top of page

היסטוריה לילדים - דבורה עומר

היא הייתה אחת הסופרות הכי פופולריות בישראל וכתבה קרוב למאה ספרים שונים, לפעוטות, לילדים ולבני נוער. היא החלה לכתוב שירים וסיפורים כשהייתה בת אחת-עשרה, ומאז לא הפסיקה. קראו לה דבורה עומר והיא ידעה לצייר סיפורים...


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/02/2024.

היסטוריה לילדים עם יובל מלחי.

דבורה עומר

יובל: שלום ילדות, שלום ילדים. היום אני רוצה לספר לכם על אחת הסופרות הכי פופולריות שחיו בישראל. היא כתבה קרוב למאה ספרים שונים, לפעוטות, לילדים ולבני נוער.

היא החלה לכתוב שירים וסיפורים כשהייתה בת 11, ומאז לא הפסיקה. היא סיפרה לנו על חברים דמיוניים ועל אירועים היסטוריים, על גמדים קסומים ועל לוחמות אמיצות, על תוכים מדברים ועל חתולים שהופכים לנמרים, על ילדים בקיבוץ ובעיר ועל מנהיגות ומנהיגים. כמעט בטוח שגם ההורים שלכם ואולי גם סבא וסבתא קראו את ספריה.

היום אספר לכם את סיפורה של הסופרת דבורה עומר.

פיצקי: דבורה?

אתה הולך לספר על דבורה?

אוי יובל, מה יהיה איתך בסוף, מה?

יובל: אה, פיצקי, מה קורה?

למה, למה לא לספר על דבורה?

פיצקי: מה, ילדים מפחדים מדבורים.

יובל: לא, פיצקי. קודם כל, דבורים מכינות לנו דבש הן בדרך כלל לא עוקצות סתם וחוץ מזה, הסיפור הוא על אישה בשם דבורה.

פיצקי: קראו למישהי על שם חיה?

יובל: בישראל יש הרבה אנשים שנקראים על שם חיות: איילה, דוב, זאב, יעל, יונה, ויש עוד.

פיצקי: עוד?

יובל: רחל, למשל, כבשה. אילון הוא סוג של אייל. יש אריה ויש כפיר, אריה צעיר. ולביא, ארי, עופר, עופרה, יונית, צופית, סנאית, זמיר, ראם, שחף ועוד ועוד.

פיצקי: מה, לא ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים עם שמות של חיות.

יובל: כן, אם תרצה אפשר להוסיף גם לך שם של חיה.

פיצקי: איזה?

יובל: פרא.

פיצקי: שם טוב. מה זה בדיוק?

יובל: חמור בר.

פיצקי: חמור? יובל, אתה רצית לתת לי שם של חמור?

יובל: חמור בר.

לא, פיצקי, לא. אל תרדוף אחרי. פיצקי, לא, לא. פיצקי, סליחה, סליחה. פיצקי לא, לא, אל, לא לדגדג, לא פיצקי, לא לדגדג אותי, פיצקי, די, די סליחה, סליחה.

[מנגינה]

דבורה מוסינזון, לימים דבורה עומר נולדה בארץ ישראל בשנת 1932. אביה, משה, היה עיתונאי וסופר. דוד שלה, יגאל, היה גם הוא סופר, שהתפרסם כמי שכתב את סדרת ספרי הילדים הפופולרית "חסמבה - חבורת סוד מוחלט בהחלט". כך שכשרון הכתיבה בהחלט זרם במשפחה.

ההורים שלה התגרשו כשהיא הייתה תינוקת קטנה, בת שנה, ודבורה ואמה, לאה, עברו להתגורר בקיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן.

אמה של דבורה התחתנה מחדש, וכשדבורה הייתה בת עשר נולדו לה אחים תאומים, אסף ונדב.

באותן השנים, ישראל עדיין לא הייתה מדינה עצמאית, אלא הייתה נתונה לשליטת המנדט הבריטי. קבוצות רבות נאבקו בשלטונות הבריטיים, מתוך כוונה לגרשם מישראל ולייסד כאן מדינה. גם אמה של דבורה, לאה, הייתה פעילה באחת הקבוצות האלה, הארגון הצבאי הגדול ביותר של היישוב היהודי בארץ ישראל, ההגנה. הפעילות והפעילים בארגון פעלו כדי להשיג נשק, התאמנו בירי והחביאו את כלי הנשק מהבריטים במחבואים שונים ומשונים, שכונו סליקים. למשל, מתחת למתקן לשאיבת שתן של פרות, או בתוך ארון הקודש בבית הכנסת.

כשדבורה הייתה בת 11, אמה נהרגה בתאונת ירי באימון של ההגנה, אבל כיוון שפעילות ההגנה הייתה חשאית, אסור היה שהבריטים יידעו על האימונים בנשק. דבורה שמעה שהייתה תאונה, שאמה לקחה את חייה בידיה, אבל היא לא ידעה באמת מה קרה לאמא שלה.

אביה, משה, לא היה בארץ באותה תקופה. הוא שירת כחייל בצבא הבריטי. רבים מתושבי ארץ ישראל התגייסו לצבא הבריטי, כדי לעזור להם במלחמתם כנגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה. אביה היה עצוב ואבל, אבל נשאר בצבא הבריטי. דבורה הרגישה בודדה ומבולבלת והתקשתה למצוא נחמה.

"כדי להירגע בשעות הקשות, הייתי ממציאה לעצמי סיפורים", סיפרה דבורה, וכך כבר בגיל 11 החלה לכתוב. היא כתבה יומן אישי, שבו תיעדה את חוויותיה ואת מחשבותיה, כתבה סיפורים על המדינה שעמדה לקום וגם שירים. כמה מהם פורסמו בעיתון תנועת הנוער העובד "במעלה", שערך אביה כשחזר מהמלחמה.

אבל, למרות שהכתיבה ליוותה אותה והפכה לחלק ממנה, דבורה מעולם לא חשבה שתהיה סופרת. היא תמיד דמיינה את עתידה בתפקיד שתורם למפעל הקיבוצי, לקיבוץ שלה. בקיבוץ חשבו שתהיה מבשלת, והיא חשבה: "אולי אהיה סנדלרית, ואולי מטפלת בפעוטות, אולי נהגת טרקטור".

בקיבוץ של פעם החלטות היו מתקבלות בעיקר על ידי חברת הקיבוץ כולה, ולא על ידי אדם בודד. הקיבוץ התאים את הצורך שלו לפי מה שהיה נחוץ לקיבוץ. אחרי שירותה הצבאי, אסיפת החברים בקיבוץ החליטה שדבורה צריכה ללמוד הוראה.

"לא חשבתי מעולם להיות מורה", סיפרה דבורה, "ולא הייתי תלמידה טובה בבית הספר, אבל בקיבוץ כנראה ראו בי משהו שאני עוד לא ראיתי בעצמי".

דבורה למדה להיות מורה ועבדה כמה שנים כמחנכת תלמידים בכיתות ו' בכמה קיבוצים. אחת המשימות שנתנה לתלמידיה הייתה לכתוב חיבור, לספר על יומם או על חוויות מהחופש. היא התאכזבה לקבל מהם חיבורים משעממים. "קמתי, צחצחתי שיניים, התלבשתי, אכלתי ארוחת בוקר", כתבו התלמידים, ודבורה התרעמה: "מה זה? לא ככה מספרים סיפור."

כדי להדגים להם למה היא מצפה, היא החלה לכתוב יומן של ילדה בכיתה ו' בשם תמר גל בקיבוץ דמיוני בשם רימון בעמק בית שאן. בסיפור דבורה לא סיפרה על ילדותה אלא המציאה דמות שאולי קצת רצתה להיות. בת למשפחה מלוכדת, שבה הורים ושלושת ילדיהם.

"כתבתי זאת גם בהשראת יומני זיכרונותיי, דמיונותיי וחלומותיי", סיפרה דבורה.

אחרי שנה של כתיבה, דבורה אזרה אומץ ושלחה את דפי היומן לעיתון הילדים הפופולרי ביותר באותה תקופה, "דבר לילדים". לשמחתה עורכי העיתון הסכימו לפרסמו כמדור בהמשכים מדי שבוע.

המדור "דפי תמר" זכה להצלחה גדולה והקוראים עקבו בדריכות אחרי חייה של תמר, שיומנה התחיל כך: "אתמול מלאו לי 11 שנה. אבא, אמא והילדים ערכו לי חגיגת יום הולדת צנועה. אמא אפתה עוגה ואכלנו דברים טובים ושתינו מיץ. כמובן קיבלתי גם מתנות יפות. סבא וסבתא שלחו לי בדואר חבילה מיוחדת בשבילי. קיבלתי אותה בערב והיו בה שעון ומכתב. השעון הוא נהדר. שמחתי כל כך. אני כבר הילדה השלישית בכיתה שיש לה שעון. כל הערב הסתכלתי בו וכל אחד שאל אותי: "מה השעה, תמר?"

[מנגינה]

בעקבות ההצלחה, החליטה דבורה לנסות להדפיס את היומן גם כספר. היא חיפשה בספר הטלפונים של אז שם של מוציא לאור, אדם שמדפיס ספרים. כשנתקלה בשם של מוציא לאור שלחה לו את כתב היד שלה וקיבלה מכתב בחזרה. היא התרגשה, אבל המכתב היה איום ונורא. המוציא לאור כתב לה: "איזה שטויות את כותבת". דבורה בכתה והדמעות שלה זלגו על המכתב. היא נעלבה ורצתה לקרוע את כל מה שכתבה, אבל בן הזוג שלה שכנע אותה לא לוותר. היא שלחה את כתב היד להוצאה אחרת שדווקא התלהבה.

בשנת 1959 יצא הספר "דפי תמר", ספרה הראשון של דבורה עומר, לאוויר העולם.

[מנגינה]

הספר זכה להצלחה גדולה ואפילו זכה בפרס הספרותי המכובד ביותר באותה תקופה, "פרס יציב לספרות ילדים".

ועם זאת, דבורה מעולם לא שכחה את מכתב הדחייה המעליב. היא תלתה את המכתב המוכתם בדמעותיה בחדר העבודה שלה ולצידו תלתה את תעודת הפרס. "עשיתי זאת כדי שאזכור ולא אשכח, כי להתייאש ניתן תמיד, ולכן מוטב לא למהר לוותר על חלומות."

ומאז, דבורה לא ויתרה על חלומותיה ולא הפסיקה לכתוב. בשנה אחת בלבד, 1967, פירסמה דבורה חמישה ספרים שונים. את ההמשך הרביעי והאחרון לסדרת "דפי תמר", את "מעשה בלולי ה…", שסיפר על חברות בין ילד לבין חתול שמצא, שבהמשך מתגלה כנמר. את הספר "הרפתקאות עומרי במקסיקו". ושניים מהספרים הכי מוכרים שלה, "שרה גיבורת ניל"י", סיפורה של שרה אהרונסון ופעילותה במחתרת הריגול ניל"י, שנאבקה בשלטון העות'מאני הטורקי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ועוד ספר "הבכור לבית אבי", שסיפר על אליעזר בן יהודה מחייה השפה העברית, ועל בנו איתמר בן אבי, הילד הראשון שגדל יחד עם השפה העברית.

דבורה עומר הקדישה זמן ומאמץ לביצוע תחקירים לספריה ההיסטוריים וטענה בתוקף שכל נושא שיש לו סיפור אפשר לקרבו לילדים. היא אמרה שיש נושאים רבים שהילדים לא יקבלו בדרך של היסטוריה, אבל יקבלו בדרך של סיפור.

היא נהגה לכתוב בזמן שילדיה היו בבית הספר, משמונה בבוקר ועד שעות הצהריים, כשחזרו הביתה. כשבתה טלי הייתה חוזרת, היא הייתה מבקשת מאמה לקרוא מה שכתבה באותו בוקר.

לעתים, כדי לכתוב סיפור, דבורה הייתה לומדת את הנושא לעומק. כשכתבה על חיל הים, ביקרה בצוללת, ואף הפליגה עם החיילים כדי ללמוד על חייהם ועל המשימות שלהם.

הסיפורים של דבורה עומר היו סיפורים היסטוריים, אבל היא הכניסה בהם שיחות ורגשות שהיא חשבה שהתרחשו. היא סיפרה שהיא מציירת סיפורים. היא לוקחת פרשה ידועה או דמות ומציירת אותה בצבעים שלה, בהדגשים שלה. דבורה אמרה כי הסיפורים שלה מבוססים על המציאות, אבל כפי שהיא רואה אותם, וכדי שהם יהיו מעניינים היא מוסיפה להם דברים מפרי דמיונה.

הנה למשל קטע מהפרק הראשון של הספר "הבכור לבית אבי". תראו כיצד עומר הופכת את הסיפור ההיסטורי על גידול הילד העברי הראשון לדרמה משפחתית מותחת ומרגשת.

[מנגינה ושירה ברוסית]

"דבורה", הרעים עליה אליעזר בקולו, "מה את עושה?"

מעודה לא ראתה אותו נרגז כל כך. פניו עטו גוון סגול שחור נורא למראה. את הנייר שהחזיק בידו קרע בכעסו לפיסות קטנות והשליכן על הרצפה.

"את שרה לו את השיר הזה?

הרי אסרתי עלייך. איך העזת?

את עוללת כזאת לבני?

קלקלת את כל מה שבניתי. שלחת יד בנפש הילד."

הוא התקרב אליה, כולו רועד מכעס. עתה התחיל משתעל ומשתנק בשיעולו הנורא. קצף אדמדם עלה לשפתיו. הוא לפת את חזהו כמתמוטט מעוצמת הכאב.

"אליעזר! אישי!", מיהרה אליו דבורה.

"סורי מעל פני", הוא דחף אותה בגסות ודבורה כמעט נפלה על הארץ.

הילד כמו חש כי דבר נורא מתרחש בחדר. הוא קם ממיטתו בבעתה ומיהר לאימו, וכאשר ראה את הדמעות הנוטפות מבעד לאצבעותיה, נפנה אל אביו ואמר בקול מצווה: "אבא, אתה לא כועס! אבא, אסור אבא!"

"דבורה, דבורה, שמעת?"

אליעזר חש אל בנו והרימו בזרועותיו. "הילד דיבר. הוא אמר את המשפט הראשון שלו, שמעת?"

"הוא דיבר", חיבקה האם את בנה ודמעות הכעס והעלבון היו עתה לדמעות גיל, דמעות של שמחה.

"הוא לא יהיה אילם. הוא יהיה ככל הילדים. ידבר כמו כולם. ילדי שלי."

"הוא יטיב לדבר מכל. עוד תראי", אמר אליעזר בבטחה.

ההורים המאושרים והנרגשים השכיבו את בנם במיטתו ויצאו מן החדר.

אליעזר סר אל חדרו ואמר להמשיך בעבודתו. רבה המלאכה לפניו ועליו להשלימה. הילד, שפתח היום לראשונה את פיו במילים ברורות, הוכיח כי הוא, בן יהודה, צדק. הכל חושבים אותו לאב המתאכזר אל בנו יחידו, לאדם חסר לב, לכופר ואפילו למשוגע, אולם הוא יודע כי אפשרי הדבר. עליו להוכיח להם שאפשר לעשות מה שנראה בלתי אפשרי.

כפי שאתם מבינים דבורה עומר לא הייתה שם והשיחה כנראה לא התקיימה במילים האלה, אבל דבורה הצליחה להעביר לנו מסר ולגרום לנו להתעניין בתקופה ובאנשים.

דבורה עומר כתבה עוד ספרים היסטוריים רבים. בין השאר, כאלה שעסקו במנהיגים כמו בנימין זאב הרצל, דוד בן גוריון, מנחם בגין ויצחק רבין, ובכולם סיפרה את הסיפור ההיסטורי כסיפור. סיפור מרתק.

פיצקי: מה הבעיה?

יובל: או, שלום פיצקי.

פיצקי: גם לי יש סיפורים היסטוריים מרתקים. ממש.

יובל: באמת?

פיצקי: ברור. דוד שלי שלמה, למשל.

יובל: נו…

פיצקי: הוא קנה מגפיים בפתח תקווה לפני שלושים או ארבעים שנה.

יובל: אוקיי.

פיצקי: ואז הוא דרך בשלולית.

יובל: כן?

פיצקי: ולא קרה לו כלום, כי הוא לבש מגפיים.

יובל: נעל מגפיים.

פיצקי: לא, יובל. נועלים נעליים.

יובל: האמת פיצקי, בעברית נועלים נעליים וגם סנדלים, מגפיים וקבקבים.

פיצקי: קבקבים? מה זה? מה זה קבקבים? מי נועל את זה?

יובל: קבקבים זה בעצם כפכפים.

פיצקי: כפכפים? מה זה, במטבח, כפכפים?

יובל: לא לא, פיצקי. ככה אומרים בעברית תקנית, כפכפים.

פיצקי: אז כפכפים או קבקבים, בלבלת אותי לגמרי. תסביר, תסביר.

יובל: טוב, המילה המקורית הייתה קבקב שהגיעה אלינו מערבית, ופירושה המקורי "נעל מעץ". אבל לדוברי העברית היה קשה להגיד קבקב או ברבים קבקבים, ואט אט המילה הפכה פשוט לכפכפים. גם כי יש בה כף, כמו כף רגל.

פיצקי: אה, עכשיו הבנתי. אז כפכפים זה קבקבים. אממ… משונה.

יובל: רגע, אז מה קרה לדוד שלך שלמה?

פיצקי: כלום. הוא נעל מגפיים, דרך בשלולית, לא קרה לו כלום.

יובל: נו, אז זה הסיפור ההיסטורי המרתק שלך?

פיצקי: לא, זה סיפור היסטורי. פחות מרתק. טוב, אני אעבוד על הקטע המרתק. אני אעבוד על זה.

[מנגינת חצוצרה]

יובל: דבורה עומר כתבה ספרים רבים גם לפעוטות, כמו "הנשיקה שהלכה לאיבוד" ו"מגדל של קוביות בניתי". הספרים הללו היו בכל גן ילדים וכמעט בכל בית. בספרים האלה כתבה עומר סיפורים קצרים ופשוטים שעוסקים בחוויות החיים היומיומיות של ילדי הגן. הפרידה מההורים בהגעה אל הגן, הולדת אח קטן, מוות של חיית מחמד, התמודדות עם כעסים, אכזבות, פחדים, פצעים ועוד. כל אלו נועדו לעזור לילדים להתמודד עם אתגרים שונים.

[מנגינה]

כשדבורה הייתה בת 16, היא נסעה לבקר את דודה, יגאל, שגר בתל אביב. השניים הלכו להצגה בתיאטרון המטאטא ושם דבורה ראתה על הבמה שחקן בלונדיני, רקדן נפלא, ששבה את ליבה. שמו היה שמואל או שמוליק. ליבה של דבורה פעם בחוזקה באותו לילה והיא לא הצליחה להירדם, והיא הצטערה שכנראה לעולם לא תפגוש בו שוב.

למחרת דבורה הלכה ברחוב והייתה שקועה במחשבות. היא כמעט התנגשה במישהו וכשהרימה את ראשה ראתה את שמוליק.

בערב דבורה הלכה לבקר חברות שלה מהקיבוץ שגרו בתל אביב, והתברר שהן גרות באותה דירה עם שמוליק.

היא סיפרה שב-24 שעות הללו היא לא הפסיקה להיתקל בו. כאילו מישהו ניסה להפגיש ביניהם שוב ושוב. היא סיפרה כי "מאז אני מאמינה שיש מי שמזווג זיווגים בשמיים". ואכן, דבורה ושמוליק התאהבו, התחתנו, גידלו יחד שלושה ילדים וחיו יחד עד יום מותה. שמוליק המשיך לעסוק בתיאטרון והיה לימים המנהל של התיאטרון הלאומי הבימה.

לאורך חייה, דבורה עומר פירסמה 98 ספרים, אם כי היא עצמה העדיפה שלא לספור אותם. היא הייתה סופרת פעילה במשך עשרות שנים. ספרה הראשון ראה אור כשהייתה בת 27 והאחרון כשהייתה בת 81.

כתיבתה זכתה לשבחים רבים. נאמר עליה כי היא כותבת נפלא לבני נוער. היא יודעת את החומר עליו היא כותבת, ומסוגלת לתאר מאורע היסטורי בצורה משכנעת ומרתקת. נאמר עליה שהיא לא מפחדת לעסוק בנושאים קשים או מסובכים, והקורא יוצא עמה למסע נפלא.

דבורה עומר סיפרה לילדי ישראל על גיבורים שהקדימו אותם. אנשים שעזרו לבנות ולהקים את מדינת ישראל. היא סיפרה כדי שלא נשכח אותם ואת ההקרבה שעשו, כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן, וגם כדי שישמשו לנו השראה בזמנים קשים. למשל, בזמן מלחמה, כשאנחנו לומדים שגם אנשים אחרים עברו תקופות קשות אבל הצליחו וניצחו, זה נותן לנו המון השראה, שבסוף יהיה בסדר ונתגבר גם על אירועים לא פשוטים.

בהיסטוריה לילדים אנחנו מנסים לעשות דברים דומים, עם פרקים שכבר שמעתם, על אלכסנדר זייד, בן גוריון, הרצל, רחל ינאית, הלנה כגן, טרומפלדור, הנרייטה סולד, יצחק שדה ואחרים.

[מנגינה]

לאורך השנים, זכתה עומר בפרסים ספרותיים רבים. ספריה הודפסו במהדורות רבות וחלקם אף עובדו להצגות מצליחות. כמה מספריה תורגמו לשפות שונות ביניהן אנגלית, יפנית, הולנדית, רוסית ופינית. בשנת 2006 זכתה עומר בפרס הגדול מכולם, פרס ישראל, על מפעל חיים. ההכרה החשובה ביותר ליוצרים בישראל. אולי יום אחד גם אתם תזכו בפרס הזה.

העולם השתנה מאוד בימי חייה של עומר. נסו לדמיין ילדות בקיבוץ לפני הקמת המדינה לעומת ילדות עירונית כיום. נסו לדמיין משחקים בחוץ לעומת משחקי המחשב. נסו לדמיין כתיבה ביומן לעומת התכתבות בוואטסאפ. אבל, למרות ההבדלים הרבים דבורה עומר הדגישה: רבים מהתכנים לא משתנים עם השנים. בסופו של דבר, הילד של היום זקוק לחום ואהבה, כמו לפני 40 שנה, וכללי ההתנהגות הבסיסיים לא השתנו. הרי מחשב לא יכול לחבק.

[מנגינה]

דבורה סיפרה, שכאשר היא כותבת סיפור, היא חייבת להרגיש את הסיפור. "כשאני כותבת אני מספרת סיפור, וזה סיפור היסטורי ולא פרק בהיסטוריה", היא אמרה, "אז אני צריכה לחשוב ולהרגיש שכל הדברים שקרו שם קרו גם לי."

פעם כמבוגרת, הגדירה את עצמה כילדה עם גשם בעיניים. גשם של דמעות.

הבן שלה, רון, סיפר עליה:

הייתה תקופה שהייתי מגיע מבית הספר, הייתי רואה אותה עם מלא מלא טישואים ועיניים נפוחות וזה היה נורא נורא מבהיל אותי. והייתי אומר לה: "אמא, מה קרה עכשיו?" ואז היא הייתה אומרת: "לא לא, זה היה… היום כתבתי, וזה היה נורא נורא עצוב."

אני אספר לכם, שלא מזמן יצרתי סדרה לגדולים בשם יציאת אתיופיה, וגם שם כשערכתי את הפרקים, חלק מהסיפורים היו לי כל כך מרגשים, שגם לי היה גשם בעיניים.

רחובות ובתי ספר רבים בישראל קרויים על שמה של דבורה עומר. משרד התרבות והספורט מעניק מדי שנה את "פרס דבורה עומר לספרות ילדים ונוער", שניתן לסופרות וסופרים לילדים ונוער, וכן לסופרים וסופרות שספריהם היו המושאלים ביותר בספריות הציבוריות.

אז נסו לקרוא לבד, או עם ההורים, את אחד מספריה של דבורה עומר. תחליטו אתם אם תרצו לקרוא ספר היסטורי כמו "הבכור לבית אבי" או "שרה גיבורת ניל"י", ספר הרפתקאות כמו "לאן נעלם קפיטן קוק" או ספר דמיוני כמו "כל מה שקרה אולי וכל מה שהיה כמעט לקרשינדו ולי". כך או כך אין כמו לצלול לתוך ספר טוב לטייל בעולם ובהיסטוריה בלי לצאת מהבית.

ולסיום, הנה טיפ חשוב של דבורה עומר לכותבים. דבורה סיפרה כך:

אני יודעת שאני צריכה להתחיל באיזושהי דרמה. אי אפשר להתחיל ב"פעם היה זה, ובשנת זה וזה". צריך להתחיל בדרמה. זה חייב להתחיל בדרמה.

אז לסיום הנה ההתחלה של הספר "דפי תמר":

[רעש ים, שחפים וצופר אונייה]

"אני יושבת על הסיפון. יומני החדש על ברכי. רוצה לכתוב. לכתוב על הכל מההתחלה. לפני כמה דקות עזבנו את הנמל. חיפה מתרחקת מאיתנו, מתרחקת ומטשטשת. יש לי הרגשה כל כך משונה. לא, אני לא עצובה. גם לא שמחה. חשבתי שאקפוץ עד השמיים כשנפליג פעם ראשונה באונייה. פעם ראשונה על הים. אבל ההרגשה שלי מוזרה. קשה להגדיר אותה. זה כאילו כל מה שאני מכירה, כל מה שאני שייכת אליו, מתרחק ממני. אני נוסעת אל הבלתי ידוע לי, אל הזר, אל הערפל."

מחקר, כתיבה וככה זה כן תשובה - תמר נויגרטן פולגר.

עריכה, קריינות והרפתקה בחלל - יובל מלחי.

עיצוב פסקול, מיקס וטיסה במזרן המעופף - רוני קלדרון.

עריכת לשון והבכורה לבית אבי - דינה בר מנחם.

הפקה ומקווים יום אחד לזכות בפרס דבורה עומר - אייל שינדלר, טל ניסן ורני שחר.

אני יובל מלחי

היסטוריה לילדים וילדות

פיצקי: רגע, לפני שאתם הולכים, אני מקווה שנהנתם מהפרק.

וואו, כבר עונה עשירית. נשמח מאוד אם תדרגו אותנו באפל ובספוטיפיי ואפילו כתבו משהו קצר על הפודקאסט. זה עוזר לנו מאוד.

נשמח לראות אתכם בקבוצת הטלגרם שלנו "היסטוריה לילדים", ואתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של היסטוריה לילדים בכל ישומוני ההסכתים, ישומון "כאן" ו"כאן לרכב".

תודה.

יובל: היי, פיצקי, מה אתה עושה?

זה התפקיד שלי. טוב, עשית את זה כל כך יפה.

נשאיר, נשאיר.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Comments


bottom of page