היסטוריה לילדים - דוד בן גוריון

מי הוא אותו בן-גוריון שכל כך הרבה מקומות בישראל נקראים על שמו? האזינו לסיפור מרתק על ילד, נער ואדם, שהיה לראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/06/2017.

"היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי

פרק מספר אחת: דוד בן גוריון

לא משנה איפה אתם גרים בישראל, בטח נתקלתם בשם "בן גוריון". אולי בישוב שלכם, או בעיר השכנה, או שהלכתם ברחוב בן גוריון, או בשדרות בן גוריון, או שבית הספר שלכם נקרא על שם בן גוריון. ואולי אפילו יצא לכם לעבור דרך נמל התעופה בן גוריון.

אבל מי היה אותו בן גוריון שכל כך הרבה מקומות בישראל נקראים על שמו?

אז הנה סיפור מרתק על ילד, נער ואדם שהיה לראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל - דוד בן גוריון.

המשפט שכמעט כל אדם בישראל מכיר הוא ההכרזה המפורסמת של דוד בן גוריון במאי 1948: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

אבל האיש שהכריז על הקמת המדינה בכלל לא נולד כאן בארץ, אלא הרחק מכאן, בימים שבהם אפילו לא היה אפשר לדמיין את מדינת ישראל.

דוד בן גוריון נולד בעיירה בעלת השם המצחיק פלונסק שבפולין, לפני יותר ממאה שנה, בשם דוד גרין. אביו, אביגדור גרין, היה אחד ממנהיגי הקהילה היהודית. באותן שנים היהודים שחיו בגולה, מחוץ לארץ ישראל, סבלו מאוד מפרעות ומאלימות של שכניהם, בעיקר ברוסיה. הם לא ידעו להגן על עצמם ולא ידעו מה לעשות. אט-אט הם החלו לחשוב שגם להם מגיעה מדינה. והרי בתקופת התנ"ך הייתה ליהודים מדינה, בארץ ישראל. לרעיון הזה קראו אז ציונות. דוד הקטן נחשף אליו כבר מגיל צעיר, כשאביו קיבל את פניו של אבי הציונות, בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה.

כבר בבית הספר היסודי דוד הקטן היה מארגן את חבריו כדי ללמוד יחד עברית. אז לא היו מדברים עברית, אלא יידיש, רוסית ופולנית. המבוגרים התרשמו מאוד מכישורי המנהיגות של דוד, שכבר חלם כיצד יגיע לארץ ישראל כשיהיה גדול ויתיישב בה.

החלום הזה התגשם כשבן גוריון התבגר והיה בן עשרים. אבל איך היו נוסעים באותה תקופה? עוד לא היו מטוסים שטסו לארץ ישראל, ועוד לא היה נמל תעופה בן גוריון. אז הוא עלה על אונייה והפליג מפולין הקרה לארץ ישראל החמה. אחרי מסע ארוך ומתיש בשנת 1906, לפני יותר מ-110 שנים, האונייה הגיעה לנמל יפו. כאן דוד בן גוריון הוריד את המעיל שלבש ונישק את אדמת ארץ ישראל. "סוף סוף אני פה", חשב לעצמו.

הוא כתב גלויה ושלח אותה מיד למשפחתו. בגלויה הוא סיפר להם שהגיע לארץ ישראל חזק, בריא ומלא אמונה, ומיד הוא ניגש לעבודה.

דוד גרין נסע לפתח תקווה, אם המושבות. פתח תקווה הייתה המושבה החקלאית הראשונה שנוסדה בארץ ישראל. ודוד גרין, שעוד מעט ישנה את שמו לדוד בן גוריון, החליט לנסוע לשם ולנסות את מזלו כפועל חקלאי. זה לא כל כך הסתדר לו, אז הוא עבר למושבה ראשון לציון, שם הוא עבד ביקב, בהפיכת ענבים ליין. אבל גם זה לא כל כך הסתדר, והוא המשיך בנדודיו לצפון הארץ, לגליל. שם הוא הפך לרועה צאן. אתם חושבים ששם הוא כן הצליח? צודקים, גם כן לא ממש. הוא היה יוצא לאחו עם הכבשים ולוקח איתו ערימה של ספרים כדי לא להשתעמם. בזמן שהיה קורא ספר, הכבשים היו בורחות לו. איזה מין רועה צאן נותן שהכבשים יברחו? כנראה העבודה החקלאית לא הייתה ממש בשבילו.

למזלנו, בן גוריון הבין שהחקלאות אינה העבודה הנכונה לו. עד מהרה הוא החל להיות כתב ועורך בעיתון שהיה בעברית, ויצא לאור בירושלים.

באותה תקופה בירושלים, דוד החליט שאם הוא כותב לעיתון בעברית, הוא צריך שם עברי. מה זה "גרין"? זה לא בעברית. אז הוא אימץ את השם דוד בן גוריון. הוא קרא לעצמו על שם יוסף בן גוריון, שהיה מפקד צבאי בימי המרד הגדול ברומאים.

בזכות עבודתו בעיתון הוא הפך למנהיג חשוב בישוב היהודי הקטנצ'יק בארץ ישראל.

בן גוריון חשב לעצמו, "אם אני צריך להיות מנהיג, כדאי שאלך ללמוד באוניברסיטה". לכן הוא נסע ללמוד משפטים באוניברסיטת איסטנבול שבטורקיה. הוא למד טורקית וקיבל ציונים טובים מאוד, אבל לפתע נאלץ לקטוע את לימודיו.

באותם ימים פרצה מלחמת העולם הראשונה. הטורקים גירשו את המנהיג הציוני הצעיר, שהחליט לנסוע לאמריקה.

וואו, כמה מדינות הוא כבר ראה!

בארצות הברית של אמריקה קרו שני דברים חשובים. הראשון הוא שבן גוריון הצליח להקים יחידה צבאית של יהודים, שהשתתפה במלחמת העולם הראשונה. ליחידה הזו ולעוד יחידות של יהודים שקמו במלחמה קראו "הגדודים העבריים". בן גוריון התגאה מאוד במדי הגדודים העבריים, שכללו מגן דוד ומנורה.

והיה עוד דבר.

בן גוריון גם פגש אישה נחמדה בשם פולה. היא עבדה כאחות בבית חולים. בן גוריון התרשם מהמסירות ומרוחב הלב של פולה. אחרי היכרות קצרה הם החליטו להתחתן, אבל רק בתנאי אחד.

דוד בן גוריון אמר לפולה, "תבטיחי לי, פולה, שנעלה לארץ ישראל". היא הסכימה, גם להתחתן וגם לעלות לארץ ישראל.

בני הזוג בן גוריון חזרו ארצה ועברו לגור בתל אביב. הם הקימו ביחד משפחה ונולדו להם שלושה ילדים: הבת הבכורה, גאולה, הבן האמצעי, עמוס, והבת הקטנה, רננה.

בן גוריון הפך לאחד ממנהיגי הישוב, והוא אף הפך לראש ההסתדרות. רגע, מה זה בכלל הסתדרות?

ביישוב היהודי בארץ ישראל היה קשה מאוד להסתדר. היה קשה להסתדר במציאת מקום מגורים או מקום עבודה. בקיצור, היה קשה מאוד. לכן הוקמה ההסתדרות. בן גוריון עמד בראשה ודאג שהיא תספק מגורים, תעסוקה ושירותי בריאות, חינוך ורווחה לכל היהודים בארץ ישראל. זה לא היה קל, כי כל הזמן הגיעו ארצה עוד ועוד עולים חדשים.

בן גוריון היה צריך להילחם על זכותם של יהודים לעלות ארצה. בטח מתישהו יצא לכם לשמוע שפעם בארץ ישראל שלטו הבריטים. Yes, yes. פעם היו מסתובבים פה שוטרים וחיילים בריטים. כל ארץ ישראל הייתה בשליטתם. הם לא מיהרו לאפשר ליהודים להגיע לארץ ישראל. הבריטים חששו שזה יעצבן את הערבים שגרו כאן, ומנעו מיהודים להגיע לארץ גם בתקופת השואה באירופה. המדיניות הבריטית שהגבילה את עליית יהודים לארץ ישראל התפרסמה בספר רשמי שהכריכה שלו הייתה בצבע לבן. לכן נקראה הגבלת העלייה ארצה בשם "מדיניות הספר הלבן".

זוכרים כמה בן גוריון חלם לעלות ארצה? זה היה חשוב לו ברמה האישית שכל יהודי שרוצה בכך יוכל לעלות לארץ ישראל. עד מהרה הוא עבר לתפקיד חשוב אפילו יותר מהקודם - ראש הסוכנות היהודית.

לפני שהייתה פה מדינת ישראל, עם ממשלה אמיתית, הייתה הסוכנות היהודית כמו ממשלה. אנחנו קוראים לזה היום "הממשלה של המדינה בדרך", כי באותה תקופה היינו בדרך להיות מדינה. בן גוריון אמר לבריטים, בתור ראש הסוכנות היהודית אני דואג לכל היהודים בעולם שיוכלו לעלות ארצה, ואתם מונעים זאת. איך זה ייתכן?

היום אנחנו יודעים שמדיניות הספר הלבן, כלומר ההחלטה של הבריטים למנוע כניסה של יהודים לארץ ישראל, הייתה קשה מאוד. הרבה מהיהודים שרצו לעלות ארצה לא יכלו לעשות זאת. רבים מהם נרצחו בשואה על ידי הנאצים.

מצד שני, הבריטים נלחמו בגרמניה הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובתחילת המלחמה הם היו היחידים שנלחמו בהם. הגרמנים הפציצו את לונדון וגרמו להרבה מאוד הרוגים. בריטניה לא נכנעה, והיא המשיכה להילחם בהם. לכן בן גוריון אמר שחייבים להילחם בנאצים, וגם חייבים להילחם כדי שתתאפשר העלייה ארצה.

הוא אמר, "עלינו לעזור לצבא הבריטי, כאילו לא היה ספר לבן. ועלינו להילחם בספר הלבן, כאילו לא הייתה מלחמה".

לבסוף הבריטים לא יכלו להמשיך, נמאס להם לשלוט בארץ ישראל. הם החליטו לעזוב את הארץ ולתת לבן גוריון לנהל את העניינים. הם כאילו אמרו לו, "הנה, רוצה לנהל את העניינים בעצמך? בבקשה".

דוד בן גוריון, כמו שאתם מבינים, לא היה אדם שנרתע ממשימות גדולות ומורכבות. עם שלושים שנות ניסיון בהנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל, הוא איחל הבריטים נסיעה טובה הביתה, והתכונן להכריז על הקמת המדינה.

בלילה לפני שהבריטים עזבו, הוא ישב בביתו וכתב את הנוסח הסופי של מגילת העצמאות. בטח ראיתם עותק של המגילה בבית הספר.

בן גוריון לקח את הנוסח של המגילה ומשם קרא את המילים המפורסמות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

כולם חגגו את הקמת המדינה, אבל בן גוריון לא חגג. הוא חזר הביתה וליבו היה כבד. הוא כתב ביומנו שזהו מבחינתו יום עצוב. מדוע יום עצוב? כי הוא ידע שמיד לאחר מכן תפרוץ מלחמה.

מיד לאחר הקמת המדינה פרצה מלחמת העצמאות, שנקראת לפעמים גם מלחמת השחרור ומלחמת הקוממיות. לבנון, סוריה, עיראק, ירדן ומצרים שלחו את הצבאות שלהם לתקוף את מדינת ישראל הצעירה.

בן גוריון מיהר לחתום על הפקודה להקמת צבא חדש, צבא ההגנה לישראל, או בראשי תיבות - צה"ל.

עכשיו שכבר הייתה מדינה, בן גוריון היה לראש הממשלה הראשון ולשר הביטחון הראשון, והוא הצליח להוביל את צה"ל לניצחון על כל מדינות ערב שהשתתפו במלחמה.

מדינת ישראל יכלה עכשיו להמשיך להתקיים, אבל המחיר היה כבד. הרבה חיילים נפלו במלחמה. זו הייתה הסיבה שבן גוריון היה עצוב. הוא ידע שמדינת ישראל תצטרך להגן על עצמה. והמחיר באמת היה כבד מאוד.

אחרי מלחמת העצמאות, סוף סוף כל יהודי באמת היה יכול לעלות ארצה. מדינת ישראל הקטנטנה, שמנתה כ-700 אלף איש, הייתה צריכה לקדם את פניהם של כמיליון עולים בשנים הראשונות. וצריך היה לדאוג להם למגורים, לתעסוקה, לחינוך, לבריאות. זו הייתה משימה קשה. בן גוריון עבד קשה מאוד כדי לדאוג לכל אזרחי המדינה. לפעמים הוא הצליח מאוד, ולפעמים אנשים כעסו עליו.

אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה קשה, בן גוריון התעייף. הוא החליט לפרוש מתפקידו וללכת לקיבוץ שדה בוקר.

קיבוץ שדה בוקר נמצא בנגב, זהו המדבר שנמצא בחלקה הדרומי של ארץ ישראל. בן גוריון אמר ש"בנגב ייבחן העם בישראל". כלומר, הנגב הוא אתגר גדול שצריך להתמודד איתו. הוא רצה להפריח את השממה, לגרום למדבר להיות פורח.

בן גוריון דמיין את כושר ההמצאה, את הגאונות של אזרחי ישראל, שיבואו לנגב כדי לפתח טכנולוגיות להזרמת מים, לניצול אנרגיה מהשמש, ליצירת חקלאות במדבר, ולהתמודדות עם האקלים החם והיבש. במקום להגיד את זה, הוא עשה את זה. כמו שתמיד אמר, "היסטוריה לא כותבים, היסטוריה עושים". הוא נתן דוגמה אישית, והתיישב בעצמו בנגב, בצריף קטן, בשדה בוקר.

אבל העניינים במדינה היו מורכבים. שנתיים אחרי פרישתו, חזר בן גוריון לתפקיד ראש הממשלה של מדינת ישראל. בן גוריון היה למעשה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, וגם השלישי. הפעם הוא נשאר בתפקיד שמונה שנים.

בשנת 1963 הוא התפטר, וחזר לשדה בוקר בנגב. אבל הוא המשיך להיות פעיל בפוליטיקה ובכנסת עד שנת 1971, שכבר היה בן 85.

בהיותו המנהיג שהקים את המדינה ואת צה"ל, רחשו לו כבוד גדול. אפילו רצו להעניק לו את פרס ישראל. אבל בן גוריון סרב, באומרו, "לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

הנכדים של בן גוריון זוכרים אותו כסבא עסוק מאוד, לא כזה שאפשר ללכת לשחק איתו בחצר. הוא הקדיש את חייו להקמת המדינה שאנחנו חיים בה היום, ואולי בגלל זה לא נשאר לו זמן לשחק עם הנכדים.

הוא היה בן 87 כשהלך לעולמו.

במכתב שהשאיר, הוא ביקש להיקבר בשדה בוקר, בקיבוץ בנגב שאהב כל כך. על המצבה הוא ביקש שיכתבו את התאריך שהיה עבורו הכי חשוב. אתם יכולים לנחש איזה תאריך זה?

היינו מצפים שבן גוריון יבקש שיכתבו על המצבה שלו את התאריך שבו הכריז על הקמת המדינה. בכל זאת, זה בוודאי היה המעשה הכי חשוב שעשה בחייו. אבל לא. בן גוריון ביקש שירשמו תאריך אחר. את התאריך שבו עלה ארצה.

הוא בעצם ניסה לומר לנו, הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים היה להיות פה, במדינת ישראל. אמנם הכרזתי על הקמת המדינה, וחתמתי על הפקודה להקמת צה"ל, הייתי ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון הראשון, אבל העיקר הוא שעליתי ארצה, שהייתי פה, שהתגוררתי בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

אז בפעם הבאה שאתם הולכים ברחוב בן גוריון, או הולכים לבית הספר על שם בן גוריון, או טסים לחוץ לארץ דרך נמל התעופה בן גוריון, תוכלו להיזכר באיש. האיש שחלם לעלות לארץ ישראל, לדבר עברית ולחיות בלי פחד במדינת היהודים. ושמו היה דוד בן גוריון.

בהפקת התוכנית השתתפו תומר שלוש, רני שחר, אסף רפפורט, עומר ולדמן ואיל שינדלר.

אני יובל מלחי.

נתראה בפרק הבא.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה