היסטוריה לילדים - רחל המשוררת

היא הייתה נערה צעירה שיצאה למסע לחיפוש עצמי. היא החליטה לעבור לארץ חדשה, ללמוד שפה חדשה, ולקבל על עצמה מקצוע חדש. היא הפכה למשוררת מפורסמת שכתבה שירים נוגעים ללב. רחל המשוררת

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/06/2020.

קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

קריין: היסטוריה לילדים עם יובל מלחי.

רחל המשוררת.

[מוזיקת רקע]

היא הייתה נערה צעירה שהגיעה מבית עשיר. היא נולדה בשנת 1890 ובצעירותה נסעה ללמוד באיטליה, אבל בדרך עצרה בארץ ישראל.

הביקור הרגיש כמו מכת ברק. ברגע אחד היא החליטה לעזוב הכל ולצאת למסע חיפוש עצמי. היא נשארה בארץ ישראל, למדה עברית והחליטה להיות עובדת אדמה. היא רצתה להיוולד מחדש. קראו לה רחל.

משפחת בלובשטיין התגוררה בעיר סראטוב שברוסיה. היא הייתה משפחה אמידה וכל ילדי המשפחה, שמונה בנים וארבע בנות, זכו לחינוך מעולה.

שמה של הבת ה-11 מתוך… אה, רגע, שמונֶה בנים, שמונָה בנים, ארבע בנות, שמונה בנות, ארבע, ארבע עשרה, שתים עשרה, שלוש עשרה, פחות… שמה של הבת ה-11 מתוך 12 הילדים לבית משפחת בלובשטיין היה רחל.

רחל הייתה אומנית מחוננת. היא ציירה ציורי נוף מרשימים שהעידו על כישרונה כבר מגיל צעיר. ביומנה כתבה שירים וסיפורים בשפה הרוסית.

בגיל 13 היא הצטרפה לתנועת נוער ציונית, וכך נולד אצלה חלום חדש לעלות לארץ ישראל, אך היא החלה לתהות בינה לבין עצמה, כיצד אומנית כמוה יכולה לעזור ליישוב היהודי בארץ ישראל. עדיף שתתרכז בלימודיה, שהרי היא לא תוכל להיות פועלת חקלאית, לעבוד את האדמה בשמש, בחום הקיץ המזרח תיכוני. ארץ ישראל הייתה כנראה מיועדת עבור אנשים אחרים.

כשהייתה רחל בת 14, היא חלתה בשחפת, מחלת ריאות קשה. היא נשלחה להחלים בדרום רוסיה, החלימה, וחזרה לביתה. שנתיים לאחר מכן, נפטרה אימה מאותה המחלה. זו הייתה מכה קשה עבור המשפחה.

[מוזיקת רקע]

שחפת הייתה מחלה נפוצה מאוד בכל רחבי העולם עד לפני כמאה שנים. המחלה גורמת לזיהום בריאות, ומועברת על ידי שיעול. כיום עוד יש אנשים שחולים בשחפת, אך הם נמצאים בעיקר באפריקה ובהודו. שם עדיין מתים מהמחלה. [קולות שיעול]

[מוזיקת הרקע מסתיימת]

למה נבהלתם?

בשנת 1908 עברו רחל ואחותה שושנה לעיר קייב שבאוקראינה כדי ללמוד באוניברסיטה. שושנה למדה פילוסופיה, ורחל למדה ציור ואומנות. הן רצו להעמיק את השכלתן, והחליטו לנסוע ללימודי המשך באיטליה, ארץ הפסטה והפיצה. בדרך לאיטליה, החליטו לעצור לביקור קצר בארץ ישראל.

[מוזיקת רקע]

שושנה: [במבטא רוסי] רחל, ביקור קצר.

רחל: בסדר, שושנה, אבל ממש קצר.

שושנה: קצר זה לא מילה, אפילו קצר-צר-צר.

רחל: לא, לא, אפילו קצר-צר-צר-צר, קצר-צר-רוני, קצר-צר-צר-ציר. כן, ממש. נרד לחוף, נחזור לספינה ו… שושנה, תראי את החוף [מתפעלת]. איזה יופי! אני קצת מתחילה להתרגש. שושנה…

[מוזיקת הרקע נפסקת, קולות שחפים ברקע]

המסע באונייה לארץ ישראל נמשך כשבועיים. כשהתקרבו לחופי ארץ ישראל, המראה שנגלה לעיניהן היה מרהיב. רחל ואחותה שושנה התרגשו עד עמקי נשמתן. עוד לפני שהגיעו אל החוף, נשבעו השתיים שלעולם לא יעזבו את ארץ ישראל.

באותם ימים, היה נמל יפו מלא בסלעים ובחול. האוניה עצרה במרחק מה מנמל יפו [קולות צופר אונייה] והתקרבו אליה סירות הורדה קטנות. המלחים שהשיטו את הסירות לא היו עדינים במיוחד. הם זרקו את המזוודות מהאונייה אל הסירות, והזדרזו למלא אותן באנשים. רחל ושושנה הטלטלו כך מהאונייה, לסירה, ובין גלי הים [קולות גלים], עד שהושלכו עם חפציהן אל רציפי הנמל, אדמת ארץ ישראל.

רחל: שלום, תודה שאתה עוזר לי לרדת מהסירה. [קול חבטה] אאוץ', זה כאב. את המזוודה שים כאן בעדינות. יש שם דברים שבירים [קול חפץ נשבר] תיזהר לי בבקשה עם הבגדים שלי [קול חפץ נופל למים] אוי ואבוי!

את הלילה הראשון עשו באכסניה, שבה לנה עולה חדשה נוספת, הדוקטור חנה מייזל. היא סיפרה לשתי האחיות על החלום שלה להקים חווה חקלאית, שבה היא תכשיר נשים צעירות בעבודת האדמה.

הדוקטור חנה מייזל הייתה דוקטור במדעים, כבר בשנת 1909, דבר שהיה נדיר מאוד באותם ימים. היא למדה בגרמניה, בשוויץ ובצרפת. בזמן לימודיה בצרפת עבדה בתחנה ניסיונית לגידול ירקות ומטעים, וחלמה להקים תחנה דומה בארץ ישראל.

בבוקר המחרת נסעו האחיות לרחובות, שהייתה אז מושבה חקלאית עם כרמים ופרדסים. רחל ושושנה בחרו בחיים חדשים בארץ ישראל. אבל איך אפשר להיטמע ביישוב יהודי מתחדש מבלי לדעת עברית?

[מוזיקת רקע]

השתיים למדו עברית וגם הלכו מדי פעם לגן הילדים של המושבה, כדי ללמוד את השפה מפי הילדים. הן התחייבו זו לזו לדבר רק בעברית, חוץ משעה אחת מדי יום לפני השקיעה, שבה שוחחו קצת ברוסית.

[קולות שיחה ברוסית]

בינתיים עלתה לארץ גם בת שבע בלובשטיין, אחותן של רחל ושושנה. האחיות רכשו פסנתר ביפו, ומדי ערב הייתה בת שבע מנגנת בפסנתר, וצליליו נשמעו ברחבי המושבה.

חלוצים רבים ביקרו את האחיות וחיזרו אחריהן, אלא שרחל הרגישה שחיי הנוחות אינם מתאימים לה. היא באה לארץ ישראל כדי להיוולד מחדש.

[מוזיקת הרקע מתחזקת ואז נפסקת]

יום אחד ביקר במושבה אהרון דוד גורדון, שהיה אדם נערץ על העולים ארצה. הוא עלה לארץ בגיל 48, והחל לעדור את האדמה לצד החלוצים הצעירים. בכל פעם שלחלוצים היה קשה, הם הסתכלו על גורדון, על הגומות המושלמות שלו ועל כוח הרצון שלו. הם שאבו ממנו כוח בעצמם. גורדון נטע ברחל את הביטחון שדרך עבודת האדמה היא תוכל להגשים את יעודה.

[מוזיקת רקע]

רחל: שלום, אני רוצה לעסוק בעבודת האדמה.

חקלאי: בטח, מה תרצי לעשות?

רחל: אני רוצה לשתול דברים שהם יגדלו.

חקלאי: מחשבה יפה. עם מה תרצי להתחיל?

רחל: אפרוחים. אני רוצה לנטוע אפרוחים, להשקות אותם עד שהם יצמחו להיות תרנגולות.

חקלאי: מה?

