בישראל מציינים את יום האם או יום המשפחה ב-ל' בשבט מכּיוון שזהו יום מותה של אישה שילדים רבים ראו בה אימא, אף שלא היו לה ילדים משלה. הנה לפניכם סיפורה המרגש של הנרייטה סאלד
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/05/2020.
קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.
יובל: הנרייטה סאלד.
[המשך מוזיקת הפתיחה ברקע]
שלום ילדים, ברוכים הבאים להסכת "היסטוריה לילדים". אני יובל מלחי.
כולנו מכירים את יום האם, מציינים אותו בכל העולם, בתאריכים שונים. כל מדינה קבעה לעצמה מתי יחול יום האם שלה. בישראל מציינים את היום הזה בל' בשבט. מציינים את יום האם, שעם השנים היה ליום המשפחה, בל' בשבט מכיוון שזהו יום מותה של אישה שילדים רבים ראו בה אמא שלהם, אף שלא היו לה ילדים משלה.
זהו סיפורה של אישה מיוחדת במינה, ושמה - הנרייטה סאלד.
[מוזיקת רקע]
הנרייטה סאלד נולדה בשנת 1860, בעיר בולטימור שבארצות הברית. זה היה לפני 160 שנה כמעט. אביה בנימין ואמה סופי היו יהודים דוברי גרמנית. הם היגרו, כלומר עברו להתגורר, מיבשת אירופה לארצות הברית, שנה לפני שהנרייטה נולדה. אביה היה רב של קהילה יהודית חדשה בעיר שאליה עברו. הוריה לא תכננו להישאר זמן רב בארצות הברית, אך בנימין היה נאמן לקהילה, ולבסוף המשפחה השתקעה בבולטימור.
[קולות רקע של מלחמה]
הנרייטה נולדה בזמן מלחמת האזרחים בארצות הברית. המלחמה הזאת הייתה בין מדינות הצפון למדינות הדרום. מדינות הצפון רצו לבטל את העבדות במדינות החדשות שקמו, ואילו מדינות הדרום דרשו שמוסד העבדות ימשיך להתקיים בארצות הברית. מדינת מרילנד, שבה התגוררה המשפחה, הייתה על הגבול שבין הדרום לצפון.
אביה של הנרייטה היה בעד הפסקת העבדות ותמך במדינות הצפון במלחמה. כשהייתה הנרייטה בת 4, נרצח הנשיא אברהם לינקולן, בעת שצפה בהצגה בתיאטרון. [קול ירייה] הרוצח היה אדם שהתנגד לביטול העבדות. [מוזיקת רקע עצובה] מסע ההלוויה של לינקולן עבר סמוך לביתם של הנרייטה והוריה. הנרייטה צפתה באביה וראתה את הדמעות שזלגו על פניו. הרב סאלד האמין שכל בני האדם זכאים לחירות, ומותו של לינקולן היה לו רגע קשה במיוחד. הרגע הזה לא מש מזיכרונה של הנרייטה.
הנרייטה הקטנה אהבה לבלות עם אביה. כשהייתה בת 5, הוא לימד אותה לקרוא ולכתוב בעברית ובגרמנית, ואף קרא איתה פסוקים מן התורה, וגם שירה גרמנית.
[מוזיקת רקע קלילה]
באותם ימים למדו רוב הבנות בבית ספר יסודי בלבד. הן למדו בין השאר מוזיקה, לטינית וגם נימוסים והליכות. רובן עזבו את בית הספר בגיל צעיר כדי לעזור בעבודות הבית. לעומתן, המשיכה הנרייטה ללמוד בתיכון יוקרתי לבנות, וכשהייתה בת 17 כבר שימשה מורה ועבדה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בד בבד היא גם כתבה מאמרים שהתפרסמו בעיתונות היהודית.
באותה תקופה לא הרשו לבנות ללמוד באוניברסיטאות. ציפו מהן להתחתן, ללדת ילדים ולדאוג למשק הבית. את הנרייטה זה לא עניין. היא המשיכה ללמוד, סיימה בית ספר תיכון ולימדה תנ"ך והיסטוריה בכיתות ערב למבוגרים. היא הייתה אישה משכילה, וגם קיוותה שיום אחד היא גם תמצא בעל משכיל ושיחד יקימו משפחה.
[מוזיקת רקע קצבית]
בשנת 1881 החלו פרעות נגד יהודים במזרח אירופה. יהודים רבים ברחו מבתיהם והיגרו לארצות הברית. אם בשנת 1880 התגוררו בארצות הברית כ-250 אלף יהודים, כעבור 20 שנה כבר היו בה יותר ממיליון וחצי יהודים. התושבים הוותיקים חששו מזרם המהגרים, ולעיתים התנהגו כלפיהם ברוע. הנרייטה נחשפה לגילויי השנאה כלפי מהגרים, וגם לאנטישמיות, שנאת יהודים. אך המצב בארצות הברית היה מצוין יחסית לאירופה. שם יהודים גם הוכו ונרצחו.
בשנת 1883, כשהייתה הנרייטה בת 23, היא נסעה עם אביה לאירופה. אז היא פגשה בפעם הראשונה את המשפחה המורחבת שלה, והיא התרגשה עד מאוד. במהלך המסע, ראתה הנרייטה את מצב היהודים במזרח אירופה, ואת ההתנכלויות האלימות שסבלו מהן. כשחזרה לארצות הברית, החלה לחשוב על פתרון לבעיית היהודים במזרח אירופה.
[מוזיקת רקע מותחת]
הנרייטה: [במבטא אמריקאי] מה אפשר לעשות עם כל היהודים שמגיעים לכאן? מה, הם… הם כולם יגיעו לניו יורק? במה הם יעבדו? זה גם לא כל כך טוב, זה לא… אולי… אולי נקים להם איזה כפר, אני אקים כפר… לא כפר, איפה אני אקים כפר? אולי אני אקים עיר, עיר קטנה ליהודים. לא, מה נקים עיר? איפה, מי… מי ייתן עיר? אולי מדינה? אבל… אבל איפה אפשר להקים מדינה ליהודים? איפה?
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: להנרייטה היה חבר ילדות בשם הארי פרידנוואלד. ההורים שלה ושלו היו חברים, והיו נפגשים לעיתים קרובות. הנרייטה והארי התיידדו ושמרו על קשר במכתבים. הארי למד רפואה בברלין שבגרמניה, ואל המכתבים שכתב אליה צירף פרחים. [מוזיקת רקע מרגשת] הנרייטה התאהבה בו וחיכתה לשובו. אך אמו של הארי הכירה לו מישהי אחרת, איתה הוא בחר להתחתן. ליבה של הנרייטה נשבר בקרבה.
הנרייטה התאוששה והחליטה שהמהגרים החדשים שהגיעו לארצות הברית זקוקים לעזרה. כשהייתה בת 28, הקימה הנרייטה בית ספר ללימוד אנגלית בעבור המהגרים היהודים.
[מוזיקת רקע]
עם הזמן, החל בית הספר לשמש את ילדי כלל המהגרים החדשים לארצות הברית. בית הספר הלך וצמח, ועד מהרה הועסקו בו עוד ועוד מורים.
בהיותה בת 33, החליטה הנרייטה לעבור לעבודה אחרת. היא החלה לתרגם ולערוך כתבי עת יהודים וציוניים באגודה היהודית להוצאה לאור. היא מעולם לא זכתה להכרה על תרומתה הרבה לאגודה. התפקיד הרשמי שלה היה מזכירה.
בקיץ 1902 הלך לעולמו אביה של הנרייטה, והיא הייתה שרויה בצער גדול. אמה סופי הציעה שהן יעברו יחד לניו יורק, כדי שהנרייטה תגשים את חלומה ותמשיך בלימודיה. הנרייטה קיבלה את הצעתה בשמחה.
[מוזיקת רקע]
הנרייטה: [במבטא אמריקאי, בהתרגשות] או, אני… אני אסע ברכבת התחתית!
יובל: לא, לא, זה נפתח רק בשנת 1904.
הנרייטה: [בהתרגשות] או, אני אבקר באמפייר סטייט בילדינג!
יובל: לא, זה נפתח רק בשנת 1931.
הנרייטה: [באכזבה] או, אז אולי סנטרל פארק?
יובל: כן, זה כבר קיים!
הנרייטה: והברוקלין ברידג'?
יובל: קיים!
הנרייטה: [בהתרגשות] יש! נוסעים לניו יורק, אמא!
יובל: הנרייטה בחרה ללמוד בבית מדרש קונסרבטיבי, מקום בו לומדים לימודי תורה ותפילה, ועורכים בו דיונים רבים. חלק מהתלמידים בבית המדרש הופכים לרבנים. הנרייטה התחייבה שלא תהפוך לרב או לרבה, וכך התקבלה ללימודים. "רבה" היא הנקבה של רב, ואילו "רבנית" היא אשת רב.
בעת שלמדה בבית המדרש, הכירה את הפרופסור הצעיר לוי גינצבורג. הם התקרבו זה לזה, טיילו יחד, ובילו זמן רב עם חברים משותפים. הנרייטה הייתה כבר בת 48, ואילו לוי בסך הכל בן 35.
[מוזיקת רקע קלילה]
הנרייטה: [במבטא אמריקאי] הו, לוי, אתה כזה צעיר!
לוי: [במבטא אמריקאי] הו, הנרייטה, את כזאת צעירה.
הנרייטה: לא, אתה צעיר, אתה בן 35!
לוי: כן, אבל את צעירה בנפש. את… את אישה מיוחדת, אני… אני לא פגשתי מישהי כמוך מעולמים.
הנרייטה: או, לוי, אתה כזה מקסים!
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: באחד הימים, ביקש לדבר איתה ביחידות. [כינור מנגן ברקע] הנרייטה התרגשה. היא לא ידעה למה לצפות, אבל היא קיוותה! [בטון מתרגש] אתם יודעים! לוי חיבק את הנרייטה, הסתכל לה בעיניים, וסיפר לה שפגש אישה אחרת [בטון מאוכזב], ושהם עומדים להתחתן. [נגינת הכינור מסתיימת] ליבה נשבר שוב, היא לא הבינה מדוע החיים התאכזרו אליה. חבריה, שראו את המשבר שהייתה שרויה בו, אספו כסף והציעו לה לנסוע לטייל.
[מוזיקת רקע]
בשנת 1909, הנרייטה ואמה סופי יצאו לטיול באירופה. בסופו, הגיעו לארץ ישראל, שהייתה אז נתונה לשלטון טורקי. התגוררו בה כמה עשרות אלפי יהודים בלבד. כמה מהם היו חלוצים ואיכרים שעבדו לפרנסתם, ואחרים התקיימו מתרומות מחוץ לארץ. ארץ ישראל הוזנחה במשך שנים רבות. לא היו בה כבישים ראויים, מערכת בריאות מתקדמת, או שלטון שדאג לתושבים. אבל היה משהו אחד בשפע, [בטון מתרגש] ממש בשפע - [בטון מאוכזב] יתושים. ולא סתם יתושים, אלא כאלה שהפיצו את נגיף המלריה, או כמו שקראו לה אז - קדחת. [זמזום יתושים]
חוץ מקדחת, היו עוד מחלות ומגפות שהמיתו רבים מהאנשים שהיו אז בארץ ישראל. הנרייטה הזדעזעה ממצב הבריאות בארץ. כשחזרה לארצות הברית, ביקשו חבריה שתספר על חוויותיה.
היא סיפרה כך [מוזיקת רקע] - "היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו 'את תתאכזבי'. היו שאמרו 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית'. ובאמת, הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ, ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי. להיפך. [מוזיקת רקע מתגברת] נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה מששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד, או ציונות או לא כלום. או ציונות או כליה של העם היהודי."
[קטע מהשיר "אין כבר דרך חזרה" מהסרט "הלהקה"]
"בקדחת הם חלו פה
מחמסינים הם סבלו פה
אבל משהו לחש בלבבות -
אם זה טוב ואם זה רע
אין כבר דרך חזרה.
אין כבר דרך חזרה!"
[השיר ממשיך להתנגן ברקע] הנרייטה חזרה לארצות הברית והמשיכה לעבוד בהוצאה לאור. מדי פעם, נתקלה בלוי גינצבורג ובת זוגו, וכאבה ניצת מחדש. [השיר ברקע נפסק]
ואז קרה דבר מוזר. הנרייטה החלה לאבד את ראייתה עד שהפכה עיוורת. היא לא יכלה לעבוד, לקרוא או לכתוב ביומנה. במשך שמונה חודשים חיה הנרייטה בעיוורון כמעט מוחלט! במהלך אותם ימים, הבינה כי לוי גינצבורג שבר את ליבה, אך עליה להתאושש ולהמשיך הלאה. לאחר מספר חודשים, ראייתה שבה אליה.
לפעמים, דברים לא טובים מביאים לדברים טובים.
[מוזיקת רקע מרגשת]
החושך שהייתה שרויה בו הביא את הנרייטה למסקנה כי עליה לפתוח דף חדש בחייה, כדי למצוא את האור והאופטימיות. היא החליטה להקדיש את חייה לעזרה למתיישבים בארץ ישראל. הנרייטה הקימה ארגון של נשים ציוניות שרצו לעזור למתיישבים בארץ ישראל. פגישתן הראשונה הייתה בשנת 1912, סמוך לחג הפורים.
הנרייטה: [במבטא אמריקאי] טוב, אנחנו צריכות לבחור שם לארגון החדש.
[מוזיקת רקע]
הנרייטה: אולי "הנשים הציוניות מכל אמריקה שרוצות לעזור ליישוב היהודי בארץ ישראל וגם לעשות"… לא, לא, זה קצת ארוך. אתן יודעות? עוד מעט פורים… אה, אני יודעת! אני… יש לי שם מעולה. נקרא לארגון שלנו "אחשוורוש". לא, לא, זה גם ארוך. אה… "אחשוורושי"? לא, זה לא יותר קצר. זה… זה שם אחר. מה, גם הוא לא קשור. מה הוא קשור? אולי… אולי "מרדכי"… "מרדכייצ'וק"! אנחנו ארגון "מרדכייצ'וק". לא, לא, זה לא מתאים. אנחנו ארגון של נשים.
[חושבת לעצמה] ארגון של נשים ועוד מעט פורים. איזו אישה מפורסמת יש בפורים…? אה, בטח! "וושתי". מה יותר מגניב מ"וושתי", תראו. אה… לא… "וושתי" זה לא קשור. זה לא… היא לא יהודייה, זה לא… אולי ננסה ראשי תיבות. אוקיי, "נשים עוזרות לישראל"- "נעל"! לא, זה לא… זה לא יתפוס. אולי "ארגון הנשים באמריקה לעזרה". ראשי תיבות - "אהבל"! "שלום, אנחנו מארגון 'אהבל'. באנו לעזור לארץ ישראל". לא, זה לא… אולי משהו קליט כזה, נקרא לעצמנו "קושקוש" או "מושמוש".
לא, כל השמות האלה לא טובים, אנחנו מפספסים משהו. פורים, עוד מעט פורים. זה חג היהודים, ליהודים הייתה אורה ושמחה. והיה את מרדכי ואסתר, ו… הייתה… הייתה מישהי בפורים, אני זוכר שהיה… אה, אסתר! בוודאי, נקרא לארגון "אסתר"! אבל… אבל אסתר זה השם הפרסי שלה, היה לה גם שם יהודי - הדסה! [שואפת בהתרגשות] "הדסה"!
אישה: אווווו!
אישה נוספת: אווווו!
אישה: אווווו איזה שם יפה!
הנרייטה: "הדסה", איזה שם יפה!
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יובל: השם שבחרו לארגון החדש היה "הדסה", שמה העברי של אסתר המלכה. הנרייטה נבחרה בהצבעה לנשיאת הארגון, ועד מהרה היא הדביקה בהתלהבותה גם את חברותיה.
בארצות הברית הוקמו סניפים רבים של "הדסה", ונאסף כסף כדי להקים מרפאות חדישות בארץ ישראל. ארגון "הדסה" שלח לארץ אחיות, הן הקימו מרכז בריאות ציבורי קטן בירושלים, וטיפלו בנשים הרות ובחולים במחלת העיניים גרענת, שהייתה נפוצה אז במזרח התיכון. הגרענת נגרמה מזיהום וגרמה לעיוורון.
"הדסה" ארגנה גם משלחת גדולה של רופאים ואחיות שהגיעו גם הם לארץ ישראל. הם הדריכו רופאים ואחיות מקומיים, לימדו אותם לטפל בחולים בעצמם, ולימדו את הילדים כמה חשוב לשטוף ולנקות את הפנים והעיניים. כיום גרענת כמעט ולא קיימת.
ואז, בשנת 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה. [קולות רקע של מלחמה] השלטון העות'מאני, או הטורקי, ששלט בארץ ישראל, הצטרף גם הוא למלחמה. לפתע, לא הגיעו לארץ מצרכים בסיסיים או תרומות מחוץ לארץ. המצב הרע של אנשי היישוב היהודי נעשה גרוע יותר. ילדים לא אכלו ארוחות בוקר וערב, פשוט כי לא היה מה לאכול. הרעב והמחלות גבו את חייהם של אנשים רבים.
[קולות המלחמה מתחלפים במוזיקת רקע מרגשת]
הנרייטה וארגון "הדסה" המשיכו בפעילותם ושלחו לארץ מצרכים חיוניים. הם גם אספו סכומי כסף גדולים כדי להקים מרכזים רפואיים נוספים. עבודתה של הנרייטה בארגון "הדסה" נעשתה בהתנדבות במשרה חלקית. בשלב הזה הבין הארגון כי העבודה שלה הייתה כה חשובה, עד כי החליטו לשלם לה שכר כדי שתקדיש את כל זמנה לפעילות בו.
הנרייטה שמחה מאוד, עזבה את עבודתה באגודה היהודית להוצאה לאור, ובגיל 60 עלתה לארץ כדי להשתקע בה ולפקח מקרוב על פעילות הארגון. אף שבאותם ימים גיל 60 נחשב מבוגר מאוד, הנרייטה רק החלה את חייה החדשים. היא עזרה להקים בתי חולים ביפו, בצפת ובטבריה, בית ספר לאחיות בירושלים וגם את רשת טיפת חלב שבה כל התינוקות מקבלים חיסון.
אני עבדתי מאוד קשה, אבל הצלחתי להשיג הקלטה שלכם מהביקור הראשון שלכם לטיפת חלב. זה היה ביקור שקיבלתם בו חיסון קטן, אז הנה, תשמעו אתכם, הקלטה שלכם, אה… אותנטית, אמיתית, מטיפת חלב. הנה ככה זה נשמע - [תינוק בוכה על רקע מוזיקת תיבת נגינה]
ארגון "נשות הדסה" סיפק את שירותי הרפואה שלו לכל האוכלוסייה, הערבית והיהודית, באופן שווה. הנרייטה, כמו אביה, האמינה שיש לשפוט בני אדם על פי מעשיהם, ולא על פי הדת, הגזע או צבע העור שלהם.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשו הבריטים את ארץ ישראל. בין היהודים והערבים שהתגוררו בארץ, החלו סכסוכים. הנרייטה רצתה לגשר על הפערים, ועזרה להקים את הארגון "ברית שלום", שמטרתו ליצור חיבור בין האוכלוסייה הערבית ליהודית, ולפתור, או לפחות למתן את הסכסוך בין העמים.
בשנות ה-20 קם בארץ ארגון בשם "הוועד הלאומי". הוא היה כמו הממשלה בטרם קמה מדינת ישראל. הנרייטה סאלד נבחרה לעמוד בראש המחלקה הסוציאלית של הוועד הלאומי. עבודה סוציאלית היא מקצוע המטפל בבעיות חברתיות, הוא מנסה לעזור לאנשים לצלוח תקופות קשות.
בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. [מוזיקת רקע עצובה] הם החלו לחוקק חוקים נגד העם היהודי. יהודים רבים ביקשו לשלוח את ילדיהם לארץ ישראל, עד שהסכנה בגרמניה תחלוף.
באותה תקופה פעלה בעולם "ההסתדרות הציונית העולמית", גוף שפעל להקמת בית ליהודים בארץ ישראל. הוא סייע להביא יהודים לארץ וגם לקלוט אותם כאן, ולסייע להם להתיישב ולהסתגל. בשנת 1933 בחרה הנהלת ההסתדרות הציונית בהנרייטה סאלד, בת ה-73, להיות אחראית לקליטת בני הנוער שנשלחו מאירופה לארץ ישראל.
[מוזיקת הרקע מתגברת ונהיית מרשימה]
הנרייטה מילאה את התפקיד באהבה ובמסירות. היא פעלה להשיג לנערים ולנערות אישורי עלייה מהשלטונות הבריטיים, ולהכין אותם בחוץ לארץ לקליטה בארץ. היא גם עזרה בהליך גיוס הכספים ומציאת מקומות לינה ומגורים לנערים ולנערות. הנרייטה קיבלה את העולים באופן אישי, עזרה להם להתמודד עם קשיי הקליטה והשפה, והייתה אוזן קשבת לצעירים שהגיעו לבדם לארץ זרה. הנרייטה קבעה את עקרונות החינוך שלהם, והשתדלה לבוא בעצמה לנמל ולקבל את פניהם של הצעירים והצעירות שירדו מן הספינות לאדמת הארץ. בתוכנית, שנקראה גם "עליית הנוער", עלו ארצה כ-45,000 בני נוער!
בשנת 1936 עלתה לארץ בעליית הנוער גם סבתא שלי, סבתא שושנה.
גם לאחר שבני הנוער נקלטו בארץ, הנרייטה המשיכה לדאוג להם ולהתכתב עימם. בזכות יחסה האישי אליהם, ראו בני הנוער העולים בהנרייטה סאלד - אמא. באחד המכתבים כתבה לנער צעיר - [מוזיקת רקע מרגשת] "אני רוצה לייעץ לך. נסה לחיות את חייך מיום ליום. עשה את חובותיך, שקע בעבודתך, התעסק בלימודיך, ואל תחשוב על הרושם שאתה עושה על אחרים. היה כמו שהינך". [מוזיקת רקע מסתיימת]
לימים, כונתה הנרייטה סאלד "אם הילדים", או "אם עליית הנוער". כשהייתה הנרייטה בת 75, היא קיבלה מראש עיריית ניו יורק את מפתח העיר, עיטור הכבוד הגבוה ביותר של העיר, על פועלה ועזרתה למהגרים שהגיעו לארצות הברית.
[מוזיקת רקע מרגשת]
בל' בשבט תש"ה, 13 בפברואר 1945, הלכה לעולמה הנרייטה סאלד. לפני מותה, ביקשה שבהלוויתה לא ינשאו הספדים. את הקדיש על קברה אמר בדמעות נער שעלה בעליית הנוער, ועל הסרטים בזרי הפרחים שהניחו ילדי עליית הנוער, היה כתוב "לאימנו היקרה שהצילתנו". כיום, בכניסה לבית החולים "הדסה" בהר הצופים, חקוק המשפט שהנרייטה סאלד אמרה טרם בואה לארץ - "כל סוף הוא התחלה חדשה".
אז בפעם הבאה שתיתקלו ברחוב "הנרייטה סאלד", או שתראו תחנת טיפת חלב, או תבקרו בבית החולים "הדסה", רק מסיבות טובות כמובן, ספרו לאנשים שאיתכם את סיפורה של האישה המופלאה הזאת, שלא היו לה ילדים משלה, אך הפכה לאמא לעשרות אלפי בני נוער.
ורגע לפני סיום, האם אתם מסכימים כי כל סוף הוא גם התחלה חדשה? אתם יכולים לחשוב על דוגמה כזאת?
אני יובל מלחי, "היסטוריה לילדים".
[מוזיקת סיום]
מחקר, כתיבה וטיפול בגרענת - קרן שרון.
עריכה, קריינות וידיד של הנרייטה - יובל מלחי.
עריכת לשון ואחיות רחמניות - דוקטור סמדר כהן וקרן בן-שושן.
מיקס, אפקטים ורבה של התוכנית - רחל רפאלי.
בימוי, ליהוק ושיהוק - שיר ויצמן.
הפקה וילדים שובבים שעלו בעליית הנוער - רני שחר ואיל שינדלר.
אני יובל מלחי, "היסטוריה לילדים".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
ילדים והורים יקרים, אם אתם אוהבים את ההסכת "היסטוריה לילדים", נשמח שתעזרו לנו. דרגו אותנו בכל חנויות האפליקציות, ברשימת הפודקאסטים של אפל, בספוטיפיי, ובכל מקום שאתם יכולים לדרג אותנו.
רוצים לדבר איתנו? כנסו לקבוצת הטלגרם שלנו, "היסטוריה לילדים". רשמו לנו מה חשבתם, העירו לנו הערות, שלחו לנו הצעות לפרקים, ותוכלו להתעדכן בפרקים חדשים ובאירועים קרובים.
תודה רבה!
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
留言