היסטוריה לילדים - ההיסטוריה של הגלידה, הארטיק והפיצה

פרק טעים במיוחד על ההיסטוריה של הגלידה והפיצה. איך זה קשור לפוקצ'ה, מאיפה השם פיצה מרגריטה וגם כל מיני ירקות מגיעים לאולפן ומנסים להפריע לנו...

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/02/2020.

קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת רקע]

"היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

יובל: ההיסטוריה של הפיצה, הגלידה והקרטיב.

שלום ילדים. היום תשמעו פרק טעים במיוחד. הפעם לא אספר לכם על מדענית פורצת דרך, וגם לא על מגלה ארצות מהולל. הפעם אני רוצה לספר לכם על ההיסטוריה של האוכל. כן, כן. מה, רק לאנשים מגיע שנספר עליהם? גם למאכלים מגיע.

מובן שלא נוכל לספר על כל המאכלים בעולם, ולכן בחרתי לנו רק כמה, שאני אוהב במיוחד. האזנה טעימה [בוינג]. האזנה עם ריבה [קוקו]. האזנה עם גבינה [פוינג]. אה, האזנה… [מצקצק בלשון בחוסר סבלנות] האזנה נעימה.

גזר: [קול עמוק] מה קורה גבר?

יובל: מי… מי אתה? אני מקליט בדיוק את ההסכת פה, אם אתה יכול לצאת…

גזר: אני גזר.

יובל: אה, שלום.

גזר: 'תה מספר עליי, נכון?

יובל: לא, אני יותר בקטע של גלידה ופיצה.

גזר: בוא, בוא הנה. בוא אני אראה לך מה זה, בוא.

יובל: היי, גזר, עזוב אותי. אחח, גזר, תחוס עליי. טוב, גזר, אני אשאיר לכבודך שיר, בסדר? הנה. שיר מהיר על גזר, גזר… אה, יש לי, יש לי. [שר] אין לי גזר, אבא תקנה לי. אין לי גזר, אבא תקנה לי. אין לי גזר, [בקול חנוק] אבא תקנה לי. אני שר… עזוב אותי, גזר, נו באמת. [נושם לרווחה] ההא. גזר, הנה, אני מספר עליך. אם אתה רק נשאר בחדר המתנה, אני מספר עליך, ברור. הנה, 'סתכל: הגזר מקורו באפגניסטן ובפרס. הוא גדל תוך שלושה עד ארבעה חודשים… הלך המשוגע הזה? בוא'נה, קצת גזור הגזר הזה, לא? פיווו.

[מוזיקת רקע]

כשאנחנו רוצים להשיג היום מזון, אתם יודעים, אוכל, אנחנו רק צריכים לגשת למקרר במטבח. לכל היותר, אנחנו הולכים למכולת השכונתית, לצרכניה, או נוסעים למרכל, אתם יודעים, לסופרמרקט. סופרמרקט קטן נקרא 'מיני-מרקט', או בעברית, מרכולית.

אתם הולכים לפעמים למרכול?

אולי נראה לכם שזה מה שתמיד עשו, אבל זה מצב די חדש. עד לפני כמאה שנה, לא היו מרכולים. למעשה, משחר האנושות, אנשים עבדו קשה מאוד לגדל את המזון שיאכלו. היו תקופות רבות שלא היה בהן מזון לאנשים, והם נאלצו להסתפק במועט מאוד. למשל, בחסה.

[דלת נפתחת]

חסה: מישהו אמר חסה? [קול צפצפני]

יובל: מי… מי את?

חסה: אני חסה גיבורת על.

יובל: מה זאת אומרת 'חסה גיבורת על'? מה… מה את עושה?

חסה: אם יש לך יום באסה, בוא תאכל חסה.

יובל: אבל סליחה, חסה, אנחנו באמצע הקלטה פה. הילדים כאילו מקשיבים לי, ואני לא יכול… אם את יכולה לחכות שם עם גזר בחדר המתנה… באמת, זה קצת מפריע שאתם כל הזמן נכנסים. הירקות של היום…

[מוזיקה]

לפני אלפי שנים, אנשים חיו בחברות של ציידים לקטים. לרוב העבודה נחלקה בין הנשים שליקטו צמחים למאכל, לגברים שצדו בעלי חיים. האדם הקדמון ניזון מהצומח ומהחי שהצליח למצוא, ונאלץ לנדוד ממקום למקום בכל פעם שהמזון בסביבתו נגמר.

אלא שאז התרחשה המהפכה, שאנו מכנים "המהפכה החקלאית".

לפני קצת יותר מעשרת אלפים שנה, בני האדם התחילו להבין שהם יכולים לגדל גידולים חקלאיים בעצמם. הם שתלו צמחים, אילפו חיות שיעזרו להם בעבודה, וגידלו את המזון שלהם במו ידיהם.

החקלאים הראשונים גידלו שדות של יבולים. למשל, חיטה. את השיבולים היו קוצרים ומפרידים מתוכן את גרעיני החיטה. את הגרעינים היו טוחנים לקמח, מהקמח הכינו בצק, את הבצק אפו, ורק אז - היה להם לחם.

אוף, איזה תהליך ארוך ומסובך…

ביוון וברומא העתיקות היו מוסיפים ללחם תבלינים ועשבי תיבול, ומכניסים לתנור שהיה ממוקם במרכז הבית, ונקרא באיטלקית "מרכז" או "פוקוס". ללחם הם קראו על שם התנור "פוקצ'ה". לפעמים גם היו מוסיפים ללחם שלהם בצל, גבינה, ואפילו תמרים. זה מתחיל להזכיר לכם… משהו?

או, הנה, אני רואה פה חנות ברומא העתיקה.

[מוזיקה איטלקית]

[דלת נפתחת ופעמון מצלצל]

מוכר: שלום, ברוך הבא לחנות שלנו ברומא העתיקה. מה תרצה להזמין? [מבטא איטלקי]

יובל: אה, אני רוצה להזמין פיצה.

מוכר: מה זה פיצה?

יובל: בצק יש לכם?

מוכר: כן, בטח.

יובל: גבינה יש?

מוכר: בטח.

יובל: רסק עגבניות יש?

מוכר: מה זה המילה המוזרה הזאת? גגבניות. לא שמעתי אותה אף פעם. חבר'ה, שמעתם גגבניות? משהו? לא? מצטער.

מקורה של העגבניה במרכז אמריקה. שם נולדו גם תפוח האדמה והתירס. העגבניה לא הייתה ידועה לאירופים עד אשר הגיעו לאמריקה לפני קצת יותר מחמש מאות שנה.

[מוזיקה]

כשהאירופים גילו את העגבניה, במשך זמן מה הם חשבו שהיא צמח רעיל. עשירי אירופה שטעמו את העגבניה ראשונים, הניחו אותן בצלחות עשויות עופרת. כשהעגבניות החומציות נגעו בצלחת, הן גרמו לעופרת, שהיא חומר רעיל, להשתחרר. ובאמת, רבים מתו מהרעלת עופרת. אך הם לא ידעו אז שהבעיה היא העופרת, אלא הכריזו ש: "העגבניה היא צמח רעיל".

לפני כ-300 שנה הוכיח ג'ון דה סיקארי [כך במקור], רופא יהודי מפורטוגל, שלא רק שהעגבניה אינה רעילה, אלא למעשה היא אף מועילה לבריאות. אבל האירופים התייחסו בחשש לדבריו, ועד לפני 200 שנה אנשים ממש פחדו לאכול אותה.

איטלקי א': [שר במבטא איטלקי ובמנגינת "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת"] "נאפולי שלי יפה וגם פורחת, בנמל עובדים פועלים, כולנו ביחד. אני רעב מאוד, אז מה יש לאכול?" איטלקי ב': [ממשיך לשיר באותה מנגינה] "אז יש לנו לחם, ויש לנו גבינה, ויש לנו רוטב עגבניות, אבל מה עושים עם זה?"

איטלקי א': יש לי רעיון.

איטלקי ב': כן?

איטלקי א': ניקח את הלחם.

איטלקי ב': כן?

איטלקי א': נוסיף לו רוטב גבינה, נפזר עליו עגבניות! לא, לא, אולי הפוך. ניקח עגבניה, נפזר עליה לחם ונטבול אותה בגבינה. לא, זה לא נשמע טוב. אוי, זה נורא מסובך. סליחה, אתם שם, באוטו או בבית, אתם אלה שמקשיבים. כן, כן, אליכם אני מדבר. מה מכינים מבצק, גבינה ועגבניות? אז יש לכם אולי איזה רעיון? זה נורא מסובך.

[מוזיקה איטלקית]

במאה ה-18, לפני כ-300 שנים, הייתה העיר נאפולי שבדרום מערב איטליה עיר נמל פעילה מאוד. אלפי פועלים הגיעו לנאפולי והועסקו בשכר נמוך. רבים מהם היו זקוקים למזון זול וטעים. באזור הנמל נפתחו דוכני רחוב שונים שמחרו בעיקר פוקצ'ות. היו מוכרים ששמו על הפוקצ'ה ירקות והאחרים אפו אותה במגוון רטבים. באחד הדוכנים ההם מישהו החליט למרוח רוטב עגבניות על הבצק, להוסיף קצת גבינה ולהכניס לתנור. כך נולדה הפיצה.

[המוזיקה מסתיימת]

בשנת 1860, לפני כ-160 שנה, יכולנו למצוא בנאפולי יותר ממאה פיצריות. וכל אחת מהן טענה שהפיצה שלה הכי טעימה.

[מוזיקה קלאסית]

בשנת 1889, המלך והמלכה האיטלקים אומברטו ומרגריטה באו לביקור בעיר נאפולי. השף רפאל אספוזיטו התכבד בהכנת מטעמים מקומיים ואפה לזוג המלכותי כמה פיצות. באחת שם גבינת קשקבל, באחרת אנשובי, סוג של דג, ובשלישית היו עגבניות, גבינת מוצרלה ועלי בזיליקום.

מסופר שמכל הפיצות המלכה מרגריטה הכי אהבה את האחרונה, והיא כונתה על שמה: "פיצה מרגריטה". הפיצה הזאת הפכה לסמל לאומי גם בגלל הדמיון שלה לדגל איטליה בשילוב הצבעים שבה: ירוק - הבזיליקום, אדום - העגבניות, ולבן - הגבינה. אנחנו לא בטוחים במאת האחוזים שכל הפרטים כאן נכונים, אבל הסיפור יפה.

[המוזיקה מסתיימת]

באיטליה החלו להכין פיצות בכל עיר, וכל עיר הייתה בטוחה שהפיצה שלה הכי טעימה. מחוץ לאיטליה, הפיצה עדיין לא הייתה מוכרת. לפני קצת יותר ממאה שנה הגיעו מהגרים איטלקיים לעיר ניו יורק, בארצות הברית של אמריקה. הם פתחו שם חנויות פיצה, וכינו את הפיצה עוגת עגבניות מתוקה. על הפיצה שלהם הם היו מפזרים סוכר. איש חוץ מהאיטלקים לא ממש אהב את זה.

בשנת 1941 הצטרפה ארצות הברית למדינות הלוחמות במלחמת העולם השנייה. החיילים שלה הגיעו גם לעיר נאפולי, שבדרום איטליה.

חייל אמריקאי: [מבטא אמריקאי] היי מלצר, מה יש לאכול?

מלצר איטלקי: [מבטא איטלקי] יש לי מאפה פה ששמו פיצה.

חייל אמריקאי: אה, אני שמעתי על זה. זה איזה עגבניות מתוקות כאלה. לא, לא, אני לא רוצה.

מלצר: מה פתאום, אוי ואבוי! פיצה מנאפולי לא מתוקה.

חייל אמריקאי: טוב, נו, בוא. נטעם את זה, נו. חתיכת פיצה… זה נראה טוב, וואו. [לעיסה] הגבינה נמסה בפה, וואו. חם. [נשיפה] הבצק כל כך רך, וואו. רוטב העגבניות הזה, וואו, כל כך טעים! אני לא מאמין, זה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים שלי. חייבים להביא את זה לאמריקה!

אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, שבו החיילים האמריקנים הביתה. רבים מהם רצו לאכול פיצה, כמו זאת שטעמו בנאפולי.

בארצות הברית קמו מגוון מסעדות שהגישו פיצה. בניו יורק קמו פיצריות שהכינו פיצה שהשוליים שלה פריכים והמרכז רך, כך שאפשר לקפל אותה לאורכה. בשיקגו הכינו פיצות במחבת עם שוליים גבוהים, ובתוכה שמו המון רוטב וגבינה.

[מסעדה הומה וקופה רושמת]

עד מהרה שיגעון הפיצה הפך לטירוף. פיצריות הוקמו בכל פינה, ורשתות מזון החלו לשלוח פיצה עם שליח עד הבית.

אם תסעו לאיטליה, תיווכחו שהפיצות בכל עיר הן אחרות. בנאפולי למשל, הבצק רך וגמיש, ואילו ברומא, הבצק דק מאוד ופריך. בסיציליה, הפיצה עבה, ובטורינו היא גם עבה וגם נאפית בתוך תבנית אפייה בתנור. ולפעמים, שמים עליה מלפפונים.

[בוינג]

[שר במנגינת "אמא שלי היא האמא הכי נהדרת"]

"כי הפיצה שלי, הפיצה שלי,

היא הפיצה הכי נהדרת.

הפיצה שלי, כל כך קריספית,

לעולם לא אחליף באחרת".

[מוזיקת רקע, קולות אכילה ומצמוץ שפתיים]

אז אם אתם אוהבים פיצה, נסו להכין בבית עם אמא או אבא, ואולי תכינו אתם את הפיצה הטובה בעולם. ואל תשכחו לשלוח לי כמה חתיכות הביתה. בסדר?

ודרך אגב, בעולם אוכלים בכל שנה כ-5 מיליארד מגשי פיצה. 3 מיליארד מהן רק בארצות הברית.

[מנגינת רקע]

גלידה. כמו ההיסטוריה של הפיצה, גם ההיסטוריה של הגלידה מתחילה לפני הרבה מאוד שנים. לפני שהמציאו את מכונות הקירור המודרניות, תהליך ההכנה של מאכלים קרים וקפואים היה מסובך מאוד. צריך היה לחצוב קרח במקום קר מאוד. למשל, בפסגה של הר. ואז להעביר אותו בשיא המהירות, בטרם יפשיר, למקום המגורים או למקום ההכנה. לקרח היו מוסיפים מיץ פירות או דבש, וכך מלכים ושליטים נהנו מקינוח קפוא אפילו באמצע הקיץ.

מסופר על נירון, הקיסר הרומאי, שהעסיק רצים ורוכבי סוסים רבים כדי שיביאו לו קרח. אם כך, לא פלא שמיץ קרח היה תענוג לעשירים בלבד באותה עת.

לפני כאלפיים ומאתיים שנה, הומצא בסין מתכון המשלב אורז וחלב קפוא. אולי זה היה טעים, ואולי לא. [בוינג]

באיראן קיים עד היום קינוח עתיק יומין בשם "פָאלוּדֶה". הפאלודה הוא משקה דמוי ברד, שאותו מכינים מאטריות אורז, מי ורדים, פיסטוקים וקרח. אפשר למצוא אותו במקומות שיש בהם קהילות פרסיות גדולות, ואפילו בתל אביב.

לפני כמה מאות שנים, במזרח התיכון, ובעיקר בשווקים של דמשק ואיסטנבול, היה אפשר למצוא בקיץ משקאות צוננים שהוכנו מקרח ששפכו עליו מיץ רימונים או מיץ דובדבנים. את הקרח הביאו מן ההרים הגבוהים, אבל זאת עדיין לא הייתה גלידה.

[מוזיקת רקע]

בשנת 1718 פרסמה הגברת מרי אילס מאנגליה את ספר המתכונים הראשון שהכיל מתכון לגלידה. היא הכניסה לסיר שמנת רגילה ושמנת מתוקה, סגרה את המכסה ומילאה קרח ומלח סביב הסיר. אותו היא שמה במרתף חשוך. לאחר כמה שעות הייתה לה גלידה חלבית קפואה. היא הוסיפה לה פירות, ערבבה היטב, והרי לכם המתכון הראשון שאנו מכירים לגלידת שמנת.

אבל לא היה אפשר לשמור גלידה קפואה. עוד לא היו מקררים או מקפיאים, ורק מעטים זכו לטעום גלידה. זה היה מעדן שהיה שמור לעשירים ולראשי מדינות. כמו למשל ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של ארצות הברית, שהוציא המון כסף על גלידה. באחוזתו אף היו תבניות להכנת גלידה, וחביות לאחסון קרח.

בשנת 1888 פורסמו מתכונים לוופל אפוי, שבו אפשר לגלגל גלידה. אך יש סיפור עממי, הטוען כי הפעם הראשונה שבה השתמשו בגביע לגלידה, הייתה בשנת 1904.

[יריד הומה אדם ומוזיקת ירידים]

ביריד גדול בעיר סנט לואיס במרכז ארצות הברית, עמדו זה לצד זה מוכר גלידה ומוכר ופל סורי, ופל דק שאפשר לקפלו. אנשים רבים קנו גלידה, עד שלמוכר נגמרו הכוסות. בייאושו הוא פנה למוכר הוופל הסורי, גלגל את הוופל לצורת חרוט או קונוס, ושם בו גלידה. אנשים התלהבו מהגלידה בגביע, ועל פי הסיפור זה היה הרגע שהשילוב הזה, גלידה בגביע, הפך לפופולרי.

רק בשנות הארבעים של המאה שעברה, לפני כשמונים שנה, הומצא המקפיא הביתי. לפתע, היה קל לאחסן מאכלים קפואים. אפשר היה לאכול גלידה - באמצע הקיץ! אתם קולטים? זה מטורף! גלידה באמצע הקיץ! [בוינג]

כבר התרגלתם לזה, אה?

בעולם, החלו לייצר כל מיני גלידות. למשל, גלידה אמריקאית - גלידה רכה שיש בה המון אוויר. באיטלקית, משתמשים במילה ג'לאטו, קפוא, לציון גלידה. את הגלידה האיטלקית מכינים בתהליך איטי מהרבה חלב ומעט שמנת, כך שהיא פחות משמינה מגלידות אחרות שבהן יש הרבה מאוד שמנת. רוב הגלידריות בארץ מכינות ג'לאטו, שיש לו מרקם רך ונעים וחלקלק כזה שאפשר ללקק. [ליקוקים] אממ, ממש טעים. [ליקוקים] אוחח, לא כל כך טעים. מה זה? אוחח, זה המיקרופון. פוי! [בוינג]

[המראת מטוס ומוזיקת פופ]

במהלך מלחמת העולם השנייה השתתפו מטוסים רבים של חיל האוויר של ארצות הברית בהפצצות. המטוסים היו טסים בגובה רב. שם, קר. הטייסים נהגו להרכיב על גבי המטוס מיכל קטן, ולתוכו שפכו חלב ואבקת קקאו. המטוס זז וקפץ באוויר, החלב התערבב והתקרר. ועם חזרתם של המטוסים לבסיס, הייתה להם במיכלים גלידה קפואה וטעימה.

החיילים בצבא ארצות הברית אהבו כל כך גלידה, שבמהלך מלחמת העולם השנייה, הפעיל צבא ארצות הברית ספינת גלידה מיוחדת, שייצרה טונות של גלידה, וחילקה אותם לחיילים.

מפקד: חייל, בוא הנה. איזה חַיִל אתה?

חייל: גלידה.

מפקד: מה? מה גלידה? תעמוד ישר כשאני מדבר אליך. איפה אתה משרת?

חייל: ספינת הגלידה, המפקד.

מפקד: באמת?

חייל: כן המפקד.

מפקד: אתה יכול להביא לי קצת גלידת שוקולד פיצוצים?

חייל: אתה מתכוון שוקולד פצפוצים, המפקד.

מפקד: כן, כן, שוקולד פצפוצים. זה… זה מה שהתכוונתי. תודה, תודה רבה. מאוד מעריך את זה.

אבל לא רק גדולים יכולים להמציא דברים. לפני קצת יותר ממאה שנה, בעיירה אוקלנד שבקליפורניה, החליט פרנק אפרסון, ילד בן 11, להכין לעצמו משקה מתוק. הוא ערבב את המשקה בעזרת מקלון בחישה, והשאיר את המשקה בחוץ כדי שיתקרר. שכח אותו, ונרדם. בבוקר הוא גילה שהמשקה קפא, כשהמקל נעוץ באמצע. פרנק הוציא את המשקה הקפוא מהכוס, והחל ללקק אותו. הילדים בשכונה שלו ביקשו שיכין כזה גם להם, ועד מהרה הוא החל למכור את המיץ הקפוא על המקל. שנים מאוחר יותר, הוא החל לתהות אם מישהו כבר רשם פטנט על המיץ הקפוא הזה. או במילים אחרות, הקרטיב.

פטנט הוא למעשה המצאה מקורית, שמוגנת על פי חוק. ממציאים רבים עובדים על ההמצאות שלהם זמן רב, עד שהן מגיעות לשלב הסיום ומשווקות לציבור. משום כך, וכדי שיוכלו להחזיר לעצמם את ההשקעה הכספית שהשקיעו כדי להמציא את הפטנט, ההמצאה המקורית שלהם מוגנת, ואיש אינו רשאי לייצר אותה או להשתמש בה, אלא אם כן שילם לבעל הפטנט.

בשנת 1924 רשם פרנק אפרסון את הקרטיב שלו כפטנט, וזמן קצר לאחר מכן מכר אותו לאיש העסקים, ג'ו לאו. החברה של ג'ו לאו התחרתה אז בחברה אחרת, שיצרה מוצר דומה. כל אחת מהחברות טענה שהיא, היא שרשמה פטנט על תהליך הייצור של הממתק הקפוא, והן פנו לבית המשפט כדי שיכריע בסוגייה.

בית המשפט קבע כי מדובר בשני מוצרים שונים. אחד מבוסס על מים, ואחד על חלב.

[הלמות פטיש שופט]

למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הבחינו בין קרחון לשִׁלגון. קרחון הוא ממתק קפוא על מקל המבוסס על מים, ואילו שלגון הוא ממתק קפוא על מקל שמבוסס על גלידה, כלומר על חלב. כך הגיעו הממתקים הקפואים לשפה העברית. אבל איך הם הגיעו לארץ?

בשנת 1952 הוקם מפעל השלגונים הראשון במדינת ישראל. השלגון הראשון שיצא מן המפעל הזה נקרא "ארטיק", שיבוש קל של המילה "ארקטיק", שמו הלועזי של הקוטב הצפוני. שנה לאחר מכן הוקם מפעל הקרחונים הראשון בארץ, ששיווק קרחונים בשם "קרטיב". זמן קצר לאחר מכן התמזגו שני המפעלים לחברה אחת ששמה "ארטיק קרטיב". אמנם החברה הזאת התפרקה, וכבר אינה קיימת, אבל אם מישהו בים צועק "ארטיק קרטיב", ברור לנו שהוא מתכוון לשלגון וקרחון. אתם יודעים, כאלה שקונים גם במרכול.

[דלת נפתחת]

גזר: גם גזר קונים במרכול. [מוזיקת פרסומות] גזר חזק! גזר לא מפונק! גזר מהיר כמו ברק! גזר מגיש את המבזק!

חסה: חסה גיבורת על! יכולה לעוף לחלל! תאכל חסה, תיעלם הבאסה!

יובל: אתם יודעים מה? עשיתם לי חשק. יאללה, בואו נחתוך את שניכם לסלט. חסה וגזר, לאן אתם בורחים? חסה? גזר? אבל בא לי סלט, לאן אתם בורחים? מה זה? הירקות של היום… אני אומר לכם, [אנחה] זה לא הירקות של פעם.

[מנגינת רקע]

מחקר, כתיבה, עריכה, ואכילת שלושה קילו של גלידה [נאנח בחיוך]: תומר שלוש ויובל מלחי.

עריכת לשון וממציאת הגלידה בטעם סחוג: ד"ר סמדר כהן.

מיקס, אפקטים ואפיית פיצת מלפפונים תוך כדי עריכת הפרק: אסף רפפורט ורחל רפאלי.

הפקה ואפיית גלידה בתנור: רני שחר ואיל שינדלר.

אני יובל מלחי. "היסטוריה לילדים".

[מתנגן השיר - "ארטיק קרטיב", צביקה פיק]

"ארטיק קרטיב, שוקולד בננה

ארטיק קרטיב, שוקולד לימון.

ארטיק קרטיב, שוקולד בננה

ארטיק קרטיב, שוקולד לימון.

ארטיק קרטיב, שוקולד בננה

ארטיק קרטיב, שוקולד לימון.

ארטיק קרטיב, שוקולד בננה

ארטיק קרטיב, שוקולד לימון."

ילדים והורים יקרים, אם אתם אוהבים את ההסכת "היסטוריה לילדים", נשמח שתעזרו לנו. דרגו אותנו בכל חנויות האפליקציות, ברשימת הפודקאסטים של אפל, בספוטיפיי, ובכל מקום שאתם יכולים לדרג אותנו.

רוצים לדבר איתנו? כנסו לקבוצת הטלגרם שלנו, "היסטוריה לילדים". רשמו לנו מה חשבתם, העירו לנו הערות, שלחו לנו הצעות לפרקים, ותוכלו להתעדכן בפרקים חדשים ובאירועים קרובים. תודה רבה.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה