אלפרד נובל נולד בשבדיה, גדל ברוסיה, למד בצרפת ובארצות הברית והיה לאחד האנשים המפורסמים בעולם בזכות המצאת הדינמיט. הוא חשב שההמצאה שלו תעזור בכל מיני דרכים עד שמדינות החלו להשתמש בהמצאה שלו לרעה. אז הוא המציא פרס. רוצים לדעת מה הקשר בין דינמיט לפרס נובל? הגעתם למקום הנכון.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/09/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.
יובל: אלפרד נובל.
היי, שלום ילדים, שלום ילדות. תגידו, קרה לכם שניסיתם לעזור אבל זה לא הצליח? הו, רגע, רגע, נשארו עדיין כלים על השולחן. אני אפנה את הכוסות כדי לעזור לאמא. [קול של כוס נשברת] אוי, נשברה כוס. [קול של צלחת נשברת] אוי, הצלחת נפלה לי. [קול של סכו"ם נופל על הרצפה] אוי, כל הסכו"ם המלוכלך התפזר. אוי, [קול מרוחק של מישהי כועסת] האוכל נשפך על הרצפה. אמא קצת כועסת. אוף, רק ניסיתי לעזור.
[קול של קהל מריע בבוז]
פיצקי: יובל, ככה מתחילים פרק?
יובל: אה, שלום פיצקי.
פיצקי: אז היום מדברים על מישהו ששבר כוס?
יובל: לא.
פיצקי: אה, אז מישהו שרצה לעזור לאמא שלו?
יובל: לא.
פיצקי: נו טוב, אז בלבלת אותי. אני אמור להכיר אותו?
יובל: דווקא כן. היום אני רוצה לספר לך על ממציא הדינמיט והאיש שעל שמו קרוי אחד הפרסים החשובים בעולם - פרס נובל.
פיצקי: יש! כמה זמן חיכיתי לסיפור על זה, על משה נובל.
יובל: אה, לא, לא קראו לו משה.
פיצקי: אה, נכון, נכון, יורם נובל.
יובל: לא, מה פתאום. קראו לו אלפרד.
פיצקי: אה, אלפרד. לא, אז אני לא מכיר את הסיפור הזה בכלל בכלל בכלל. אה, ספר, ספר!
[מוזיקת רקע]
יובל: אלפרד נובל נולד בעיר הבירה של שוודיה, שטוקהולם, העיר הגדולה והמרכזית במדינה. העיר נוסדה לפני למעלה מ- 700 שנה ושיגשגה ממכרות ברזל שנמצאו באזור. בעיר יש נמל גדול לחופי הים הבלטי, שסביבו שוכנות מדינות מזרח אירופה. אנשי שטוקהולם פיתחו קשרים מסחריים עם ערי האזור, וכבר משנת 1700 העיר הפכה למרכז חשוב. ספינות הגיעו אליה, פרקו והעמיסו סחורות, ושוודיה הפכה למרכז חשוב, ואפילו למעצמה אירופאית.
שוודיה היא אחת משלוש מדינות סקנדינביה, יחד עם דנמרק ונורווגיה. היא עצומה בגודלה, ולמעשה, היא החמישית בגודל שטחה באירופה, אחרי רוסיה, אוקראינה, צרפת וספרד. בשוודיה מתגוררים קצת יותר מ-10 מיליון תושבים, שזה כמעט כמו בישראל, אך שטחה גדול מישראל פי 20!
שוודיה היא המדינה בעלת תקופת ה-אין מלחמה הארוכה ביותר, 210 שנים. הפעם האחרונה בה השתתפה במלחמה הייתה בשנת 1814, כחלק מהמלחמות הנפוליאוניות, שהוביל קיסר צרפת, נפוליאון בונפרטה.
אז זהו, למדנו קצת על שוודיה, ועכשיו לאלפרד.
[מוזיקת רקע מתחלפת לנגינת פסנתר]
אלפרד נובל היה הילד השלישי למשפחת נובל. הוא נולד ב-21 באוקטובר 1833. אביו, עמנואל, היה ממציא ומהנדס, ואמו גידלה שמונה ילדים ודאגה למשק הבית, שאז זה היה עבודה נונסטופ, מהבוקר עד הערב.
משפחת נובל הייתה משפחה ענייה. אב המשפחה חיפש עבודה, ולעיתים נסע לערים רחוקות. אמו של אלפרד, אנדרייט, פתחה חנות קטנה לממכר חלב וירקות, וכך המשפחה הצליחה לשרוד. בקושי.
אלפרד אהב להסתכל על אביו עובד. הוא אהב לראות כיצד מזיזים סלעים כדי לבנות גשרים חדשים שאביו תכנן. לעתים, פוצצו את הסלעים בעזרת כמויות גדולות של אבק שריפה [קול פיצוץ חלש]. אולם חומר הנפץ הזה היה חלש, לעיתים לא יעיל ולעיתים לא צפוי.
עמנואל אהב שבנו אלפרד מתעניין בעבודה שלו, והוא לימד את אלפרד כל מיני דברים כבר מגיל צעיר.
[מוזיקת רקע]
אבל העסקים של אביו נקלעו לצרות, והוא נאלץ לחפש עבודה במקום אחר. הוא עבר לעיר סנט פטרבורג שברוסיה ופתח מפעל קטן לייצור מכונות וחומרי נפץ.
נובל האב הצליח לשכנע את הצאר הרוסי ואת הגנרלים שלו לפתח מוקשים ימיים, כדי למנוע מציים זרים, ספינות של ציים זרים, להתקרב לעיר. אם ספינה נוגעת במוקש ימי, מופעל מנגנון שגורם לפיצוץ והספינה יכולה לטבוע. הרוסים אהבו את הרעיון, רכשו מוקשים ימיים ותחמושת נוספת מעמנואל נובל. המפעל הצליח, ועמנואל העביר את משפחתו משוודיה לרוסיה. העסקים פרחו, והוריו שלחו את אלפרד למורים פרטיים, שלימדו אותו כימיה, אנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית. אלפרד היה תלמיד טוב והצליח בלימודים. הוא גם אהב לכתוב שירים.
פיצקי: מה? הוא אהב לכתוב שירים? גם אני אוהב לכתוב שירים.
יובל: כן פיצקי, אבל מדובר על פעם, אתה יודע, לא על עכשיו.
פיצקי: תן לי רגע לנסות.
יובל: לא, פיצקי, זה לא מתאים. עכשיו אנחנו באמצע על אלפרד נובל. רוצים לדעת הילדים מה…
פיצקי: לשנייה אחת, בבקשה. הנה, אוקיי, תודה.
[מוזיקה מלווה את פיצקי מקריא את השיר]
"כל היום אני לומד שפות.
כבר התבלבלתי בין רוסית לגרמנית וגם אנגלית וצרפתית.
דבר אחד אני יודע בסבבה,
אני רוצה להיות כמו אבא.
רוצה לעשות ניסויים ולפוצץ כל מיני דברים.
אני לא רוצה להיות בזום.
אני רוצה בום-קבום, בום-קבום, בום-קבום!"
אה, כזה שיר הוא בטח כתב.
יובל: לא, פיצקי, פיצקי, באמת, זה לא… מה, מה אתה עושה? מה? בחייך… קצת רצינות, פיצקי.
אביו של אלפרד לא אהב את העובדה שבנו כתב שירים. הוא רצה שאלפרד יתרכז רק בלימודי כימיה. ולכן, בשנת 1850, שלח את בנו בן ה-17 לפריז, כדי להמשיך בלימודי הכימיה עם הפרופסור האיטלקי אסקניו סובררו.
סובררו גילה תרכובת בשם ניטרוגליצרין, מין נוזל שמנוני שמתפוצץ בקלות. סובררו חשש מאוד מהחומר הזה, מפני שהוא היה בלתי צפוי. ולעיתים, כשניטרוגליצרין נחשף לחום או ללחץ, הוא פשוט מתפוצץ [קול של פיצוץ חזק]. סובררו לא רצה לספר על החומר לאיש, ושמר אותו בסוד במשך זמן רב. הוא חשש מאוד שהחומר יגיע לידיים הלא נכונות.
אלפרד נובל הצעיר הוקסם מהחומר החדש. הוא חשב על אביו שמייצר חומרי נפץ, וחשב לעצמו, שאם יצליח להבין את החומר של סובררו, אולי יוכל להמציא חומר יעיל, שיעזור לעסק של אביו.
שנה מאוחר יותר, בשנת 1851, הפליג אלפרד לארצות הברית. שם הוא עבד ולמד, וכבר כמהנדס צעיר הוא חשב על כל מיני פטנטים. למשל: מד למדידת גז, דרך חדשה להכין אבק שריפה לאקדחים. והמוח שלו לא הפסיק לחשוב על דרכים לייעל את מה שנמצא מול העיניים.
אתם יודעים, המצאה היא בעצם לראות את מה שכולם רואים, אבל לחשוב מחשבה שאף אחד לא חשב לפניך, וליישם אותה.
[מוזיקת רקע]
בינתיים, המפעל של משפחת נובל ייצר כלי נשק, אך העסקים לא תמיד היו יציבים, כמו הניטרוגליצרין. ובשלב מסוים [יובל מצחקק קלות], המפעל עבר לידיו של לודוויג נובל, הבן השני.
לאחר עשרים שנה ברוסיה, המשפחה חזרה לשוודיה, ופתחה מפעל חדש לייצור כלי נשק וחומרי נפץ.
אלפרד נובל הקדיש את זמנו ללימוד של חומרי נפץ. איך להפוך אותם יעילים יותר, חזקים יותר ובטוחים יותר. הוא המשיך ללמוד את חומר הניטרוגליצרין, וייצר עבורו נפץ, המסוגל להפעיל את חומר הנפץ מרחוק [קול של פיצוץ חזק והרס]. אבל החומר היה מסוכן.
בשנת 1864, ניטרוגליצרין התפוצץ במפעל המשפחתי, וחמישה אנשים נהרגו, בהם אחיו של אלפרד, אמיל. אלפרד איבד את רישיונו לעסוק בפיתוח חומר נפץ לזמן מה, והשוודים אסרו להתנסות בניטרוגליצרין בעיר שטוקהולם. אלפרד היה בהלם מהתאונה הנוראית. אבל הוא חשב לעצמו שבדיוק בגלל זה, הוא מנסה לפתח דרך יעילה ובטוחה להשתמש בחומרי נפץ. הוא החליט להמשיך ולנסות.
אלפרד הקים חברה בשם "Nitroglycerin AB" והחל לערוך ניסויים במקום מבודד ורחוק. הוא ערך ניסויים ועוד ניסויים ועוד, ועוד, ועוד, עד שבשנת 1867 הוא גילה את שחיפש.
פיצקי: מה? הוא גילה את שמיכי?
יובל: מה?
פיצקי: נו, אני כמה שעות כבר מחפש את שמיכי שלי. אתה יודע, השמיכה הקטנה הזאת, שלפעמים אני מסתובב איתה.
יובל: אה, כן. לא, לא. הוא לא, הוא לא גילה את שמיכי.
פיצקי: אבל, אבל אמרת שהוא חיפש וחיפש, והוא ערך ניסויים, ניסויים, ואז הוא מצא. אז אני גם מחפש, מחפש וגם עורך ניסויים, ולא מוצא.
יובל: אה, באמת? אבל אתה מחפש שמיכה. איזה ניסויים אתה עורך?
פיצקי: אני למשל מחליט להיכנס באמצע שידור של פודקאסט ולהגיד ליובל מלחי, "יובל מלחי, ראית את השמיכי שלי?" ואז אני בודק אם הוא ראה או לא ראה. זה ניסוי מצוין.
יובל: אה. אה, זה היה ניסוי עכשיו? הבנתי. נו, והניסוי הצליח?
פיצקי: נכשל. לא ראית את שמיכי. טוב, אני הולך להמשיך לחפש, להתראות.
[אות מוזיקלי]
יובל: נובל גילה שאם מערבבים מינרל בשם דיאטומיט עם ניטרוגליצרין, הנוזל הופך למוצק, ליציב ולהרבה פחות מסוכן [קול של פיצוץ חלש]. נובל ייצר גלילים בעלי פתיל שניתן היה להצית. [קול של שריפת פתיל]. כאשר הפתיל הגיע לגליל, הוא הפעיל נפץ שגרם לפיצוץ ו… [קול פיצוץ חזק]
פיצקי: בום קבום!
יובל: [מגחך] נכון, נכון מאוד.
נובל רצה לקרוא להמצאה שלו "אבקת הפיצוץ של נובל". אך לבסוף, מהשם דיאטומיט החליט על דינמיט. ביוונית עתיקה "דינמיס" הוא כוח. והגלילים נקראו מקלות דינמיט. בטח ראיתם כאלה בסדרות אנימציה. המקל המתפוצץ.
[מוזיקת רקע]
כדי להצליח לפוצץ את מוטות הדינמיט, נובל גם המציא נפץ, או כובע פיצוץ, שניתן להצית על ידי הדלקת פתיל. ההמצאה שלו שינתה ממש בין לילה את עולם הבנייה. במקום להכות עם מקושים על סלע במשך ימים ארוכים מאוד, ניתן היה פשוט לפוצץ אותו. וכך עלות העבודה ירדה פלאים.
אלפרד נובל היה גאה בהמצאה שלו. עתה בני אדם יוכלו לסלול רכבות בקלות, לחפור מנהרה או תעלה, להוריד חלק מההר, לפנות סלע בנהר. הכל אפשר בעזרת דינמיט. אם באמצע הדרך עומד סלע, אפשר לקדוח בו חורים, להכניס כמה מקלות דינמיט ו… להתראות סלע. [קול של פיצוץ חזק]
נובל היה גאה בהמצאה שלו, שמעתה תעזור לבני האדם בעבודות הבנייה, בסלילת דרכים ובהקמת יישובים. נובל רשם פטנט על הדינמיט, ובאמת הדינמיט החל להיות בשימוש בכריית מכרות, בניית מסילות רכבת לרכבות ועוד. חברות רבות בכל רחבי העולם רכשו דינמיט מאלפרד נובל, והוא פתח עוד ועוד מפעלים.
קריין בפרסומת: "סלע עצום זה כלום.
סלע של הר, שום דבר.
מכשול במכרה? זה לא יקרה.
רוצים להסיט את הנהר? זה כבר לא יקר.
מעכשיו, אדון, גברת? לא טעיתַ, לא טעיתְ.
הכל נהיה פשוט. עם מקלות הדינמיט של נובל".
יובל: אלפרד נובל המשיך לפתח את הדינמיט, והמציא חומר בשם ג'ליגנייט, הידוע גם בשם "ג'לטין מתפוצץ". חומר הנפץ הזה נראה כמו ג'לי, והוא היה חזק ובטוח יותר מהדינמיט.
ההמצאות של נובל שינו את העולם, ובשנת 1884 הוא נבחר כחבר באקדמיה המלכותית השוודית למדעים ואף קיבל את התואר דוקטור לשם כבוד. העסקים שלו פרחו, והוא הפך לאדם עשיר מאוד.
פיצקי: טוב, עד כאן לסיפור היום. היה מאוד נחמד. יובל, להתראות, אני הולך.
יובל: מה, פיצקי, לאן אתה הולך? מה קרה?
פיצקי: מה קרה? הבטחת סיפור על מישהו שרצה לעשות משהו אחד, אבל יצא משהו אחר.
יובל: נו?
פיצקי: נו, נו. אז נובל, הוא גילה איך לייצב את חומר הנפץ, שעזר לאדם. ממכרות, נהרות, סכרים, יערות. שום דבר כבר לא עמד מול האדם. אבל בהתחלה אמרת מישהו שרצה משהו אחד ויצא הפוך.
יובל: כן. האמת? בדיוק הגעתי לזה.
פיצקי: אה, זה עכשיו? אה, סליחה. תמשיך, תמשיך.
[מוזיקת רקע]
יובל: נובל המשיך לפתח מפעלים שונים. המפעלים גדלו, ועד מהרה היו ברשותו יותר מ-90 מפעלים ביותר מ-20 מדינות.
פיצקי: נו? אז, אז זה ההפוך?
יובל: לא, פיצקי, רגע, עוד לא הגעתי, עוד לא הגעתי.
פיקי: אה, ובטח תגיד לי "סבלנות, פיצקי, סבלנות". טוב, אני ממתין. עוד לא אבדה תקוותנו.
יובל: יופי, פיצקי.
[מוזיקת רקע]
נובל התגורר בעיקר בפריז, אבל הרבה לבקר במפעלים שלו שהיו במדינות שונות. הוא היה נוסע לפגישות במעבדות שונות, ולעיתים היה נכנס לאחת המעבדות, ומנסה בעצמו למצוא דרך יעילה יותר לעשות שימוש בכימיה עבור העולם.
עד לסוף חייו הוא רשם 355 פטנטים על שמו, רובם מתחום הכימיה והנשק, או בעברית פשוטה, פיצוצים. הגדוּלה של אלפרד נובל הייתה בחיבור. חיבור יכולותיו המדעיות ויכולת יצירתיות כממציא. כשנובל ראה משהו לא יעיל, הוא מיד חשב, איך אני יכול לייעל את המוצר או את התהליך? איך אני יכול להמציא משהו שיעזור לאנשים? וגם היו לו חושים עסקיים, והוא הצליח מאוד בעסקיו. רבות מהחברות שהוא הקים עדיין קיימות ברחבי העולם.
אלפרד התגורר שנים רבות בגרמניה ואחר כך בפריז, שבצרפת. בשנת 1891 נפוצה שמועה שנובל מכר חומרי נפץ לאיטליה, בניגוד לרצון הצרפתים. נובל ארז את חפציו, ועבר לוילה גדולה מול הים התיכון בסן-רמו שבאיטליה.
כפי שאולי אתם כבר מנחשים, החומר המיוחד הזה, ניטרוגליצרין, שהפך למקלות דינמיט ואחר כך לחומרים אחרים, עזר באמת, עזר מאוד. היה אפשר לפוצץ דרכים דרך ההר, לכתוש סלעים, לעשות המון דברים, אבל צבאות שונים החלו לעשות בחומר נפץ הזה גם שימוש צבאי. ופתאום מקל דינמיט היה יכול גם לעזור למי שבונה רכבת, אבל גם להרוג הרבה אנשים, כשמשתמשים בו בצבא. לא לכך התכוון אלפרד נובל, אבל עתה ההמצאה שלו כבר לא הייתה בידו. אנשים עשו שימוש בהמצאה, כפי שהם ראו לנכון, ונובל לא כל כך אהב את זה…
ישנו סיפור לא מאומת, שפעם בטעות עיתון צרפתי התבקש לפרסם מודעת אבל לאחיו של נובל, אבל העיתון התבלבל וכתב את מודעת האבל לאלפרד. העיתון הוסיף וכתב במודעת האבל כי "סוחר המוות הלך לעולמו". אין באמת מקור לאותו סיפור, ומודעת האבל מעולם לא נמצאה. ככה שזה סיפור.
נובל היה אדם עסוק מאוד, הוא מעולם לא התחתן ולא הביא ילדים לעולם. בשלב כלשהו, הוא היה זקוק למישהי שתנהל את משק ביתו ותהיה לו למזכירה. הוא פרסם מודע בעיתון וקיבל לעבודה אישה אוסטרית בשם ברטה קינסקי. היא עבדה אצלו זמן קצר, לפני שחזרה לאוסטריה, להתחתן עם בחיר ליבה. אבל השניים נשארו חברים והמשיכו להתכתב.
ברטה כתבה לאלפרד שהיא חוששת מאוד ממרוץ החימוש העולמי, שכל מדינה תאסוף ותקנה עוד נשק ועוד נשק ועוד נשק. היא כתבה ספר בשם "הנח את נשקך", ספר מתח שמסביר בצורה סיפורית על מלחמות ומדוע יש למנוע אותן. כתיבתה השפיעה רבות על נובל. הוא החל לחשוש שמורשתו תהיה של אדם שתרם למלחמות והרס, הפוך ממה שבאמת התכוון.
אלפרד נובל הלך לעולמו בעשרה בדצמבר 1896, בגיל 63. כשנפתחה צוואתו, רבים הופתעו. אלפרד נובל רצה להועיל לעולם.
[מוזיקת רקע ענוגה ושקטה]
הוא ידע שחומר הנפץ שהוא המציא שימש לא רק לבניית מסילות רכבת, אלא גם צבאות רבים במלחמות ובקרבות. הוא הבין שהדינמיט היה דבר מעולה, אבל גם… גרוע. אלפרד רצה להשאיר חותם חיובי, והורה שהונו הגדול ישמש לחלוקת חמישה פרסים בינלאומיים: בפיזיקה, כימיה, פיזיולוגיה או רפואה, ספרות ופרס לשלום.
לגבי הפרס האחרון, שלום, כתב נובל בצוואתו כי הפרס יינתן לאדם אשר עשה את המירב או את העבודה הטובה ביותר לאחווה בין האומות, לביעור או הפחתת כוח החימוש, וכן לקיום וקידום כינוסי שלום.
שני מהנדסים צעירים דאגו לממש את צוואתו במהירות, והקימו את "קרן נובל", כדי לדאוג למילוי צוואתו של אלפרד. בני משפחה רבים טענו לחוסר צדק, ומדינות שונות אף פתחו בחקירה כדי לברר אם צוואתו אכן נכונה. ולבסוף הסתבר שהצוואה הייתה כשרה, ומשנת 1901 [מוזיקת רקע רשמית] מוענקים פרסי נובל, בכל שנה, לאנשים או לארגונים, עבור תרומה יוצאת דופן לחברה האנושית.
הפרס כולל מדליית זהב ומענק כספי בגובה של עשרה מיליון קרונות שוודיות, כמעט מיליון דולר. הפרסים מחולקים בטקס מרשים ב-10 בדצמבר כל שנה, יום מותו של אלפרד נובל. על פי הוראותיו של נובל, ועדת פרס נובל יושבת בשטוקהולם שבשוודיה, ומעניקה פרסים בתחומי המדע והספרות. פרס נובל לשלום מוענק בנורבגיה, מטעם ועדה הנבחרת בידי הפרלמנט הנורבגי.
[סיום מוזיקת רקע]
בשנת 1969 נוסף פרס על שם אלפרד נובל, בכלכלה, מטעם הבנק של שוודיה. עד היום יש ויכוחים האם זה פרס נובל, או פרס על שמו של אלפרד נובל. ככה זה העולם, אנשים צריכים לפעמים להתווכח.
רק אדם חי יכול לזכות בפרס. ולעיתים, הפרסים מוענקים עשרות שנים לאחר ההמצאה או התגלית, כך שאפשר לבחון עד כמה גדולה הייתה השפעתם.
עד היום פרסי נובל נחשבים לפרסים החשובים ביותר שמוענקים לאדם על עבודתו ותרומתו לחברה האנושית. כרבע מכלל זוכי פרס נובל הם יהודים או ממוצא יהודי. זה נתון פשוט מדהים.
אלפרד נובל ניסה לתרום למדע ולאנושות, והוא אכן תרם, אבל המצאתו יצאה מידיו והפכה למה שהפכה. לא תמיד יש לנו שליטה על דברים שאנחנו ממציאים. המצאה שתורמת רבות לאנושות יכולה להתברר שנים אחר כך כהמצאה בעייתית מאוד. ועל זה נאמר, "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות". אנחנו רוצים לעזור, אבל למעשה גורמים נזק.
ועדיין, פרסי הנובל הם באמת דבר יוצא דופן. בכל שנה אנו מצדיעים לטובי הכימאים, הפיזיקאים, הממציאים, הסופרים ואנשים שפעלו למען שלום עולמי. ילדים רבים שומעים על זוכי פרס נובל ואף שואפים להיות כמותם.
נראה שבסופו של דבר, אלפרד נובל הצליח להציל את שמו.
אתם יודעים, יש כיום הרבה המצאות שאנחנו לא יודעים אם הן טובות או רעות. קחו למשל בינה מלאכותית. היום אפשר לכתוב מילים, להיכנס לאתר ו… הופ, המילים שלכם הופכות לשיר.
הנה דוגמא לשיר קצר שכתבתי על אלפרד נובל. שימו לב!
[שיר בסגנון אלקטרוני]
"זה סיפור על איש שהמציא דינמיט.
הוא רצה לעזור לעולם להחליט, שזה טוב לבנות פסי רכבת, בימים,
וזה טוב לפוצץ סלעים עצומים.
כולם התלהבו מההמצאה החדשה, והחלו לפרוץ תעלות ביבשה.
הנה עוד נהר, הנה סכר נהדר. הדינמיט הזה ממש ממש עזר.
אבל חלק מהאנשים התחילו לרמות ועשו בו שימוש בקרבות ומלחמות.
אלפרד התעצב ודפק על השולחן, הוא החליט לתת את כספו לעולם.
בצוואה שלו ביקש להעניק פרסים למצטיינים, ועד היום כל שנה הם נבחרים.
זה הסיפור של פרס הנובל ובא לציון גואל.
כולם התלהבו מההמצאה החדשה, והחלו לפרוץ תעלות ביבשה.
הנה עוד נהר, הנה סכר נהדר. הדינמיט הזה ממש ממש עזר.
כולם התלהבו מההמצאה החדשה, והחלו לפרוץ תעלות ביבשה.
הנה עוד נהר, נהר, הנה סכר נהדר. הדינמיט הזה ממש ממש עזר.
אבל חלק מהאנשים התחילו לרמות, ועשו בו שימוש בקרבות ומלחמות.
אלפרד התעצב ודפק על השולחן, הוא החליט לתת את כספו לעולם.
הוא החליט לתת.
בצוואה שלו ביקש להעניק פרסים למצטיינים.
ועד היום כל שנה הם מלחמות ומלחמות.
התעצב ודפק על השולחן. הוא החליט לתת את כספו לעולם.
בצוואה שלו ביקש להעניק פרסים למצטיינים, ועד היום כל שנה הם נבחרים.
זה הסיפור של פרס הנובל ובא לציון גואל.
או-או-או-או."
יובל: אז מה אתם אומרים? זאת המצאה טובה או לא? אולי גם וגם, כמו הדינמיט?
נשמח לשמוע מה חשבתם בקבוצה שלנו, "היסטוריה לילדים", בטלגרם.
[מוזיקת רקע]
פיצקי: אל תשאל, מצאתי את שמיכי! אוי, איזה מזל, איזה מזל!
יובל: אה, יופי, יופי. איפה היא הייתה?
פיצקי: ליד הדינמיט שלי.
יובל: מה? דינמיט? יש לך דינמיט?! זה נורא מסוכן!
פיצקי: לא, לא. יש לי דוב שאני קורא לו דינמיט.
יובל: אה, נרגעתי. [קול אנחה]
[מוזיקת סיום]
מחקר, כתיבה, קריינות ואבקת פיצוץ [קול פיצוץ חלש] - יובל מלחי.
עריכת לשון ופרס נובל על עריכת לשון [קול מחיאות כפיים] - דינה בר-מנחם.
עיצוב פסקול, מיקס, ומעדיף ג'לי לא מתפוצץ [קול בעבוע] - רוני קלדרון.
הפקה, ואוכלים ניטרוגליצרין לארוחת בוקר [קול לעיסה] לא באמת - תומר מיכלזון, ליהיא צדוק ורני שחר.
אני יובל מלחי. "היסטוריה לילדים וילדות".
רגע לפני שאתם הולכים…
פיצקי: לאן הם הולכים?
יובל: לא, התכוונתי שהם מסיימים לשמוע את הפרק.
פיצקי: נו, אז מהר, מהר, תבקש מהם לדרג אותנו בספוטיפיי ובאפל, וגם לכתוב משהו קצר אם הם אהבו את הפודקאסט.
יובל: כן, זה בדיוק מה שאני רוצה.
פיצקי: ותגיד להם שיש לנו קבוצת טלגרם בשם "היסטוריה לילדים" ואנחנו מודיעים שם הודעות חשובות.
יובל: פיצקי, תן לי רגע.
פיצקי: וכמובן שאתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של "היסטוריה לילדים" בכל יישומוני ההסכתים וגם ביישומון של "כאן".
יובל: אבל עמדתי להגיד את זה.
פיצקי: נתראה בפרק הבא, להתראות.
יובל: להתראות.
פיצקי: עשית את זה ממש טוב יובל, את ה'להתראות' הזה. זה היה מושלם.
יובל: תודה, ממש תודה, פיצקי. [מחויך]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments