מוכשרת!

בשנת 1970 מתה לאה גולדברג. היא הייתה בת 59.

באותה שנה, לאחר מותה, הוחלט להעניק לה את "פרס ישראל לספרות יפה", הפרס היוקרתי ביותר המוענק לסופרים ומשוררים בישראל. צילה, אמה של לאה גולדברג, קיבלה את הפרס בשמה. אמה הייתה כל-כך גאה בבתה, שהיא ביקשה שאחרי מותה יכתבו על מצבתה "אם המשוררת לאה גולדברג".

[מוזיקת רקע]

בשנים שלאחר מותה התגלו מחדש יצירותיה של לאה גולדברג. את שיריה הלחינו ושרו טובי המוזיקאים בישראל. היא נהייתה משוררת אהודה ומפורסמת. בשנים האחרונות נקראו על שמה בתי-ספר רבים, ואפילו אחת התחנות של הרכבת הקלה בירושלים. היום לאה גולדברג נמצאת כמעט בכל מקום.

בקשו מההורים שיוציאו מהארנק ויראו לכם שטר של 100 שקלים חדשים. מי האישה שמביטה בכם מתוך השטר? נכון, מאה גולדברג, א… סליחה, לאה גולדברג.

לסיום אספר לכם כי מילות השיר האהוב עליי ביותר של לאה גולדברג תלויות אצלי בבית על הקיר בתוך מסגרת. השיר נקרא "משירי סוף הדרך" ובו לאה גולדברג מבקשת שכל יום יהיה אחר, כמו מתנה.

[ברקע מתחילה להישמע מנגינת הפתיחה של "משירי סוף הדרך" בביצוע שם טוב לוי]

[מקריא]

'לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יהא יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יהא עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל'

אני מאחל גם לכם שבכל יום תהיה לכם הרפתקה חדשה; שתלמדו בכל יום משהו חדש ושתמיד תזכרו שהיופי טמון בדברים הפשוטים.

[קטע מתוך "שירי סוף הדרך" בביצוע שם טוב לוי]

"לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ…"

[השיר נמוג]

[מוזיקת סיום]

בעמק יפה בין כרמים ושדות עומד מגדל בן חמש קומות. ומי גר במגדל?

בקומה הראשונה גר תומר שלוש. כל היום הוא חוקר וכותב, עד שאפילו הראש שלו כואב.

בקומה השנייה גר יובל מלחי, שחוקר ועורך ובוחר שירים, חושב על בדיחות מצחיקות ובסוף מקריין המון שטויות.

בקומה השלישית יש פעמון ושם גרה עורכת הלשון, דוקטור סמדר כהן שמה. היא עורכת את כל הפרקים, מתקנת ומתקנת ואף פעם לא מתלוננת.

בקומה הרביעית גרה רחל רפאלי. היא עורכת את הפרק, מוסיפה מוזיקה, אפקטים, ומתקנת, עד שאפילו לאה גולדברג הייתה מתלוננת.

בקומה החמישית גר מר עכבר, אך לפני שבוע ארז חפציו ונסע. במקומו נכנסו לדירה שני מפיקים ראשיים שדואגים לכל הפרטים הגדולים והקטנים. אז במקום שראשי יהיה סחרחר, תודה לאל שיש את איל שינדלר ורני שחר. [במלרע]

[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

ילדים והורים יקרים, אם אתם אוהבים את ההסכת "היסטוריה לילדים", נשמח שתעזרו לנו. דרגו אותנו בכל חנויות האפליקציות, ברשימת הפודקסטים של אפל, בספוטיפיי ובכל מקום שאתם יכולים לדרג אותנו.

רוצים לדבר איתנו? כנסו לקבוצת הטלגרם שלנו, "היסטוריה לילדים". רשמו לנו מה חשבתם, העירו לנו הערות, שלחו לנו הצעות לפרקים ותוכלו להתעדכן בפרקים חדשים ובאירועים קרובים.

תודה רבה.