רחל: אפרוחים, אני רוצה לגדל אפרוחים. למה אתה מסתכל עליי ככה? אה, נכון, נכון. לא נוטעים אפרוחים. התבלבלתי לגמרי, נכון. שותלים אותם. תן לי 100 אפרוחים לשתילה.

חקלאי: גבירתי, אני חושב שתרצי ללמוד חקלאות לפני שתתעסקי בזה. לשתול אפרוחים. איזו גברת מבולבלת [ממלמל לעצמו]. אויש ווויש.

[מוזיקת הרקע מסתיימת]

רחל באמת לא ידעה לעבוד את האדמה. היא החליטה למצוא את הדוקטור חנה מייזל, כדי שתוכל ללמוד אצלה לעבוד את האדמה.

"המראה החיצוני של הצעירה לא העיד כי תוכל להיות עובדת בחקלאות", כתבה עליה חנה מייזל, "אבל היא הייתה כה חביבה, כה עליזה ושובבה בדיבורה, וכה רצינית בבחירת דרכה בחייה בארץ".

רחל ביקשה מחנה מייזל שתלמד אותה כיצד להיות פועלת ולעבוד את האדמה. בשנת 1911, השיגה חנה מייזל שטח קטן בחווה חקלאית ניסיונית שהוקמה ליד הכנרת. היא תכננה שנשים צעירות ילמדו בה עבודות שנדרשו למשק הבית.

[מוזיקת רקע]

היא כתבה "רציתי שהנערות תלמדנה גן ירק, שתילת גינה, עצי פרי ומעט פרחים, מעט עופות ובמידת הצורך אף טיפול בפרה. עליהן ללמוד אף בישול ותפירה". מייזל רצתה שהבנות ילמדו את המקצועות הללו וגם ילמדו לאהוב את הארץ ונופיה, וייקשרו אליה ברגש עמוק.

חצר כנרת הייתה חווה חקלאית מיוחדת ששימשה לכל מיני ניסיונות מדעיים, כמו מעבדה שבה עורכים ניסויים. בחצר כנרת בדקו עד כמה גידולים מסוימים מתאימים לתנאי האקלים של ארץ ישראל, וכיצד לסגל עולים חדשים לעבודה החקלאית המייגעת. היה זה גם המקום שבו החלו להתגבש רעיונות חדשים על חיים בצוותא ביישוב חקלאי שיתופי. היה זה המקום המושלם להקים בו חווה לחלוצות.

[מוזיקת רקע]

עובד החווה: [במבטא אנגלי] All right, טוב מאוד, כאן אנחנו נשים את המכונה של החוטים, פה אנחנו נשים את הפס שבה יארזו, פה הם יתפרו…

יובל: הלו, הלו, מה יתפרו?

עובד החווה: חייבים לתפור, אחרת זה ייפרם.

יובל: איך ייפרם?

עובד החווה: אני אסביר. אתה לוקח חוטים, אתה מחברת אותם, ואז יש לך את החולצות. אם אתה לא תופר טוב החולצות נפרמות. את החולצות הטובות אנחנו מוכרים.

יובל: רגע, אתה רוצה להקים מפעל לחולצות?

עובד החווה: ברור, זה מה שאמרת.

יובל: מה פתאום. לא אמרתי חולצות. חלוצות, עובדות אדמה.

עובד החווה: אהה, חלוצות… אולי נרקמו חולצות בכל מיני צבעים? רוצה חולצה בצבע אדמה? לא?

[מוזיקת הרקע מסתיימת]

החווה שהקימה חנה מייזל בחצר כנרת נקראה "חוות העלמות". עלמה היא נערה צעירה. בחווה התגוררו 15 חניכות, ביניהן גם רחל ואחותה שושנה. [קולות תרנגולות] בחווה הקימו לול, שתלו גן ירק, בנו רפת ואפילו רעו אווזים.

למרות תנאי החיים הקשים והעבודה המפרכת, הייתה זו התקופה המאושרת בחייה של רחל. היא הייתה מתעוררת מוקדם בבוקר ומציצה דרך החלון אל הנוף של ים כנרת ורמת הגולן. היא גם כתבה:

"שם הרי גולן, הושט היד וגע בם,

בדממה בוטחת מצווים עצור.

בבדידות קורנת, נם חרמון הסבא,

וצינה נושבת מפסגת הצחור".

[השיר "שם הרי גולן" בביצוע חוה אלברשטיין]

"שם הרי גולן, הושט היד וגע בם,

בדממה בו תחת מצבים עצור.

בבדידות קורנת, נם חרמון הסבא,

וצינה נושבת מפסגת הצחור…"

[השיר ממשיך ברקע]

יום העבודה היה קשה. מזג האוויר בקיץ היה בלתי נסבל. חום כמו בגיהנום. אבל למרות הכל, הייתה לבנות מטרה, ולכן הכל היה קל יותר. רחל כתבה: "ידיים מיובלות, רגליים יחפות, שזופות, שרוטות. פנים עזות, לבבות לוהטים, האוויר כולו צלל לזמירותינו, שיחינו וצחוקינו. המעדרים הונפו והורדו, בלי הרף".

באחד הימים הגיע בחור ושמו זלמן רובשוב לביקור בחווה. בעודו מתקרב, נפתח שער החווה, וחבורת אווזים יצאה ממנו, ועמם רועת אווזים לבושה בשמלה לבנה. היא הייתה יחפה, גבוהה, ובעלת עיניים כחולות. זלמן התאהב ברחל. אבל הוא הבין שרחל מאוהבת בגליל ובכנרת, ובסופו של דבר הוא התחתן עם מישהי אחרת.

רגע, שנייה, אני חושב שהמצאתי שיר. [מתלהב]

[מוזיקת רקע קצבית]

"זלמן אהב את רחל,

אבל רחל הייתה מאוהבת בנופים היפים של הגליל והכנרת.

אז זלמן הלך,

את רחל לא שכח,

ובסוף התחתן עם אחרת".

איפה עומר אדם? בוא'נה, זה שיר בול בשבילו. יא אללה, איזה שיר טוב זה.

[מוזיקת הרקע מתגברת ונפסקת]

רחל שמרה עם זלמן על קשר ידידותי לאורך השנים. לימים הקדישה לו שיר שכתבה, ובו מספרת כי לפעמים אפשר לאהוב מישהו, אבל לא להיות לצידו.

[מקריא, על רקע נעימת השיר "גן נעול"]

"מי אתה?

מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?

גן נעול, לא שביל אליו, לא דרך.

גן נעול, אדם"

[השיר "גן נעול" בביצוע שוקי ודורית]

"מי אתה?

מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?

גן נעול, לא שביל אליו, לא דרך.

גן נעול, אדם.

גן נעול"

[השיר ממשיך ברקע]

שנים רבות לאחר מכן, זלמן רובשוב שינה את שמו לזלמן שזר, והיה לנשיאה השלישי של מדינת ישראל.

רחל אהבה מאוד את ימיה ב"חוות העלמות". היא חשה שנולדה מחדש. לחברתה כתבה: "הייתי רוצה לספר לך, יקירה שלי, על היופי הקורן של הכנרת שלי בשעת ערב. אני אוהבת את הכנרת ללא סוף, ללא סוף אוהבת אני את הכנרת".

בכנרת הכירה רחל בחורים רבים. אחד מהם הפך להיות חבר קרוב. היה לו שם מצחיק - נח נפתולסקי. מצחיק, נכון? [מגחך] איזה שם מצחיק זה. נח. רחל ונח הפכו ידידים קרובים, אולם גם הם לא הפכו לבעל ואישה.

באחד הימים קראה דוקטור חנה מייזל לרחל, וביקשה ממנה לנסוע לצרפת וללמוד אגרונומיה, מדע החקלאות, כדי שתוכל לתרום ידע מקצועי לחווה. רחל התלבטה. רבים אמרו לה כי את הארץ לא עוזבים, אבל דווקא אהרון דוד גורדון תמך בנסיעה ואמר לה כי עליה לנסוע, ללמוד, ליהנות מהחיים ואז לחזור.

בשנת 1913 נסעה רחל ללימודיה, בידיעה כי בעוד שנתיים תשוב לארץ ישראל, ותוכל לתרום רבות לחקלאות. בתקופת לימודיה בצרפת, פגשה רחל סטודנט יהודי צעיר בשם מיכאל ברנשטיין. הם התאהבו זו בזה, וכבר סיכמו על חתונה.

[מוזיקת רקע]

רחל: מיכאל שלי.

מיכאל: רחל שלי.

רחל: אני אוהבת אותך.

מיכאל: ואני אותך.

רחל: נבנה לנו בית.

מיכאל: ברור.

רחל: ויהיו לנו ילדים.

מיכאל: בטח.

רחל: ונוכל כל יום להשקיף ולראות את הנוף של הכנרת.

מיכאל: רגע, מה? איזו כנרת? אני רוצה לגור באירופה. מסוכן שם בארץ ישראל.

רחל: אבל מיכאל, אני רוצה לגור רק בארץ ישראל.

מיכאל: טוב, אז כנראה זה לא יעבוד. להתראות, רחל.

[מוזיקת הרקע מסתיימת]

רחל לא הצליחה לשכנע את מיכאל לבוא איתה לארץ ישראל. רחל נקרעה בין אהבתה אליו ובין אהבתה ומסירותה לארץ ישראל. היא בחרה בארץ ישראל. היא ומיכאל לא התחתנו אבל היא המשיכה להתגעגע אליו. שנים אחר כך, כתבה בשירה, "זמר נוגה":

"התשמע קולי רחוקי שלי

התשמע קולי באשר הינך?

אחכה לך עד יכבו חיי,

כחכות רחל לדודה".

בתנ"ך בספר שיר השירים, דוֹד הוא כינוי לאהוב.

[השיר "זמר נוגה" בביצוע אריק איינשטיין וג'וזי כץ]

"התשמע קולי רחוקי שלי

התשמע קולי באשר הנך

קול קורא בעז קול בוכה בדמי

ומעל לזמן מצוה ברכה?"

[השירה הופכת למוזיקת רקע]

בשנת 2003 שהה אילן רמון בחלל במעבורת קולומביה. אשתו רונה הפתיעה אותו וניגנה לו את השיר "זמר נוגה", השיר העברי הראשון שנוגן בחלל. אילן רמון לא שב מהמשימה בחלל, והשיר קיבל משמעות עמוקה וחדשה בתרבות הישראלית.

[המשך השיר "זמר נוגה"]

"…אחרון ימי כבר קרוב אולי

כבר קרוב היום של דמעות פרידה

אחכה לך עד יכבו חיי

כחכות רחל

כחכות רחל

כחכות רחל

לדודה."

רחל תכננה לחזור לארץ ישראל, ולהמשיך בעבודה שבה החלה בחצר כנרת. אולם בשנת 1914 פרצה המלחמה הגדולה, "מלחמת העולם הראשונה" [קולות ירי]. רחל נאלצה לחזור לרוסיה ולהמתין לסיום המלחמה. היא התנדבה בבית יתומים לילדים יהודים, ושם כנראה נדבקה שוב בשחפת. שש שנים חלפו בטרם שבה לארץ ישראל. עם שובה ארצה, מיהרה רחל להתיישב במקום שהאהבה יותר מכל, על שפת ימת כנרת. היא הצטרפה ל"קבוצת דגניה", יישוב חקלאי שיתופי, כלומר גלגול מוקדם של מה שיקרא אחר כך "קיבוץ". דגניה נקראת עד היום "אם הקבוצות והקיבוצים".

חברי הקבוצה חיו יחד, עבדו יחד, אכלו יחד ודאגו זה לזה. העבודה התחלקה בין החברים, שגם חלקו ביניהם רכוש משותף. אלא שהערבות ההדדית הזו הועמדה במבחן. שנתיים לאחר שהצטרפה לקבוצת דגניה הבחינו חבריה של רחל בכך שהיא עייפה ומתקשה בעבודתה.

[מוזיקת רקע]

זו הייתה מחלת השחפת שהתפרצה אצלה שוב. יום אחד, כשהיו בחדר האוכל, ניגש של רחל אחד מחברי הקבוצה והתיישב לידה. בשם חברי הקבוצה אמר לה: "את חולה ואנחנו בריאים, ולכן את צריכה ללכת". זו הייתה בשורה מרה. רחל נאלצה לעזוב את המקום שכה אהבה. היא כתבה:

"ענן כבד ושחור ירד עליי.

הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי".

בשנים שלאחר מכן נדדה ממקום למקום. במשך תקופות שונות התגוררה רחל בפתח תקווה, בירושלים, בצפת ובתל אביב. בשנים הללו, שבהן הייתה חולה ומיוסרת, כתבה שירים שרבים מהם פורסמו בעיתונות התקופה. על שיריה חתמה פשוט "רחל". באחד משיריה היא תהתה, האם עשתה מספיק עבור ארץ ישראל:

"לא שרתי לך ארצי ולא פארתי שמך,

בעלילות גבורה, בשלל קרבות.

רק עץ ידי נטעו, חופי ירדן שוקטים.

רק שביל כבשו רגלי על פני שדות".

רחל תוהה בהמשך השיר, האם כל זה מספיק?

[השיר "לא שרתי לך ארצי" בביצוע נתנאלה]

"לא שרתי לך ארצי ולא פארתי שמך,

בעלילות גבורה, בשלל קרבות.

רק עץ ידי נטעו, חופי ירדן שוקטים.

רק שביל כבשו רגלי על פני שדות".

[השירה הופכת למוזיקת רקע]

השנים היפות על יד הכנרת נראו לפתע כמו חלום. מכירים את ההרגשה שעשיתם משהו או שהייתם בחופשה, ולאחר מכן הכל נראה לכם כמו חלום? זה מה שקרה לרחל בשירה "ואולי". שם היא שואלת:

"ואולי לא היו הדברים מעולם?

אולי מעולם לא השכמתי עם שחר לגן,

לעבדו בזיעת אפי?

מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה ובתום של כינרת שלי.

אוי, כינרת שלי.

היית או חלמתי חלום?"

[השיר "ואולי" בביצוע אריק אינשטיין]

"ואולי לא היו הדברים מעולם?

ואולי מעולם לא השכמתי עם שחר לגן,

לעבדו בזיעת אפי?

מעולם, בימים ארוכים

בימים ארוכים ויוקדים של קציר

במרומי עגלה עמוסת אלומות

לא נתתי קולי בשיר"

[השירה הופכת למוזיקת רקע]

גם אתם עשיתם דברים בעבר שהיום נראים כמו חלום רחוק?

רחל שהתה בבדידות בשנים בהן הייתה חולה בשחפת מדבקת. אנשים חששו להידבק ולא רצו לבוא במגע עם חולי שחפת. רחל הייתה בודדה ועצובה. היא כתבה:

"רק על עצמי לספר ידעתי.

צר עולמי כעולם נמלה

גם מסעי עמסתי כמוה

רב וכבד מכתפי הדלה".

היא מסיימת את השיר בצער כי בסופו של דבר לא הצליחה להגשים את חלומה, להיות פועלת בארץ ישראל.

"למה קראתם לי, חופי הפלא?

למה כזבתם, אורות רחוקים?"

[מוזיקת רקע]

רחל מעולם לא התחתנה או הביאה ילדים לעולם. בשירה "עקרה", כתבה כי אם היה לה בן, הייתה קוראת לו "אורי". השם לא היה נפוץ בארץ ישראל לפני כן, אך הפך נפוץ בזכות שירה של רחל:

"בן לו היה לי

ילד קטן,

שחור תלתלים ונבון.

לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן.

ילד קטן.

אורי אקרא לו,

אורי שלי.

רך וצלול הוא השם הקצר,

רסיס נהרה,

לילדי השחרחר,

אורי, אקרא.

עוד אתמרמר כרחל האם,

עוד אתפלל כחנה בשילה,

עוד אחכה לו".

בימי מחלתה, כתבה רחל מילים לספר ילדים בשם "בבית ובחוץ". הספר הוא ספר של איורים, ורחל הוסיפה שורות קצרות לכל איור. כמו למשל:

[מוזיקת רקע עליזה]

"כבשה יש לה צמר לבן או צהוב.

בגשם, ברוח, רק חם לה וטוב.

ביום ובלילה, במעיל הנחמד, ולא תתפשט אף לרגע אחד.

מהה… מהה…"

רחל שהתה בדירתה ברחוב בוגרשוב בתל אביב עד שאושפזה בבית חולים. לאורך תקופה ארוכה הייתה בודדה, וכתבה שירים על אירועים מעברה. כמו השיר שהקדישה לחברתה, שרה פוז'ינין:

"לא פעם, בקיץ, עם רדת היום,

לאור השקיעה הדועך,

הלכתי אלייך ועת ארוכה,

הקשבתי לקול זמרתך.

קטן הוא ודל הוא חדרי,

ואני בו שרוי ערירי".

אותם המילים היו עתה מילותיה של רחל, בדירתה הקטנה, בודדה ועצובה.

[מוזיקת רקע]

בגיל ארבעים נפטרה רחל ממחלת השחפת, ועל פי בקשתה נטמנה בבית העלמין כנרת, אל מול הנופים שכה אהבה.

לא רחוק מקברה ניטע גן על שמה, "גן רחל", ובו ניטעו עצי דקל, בדומה למראות שאותם תיארה בשירתה:

"שם, על חוף הים, יש דקל שפל צמרת,

סתור שיער הדקל כתינוק שובב,

שגלש למטה ובמי כנרת,

משכשך רגליו".

לפני שנים אחדות, הוחלט להנציח את אישיותה על גבי שטר של עשרים שקלים, שבו נראית דמותה של רחל המשוררת על רקע ענפי עץ דקל.

רחל רצתה להיוולד מחדש דרך נופי ארץ ישראל שקסמו לה, דרך עבודת האדמה ודרך השפה העברית.

למרות האתגרים הגדולים, היא הייתה לחלוצה. היא עלתה ארצה, למדה את השפה העברית ועבדה את האדמה. היא הצליחה לבטא את עולמה הפנימי בשיריה הנוגעים ללב, שהפכו לאבן יסוד בשירה העברית.

היא היוותה השראה לרבים. שיריה נגעו בחלוצים הצעירים, וביטאו את מה שרבים מהם הרגישו בעצמם.

באחד הימים פגשה רחל את זלמן שזר, והרגשות שהיו כלפיו התעוררו שוב. היא כתבה:

"פגישה, חצי פגישה,

מבט אחד מהיר,

קטעי ניבים סתומים - זה די.

ושוב הציף הכל,

ושוב הכל הסעיר.

משבר האושר והדווי".

משבר הוא גל, והגל שחוותה גרם לה גם לאושר וגם לכאב.

[השיר "פגישה חצי פגישה" בביצוע חנן יובל]

"פגישה, חצי פגישה,

מבט אחד מהיר,

קטעי ניבים סתומים - זה די.

ושוב הציף הכל,

ושוב הכל הסעיר.

משבר האושר והדווי".

[השירה הופכת למוזיקת רקע]

רחל השאירה אחריה מתנה גדולה, ששייכת לכל אחד מכם - השירים שלה. הם כתובים בעברית פשוטה, וגם אחרי מאה שנים אנחנו עדיין מתרגשים ממילותיה הפשוטות של רחל. אישה שאהבה את ארץ ישראל יותר מכל דבר אחר.

רחל, ההיית? או חלמתי חלום?

[המשך השיר "פגישה חצי פגישה"]

"…פגישה, חצי פגישה,

מבט אחד מהיר,

קטעי ניבים סתומים - זה די"

[מוזיקת סיום]

מחקר, כתיבה ומחזר של רחל - תומר שלוש.

עריכה, קריינות ושתילת אפרוחים - יובל מלחי.

עריכת לשון וחברה בחוות העלמות - דוקטור סמדר כהן.

מיקס, אפקטים ורעיית אווזים - רחל רפאלי.

בימוי וחברה של נח נפתולסקי - שיר ויצמן.

הפקה ופגישה חצי פגישה, מבט אחד מהיר - רני שחר ואייל שינדלר.

ילדים והורים יקרים, אם אתם אוהבים את ההסכת "היסטוריה לילדים", נשמח שתעזרו לנו. דרגו אותנו בכל חנויות האפליקציות, ברשימת הפודקאסטים של אפל, בספוטיפיי, ובכל מקום שאתם יכולים לדרג אותנו.

רוצים לדבר איתנו? כנסו לקבוצת הטלגרם שלנו, "היסטוריה לילדים". רשמו לנו מה חשבתם, העירו לנו הערות, שלחו לנו הצעות לפרקים, ותוכלו להתעדכן בפרקים חדשים ובאירועים קרובים.

תודה רבה.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה