top of page
גילעד קיש

היסטוריה לילדים - הארייט טאבמן

היא נולדה בארצות הברית לפני מאתיים שנה. היא היתה שפחה גיבורה ששינתה את גורלם של עבדים רבים. קראו לה הארייט טאבמן - סבתא משה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/02/2020.

[קריינות] אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[קריינות] "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

[מוזיקת פתיח]

יובל: הארייט טאבמן.

[המשך מוזיקת פתיח]

שלום ילדים. להארייט טאבמן היה כינוי מוזר. קראו לה סבתא משה, על שם משה שהוציא את עם ישראל ממצרים. אבל הארייט לא הייתה יהודיה, מעולם לא ביקרה במצרים, והיא גם לא נראתה כמו משה. אבל היה לה הרבה במשותף עם משה.

[מנהל שיחה עם מישהו שלא שומעים] מה זה? לא, לא, לא, היא לא שטה בתיבה, תודה, אבל לא… מה? לא, לא, היא לא ראתה סנה בוער, תודה, אבל לא… זה בסדר… מה? לא, היא גם לא גימגמה, רגע אחד, תן לי לספר את הסיפור, קופץ, רגע!

[מוזיקת רקע]

הארייט טאבמן התחילה את חייה כשפחה. היא ראתה כיצד בני עמה סובלים, ורצתה לשחרר אותם מסבלם. עם השנים היא הפכה ללוחמת, מרגלת ומשחררת. אז הנה לפניכם סיפורה של אישה מיוחדת במינה, שנולדה לפני כמאתיים שנה בארצות הברית. סבתא משה, או הארייט טאבמן.

ילד: [שר] "אני הכי אוהב את סבתא משה וסבא מרים, וגם את סבא יוכבד וסבתא אהרון וסבא חנה וסבתא שמואל…" אוי רגע, התבלבלתי לגמרי.

[מוזיקת רקע]

כשחושבים היום על ארצות הברית, אנחנו מדמיינים את ניו יורק, דיסנילנד, לאס וגאס והוליווד. ארצות הברית של הארייט שלנו הייתה מקום אחר לחלוטין.

כשהארייט נולדה, לפני כמאתיים שנה, ארצות הברית נחלקה לשניים: מדינות הצפון, ניו יורק, דלאוור, מסצ'סות [המוזיקה נפסקת], מצ'סוסת, מצ, מצ… [המוזיקה חוזרת] פנסילבניה ומדינות הדרום, למשל, ג'ורג'יה, דרום קרוליינה וקנטאקי. תושבי מדינות הצפון עסקו בעיקר בתעשייה ובמסחר וגם בחקלאות. ואילו מדינות הדרום עסקו בעיקר בחקלאות. בעוד מדינות הצפון ייצרו בגדים, מוצרי עור וכלי נשק, בדרום גידלו כותנה, סוכר וטבק באמצעות כוח עבודה זול: עבדים.

[המוזיקה נפסקת]

כעבור זמן מה, השתמשו החוואים במדינות הצפון של ארצות הברית במכונות חדישות לעבודת החקלאות. מחרשות חדשות, מכונות ידניות לשתילה וזריעה ובמכונות למיון התבואה או דישה, הפעולה בה מפרידים את הדגן מהמוץ, מהקליפה שלו. החוואים בדרום ימשיכו להשתמש בעיקר בעבדים.

תארו לעצמכם לרגע שהעבדים היו יהודים. בטח היה קשה להם לחגוג את חג הפסח.

[שר לפי המנגינה של "עבדים היינו"] עבדים היינו הי…\ אנחנו, אנחנו עבדים…\ עתה בני ח…\ עתה גם עבדים…\ עבדים…\ עבדים…\ אנחנו עבדים…\ עוד לא, עוד לא, עוד לא, עוד לא בני חורין…\ עוד לא, עוד לא, עוד לא, עוד לא בני חורין…

[רעש של צליפת שוט]

סליחה אדון חוואי, נשיר יותר בשקט.

בתחילת המאה ה-19, בערך בשנת 1800, החלו להישמע בארצות הברית קולות נגד העבדות. [מוזיקת רקע] בשנת 1808 נאסר יבוא עבדים לארצות הברית, אך מוסד העבדות המשיך להתקיים בדרום, במדינות החקלאיות. גם הסחר הפנימי בעבדים ובמשפחתם עדיין היה חוקי. העבדים הקימו משפחות, והילדים שנולדו להם היו גם הם לעבדים.

ילד: כשאהיה גדול, אני רוצה להיות… מה בא לי להיות? אני רוצה להיות…

אבא: בן, לא חשוב מה אתה רוצה להיות, נולדת עבד ותמות עבד. אלה החיים שלנו.

ילד: אבל אני, אני לא רוצה להיות עבד. אני מעדיף…

אבא: אין ברירה, בני. יום יבוא ונהיה חופשיים. יום יבוא. [נאנח ממשקל כבד] חייבים לסחוב את זה… [ממשיך להיאנח]

חוואי עם מבטא אמריקאי: למה אתם מדברים?

[רעש של שתי צליפות שוט]

במאה ה-19 גדלה ארצות הברית והתפשטה מערבה. מדינות חדשות קמו באזורים מרוחקים, למשל קנזס, אורגון, קליפורניה ונבאדה. רבים מאזרחי ארצות הברית חשו כי מוסד העבדות הוא טעות, וכי יש לאסור החזקת עבדים במדינות החדשות. מדינות הדרום רתחו מזעם וחששו כי בסופו של דבר למדינות הצפון תהיה השפעה גדולה יותר בקונגרס האמריקני, והן יובילו לביטול העבדות לגמרי.

ואז מה יהיה? מי יעבוד בשדות? תושבי הדרום חששו כי בשבילם זאת תהיה מכת מוות כלכלית. הם לא ירוויחו כסף, יהפכו לעניים ויאבדו את כל רכושם. הם דרשו לחוקק חוקים שיאפשרו לתושבי המדינות החדשות דווקא להחזיק עבדים.

כן, קשה להאמין שלפני 200 ואפילו לפני 150 שנה בארצות הברית הגדולה היו עבדים. אבל ממש כך היה. קנו אותם בכסף כמו שאתם קונים כלב. הבעלים שלהם יכלו לעשות בהם כמעט ככל העולה על רוחם.

[מוזיקת רקע]

למרות שלפני כ-200 שנה אסרו בארצות הברית על יבוא עבדים חדשים, ילדי העבדים גדלו והפכו לעבדים בעצמם. הבעלים הלבנים שלהם מכרו אותם לכל המרבה במחיר. את העבדים מכרו לרוב במכירות פומביות שבהן בחנו את השרירים שלהם כמו שבוחנים סחורה בחנות. סוחרי העבדים העמידו אותם על במות קטנות, והתמקחו על השווי שלהם. אם לעבד היו למשל שיניים רקובות, הוא לא היה מסוגל לאכול ולהתחזק, ועל כן הערך שלו היה נמוך ורצו לשלם עליו מעט כסף.

כרוז: בואו לראות! בואו לראות! עבד כושי! שיניים לבנות וחזקות, כמעט בלי הצלפות! ראו את השרירים שלו! עבד כושי במבצע! עבד כושי במבצע!

וואו! זה נשמע נורא! ובאמת, זה היה נורא. עבדים לא יכלו להתקומם, לא הכירו כמעט אף אחד מחוץ לחווה או לעיירה שלהם, ולא היה להם אומץ להימלט. אם הם העזו להימלט, ציידי עבדים רדפו אחריהם, תפסו אותם, והחזירו אותם לבעלים שלהם תמורת פרס כספי. העבד היה סופג הצלפות וגם עונשים קשים אחרים.

זו הייתה מציאות קשה. רק למעטים היו הכוח והאומץ להתנגד ולדרוש שינוי. אחת מהם הייתה הארייט טאבמן.

[מוזיקת רקע]

הארייט טאבמן נולדה בשם ארמינטה רוז בשנת 1820 במדינת מרילנד שבארצות הברית. ממש על הגבול בין מדינות הדרום והצפון. ארמינטה נשלחה לעבוד כבר שהייתה בת חמש. היא טיפלה בתינוקת, ונאלצה להישאר ערה לילות שלמים כדי להשגיח עליה. אם התינוקת הייתה בוכה, ארמינטה הייתה זוכה להצלפה. ארמינטה הועסקה אצל כל מיני מעסיקים ונאלצה להישאר עמם זמן רב. היא התגעגעה מאוד הביתה.

כשהייתה בת שמונה עבדה ארמינטה אצל משפחה לבנה, וברגע של חולשה טעמה סוכר, בלי רשות. כשהדבר נודע לאדונה היא כה חששה, עד כי במשך שלושה ימים התחבאה בדיר החזירים והתאמצה להשיג מעט מזון מן המזון שנתנו לחזירים. כך עברו עליה ימי ילדותה.

[מוזיקת רקע נפסקת]

כשארמינטה הייתה בת שתים עשרה היא עבדה בעיקר בשדות. באחד הימים נכנסה לחנות ששהה בה עבד נמלט, המפקח על העבדים זיהה אותו וניסה לזרוק לעברו משקולת, הוא החמיץ אותו והמשקולת פגעה בראשה של ארמינטה. ארמינטה נפגעה קשה וסבלה מהפגיעה הזאת כל ימי חייה. לעתים קרובות הייתה מתעלפת או נרדמת. היא כבר לא יכלה לעבוד בשדה כמו בעבר. האדון שלה ניסה למכור אותה, אך בלי הצלחה. היא המשיכה לעבוד ולסבול.

החיים הקשים הפכו את ארמינטה לאישה חזקה גם בנפשה וגם בגופה. היא לא נשברה בקלות והייתה חזקה. בשנות ה-20 לחייה שלח אותה האדון שלה לחטוב עצים. ארמניטה עבדה לצד עבדים ועבדים משוחררים שקנו את חירותם או שאדונם שחרר אותם. בתקופה ההיא כבר חל השינוי במדינות הצפון, כבר היו בהן חוקים שאסרו את העבדות בשטחן, וכך עבדים שברחו למדינות הללו הפכו לעבדים משוחררים. לארמניטה הייתה תקווה, העבדים המשוחררים שעבדו לצדה סיפרו לה על רשת של מבריחים, [מוזיקת רקע] שנקראה מסילת הרכבת המחתרתית - The Underground Railroad, באנגלית.

המבריחים העבירו עבדים למדינות החופשיות ונהגו להסתיר אותם בכרכרות, בקרונות משא ובסירות.

[חצי בלחש]: מבצע בריחה. בואו לכאן, לכו יומיים בדרך הזאת, תגיעו לנהר, עלו לסירה, שוטו עד לבית הראשון. אם תראו נר בחלון ותהיה כביסה תלויה בחוץ, תמשיכו בלי לעצור ותגיעו לחופש.

ג'ון טאבמן, אחד העבדים המשוחררים שעבד ליד ארמניטה, התאהב בה, והשניים התחתנו. ארמניטה רצתה יותר מכל להיות גם היא חופשייה כמו בעלה. ארמניטה חשה שהחופש בהישג ידיה. היא שינתה את שמה להארייט, על שם אמה, אישה שנולדה שפחה ולא האמינה שתזכה לצאת לחופשי. בשם חדש ועם אהבה חדשה, העתיד של הארייט נראה ורוד.

אבל אז קרה דבר נורא, [מוזיקת רקע] האדון של הארייט מת. כשאדון היה מת, בדרך כלל היו מוכרים כמה מהעבדים שהיו לו, כדי לצמצם את הוצאות החווה. אותו אדון החזיק גם במשפחתה של הארייט, והארייט חששה שימכרו אותה וישלחו אותה הרחק ממשפחתה ומבעלה. הארייט מיהרה לפעול, היא לקחה איתה את שני אחיה באישון לילה, ויצאה לדרך, אל מדינות הצפון, אבל הם טעו בדרך. האחים נלחצו ודרשו לחזור הביתה. הארייט ויתרה וחזרה איתם, מבולבלת וכועסת. היא כל כך רצתה לברוח למקום שהיא יכולה להחליט בו על גורלה. מקום שלא מצליפים בה, או מוכרים אותה ושולחים אותה הרחק ממשפחתה, בלי כל הודעה מוקדמת.

כעבור כמה שבועות, היא חלמה שהיא מוצאת את הדרך וממריאה כמו ציפור מעל המטעים ולשדות. להארייט לא היה ספק, היא חייבת לצאת לדרך. [מוזיקת רקע נפסקת]

היא פנתה אל אנשי מסילת הרכבת המחתרתית, קבוצת האנשים שעזרה לעבדים להימלט למדינות הצפון. [מוזיקת רקע] בקבוצה היו חברים עבדים, שחורים חופשיים, ולבנים שהיו נגד העבדות, בהם עגלונים, משיטי סירות וסוחרים. הארייט הצטרפה אליהם, וברחה.

היא הסתתרה בימים, הלכה בלילות בעקבות כוכב הצפון, ולבסוף, לאחר 140 קילומטרים, הגיעה למדינת פנסילבניה החופשית. היא סיפרה: "כשחציתי את גבול המדינה, הבטתי בידיי כדי לראות אם אני אותו אדם. הכל הפך מפואר. השמש נצנצה בין העצים ומעל השדות. ואני, הרגשתי כאילו אני בגן עדן".

הארייט הייתה חופשייה, אבל משפחתה, לא. [מוזיקת רקע נפסקת] כשהייתה לאדם חופשי, עבדה הארייט בכל מיני עבודות מזדמנות, עבודות לתקופה קצרה. כשהיה לה מספיק כסף, היא שמה פעמיה, או יצאה לדרכה, אל מקומות שונים במדינת מרילנד כדי לחלץ את בני משפחתה ולהביאם צפונה אל החופש. במסעותיה היא שמה לב לכל פרט, ועד מהרה היא הכירה היטב את הדרכים, כיצד להתחבא וכיצד לעזור לעבדים להימלט.

[מוזיקת רקע]

בשנת 1851 חזרה הארייט למקום שממנו ברחה, הפעם, כדי לפגוש את בעלה ולשכנע אותו לבוא עמה צפונה. אבל אז [מוזיקת רקע נפסקת] היא גילתה כי הוא כבר נישא לאישה אחרת, וסרב לחזור עמה. הארייט זעמה, אך החליטה לוותר. במקומו, היא צירפה אליה 13 עבדים ויחד הם עשו את הדרך למדינות הצפון. [מוזיקת רקע] אנשים רבים, בהם אנשים לבנים שהיו נגד העבדות, החביאו את העבדים בביתם, אף על פי שידעו כי צפוי להם עונש כבד על כך.

הארייט פעלה בדרך כלל בחורף, כשהלילות היו חשוכים וארוכים, והאנשים הסתגרו בבתיהם. היא הייתה מבריחה את העבדים במוצאי שבת, מפני שביום ראשון, יום המנוחה, לא הדפיסו עיתונים. ציידי עבדים גילו את בריחת העבדים רק ביום שני בבוקר, ועד אז, כבר הספיקו העבדים להתרחק.

[מוזיקת רקע נפסקת]

אחד ממתנגדי העבדות הבולטים, וויליאם גרייסון, כינה את הארייט טאבמן "משה", על בסיס הסיפור התנ"כי שבו משה משחרר מעבדות את היהודים, ומוביל אותם לארץ המובטחת. [מוזיקת רקע] עוד ועוד עבדים שמעו על מבצעי הבריחה הללו. השמועות עשו להם כנפיים, והועברו מפה לאוזן באמצעות אנשי קשר, ואפילו בכנסייה שיתפו פעולה. הכומר, או המטיף [מוזיקת רקע נפסקת], היו משנים מעט את הדרשה, כדי ליידע את העבדים במבצעי הצלה קרובים.

כומר: ויהי ביום ד' בחצות, ויעמוד משה בשער החווה ויבוא משה בחולצה שחורה ובכובע קש, במרכבה רתומה לשני חמורים ויאמר: "שלח את עמי".

כפי הנראה, סיכנה הארייט את עצמה וחזרה למדינות הדרום 19 פעמים. היא עזרה למאות עבדים להשיג את חירותם. בסך הכל עזרו אנשי מסילת הרכבת המחתרתית לכ-100,000 עבדים לברוח ממדינות הדרום ולצאת לחופשי. הארייט טאבמן הייתה הפעילה המפורסמת ביותר בארגון המחתרתי, והיא הייתה אחת מאלפי מתנדבים שסיכנו את חייהם בפעילות הזאת במשך שנים רבות. ואז, בשנת 1861, פרצה מלחמה.

[רעש קרב יריות, רעש מלחמה]

בשנת 1861 ביקשו מדינות הדרום של ארצות הברית להתנתק ממדינות הצפון. הדבר הוביל למלחמת אזרחים קשה שנמשכה יותר מארבע שנים. במלחמה מתו כמעט מיליון אנשים. [רעש מלחמה הופך למוזיקת רקע] עם פרוץ המלחמה, הצטרפה הארייט לצבא הצפון בתפקיד אחות. בזכות הידע הרב שצברה על רפואה בשטח באמצעות צמחי מרפא, היא טיפלה בפצועים רבים. הצבא האמריקני [מוזיקת רקע נפסקת] שילם לשחורים משכורות זעומות לעומת המשכורות ללבנים. הארייט נאלצה גם להכין עוגות ובירה שחורה ולמכור אותן כדי להתפרנס.

כשהגיעו כוחות מדינות הצפון למדינות הדרום, הם לא הכירו את הדרכים, [מוזיקת רקע] אך הארייט הכירה את השבילים ואת הביצות ועזרה לצבא להתקדם. היא ניווטה והובילה כוח צבאי במדינת דרום קרוליינה, והייתה האישה הראשונה שהובילה כוח צבאי באותה מלחמה. באביב 1863 ניווטה הארייט שלוש ספינות קיטור של צבא הצפון, שפוצצו גשרים ודרכים במדינות הדרום. כשהספינות שרקו ואותתו זו לזו בעזרת משרוקיות הקיטור שלהן [רעש של שריקת קיטור], עבדים רבים היו בטוחים שבאים לשחרר אותם, והחלו בריצת אמוק לעברן. הספינות התירו לעבדים לעלות עליהן, ויותר מ-750 עבדים עלו על הספינות ויצאו לחופשי.

[מוזיקת רקע נפסקת]

באפריל 1865, לאחר ארבע שנות מלחמה, הסתיימה המלחמה בניצחון מדינות הצפון. כל העבדים שוחררו, ומדינות הצפון והדרום התאחדו שוב למדינת ארצות הברית. אבל לא הכל היה ורוד. [מוזיקת רקע] כשהארייט עשתה דרכה לביתה במדינת ניו יורק, פנה אליה הכרטיסן וביקש שתעבור לקרון של השחורים. היא התנגדה. הכרטיסן ונוסעים אחרים קיללו אותה וזרקו אותה מהקרון. הארייט שברה את ידה ונחבלה קשות. העבדים אולי שוחררו, אך הגזענות עדיין הייתה נפוצה.

לאחר המלחמה נשאה הארייט נאומים בעד זכויות האישה ובעד שחרורה של האישה השחורה. היא נישאה שוב ואימצה עם בן זוגה ילדה. ספרים נכתבו על חייה ועל המבצעים שהשתתפה בהם. בערוב ימיה, הקימה הארייט בית אבות לקשישים כהי עור. היא הלכה לעולמה בשנת 1913, בת תשעים ואחת.

[מוזיקת רקע נפסקת]

בשנת 2016 חיפש משרד האוצר של ארצות הברית דמות חדשה שתעטר את שטר עשרים הדולרים. הוא בחר בהארייט טאבמן. מאז, התחלף שר האוצר בארצות הברית ודמותה של טאבמן עדיין לא נדפסה על שטר.

אז מה אפשר ללמוד מסיפורה של הארייט טאבמן? אני חושב שלפעמים בחיים אנחנו נתקלים במכשולים רבים וקשים. בהתחלה הם נראים לנו בלתי אפשריים. אבל אם אנחנו עקביים, יודעים להקשיב לקול הפנימי שלנו ולא מוותרים, גם אם הדרך קשה מאוד, בסוף מצליחים.

ארגונים בינלאומיים מעריכים שכיום יש כ-40 מיליון עבדים ברחבי העולם. עלינו לנסות לעזור להם בכל דרך אפשרית. בסוף שנת 2019 אמור לצאת סרט המגולל את חייה של הארייט טאבמן. נתראה בקולנוע.

[מנגינת סיום]

‫מחקר, כתיבה והסתרת עבדים נמלטים - מור דיעי חנני.

עריכה, קריינות וזמרה - יובל מלחי.

עריכת לשון ודודה משה - ד"ר סמדר כהן.

מיקס, אפקטים, ונהיגה ברכבת המחתרתית - אסף רפפורט ורחל רפאלי.

בימוי וחיילת בצבא הדרום - שיר ויצמן.

הפקה ושחרור עבדים - רני שחר ואיל שינדלר.

אני יובל מלחי, "היסטוריה לילדים".

ילדים והורים יקרים, אם אתם אוהבים את ההסכת "היסטוריה לילדים", נשמח שתעזרו לנו. דרגו אותנו בכל חנויות האפליקציות, ברשימת הפודקאסטים של אפל וספוטיפיי ובכל מקום שאתם יכולים לדרג אותנו.

רוצים לדבר איתנו? כנסו לקבוצת הטלגרם שלנו "היסטוריה לילדים", רשמו לנו מה חשבתם, העירו לנו הערות, שלחו לנו הצעות לפרקים ותוכלו להתעדכן בפרקים חדשים ובאירועים קרובים. תודה רבה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

8 views0 comments

Comments


bottom of page