מביאים לכם שוב את המסע הפנטסטי של לואיס וקלארק לחקר מערב ארצות הברית. האם ימצאו דובי ענק ואינדיאנים בלונדינים? האם ישרדו את המסע? בואו לפגוש את המרמיטה הנובחנית...
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/08/2023.
"היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.
המסע של לואיס וקלארק אל הלא נודע.
כשההורים שלכם היו ילדים ומישהו היה אומר משהו שכולם כבר ידעו קודם לכן, היו לועגים ואומרים: "יופי, ממש גילית את אמריקה".
אנחנו יודעים שקולומבוס גילה את יבשת אמריקה לאירופה. אבל התושבים הראשונים שהגיעו מאירופה לארצות הברית, התגוררו בחוף המזרחי שלה, ולא ממש ידעו מה יש במערב. הם שמעו שמועות וסיפורים, שבערבות רחבות ידיים מתגוררים אינדיאנים בלונדינים ותכולי עיניים, ממותות ששרדו מימי קדם, דובי ענק שגובהם כמה מטרים, ועוד ועוד סיפורים.
שני חוקרים החליטו לצאת למסע מערבה, ולגלות בעצמם מה באמת יש שם. שמם היה לואיס וקלארק, והם יצאו אל עבר הלא נודע.
[השיר "הלא נודע" של דני סנדרסון מתנגן ברקע]
טרם בואו של האדם הלבן, האירופים, לאמריקה, התגוררו בה אינדיאנים. נראה שהם הגיעו לשם מסיביר לאלסקה, דרך חיבור יבשתי, שהיה בין שתי היבשות, אמריקה ואסיה. בתחילה הם התגוררו באזורים קרים, כמו אסקימואים, ולאחר מכן הדרימו לאזורים חמים יותר ביבשת אמריקה.
מיליוני האינדיאנים שחיו באמריקה חיו בשבטים. את מזונם הם גידלו, צדו, דגו וליקטו.
אחרי קולומבוס, המשיכו מגלי ארצות לתור ולהכיר את יבשת אמריקה.
[מוזיקת רקע]
בשנת 1775, לפני כ-250 שנה, פתחו מושבות אנגליות באמריקה במרד נגד בריטניה. הם הכריזו על עצמאות, ולאחר מלחמה של שמונה שנים, ניצחו את הבריטים.
בשנת 1801, זכה במשרת הנשיאות באמריקה תומאס ג'פרסון. לפניו היו הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, שסיפרנו עליו בעונה הראשונה, וג'ון אדמס.
ג'פרסון היה חוואי משכיל ממדינת וירג'יניה, והוא בחר בשכנו וידידו, מריווד'ר לואיס, ששירת עמו בצבא ארצות הברית, להיות למזכירו האישי בבית הלבן. טרם נכנס למשרת הנשיא, ג'פרסון קרא ספר שהשאיר עליו רושם עז. זה היה ספר מסעות של סוחר פרוות הרפתקן, שתיאר שני מסעות כושלים שלו למציאת דרך אל האוקיינוס השקט במערבה של יבשת אמריקה.
בשנת 1803, ביקש ג'פרסון מהקונגרס לאשר מימון משלחת שתצא לחקור את השטח שממערב לנהר המיסיסיפי, שעובר במרכז ארצות הברית של ימינו, כדי למצוא נתיב מים שעובר ממרכז ארצות הברית למערבה. נתיבי מים היו הכביש המהיר של אותם הימים, ובהם השיטו סחורות.
ג'פרסון תיאר לקונגרס מסע פשוט יחסית, שעלותו אינה גבוהה. עשרה אנשים, שני מפקדים, קצת מזון, וכמה מתנות סמליות לאינדיאנים.
[במבטא אמריקאי]
listen, זה מסע מאוד פשוט you know, כמה אנשים, כמה מתנות, צ'יק צ'אק הם חוזרים, ממש ככה, הולכים, באים, מה, זה כלום, שום דבר. אם הם ימצאו נתיב מים לאוקיינוס השקט, יהיה אפשר לשוט מארצות הברית מצד אחד לצד שני. זה דבר מדהים, חבר'ה, זה כלום, מסע כזה קטן. הולכים, באים, ייהה!
אבל גם הנושא המדעי עניין את ג'פרסון. הוא רצה למפות את האזור, לגלות חיות חדשות, ולבדוק אם באמת יש אינדיאנים תכולי עיניים. הקונגרס אישר את בקשתו.
ג'פרסון מינה את מזכירו, מריווד'ר לואיס, למפקד המסע, ולואיס צירף אליו את מפקדו לשעבר ויליאם קלארק להיות מפקד שותף.
באותן שנים, מדינות אירופיות שלטו בשטחים נרחבים ביבשת אמריקה. צרפת שלטה בשטח שנחשב כיום למרכז ארצות הברית, שטח עצום. השטח הזה היה מאוכלס בעיקר בשבטים אינדיאנים, והיה מאוד רחוק מצרפת, לכן היה קשה להגיע אליו, ולצרפת לא הייתה באמת כוונה ליישב אותו בצרפתים.
נפוליאון בונפרטה, ששלט אז בצרפת, החליט בשנת 1803 למכור את כל השטח העצום הזה לארצות הברית.
לואיס וקלארק היו מרוצים מאוד מרכישת השטח הזה, והחלו בהכנות למסע שלהם, אל טריטוריה שאיש מעולם לא ביקר בה, או, לפחות, לא חזר לספר עליה.
לואיס דאג לאספקה למסע, ונסע לכל אורך מזרח ארצות הברית, כדי לרכוש עשרות רובים, סכינים וגרזנים. כן, גרזינים. כמו גרעין וגרעינים. ככה סמדר, עורכת הלשון, הסבירה לי, ועם סמדר אני לא מתווכח.
לואיס גם תיכנן שלד של סירה מברזל, שהיה אפשר לפרק ולהרכיב בקלות.
לואיס קנה כמויות אדירות של אספקה. טונה של בשר מיובש, אבקת מרק, תרופות, מדים, כלי עבודה, אוהלים, קומקומים, טבק, אבק שריפה, משקאות אלכוהולים, כלי עזרה ראשונה ומתנות לאינדיאנים. חוץ מכל הקניות הללו, לואיס עבר הכשרה אצל טובי המדענים כדי לזהות צמחים, לדעת לבצע מדידות בצורה מדויקת, לטפל במחלות, ולנווט בעזרת הכוכבים.
בינתיים, קלארק בחר את הצוות למסע. האנשים שהוא בחר היו ציידים, ימאים, נגרים, ואפילו אינדיאני, ששימש מתורגמן.
כלי התחבורה העיקרי שלהם היה סירת נהרות גדולה, שיכלה לשאת הרבה אנשים וטונות של ציוד, גם במים רדודים יחסית.
בשנת 1804 הקבוצה התאמנה, ובאביב של אותה שנה היא יצאה לדרך, אל הלא נודע.
[מוזיקת רקע דרמטית]
המשתתפים במסע הפליגו במשך היום, ובשעות הערב היו מקימים מחנה, צדים, אוכלים, ישנים, ובבוקר למחרת, ממשיכים שוב בדרכם. במשך שמונים יום הם שטו ושטו, עד שפגשו את האינדיאנים הראשונים.
באוגוסט הגיעה המשלחת לטריטוריה של השבט האינדיאני סו. המתנות של לואיס לא הרשימו את האינדיאנים. הם סירבו לתת למשלחת לעבור, ודרשו שיתנו להם את אחת הסירות שלהם. שתי הקבוצות שלפו את כלי הנשק שלהם. האינדיאנים - קשתות וחיצים, והלבנים - רובים. לואיס וקלארק הרגיעו את אנשי שתי הקבוצות, ולבסוף האינדיאנים התרצו, והיו מוכנים לקבל מתנות אחרות, והקבוצה הוזמנה להתארח אצלם.
המתח בין שתי הקבוצות לא פג, ולאחר שלושה ימים עם האינדיאנים, המשיכה המשלחת בדרכה מערבה.
[מוזיקת רקע]
באמצע חודש אוגוסט נעלם אחד מחברי המשלחת, מוזס ריד, וקבוצה של ארבעה חיילים יצאה לחפשו. למוזס נמאס מהמסע, והוא ניסה לברוח, אך נתפס. כעונש על הניסיון הזה, הוא ספג מלקות מכל חברי הקבוצה. אחרי המקרה הזה, ובמהלך כל המסע, אף אחד לא ניסה שוב לברוח.
בדרכם מערבה לואיס וקלארק גילו צמחים חדשים וחיות חדשות שלא היו מוכרות לעולם המערבי. אחת מהן היא למשל מכרסם קטן דמוי סנאי, שקולו נשמע כמו נביחה של כלב. לואיס כינה אותו "סנאי נובח" ביומנו. בעברית שמו מרמיטה נובחנית, או בקיצור, נובחנית.
[במבטא אמריקאי]
אוו, תראו איזה סנאי חמוד! בוא הנה מתוקי, בוא לפה! אוו, איזה סנאי קטן ופרווה רכה! יואו, איזה סנאי מתוקי שלי. [קול נביחה] אמאל'ה! קלארק! תציל אותי! סנאי נובח! אה, הצילו! קלארק! תפוס אותי! אוי, לכי מפה! קישטה. אוי, אמאל'ה, או!"
בסוף חודש אוקטובר 1804 נתקלו חברי המשלחת בשבט ידידותי של אינדיאנים, ששמו מנדנים. הם חיו בבתי בוץ המכוסים באדמה ובצמחיה. בני השבט האינדיאני לא רק צדו, אלא גם גידלו גידולים חקלאיים, למשל תירס, שעועית ודלעת. אנשי השבט היו ציידי באפלו מעולים והשתמשו בכל חלקיו. בבשר לאוכל, בעורו של הבאפלו לאוהלים, בגלליו כחומר בעירה. אני מניח שאתה, אתם יודעים מה הם גללים? ובעצמותיו לכלי עבודה.
שבט אינדיאני נוסף התגורר לא הרחק משם, שבט אקירה. בני אקירה ובני מנדנים היו יריבים, ולמרות ניסיונות פיוס של לואיס וקלארק, הם נשארו עוינים אלה לאלה.
[רעשי רקע של רוח]
בינתיים, החורף עמד לבוא, והנהרות - לקפוא. חברי המשלחת החלו להתכונן לחורף. לא הרחק מהמנדנים, הם בנו מצודת עץ גדולה, והתגוררו בה במשך חודשי החורף הקשים. המצודה נבנתה היטב, והיא אפשרה למשלחת לשרוד גם בקור של מינוס 42 מעלות צלזיוס. אבל הקור העז והמקפיא גרם לכמה מחברי המשלחת כוויות קור, ולואיס וקלארק נאלצו לכרות את אצבעות רגליהם.
במשך היותם במצודה, נפגשו לואיס וקלארק עם המנדנים לעיתים תכופות, ושאבו מהם כל מידע אפשרי על השטח והשבטים האינדיאנים שהתגוררו מערבה משם.
באחד הימים, ציפתה למשלחת הפתעה, אדם לבן הגיע לאזור. סוחר פרוות צרפתי בשם שרבונו, שהתיישב באזור והתחתן עם הנערה האינדיאנית סקאג'וויה, שנחטפה מביתה כשהייתה בת 11.
סקאג'וויה הייתה משבט השושונים, בשפתם 'עשב גבוה'. שבט השושונים התגורר מערבית למנדנים והיה ידוע כשבט של מגדלי סוסים.
לואיס וקלארק צרפו באותו חורף את שרבונו ואשתו, שהייתה בהריון, למשלחת, והשניים עברו להתגורר עמם במצודה.
באביב 1805, יוצאת המשלחת לדרכה, וסקאג'וויה כבר נושאת על גבה תינוק קטן וחמוד בן חודשיים.
המשלחת של לואיס וקלארק לא ידעה שהאינדיאנים לא נהגו לתקוף שיירות שהייתה בהן אישה. כך ניצלו חייהם של רבים מאנשי המשלחת במסעם, והם אפילו לא ידעו זאת.
בסוף אותו חורף, כמה מחברי הקבוצה נעו מערבה לעבר האוקיינוס השקט, ואחרים עשו את דרכם לכיוון ההפוך, מזרחה, כדי למסור לנשיא ג'פרסון הודעות על מצב המשלחת, להראות לו מפות, קטעי יומנים, חיות, צמחים, כלים אינדיאנים ייחודיים, ולשתף אותו בתובנות מדעיות.
ג'פרסון, כמובן, התרגש מאוד.
[במבטא אמריקאי]
וואו מה זה? יואו, איזה צמח מוזר! מה החיה הזאת? לא ראיתי כזאת אף פעם! וואו, המשלחת הגיעה עד לשם? יואו, אני מתרגש! מה? אינדיאנים כאלה ראיתם? הו, אני עומד להתעלף! וואו! ייהה!
בין חברי המשלחת היה גם העבד של קלארק, יורק. באותם ימים העבדות הייתה חוקית בארצות הברית, ונהגו להעסיק עבדים כמשרתים וכפועלים בשדות, בעיקר במדינות הדרום.
יורק נהיה העבד של קלארק כבר בצעירותו. צבע עורו היה שחור כהה, הוא היה גדול מאוד וקצת שמנמן. בעת המסע, יורק ניגן בכינור ורקד בצורה משעשעת, והיה מבדר את חברי המשלחת בשעות הערב. אינדיאנים, שפגשו לבנים בעבר, מעולם לא פגשו איש שחור, והוא הפך לאטרקציה בכל מקום שאליו הגיעו.
[רעש רקע של מים זורמים]
באחד הימים, שהה לואיס בקרבת נהר, וכתב ביומן המסע שלו. הייתה לו קסת דיו קטנה, שטבל בה קצה של נוצה. לעתים, מזג האוויר היה קר כל כך, עד שהדיו היה קופא בקסת. תארו לכם שהייתם צריכים לטבול את העט שלכם בדיו כל שתי מילים.
[מוזיקת רקע]
בשעה שלואיס… כתב את…. רשמיו ביומן…. המסע… נכון שזה קשה?
אז הנה, אני מתחיל שוב.
בשעה שלואיס כתב את רשמיו ביומן המסע, התנפל עליו דוב גריזלי עצום. לואיס נמלט למים, ולמזלו, הדוב לא רדף אחריו. האדם הלבן לא ידע על קיומם של דובי גריזלי, ולואיס וקלארק מופתעים מאוד מעצם קיומו של הדוב הענקי הזה.
דובי הגריזלי שוקלים מאות קילוגרמים, וכשהם נעמדים על שתי רגליים הם מגיעים לגובה של שלושה מטרים. כמו בית. מפחיד.
[מוזיקת רקע]
בתחילת הקיץ גילתה המשלחת שהנהר ששטו בו הפך לחמישה מפלי מים מרהיבים ביופים. המשלחת נאלצה להוציא את הסירות והציוד מהמים, והחלה ללכת בדרכים לא סלולות. הסירות שהם שטו בהן היו כבדות, והם החליטו להשאיר אותן במקום. אבל מה יעשו בכל הציוד? חברי המשלחת בנו שתי כרכרות, רתמו אליהן את האנשים, והחלו ללכת.
ההליכה, מתברר, הייתה קשה ביותר, ואנשי המשלחת כמעט נשברו. אבל לבסוף, לאחר חודש שלם של הליכה וסחיבה של הציוד, הם הצליחו לעקוף את המפלים.
[מוזיקת רקע דרמטית]
מחודש אפריל המשלחת לא פגשה ולו באינדיאני אחד. הם החלו לחשוש שטעו בדרך. לפתע סקאג'וויה נעצרה, ואמרה כי היא מזהה את האזור. המשלחת המשיכה בדרכה, ופגשה את שבט השושונים, שבטה מקורי של סקאג'וויה. בשלב זה, השושונים הביאו את חברי המשלחת אל הצ'יף, וכשהם התקרבו אליו, סקאג'וויה פרצה בריצה לעברו. להפתעת כולם, התברר שהצ'יף הוא אחיה.
לאחר הפגישה הנרגשת, מחליטה סקאג'וויה לא להישאר עם שבטה, וממשיכה עם חברי המשלחת. המשלחת רכשה מהשושונים קרוב לשלושים סוסים, וצירפו למשלחת גם מורה דרך אינדיאני מהשבט. עתה היה למשלחת אתגר רציני ולא פשוט. היה עליהם לחצות את הרי הרוקי האדירים והמאיימים.
[מוזיקת רקע דרמטית מתגברת]
המשלחת טיפסה באיטיות על הרי הרוקי, והגיעה אל אחד הרכסים, אבל אז משהו השתבש. שלג החל לרדת וכיסה את האדמה. לפתע, הכל נראה אותו דבר, ומורה הדרך השושוני התבלבל. המשלחת נאלצה ללכת במסלול קשה בהרבה מהמתוכנן. רבים מהסוסים החליקו ונפצעו, סוסים אחרים צנחו לתהום. מי השתייה של המשלחת אזלו, והם כמעט גוועו ברעב. בלית ברירה, הם נאלצו לאכול כמה מהסוסים שלהם. ורק לאחר שבועיים הם הצליחו לרדת מההר, תשושים לחלוטין.
בירידה מההר, פגשה המשלחת את השבט האינדיאני נז פרצ'ה. הפירוש המילולי של שמם הוא 'אנשי הנזם'. שבט זה מעולם לא פגש אנשים לבנים. לאחר ההלם הראשוני, המשלחת מתקבלת בזרועות פתוחות. האכילו אותם, השקו אותם וטפלו בהם. לאחר שהתאוששו, בנו חברי המשלחת סירות קאנו, והמשיכו מערבה.
לאחר שנה וחצי בדרכים, הגיעה המשלחת לאוקיינוס השקט, לאזור הסמוך למדינת וושינגטון של ימינו, בצפון-מערב ארצות הברית.
המשלחת בנתה מצודה לא הרחק מחוף הים, ושהתה במחנה עד לאביב 1806. הנהר, שעובר כיום סמוך למצודה, נקרא נהר לואיס וקלארק.
[במבטא אמריקאי]
הגענו לים! הגענו לים, וואו, איזה מסע מדהים, חבר'ה, הגענו לים! עכשיו אנחנו צריכים להסתובב ולחזור את כל הדרך בחזרה… הגענו לים. אה, זה הים. לא נורא. יהיה בסדר.
מכיוון שהדרך חזרה כבר הייתה מוכרת למשלחת, היא הייתה באמת קלה יותר. המשלחת הגיעה לשבט הנז פרצ'ה, שם השאירו את הסוסים שלהם. ולאחר שהשלג על הרי הרוקי נמס, הם חצו את ההרים, הפעם בלי בעיות מיוחדות.
בחודש יולי החליטו לואיס וקלארק להתפצל, כדי לאסוף מידע רב ככל האפשר על השטח העצום שנשלחו לחקור. אולי בכל זאת ימצאו נתיב מים שעובר מהמזרח למערב. לואיס פנה אל הדרך המוכרת, לאורך נהר מיזורי וחמשת מפליו. קלארק הלך דרומה יותר, לאורך נהר ילוסטון, שניהם נמצאו במדינת מונטנה של ימינו.
שני אירועים מעניינים קרו ללואיס ומשלחתו בדרך חזרה. בראשון, המשלחת פוגשת קבוצת אינדיאנים שכונו 'רגליים שחורות', על שום נעליים שטוחות ושחורות שנעלו. הקבוצות ישנו במחנה משותף, אך באמצע הלילה ניסו האינדיאנים לגנוב את רוביהם של אנשי המשלחת. מהומה פורצת במקום, ושני אינדיאנים נהרגים. למרות זאת, די מדהים לחשוב שזהו האירוע האלים היחיד שחוותה המשלחת במסעה הארוך.
האירוע השני התרחש בתחילת אוגוסט. אני מבקש מכם להיות רציניים ולא לצחוק. אחד מאנשי המשלחת, שהיה קצר רואי, ראה דמות מרוחקת, שנראתה לו כמו דוב. הוא כיוון את רובהו אליה, וירה. [רעש של ירייה] הירייה פגעה ללואיס בטוסיק.
[במבטא אמריקאי]
איי הטוסיק, הטוסיק! מישהו פגע לי בטוסיק! אוי, זה כואב נורא! הצילו! אוי, פגעו לי בטוסיק. אאו!
לא היה חשש לחייו של לואיס, אבל הוא לא היה מסוגל לשבת במשך כמה חודשים, כי כאב לו הטוסיק.
בסוף קיץ 1806, לואיס וקלארק וכל חברי המשלחת מתאחדים. הם שטו במורד הנהר, עם הזרם, ובחודש ספטמבר הגיעה המשלחת בחזרה לנקודה שממנה התחילה את המסע.
[מוזיקת רקע רגועה]
חברי המשלחת התקבלו בוושינגטון הבירה כגיבורים לאומיים, וכל חבר במשלחת זכה לקבל מאות דונמים של אדמה, מתנת ממשלת ארצות הברית.
המסע היה מוצלח, אבל לואיס וקלארק לא הצליחו למצוא נתיב מים רצוף מערבה. הם הרגישו הקלה, כי חזרו הביתה, אבל גם אכזבה מסוימת. השניים התמנו לתפקידים בכירים, אבל החזרה מהמסע קשה להם. שלוש שנים אחרי שובם מהמסע, לואיס שם קץ לחייו.
לעומתו, קלארק הפך למפקד צבאי בכיר, נלחם באינדיאנים, וגם כינס ועידת שלום עמם. בשנת 1838, הלך קלארק לעולמו, בן שישים ושמונה.
המסע של לואיס וקלארק מרתק, מפני שהיום כבר כמעט שאין מסעות אל הלא נודע, אל שטחים שכף רגלו של האדם הלבן לא דרכה בהם. נכון שמדי פעם בפעם מתגלה שבט לא מוכר ביערות הגשם של האמזונס, אבל זה לא אותו דבר. יש GPS, יש לוויינים, תצלומי אוויר, טלפונים חכמים. היום קשה ללכת לאיבוד, אבל עדיין אפשרי.
המסע של לואיס וקלארק היה השראה לרבים שבאו אחריהם. אמריקנים רבים החלו לנוע מערבה, ובתוך כמה עשרות שנים התגלו מרבצי זהב בקליפורניה. עד מהרה עברו מאות אלפים להתגורר בחוף המערבי של ארצות הברית, וכיום גרים באזור יותר מ-50 מיליון איש.
[מוזיקת רקע שקטה]
מצער שהתרבות האינדיאנית המרתקת נהרסה בעקבות כיבושי האדם הלבן. במקום מגוריהם של שבטים אינדיאנים רבים נמצא זהב, והשבטים הועברו לשמורות במקומות אחרים. כל השבטים האינדיאנים שבאו במגע עם האדם הלבן, היו חשופים למחלות שלא היו ידועות קודם לכן למערכת החיסון שלהם. למשל, מחלת האבעבועות השחורות, הייתה למגיפה אדירה בקרב השבטים האינדיאנים בכל יבשת אמריקה, ומיליוני אינדיאנים מתו ממנה.
אז מה אפשר ללמוד ממסעם של לואיס וקלארק? ראשית, המסע הוא שיעור בתכנון נכון ומדויק. שיעור בטיפול במשברים ובחיים בתנאי לחץ. מה אתם הייתם עושים אילו אינדיאנים כיוונו חיצים לפרצופכם? יורים בהם, או מרגיעים אותם? המסע הזה הוא גם שיעור בהישרדות, בתושייה, ובאומץ לב. הוא מלמד אותנו שבעזרת תכנון נכון, התמדה, אורך רוח, קור רוח, שמירה על כבודו של האחר וקבלת החלטות אמיצה, אפשר להתמודד עם כל משבר שפוגשים, גם במסע של החיים.
גם אתם יכולים לצאת למסעות נפלאים. תכננו עם ההורים שלכם טיול במדבר. השקט והנופים שם אולי יאפשרו לכם להבין קצת ממה שעבר על חברי המשלחת.
[מוזיקת רקע קצבית]
אולי זה יפתיע אתכם, אבל גם אני עומד לצאת למסע אל עבר הלא נודע. אם צריך, אפגש עם אינדיאנים, או אלחם בדובים.
[רעש של תקליט שרוט]
טוב, אני יוצא למסע מרתק אחר. המסע של יובל לאכול גלידה בקניון.
[מוזיקת סיום]
נו, מה אתם רוצים, איפה אני אמצא פה דובים או אינדיאנים? חכו רגע, לאן אתם הולכים? מה, אתם לא רוצים לשמוע על המסע שלי? איזה טעם אני אמצא? אם אני אוכל בכוס או בגביע? הלו, עוד לא גמרתי לדבר, לאן אתם הולכים? ילדים? ילדים?
מחקר, כתיבה וקריינות: יובל מלחי.
עריכת לשון ואילוף דובי גריזלי: סמדר כהן.
הקלטה ושייט בסירת קאנו: אלון מקלר.
מיקס ומתנות לאינדיאנים: אסף רפפורט.
הפקה ומתכנני המסע המקוריים: רני שחר-לואיס ואיל שינדלר-קלארק.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
댓글