המשחקים האולימפיים מספקים לנו רגעים דרמטיים ומרגשים שנשארים איתנו לאורך שנים. בפרק היום תשמעו על כמה מהסיפורים המרגשים והמיוחדים שהתרחשו באולימפיאדה לאורך השנים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/08/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "היסטוריה לילדים", עם יובל מלחי.
אלופי האתלטיקה.
שלום ילדים, שלום ילדות. אז… נו? אתם נהנים מהמשחקים האולימפיים?
היום, יש לנו פרק מיוחד. ענף האתלטיקה הקלה הוא ענף הספורט הנחשב ביותר באולימפיאדה. ומתחילת המשחקים האולימפיים המודרניים, ספורטאים אתלטים רבים עשו היסטוריה לא רק בגלל הישגיהם, אלא בגלל רוח הספורט, רוח התחרות ורוח האנושיות שהייתה בהם. היום אספר לכם על כמה מהם.
[מוזיקה קצבית]
הסיפור הראשון שלנו מתחיל במשחקים המודרניים הראשונים. השנה היא 1896, והמשחקים באתונה אירחו גם את האתלט רוברט גארט מארצות הברית. כשרוברט היה סטודנט באוניברסיטה, הוא התרכז בהדיפת כדור ברזל וגם התחרה בקפיצות לרוחק. כשהוא החליט להתאמן לקראת המשחקים האולימפיים, המליצו לו לנסות זריקת דיסקוס.
פיצקי: אופ אופ אופ, עצור את הכל.
יובל: אה, שלום פיצקי, מה העניינים?
פיצקי: לא בסדר, מה אתה מספר לאנשים שטויות? מי יכול בכלל לזרוק היביסקוס?
יובל: לא היביסקוס. מי זה בכלל היביסקוס?
[מוזיקת רקע]
פיצקי: היביסקוס, אתה מכיר. זה מין פרח אדום כזה, ויש לו מין צינור כזה קטן שיוצא החוצה, עם מין פרחונים כאלה, צהובים, אתה יודע, צינור האבקנים, הגביעון. למה בכלל לזרוק את זה?
יובל: לא, לא פיצקי, לא זורקים היביסקוס.
פיצקי: טוב מאוד שלא זורקים היביסקוס. מה, זה פרח נורא נחמד, למה להשליך?
יובל: לא, לא, אני מדבר על דיסקוס.
פיצקי: דיסקוס? לא שמעתי על פרח כזה.
יובל: לא, זה לא פרח, זה באולימפיאדה. אני אסביר, אני אסביר.
פיצקי: אני מקשיב, אני מקשיב.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אז דיסקוס הוא מעין עיגול שעשוי ברובו ממתכת, והדיסקוס שרוברט גארט בדק שקל 14 ק"ג, והיה קשה מאוד לזרוק אותו למרחקים. לא פלא שרוברט החליט שזה לא בשבילו, והמשיך להתאמן בשאר מקצועות האתלטיקה. אבל אז הוא הגיע לאתונה וגילה שדיסקוס במשחקים האולימפיים שוקל רק 2 קילו וקצת. אז הוא החליט, בתור בדיחה, וסתם כדי לנסות, להירשם לתחרות זריקת היביסקוס. אה, דיסקוס, דיסקוס, כן. בעצם הוא לא ידע דבר על דיסקוס, והוא זרק דיסקוס כמה פעמים ספורות בלבד.
[קול תחרות]
ואז החלה התחרות. הזריקה הראשונה של רוברט גארט נראתה, איך לומר… כאילו הוא רצה לזרוק למישהו פטיש על הראש. [אנשים צוחקים] כל המתחרים סביבו פרצו בצחוק, ורוברט אפילו הצטרף אליהם. בזריקה השנייה הוא אחז בדיסקוס והחל להסתובב סביב עצמו, בלי היכולת לשחרר את הדיסקוס מהיד. [קול צעדי ריצה וזריקה] במקום לזרוק את הדיסקוס הרחק במקביל לאדמה, הוא סובב אותו באוויר במעגלים שכמעט נגעו בקרקע, ואז הוא הצליח לשחרר את הדיסקוס. רק במזל, אף אחד מהקהל לא נפגע. ואז בזריקה השלישית קרה הבלתי יאמן. רוברט אחז בדיסקוס, סובב אותו באוויר כמה פעמים, ושחרר אותו [קול צעקה] עם שאגה אדירה שיצאה מפיו [קול תשואות הקהל]. הדיסקוס נחת במרחק 29 מטרים ו-15 סנטימטרים. [מחיאות כפיים] כמעט עשרים סנטימטרים יותר ממי שעד אז היה במקום הראשון. רוברט גארט זכה במדליית זהב בזריקת דיסקוס בלי להתאמן. בכלל.
[המנון ארצות הברית]
המתחרים מיוון לא האמינו שהאמריקני ניצח אותם בענף הספורט שלהם. [קול תשואות]
ודרך אגב, השיא האולימפי בזריקת דיסקוס כיום הוא 69 מטרים ו-89 סנטימטרים. חמישה מטרים פחות משיא העולם. כך שאם השיא האולימפי בדיסקוס ישבר באולימפיאדה, תזכרו שאני הייתי הראשון שאמר שאולי זה יקרה. אולי.
[סיום המנון ארצות הברית ומחיאות כפיים]
ג'סי אוונס נולד בשנת 1913 במדינת אלבמה שבארצות הברית למשפחה שחורה. בשנת 1936 הוא הצטרף למשלחת האמריקנית שנסעה למינכן. הפליגה, יותר נכון. באותה התקופה, היטלר והמפלגה הנאצית רצו להראות את כוחו של הגזע הארי על ידי שליטת הספורטאים הגרמנים בתחרויות ובעיקר על פודיום המדליות.
[קולות קהל, מוזיקה שקטה]
אבל שני דברים הם לא לקחו בחשבון. ג'סי אוונס והאתלט הגרמני לוץ לונג. ג'סי כבר השיג שלוש מדליות זהב בריצות שונות ואפילו קבע שיאים אולימפיים חדשים. ואז הגיע התחרות האחרונה, קפיצה לרוחק.
[צעדי ריצה וקפיצה]
ג'סי קפץ שתי קפיצות במוקדמות לגמר ונותרה לו קפיצה אחת, או שהוא עובר לגמר או שהוא הולך הביתה. לוץ, מתחרו הגרמני והמועמד לזכייה, ניגש אליו והציע לו לשנות את האופן שבו הוא קפץ. ג'סי לא רק זכה, עלה לגמר, אלא גם ניצח וזכה בזהב. לוץ היה הראשון לברך את אוונס על הניצחון ואפילו קיים סרט שמראה אותם לוחצים ידיים ועוזבים את אזור הקפיצה יחד לאחר התחרות.
שנים לאחר מכן, ג'סי אמר, "היטלר בטח השתגע כשראה אותנו מתחבקים ככה". דרך אגב, היטלר עזב את האצטדיון כדי לא להעניק לג'סי את מדליית הזהב ולא לחץ את ידו. היחס הלא הוגן הזה נמשך גם כאשר ג'סי הגיע הביתה. הוא סיפר: "כשחזרתי למולדתי, לאחר כל הסיפורים על היטלר, עדיין לא יכולתי לשבת בקדמת האוטובוס. הייתי חייב ללכת לדלת האחורית, וגם לא יכולתי לגור היכן שרציתי. אמנם לא הוזמנתי ללחוץ את ידו של היטלר, אך גם הנשיא בבית הלבן לא הזמין אותי". יעברו עוד שנים רבות עד שהיחס לשחורים בארצות הברית ישתנה.
[מוזיקה שקטה מסתיימת]
תגידו, אבל ככה, עם יד על הלב, שמעתם פעם על הקטר הצ'כי? לא, זו אינה רכבת, אלא האתלט אמיל זטופק. בשנת 1952 אמיל עשה היסטוריה.
[מחיאות כפיים סוערות ומוזיקה קצבית]
אמיל היה ידוע בתור רץ למרחקים, ואפילו זכה בתחרויות. כשהוא רץ, הוא נהג לסובב את ראשו אל הקהל כשגופו נוטה קדימה ולהשמיע קולות מוזרים. לכן קראו לו - "הקטר". כשהוא נשאל על סגנון הריצה המיוחד שלו, הוא השיב: "זה נראה לך תחרות בהתעמלות או החלקה על הקרח? ככה רצים!"
באותם המשחקים, בשנת 1952, אמיל כבר זכה בשתי מדליות זהב בריצות ארוכות. ריצת 5,000 מטרים וריצת 10,000 מטרים. הוא גם החליט באופן ספונטני לחלוטין להירשם לריצת מרתון, הריצה השלישית והאחרונה למרחקים ארוכים. להזכירכם, זוהי ריצה במרחק 42 קילומטרים, ואנשים מתאמנים במשך שנים כדי להיות מסוגלים לרוץ אותה. אמיל מעולם לא רץ מרתון, אבל הוא חשב שזה רעיון טוב.
אמיל הבין שרק אם הוא ירוץ לצד אלוף העולם במרתון, הוא יוכל לשמור על קצב ריצה מהיר מספיק. לאחר 15 קילומטרים ו-90, אמיל שאל את חברו לריצה מה דעתו על הקצב שלהם. התשובה הייתה, "נו אמיל, הקצב איטי מידי". היא נאמרה בזלזול כדי להתיש את אמיל, שמעולם לא רץ כזה מרחק. אבל אז קרה הבלתי יאמן. לא רק שאמיל זטופק הגביר את הקצב וסיים את הריצה במקום הראשון, אלא שהוא גם קבע שיא אולימפי.
באותה אולימפיאדה הוא זכה בכל שלושת תחרויות הריצה הארוכות. 5,000, 10,000 וריצת המרתון. היום זה כנראה… כבר לא היה קורה. כל אחד מתמחה בריצה הספציפית שלו למרחק הספציפי שהוא רץ.
ואם כבר דיברנו על מרתון, שמעתם פעם על אבבה ביקילה מאתיופיה? אבבה, היה רועה צאן שצעד 130 קילומטרים רק כדי להתגייס לצבא. במשחקים האולימפיים של רומא 1960, הוא רץ מרתון לצד יריבו ממרוקו. שניהם חלפו על פני הרצים האחרים. והתחרות נותרה בין שניהם. וכשנותר רק קילומטר אחד לריצה, האיץ אבבה את קצב הריצה שלו וניצח.
אבל, זה לא היה הדבר המדהים ביותר בריצה, גם אם הוא היה האצן הראשון מאתיופיה שאי פעם השיג מדליית זהב. אבבה, איך לומר, לא אהב… נעליים. לפני התחרות, כמה חברות הציעו לו את נעלי הריצה שלהם. אבל הרגליים שלו היו שטוחות, כל נעל שהוצעה לו לא התאימה.
כמה שעות לפני יריית הפתיחה, אבבה החליט לרוץ יחף. צלמים מכל העולם צילמו אותו עובר את קו הסיום ללא נעליים. וכשהוא נשאל על ההחלטה יוצאת דופן שלו, הוא אמר: "עשיתי זאת כדי שהעולם ידע שאתיופיה תמיד מנצחת בנחישות ובגבורה".
[מוזיקה קצבית מסתיימת]
פיצקי: היי, זה, זה, הוא לא היחיד. מה זה? גם אני אוהב לעשות דברים בלי נעליים.
יובל: אה באמת, פיצקי? איזה יופי. מה אתה אוהב?
פיצקי: אני אוהב, למשל, ללכת בלי נעליים וגם לשיר, באותו זמן.
יובל: אה, איזה יופי. זאת אומרת, למה אתה שר כשאתה בלי נעליים?
פיצקי: זה פשוט ככה יוצא לי, בטבעיות.
יובל: אה, באמת? אתה מוכן להדגים?
פיצקי: בטח. הנה, יש פה אבני חצץ, [צעידה על חצץ] ואני מתחיל: איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי.
יובל: אה, ככה אתה שר.
פיצקי: והנה תראה, פה יש מן חול לוהט: אח, אח, אח, אח, אח, אח, אח, אח, אח, אח, אח, אח, אח, אח, אח
יובל: אה כן, פיצקי טוב תודה. זה… זה מספיק. באמת, זה מספיק.
פיצקי: ופה יש אבני טוף גדולות כאלה… שים לב - אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ', אאוץ'.
יובל: כן פיצקי, תודה רבה על ההדגמה [קול מחיאות כפיים]. מחיאות כפיים, יש לך מדליית זהב בריצה ושירה.
פיצקי: תודה רבה. זה מרגש אותי מאוד. [בקול נרגש]
אבבה לא היה האפריקני היחיד במשחקים של 1960 שעשה היסטוריה.
וילמה רודולף הייתה אצנית שחורה, שהשיגה הישגים אולימפיים מדהימים, כולל זכייה בשלוש מדליות זהב. אבל לא פודיום המדליות הוא שראוי לאיזכור, אלא הדרך הקשה לשם.
[מוזיקת חצוצרות]
וילמה נולדה בארצות הברית, ובילדותה, לאחר כמה וכמה מחלות, היא הותקפה בנגיף פוליו, שיתוק ילדים. כתוצאה, רגלה השמאלית הייתה משותקת לחלוטין, והושמה בברזלים שאפשרו לה ללכת. המשפחה שלה עמדה לצידה, ודאגה שהיא תוכל ללכת לטיפולים רפואיים, למרות שהייתה אחות ל-21 אחים, שלכל אחד מהם היו צרכים משלו.
בגיל תשע, הרופאים הורידו את הברזלים מרגלה של וילמה, והיא החליטה להיות ספורטאית. היא שיחקה כדורסל בבית ספר לאפרו-אמריקנים, כי באותה התקופה הייתה הפרדה בין האוכלוסייה הלבנה לשחורה. ועם הזמן היא הוזמנה לאצטדיון האתלטיקה, שם פרחה.
בגיל 16, היא כבר השתתפה באולימפיאדת מלבורן באוסטרליה, וארבע שנים לאחר מכן זכתה במדליית זהב לריצת 100 מטר, 200 מטר ואפילו ריצת שליחים. היא שברה שיאים אולימפיים וקבעה שיאים עולמיים. באותה התקופה היא נחשבה בתור האצנית המהירה ביותר בעולם. אותה ילדה, שהרגל שלה בילדותה הייתה משותקת. לאחר המשחקים, וילמה חזרה אל עיר מולדתה והקדישה את חייה לחינוך גופני. איזו גיבורה.
[מוזיקת חצוצרות מסתיימת]
אם אמרנו שאתלטיקה היא ענף הזהב של המשחקים האולימפיים, אז ריצת 100 מטרים היא הריצה הנחשבת ביותר בענף. גם אנשים שלא צופים באולימפיאדה, בדרך כלל, יפתחו את הטלוויזיה כדי לראות את ריצת ה-100 מטרים, לנשים ולגברים. מי שהעניק לריצת 100 מטר את הייחוס הזה, הוא האצן האמריקני ג'ים היינס.
[מוזיקה קצבית]
ג'ים היה הראשון שרץ מהר, אבל ממש מהר. הוא בכלל היה שחקן כדור בסיס, בייסבול. מאמן ריצה זיהה שג'ים צריך לרוץ, ולא לעמוד ולחכות שכדור בסיס ינחת היישר לכפפה שלו. אז ג'ים החל לרוץ. כבר בשנת 1964, כשג'ים רק בן 18, הוא רץ 100 מטרים בפחות מעשר שניות. במשחקים האולימפיים של שנת 1968, קבע שיא עולם - 9.95 שניות. ובכך היה הראשון בהיסטוריה שירד ממהירות 10 השניות ל-100 מטרים. דרך אגב, ג'ים שמר על השיא הזה במשך 15 שנה. הוא גם שבר שיא עולמי עם חבריו לנבחרת בריצת השליחים ל-100 מטרים. ג'ים היה השליח האחרון באותו מרוץ. הוא וחבריו זכרו במדליית זהב בשיא של 38.24 שניות.
באותם המשחקים במקסיקו סיטי, בשנת 1968, קרה דבר מדהים. אחד מענפי האתלטיקה השתנה לחלוטין. והאחראי לשינוי הזה היה דיק פוסברי.
דיק נולד במדינת אורגון, שבארצות הברית. וכבר מגיל צעיר, הוא התגלה בתור אתלט מוכשר, שהביא את הכישרון שלו למשחקים האולימפיים, ובעיקר לתחרות קפיצה לגובה.
עד 1968, מתחרים בקפיצה לגובה, היו רצים אל הרף - המוט האופקי הממוקם בגובה מסוים, כאשר גופם פונה אל הרף, והם מביטים בו. כאשר הם היו קרובים מספיק, הם פשוט קפצו לגובה, וניסו לנתר מעליו עם רגליהם.
ואז הגיע תורו של דיק לקפוץ. בדומה למתחרים האחרים, הוא פתח בריצה. ואז, בדיוק לפני שהוא הגיע לרף הקפיצה, הוא סובב את גופו, כך שגבו הופנה אל הרף. ואז - קפץ. מה שקרה הוא, שדווקא הראש והזרועות עברו את הרף הראשונים, ואחר כך כל הגוף.
[קפיצה ותשואות מחיאות כפיים]
דיק קבע שיא אולימפי חדש וסגנון קפיצה חדש, סגנון פוסברי, שמאז הפך לדרך היחידה שבה קופצים לגובה בתחרויות אולימפיות ובינלאומיות.
[המוזיקה מסתיימת]
שיאים זה דבר שקשה לשבור, כי כל ספורטאי מנסה להשיג את התוצאה הכי הכי טובה. אבל שיאים נשברים עם הזמן, כי אימונים משתנים, תנאי תחרות משתנים, חוקים משתנים, ואפילו גוף האדם משתנה. אבל יש שיא אולימפי אחד שכבר 50 שנה איש לא שבר.
[מנגינה קצבית]
בוב בימון גדל בניו יורק אצל סבתו. כבר מגיל צעיר הוא החל להתאמן בקפיצות לרוחק, והחל להתחרות. בשנת 1965 הוא סירב להתחרות נגד ספורטאים שהשתייכו לאוניברסיטה שהייתה לה מדיניות נגד שחורים. כתוצאה הוא נשאר ללא מאמן, במיוחד לקראת המשחקים האולימפיים. מי שאימן אותו היה חברו לקבוצה.
[מוזיקת רקע]
בוב היה קופץ מצוין והצליח להשיג את הכרטיס המיוחל לאולימפיאדה של 1968 במקסיקו סיטי. שם הוא התכונן לקפיצה שלו, הוא לקח נשימה עמוקה, רץ ריצה מהירה מאוד, ואז ק… פץ.
[מוזיקה קצבית]
כמו שאמרנו, קשה לשבור שיאים, וקשה עוד יותר לשבור שיאים אולימפיים, יש הרבה מתח ולחץ, וכאשר הם כן נשברים, התוצאה די קרובה לשיא שנשבר. אבל לא במקרה של בוב בימון.
בוב קפץ 55 סנטימטרים יותר מהשיא הקודם. הקפיצה שלו הייתה כל כך ארוכה, כך שבוב נחת מעבר למדידה האלקטרונית, והשופטים נאלצו להיעזר בסרט מדידה ידני, כדי לקבוע את התוצאה.
לאחר הקפיצה, בוב לא התרשם מדי מהתוצאה, מסיבה פשוטה. הוא היה רגיל למדידה של רגל, שיטת המדידה באנגליה ובארצות הברית, ולא למדידה במטרים בסנטימטרים. אבל לאחר שסיפרו לו מה הייתה התוצאה שהוא השיג, שהוא קפץ יותר מחצי מטר לעומת השיא הקודם, בוב נפל על הרצפה, כיסא את פניו ופרץ בבכי.
[מוזיקה קצבית מסתיימת]
בוב בימון קפץ למרחק של 8 מטרים ו-90 סנטימטרים. אם יש לכם מטר בבית או סרגל, נסו למדוד את המרחק הזה ורק אז תבינו כמה זה מטורף. ודרך אגב, השיא האולימפי לא נשבר עד היום, למרות שהשיא הבינלאומי עומד על 8.95, אז אולי יום אחד ישברו גם את השיא של בוב בימון.
ודרך אגב, השופטים, היה להם כל כך קשה להבין מה השיא הזה שהם רואים מול עיניהם, שלקח להם למעלה מ-20 דקות למדוד את התוצאה. בוב ויתר על שני ניסיונות הקפיצה הנוספים וזכה בזהב.
דרך אגב, הקפיצה של בוב מיוחסת גם לתנאי מזג האוויר. במקסיקו סיטי, האוויר דליל, ולכן לא הייתה התנגדות אוויר לקפיצה, כמו במקומות אחרים, וגם הניתור המדויק של בוב, הוא ניתר על קרש הקפיצה ממש בקצהו, כך שלא בזבז סנטימטרים מיותרים. שיאו של בוב בימון בקפיצה לרוחק, 8.90 מטרים, נשבר רק בשנת 1991 באליפות עולם, אבל בוב עדיין שומר על השיא האולימפי, ועל שמו נוצר שם תואר חדש, "בימונסק", שפירושו: "בוב כבר קפץ, אל תנסו בכלל לשבור את השיא שלו". או בעצם, והפעם, בלי שטויות: "הישג מדהים ובלתי צפוי".
[מוזיקת רקע שקטה]
הרוח האולימפית חשובה לא פחות משיאים אולימפיים, וסיפורו של דרק רדמונד הוא סיפור של נחישות, אומץ וגם רוחב לב.
דרק גדל באנגליה ובחר בתחום הריצה. בגיל 20 הוא כבר שבר את השיא הבריטי לריצת 400 מטר. באורך הריצה הזו, הוא הגיע להישגים רבים, גם בריצה אישית וגם במירוץ שליחים, ואפילו ניצח עם קבוצתו את הנבחרת האמריקנית, מי שהחזיקה בכתר לריצת השליחים.
אבל כל זה לא תמיד היה פשוט. דרק עבר פציעות לא פשוטות ונותח שמונה פעמים לקראת משחקי ברצלונה של שנת 1992. דרק היה מועמד לנצח בתחרות 400 מטר, ריצה שלוקחת פחות מ-40 שניות. אבל כדי להגיע לגמר, הוא היה צריך לרוץ גם בחצי הגמר.
הוא החל את הריצה כרגיל, אבל לאחר כמה שניות חש כאב חד ברגלו. דרק קרע את שרירי מיתר הירך, קבוצה של שלושה שרירים, שנמצאים בחלק האחורי של הירך, ואחראים על תנועת הרגליים. הוא נפל על האדמה, והצוות הרפואי ניגש אליו עם אלונקה כדי לפנות אותו מהאצטדיון. אבל רוחו של דרק התגברה על הכאב, והתרכזה רק בתחרות. במקום להפסיק את הריצה, דרק החליט להגיע לקו הסיום בכל מחיר.
הוא צלע על המסלול, עד שאבא שלו חצה את האצטדיון, ממש נכנס לתוך האצטדיון, כדי לתמוך ולעזור לבנו. קהל של 65 אלף איש עמד על רגליו, והריע לדרק ולאביו. אמנם דרק לא סיים את הריצה באופן רשמי, כיוון שאביו עזר לו לחצות את קו הסיום, אבל רוח התחרות שלו עשתה היסטוריה.
הוועד האולימפי צילם סרט על האירוע, והעניק לו את הכותרת "חגוג את האנושיות". נאמר שם ש"כוח נמדד בקילוגרמים, מהירות נמדדת בשניות. אומץ - אי אפשר למדוד אומץ". לא פלא שדרק רדמונד נבחר להיות נושא הלפיד באולימפיאדת לונדון של 2012.
[מוזיקה שקטה מסתיימת]
והסיפור האחרון שלנו הוא על אתלט שמייצג אדם שהלך נגד כל הסיכויים, ואפשר לומר, נגד הזמן.
[מוזיקה קצבית]
ג'ונתן אדוארדס באנגליה החל להתחרות בקפיצה משולשת כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20. אבל… איך לומר זאת בעדינות, הוא לא היה משהו. במשחקי סיאול של 1988 הוא הגיע למקום ה-23 בתוצאה לא מרשימה, של 15 מטרים ו-88 סנטימטרים. עד המשחקים הבאים, אומנם שיפר את התוצאה, אבל במשחקים בברצלונה הוא ירד למקום ה-35. כבר באותה שנה ג'ונתן קפץ למרחק מטר וחצי יותר מהתוצאה האולימפית שלו, ובשנת 1995 הוא עשה היסטוריה, אבל עדיין לא באצטדיון האולימפי.
התחרות הייתה אליפות העולם, וג'ונתן קפץ למרחק מדהים של 18 מטרים ו-29 סנטימטרים. [קול ריצה, קפיצה ומחיאות כפיים]
כדי להבין עד כמה הקפיצה הייתה מדהימה, בואו רק נאמר שעד היום רק שבעה קופצים עברו את ה-18 מטרים, והשיא של ג'ונתן לא נשבר עד היום.
באותה התחרות, הוא גם קפץ למרחק של 18 מטרים ו-43 סנטימטרים, אבל… בגלל מהירות הרוח שנשבה בגבו, הקפיצה אינה נחשבת בתור שיא. ג'ונתן המשיך להתחרות במשחקים האולימפיים, ובשנת 1996 הוא הגיע למקום השני.
בשנת 2000, לאחר יותר מ-20 שנות אימונים ותחרויות, זכה ג'ונתן אדוארדס במקום הראשון במשחקים האולימפיים באוסטרליה. ג'ונתן הוא אתלט שרוח התחרות ואהבה לספורט והניע אותו לאורך שנים ועשורים, כדי להגשים את החלום האולימפי.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
סיפרנו לכם כמה סיפורים מדהימים על אתלטים שאולי לא שמעתם עליהם, אבל ההיסטוריה שהם עשו בהישגיהם וברוחם שברה שיאים ושינתה את המשחקים האולימפיים.
אז אני מקווה שאתם נהנים מהמשחקים האולימפיים, אולי כבר צפיתם ברוח האולימפית באירוע כזה או אחר, ואולי עוד תצפו בשיא או באירוע ספורטיבי שתזכרו למשך שנים רבות.
האולימפיאדה מלמדת אותנו שהרבה יותר כיף להתחרות באירועים ספורטיביים מאשר לריב. היא מלמדת אותנו שלפעמים אנחנו מגיעים להישגים שזמן קצר לפני כן יכולנו רק לחלום עליהם. היא מלמדת אותנו לא לוותר בקלות ולהאמין בעצמנו. היא מלמדת אותנו שלפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים, והעיקר היא - הרוח הספורטיבית.
[מוזיקה קצבית]
אתם יודעים מה? עכשיו תורכם. צפו באחד מאירועי האולימפיאדה וספרו לי בקבוצת הטלגרם, מה למדתם? אולי יש שיעור חשוב שאני פספסתי? אז בואו לקבוצת הטלגרם שלנו, "היסטוריה לילדים", אני כבר רץ לשם. [צעדי ריצה] להתראות! להתראות! ביי, להתראות! [קול הולך ומתרחק]
[מוזיקת סיום]
מחקר, כתיבה ועריכת לשון תוך כדי קפיצה במוט - דינה בר מנחם [קול תשואות ומחיאות כפיים]. על המזרון, מזל… פיו.
עריכה קריינות ומרוץ שלוחים [כך במקור] - יובל מלחי.
עיצוב פסקול, מיקס ומוזיקה אולימפית [פרץ מוזיקה] - רוני קלדרון.
הפקה, ואנשים שכמעט שלחו אותי לאולימפיאדה [מחיאות כפיים] - תומר מיכלזון, ליהי צדוק ורני שחר.
אני יובל מלחי - היסטוריה לספורטאים וספורטאיות.
[מוזיקה מסתיימת]
יובל: רגע לפני שאתם הולכים…
פיצקי: לאן הם הולכים?
יובל: לא, התכוונתי שהם מסיימים לשמוע את הפרק.
פיצקי: נו, אז מהר, מהר, תבקש מהם לדרג אותנו בספוטיפיי ובאפל, וגם לכתוב משהו קצר אם הם אהבו את הפודקאסט.
יובל: כן, זה בדיוק מה שאני רוצה.
פיצקי: ותגיד להם שיש לנו קבוצת טלגרם בשם "היסטוריה לילדים", ואנחנו מודיעים שם הודעות חשובות.
יובל: פיצקי, תן לי רגע.
פיצקי: וכמובן שאתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של "היסטוריה לילדים" בכל יישומוני ההסכתים, וגם ביישומון של "כאן".
יובל: אבל עמדתי להגיד את זה.
פיצקי: נתראה בפרק הבא, להתראות.
יובל: להתראות!
פיצקי: עשית את זה ממש טוב יובל, את הלהתראות הזה, זה היה מושלם.
יובל: תודה, ממש תודה, פיצקי.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments