אני בטוח שאתם אוהבים סופגניות ולסובב סביבונים, אבל האם אתם מכירים את ההיסטוריה של חג החנוכה? זהו סיפור מרתק על אימפריה בינלאומית שלוחמת בצבא מורדים קטן ואמיץ. סיפור על אור בתקופה של חושך וגם מנהגי חנוכה מרחבי העולם. מוכנים לקצת אקשן?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/12/2023.
[חסות]
יובל מלחי: הסיפור המרתק של חג החנוכה חלק שני.
שלום ילדים, ברוכים הבאים לחלק השני של סיפור חג החנוכה.
אז איפה הפסקנו את הפרק הקודם?
לאחר ארבעה קרבות כנגד היוונים או הסלבקים, כבשו המכבים את ירושלים ותיארו את בית המקדש.
אולם הסלבקים לא עמדו לוותר.
הם שלחו כוח עצום של עשרות אלפי לוחמים, פרשים ופעילי מלחמה, כדי להכניע את האויב.
הקרב החמישי התרחש גם הוא כמו הקרב הרביעי בין ירושלים לחברון.
אך הוא היה שונה במידה רבה מכל הקרבות שקדמו לו.
לאחר שנתיים שלמות שבהן כבשו המכבים את ירושלים ואזורים נרחבים אחרים, היו המכבים שאננים.
למרות שלמכבים כבר היה חיל פרשים, חיל רגלים חמוש במיטב הציוד וכמות אדירה של לוחמים, הפעם הם הופתעו על ידי שר הצבא הסלבקי ליסיאס וצבאו.
מתחילת יום הקרבות השקו הסלבקים את הפילים בסוכר, וישכם המלך בבוקר ויעלה את מחנהו בעוזו בדרך בית זכריה, ויערכו הצבאות למלחמה ויתקעו בחצוצרות, ואת הפילים הרבו דם ענב ותותים להכינם לקרב.
זאת אומרת, נתנו לפילים סוכר ענבים ותותים כדי שילחמו בפראות.
הנה בדיוק הגעתי לגן החיות התנ"כי בירושלים, וואו כמה חיות יש כאן, ו…
או הנה הפילים, יואו איזה גדולים הפילים האלה.
שלום פילים, מה שלומכם?
בטח אני חושב שהם יענו לי.
[תרועה של פיל]
מה אתם אוכלים שם?
אני רואה חציר ובוטנים ומיץ תותים.
אוי ואוי, הם מתכוננים לקרב, תזהירו את כולם, אימאלה!
פיל: אל תדאג יובל.
יובל מלחי: מה? פיל מדבר?
פיל: ברור.
יובל מלחי: מה אתם מתכוננים לקרב?
אני רואה שאתם אוכלים תותים ושותים מיץ תות.
פיל: אנחנו מתכוננים.
יובל מלחי: ידעתי, ידעתי, אני חייב להזהיר את כולם.
פיל: אנחנו מתכוננים למרתון ירושלים.
יובל מלחי: אה, מרתון, לרוץ, נרגעתי.
אל תשכחו לשתות הרבה מים, אין כמו מרתון ירושלים.
ילדים, חשבתם מלחמה וזה, נבהלתם, ראיתי כבר.
לא, איך נבהלתם, מצחיקים אתם באמת.
המכבים הבינו לפתע שמולם עומד צבא בעל יתרון גדול.
הם לא ידעו אם גם הפעם הזאת הם יצליחו לנצח.
המכבים לא ידעו מה לעשות.
בניסיון נואש להציל את המצב אלעזר, אחיו של יהודה, זיהה פיל גדול יותר מכל הפילים האחרים.
הוא היה בטוח שמנהיג הצבא ישב דווקא על הפיל הזה.
הוא רץ לעבר הפיל בניסיון לדקור אותו, אבל נהרג בעצמו.
לאחר הקרב נסו המכבים לירושלים, והסלבקים הטילו מצור על העיר שקירב אותם להכנעת המכבים.
המכבים הבינו שהם עומדים להרים ידיים, אבל אז התרחש נס.
בלגן בממלכה הסלבקית הביא לכך שליסיאס היה חייב לחזור במהירות כדי לשמור על מעמדו.
הוא חתם הסכם עם המכבים.
לפיו הם אמנם הכירו בשלטון האימפריה הסלבקית, אך כל גזרות הדת שהוטלו על ידי אנטיוכוס הרביעי, המנהיג שהלך לעולמו, התבטלו.
יהודה, המכבי וצבאו היו על סף הפסד צורב, וכעת זכו למה שנראה להם כנס.
הם המשיכו לשלוט על הנעשה ביהודה ובירושלים.
לאחר הקרב החמישי בין הסלבקים למכבים, תפס דימיטריוס הראשון את השלטון.
הוא רצה למנות כהן גדול בבית המקדש שתמך ביוונים.
מלכתחילה לא רצתה האוכלוסייה היהודית כהן גדול שתומך ביוונים, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של קרבות ומלחמות, היהודים העדיפו לקבל את אליקים או אלכימוס בתור כהן גדול.
הם החליטו כי עדיף להם המצב כעת ללא הגזרות וללא מלחמה.
יהודה המכבי והחשמונאים לא הסכימו.
הם רצו להמשיך להילחם ולשחרר לגמרי את ארץ ישראל מידי הסלבקים.
יהודים רבים התעייפו, ועתה הם נטשו את צבאו של יהודה.
חלקם אף עבר להילחם לצד הסלבקים.
ההתעקשות של החשמונאים להמשיך להילחם הפכה אותם מאבירי העם לקבוצה אהודה קצת פחות.
ויהודה המכבי הבין כי התמיכה הרחבה שלה זכה קודם נחלשה.
הוא ותומכיו עזבו את ירושלים.
דובר א: סוף סוף, היוונים האלה עזבו את ירושלים. איזה יופי באמת, עכשיו נוכל לעשות דברים.
מה כדאי עכשיו לעשות?
יהודה המכבי: אנחנו נתכונן.
דובר א: בטח נתכונן יהודה, בטח.
למה נתכונן?
יהודה המכבי: למלחמה.
דובר א: מה מלחמה? לא. הם לא רוצים להילחם היוונים, לא שמעת?
יהודה המכבי: אבל הם רוצים למנות כהן גדול משלהם, והם שולטים פה.
דובר א': בסדר, אבל הם ביטלו את כל הגזרות. אפשר להירגע קצת, לנוח, לראות מכבי פליקס, משהו, לא יודע.
יהודה המכבי: שום דבר. מחר הם יכולים לחזור ולהטיל גזרות חדשות.
דובר א': מה, אז אי אפשר לנוח? כבר חמש שנים אנחנו נלחמים.
די יהודה, זה לא פייר.
יהודה המכבי: במלחמה, כמו בסלט, אין פייר.
דובר א': מה?
יהודה המכבי: מה יש בסלט ארץ ישראלי קדום?
דובר א': בצל, תאנים, זיתים, עלי גפן, חרובים, סלק.
יהודה המכבי: נו, ויש פייר?
דובר א': מה? לא, אין כזה ירק, מה, אין כזה.
יהודה המכבי: נו, אז בחיים, כמו בסלט, אין פייר.
דובר א': לא, אבל יהודה, נו, באמת, מה?
יהודה המכבי: הנה, תפוס את החרב הזאת.
דובר א': אוי, יהודה, זה חרב כבדה ממש. אוי, יהודה, נו, יהודה, אוף.
יובל מלחי: באותה שנה, החליט דימיטריוס לעשות סדר ביהודה.
הוא שלח מפקד צבאי קשוח בשם ניקאנור, כדי לחסל את יהודה המכבי ואנשיו.
בשנת 162 לפנה"ס, החל ניקאנור לפעול.
הוא יצא מהמצודה שבה שהו הסלבקים.
הוא פתח בקרב נגד קבוצות קטנות של מורדים.
הוא הביס אותם, והמשיך צפונה, במטרה לטמון מארב למכבים.
יהודה המכבי לא התפתה, וניקאנור יצא כנגדו מהמארב, ונלחם בו ובצבאו באזור כפר שלמה, כפר שלם, בין ירושלים לרמלה של ימינו.
היה זה הקרב השישי בין הצדדים, והוא כונה בשם, קרב כפר שלם.
ניקאנור לא הצליח להכריע את כוחותיו של יהודה.
הוא חשש שכוחותיו של יהודה יקיפו אותו, ונסוג במהירות חזרה למצודה.
שנה מאוחר יותר, בשנת 161 לפנה"ס, התנהל הקרב השביעי בין הצדדים.
שביעי מתוך שמונה.
כעת, לאחר שנות מלחמה רבות וקשות, הצטמצם הכוח הצבאי של המכבים, ולרשותם עמדו כשלושת אלפים לוחמים בלבד, אל מול כתשעת אלפים סלבקים, וגם יהודים שהצטרפו אליהם מפני שמאסו במלחמות המכבים.
יהודה שוב התפלל עם חייליו, והזכיר להם ניצחונות עבר של יהודים, מעטים מול רבים.
ב-13 באדר, החל הקרב בין הצדדים.
ניקאנור חיכה למתקפה של יהודה מצפון, אך הופתע לגלות שיהודה וכוחותיו הגיעו דווקא מדרום.
ניקאנור פרץ קדימה בראש חייליו המופתעים, ועד מהרה נהרג.
המכבים הכריזו על יום חג, יום ניקאנור, שנקבע ל-יג' באדר.
החג נחגג במשך שנים רבות, אך הוחלף עם השנים בתענית אסתר, צום שחל בדיוק באותו היום.
יובל מלחי שר: ניקאנור, ניקאנור, חג יפה כל כך.
אור חביב מסביב, ניקאנור הלך.
הוא נבהל כמו חרדל, ובקרב נפל.
ניקאנור, חג של אור, שיר הוא שיר מזמור.
הקרב האחרון בסדרת הקרבות של יהודה המכבי והסלבקים, התרחש בשנת 160 לפנה"ס באזור רמלה של ימינו.
לאחר הניצחון על ניקאנור, הבין יהודה כי צבאו הולך ומצטמצם.
הוא פנה אל רומא במטרה לכרות ברית עם האימפריה העולה כנגד הסלבקים.
רומא הייתה ממש בתחילת דרכה.
דימיטריוס שמע על כך, ושלח מפקד צבאי נוסף לאזור, בקחידס שמו.
הוא הגיע בכוחות גדולים מאוד, כפי נראה, קרוב לפי עשרה מהכוח של יהודה המכבי.
לאחר תמרונים של שני הצדדים, הם התנגשו זה בזה באזור בית אל של ימינו.
לא התנגשו כמו שרכב מתנגש ברכב, אלא התנגשו הצבאות.
זאת אומרת, החלו להילחם האחד בשני.
הקרב התרחש כנראה על הר בעל חצור, ההר הגבוה ביותר בערי בנימין והשומרון, וגובהו כאלף מטרים.
הכוח הסלבקי מנה קרוב ל-20 אלף חיילים, ועוד כאלפיים פרשים.
בעוד כוחו של יהודה מנה כמה אלפים בודדים, ואולי אפילו רק כמה מאות לוחמים.
פרשיו של בקחידס חיפשו את יהודה המכבי, מפני שהם הבינו כי כל עוד הוא מפקד על הלוחמים, הקרבות לא הסתיימו.
הפרשים אכן מצאו את יהודה המכבי, דהרו לעברו, והוא נהרג בקרב.
המפקד הצבאי שהוביל צבא מורדים קטן, לניצחונות גדולים על אימפריה עצומה.
אדם שאיחד את העם, ובמיוחד את הכפרים העניים, במשך שנים, נהרג בקרב.
כפי הנראה, הוא נקבר במודיעין על ידי אחיו.
לאחר הקרב, ברחו אחי יהודה אל עבר הירדן, מזרחית לנהר הירדן.
אבל ייתכן גם כי הם שהו בכלל במערות בנחל תקוע.
לאחר מספר שנים של שליטה סלבקית בלעדית, החלו אחיו של יהודה, יונתן ושמעון, לארגן כוח גרילה חדש.
הם בנו צבא מורדים מאורגן על בסיס ניסיונם הרב, ועל סמך מה שלמדו מיהודה המכבי.
הם ארגנו את הכוחות, אימנו אותם, ועד מהרה החלו להילחם בבקחידס ובכוחותיו.
בשנת 155 לפנה"ס, חמש שנים לאחר שיהודה נהרג, הגיעו שני הצדדים להסכמי הפסקת אש.
האימפריה הסלבקית הלכה ונחלשה באותם ימים, ויונתן ושמעון, לצד הכוח הצבאי שגיבשו, כבשו את יהודה וירושלים.
שלוש שנים לאחר מכן, מונה יונתן לכהן הגדול, ולאחר מכן למושל יהודה.
הוא שלט ביד רמה במשך עשר שנים, עד אשר נקרא לוועידה עם הסלבקים בעכו.
הסלבקים לא אהבו את העובדה ששלטונו של יונתן היה חזק כל כך בירושלים, והם החליטו לטמון לו פח.
בעת הוועידה הם תפסו ואסרו אותו.
שמעון אחיו ניסה לחלצו, אך הוא לא הצליח ויונתן נהרג.
לאחר מותו של יונתן, בשנת 142 לפנה"ס, הפך שמעון למנהיג יהודה, ואף קיבל לידיו את הכהונה.
הוא חיזק את חומות ירושלים, יצא למסע כיבושים, וכבש את גזר, יפו, עיר חשובה בעל נמל, וערים נוספות בשטח ארץ ישראל המקראית.
הסלבקים לא קיבלו את העובדה שאיבדו את יפו, עיר נמל חשובה.
הם דרשו אותה לעצמם בחזרה, אך שמעון סירב לבקשתם.
נראה, אולי יש לי איזו הקלטה מאותם ימים.
בוא נראה.
הסלבקים מול שמעון יושבים בישיבה ודנים על עיר נמל יפו.
בוא נראה.
הסבלקים: תחזיר לנו את יפו!
שמעון: לא מחזיר!
הסבלקים: תחזיר לנו את יפו!
שמעון: לא מחזיר!
הסבלקים: אז אנחנו נלחם!
שמעון: גם אנחנו
הסבלקים: פעם אחרונה שאני אומר לך, שמעון, תחזיר לנו את יפו!
שמעון: לא מחזיר!
הסבלקים: אתה ביקשת את זה, אתה ביקשת! מלחמה! מלחמה!
יובל מלחי: בשנת 137 לפנה"ס, הטילו הסלבקים מצור על יפו.
שמעון שלח את בניו לשדה הקרב. הם נלחמו בסלבקים ואף ניצחו אותם.
בכל אותה תקופה, הסלבקים שהו במצודה גדולה שבנו לעצמם בירושלים.
היא נקראת מצודת חקרא וכפי הנראה היא נמצאת סמוך לעיר דוד של ימינו.
בכ"ג באייר, כבשו המכבים את המצודה, גירשו את היוונים.
וגם את אותו יום הם הפכו ליום חג בתקופת שלטון החשמונאים.
הסלבקים רתחו מזעם ודרשו משמעון כי ישיב לידם את מצודת חקרא.
ולא, יעלו עליו עם צבא חזק.
הם אכן עשו זאת, אך שמעון וצבאו, שהיו ברשותם פרשים מעולים, שוב ניצחו את הסלבקים.
בזכות אותה ניצחונות, בשנת 140 לפנה"ס, הכריז שמעון על ממלכת יהודה כממלכה חופשית ועצמאית.
כ-400 שנים לאחר ימי צדקיהו ששלט על יהודה והוגלה לבבל, שוב הוקמה מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
שמעון שרד זמן רב בתפקיד.
במהלך השנים הוא העביר החלטה כי משרות הנהגת המדינה יעברו בירושה, אך ורק לבן ממשפחת החשמונאים.
רבים כעסו על החלטתו של שמעון.
הוא החל לצבור לו אויבים רבים.
בסופו של דבר, שליט הסלבקים, אנטיוכוס השביעי, הצליח לשחד את חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב, מושל יריחו, ואותו חבוב דאג ששמעון יעזוב את הקבוצה.
לאחר מותו של שמעון, החשמונאים המשיכו לשלוט בארץ ישראל, והפכו למשפחת מלוכה.
הם סירבו לקבל דעות שונות משלהם, ובעיני רבים הם הפכו לשלטון מושחת ושנוא.
משפחת חשמונאי שלטה בארץ ישראל בעצמאות מלאה כ-77 שנים.
מלחמות ומאבקים על הכתר החלישו מאוד את הממלכה, ובשנת 63 לפנה"ס כבשו הרומאים את ירושלים.
החשמונאים המשיכו לשלוט ביהודה תחת פיקוח רומי, עד שבשנת 37 לפנה"ס עלה לשלטון הורדוס הגדול.
הורדוס דאג להשמיד את כל צאצאי משפחת חשמונאי, כדי שאף לא אחד מהם יקרא תיגר על שלטונו או סמכותו.
המשפחה, משפחת חשמונאי, למעשה, נכחדה.
בפעם הבאה, שבה ישלוט העם היהודי על ארצו, תהיה בשנת 1948, כמעט אלפיים שנים מאוחר יותר.
[מוזיקת מעבר]
כעת, כשאנו יודעים מה קרה למכבים ומכירים קצת את סיפור חג החנוכה והקרבות, בואו נדבר על החג עצמו, על חג החנוכה.
החג עבר שינויים רבים במהלך השנים, ולכן מנהגים ומסורות הקשורים לחנוכה שונים זה מזה בקרב הקהילות היהודיות ברחבי העולם.
בואו נתחיל עם נרות חנוכה.
המונח "נר חנוכה" מוזכר כבר במשנה, זאת אומרת, לפני בערך 1,800 שנה.
אז אנחנו מבינים שכנראה הדליקו נרות באזור חנוכה.
אבל במהלך השנים, הוגים רבים, כמו למשל הרמב"ם, היו צריכים להסביר ליהודים כיצד לחגוג את החג.
אז אנחנו מבינים שהוא לא היה פופולרי, או שאולי יהודים רבים לא הכירו אותו.
אבל מה בקשר לנס פך השמן?
פך?
פ'?
כף סופית?
היהודים שהתגוררו בגולה, בין עמים אחרים, לא רצו לספר על חג שבו הם מרדו באימפריה גדולה וניצחו אותה.
משום כך, סביר להניח כי החג לא נזכר כמעט בכלל בכתב, עד לימים שבהם הקהילה היהודית בבבל החלה לחגוג אותו, כמעט 900 שנים לאחר שהתרחשו קרבות יהודה המכבי.
היהודים בבבל שמו דגש על הניסים שנעשו להם, ולאו דווקא על כיבושים ומלחמות, והם היו אלה שסיפרו על נס פך השמן.
בתלמוד הבבלי נכתב כי לאחר שנכנסו החשמונאים להיכל, כל השמנים היו טמאים, ורק פך אחד עדיין היה סגור, ועליו חותמת הכהן הגדול.
המכבים לקחו אך ורק את פך השמן הטהור, שהיה אמור להספיק ליום אחד, אך בדרך פלא הוא הספיק לשמונה ימים.
דרך אגב, פף עם כף סופית פירושו כד קטן.
צורת הרבים של פח היא פכים, בכף דגושה, כמו דף, דפים.
המילה היא כפי הנראה מילה "אונומטופית", זאת אומרת ששמה קשור לצליל שהיא משמיעה.
כאשר מוזגים שמן, הצליל הוא פך פך פך פך פך פך פך פך
פך פך פך פך פך פך פך פך פך פך פך פך.
וכך קראו גם לכד, פך.
בקהילות יהודיות שונות, הלכו ונוצרו מנהגי חנוכה שונים ומשונים.
למשל, אכילת סופגניות ומני מתיקה אחרים שמכינים בשמן עמוק, זכר לנס פך השמן.
בארצות הנוצריות חילקו לילדים כסף ומתנות, כפי שנהגה האוכלוסייה המקומית הנוצרית בחג המולד, שנחגג בסמיכות לחנוכה.
אצל הספרדים נהגו בעיקר לערוך סעודות חג.
בקרב יהודי הונגריה היו נוהגים לאכול בחנוכה לחם עם הרבה שום, מפני שהאמינו כי הדבר ירחיק את הפורעים הנוצריים, שנהגו לפגוע ביהודים בעיקר בתקופת חג המולד.
בצפון עיראק ובכורדיסטן נהגו להכין בובה של אנטיוכוס מעץ ומסמרטוטים, ואז הילדים צעדו עם הבובה במשך שמונה ימים וכינו אותה בקריאות גנאי.
לאחר שמונה ימים הם קראו את מגילת אנטיוכוס, ולאחר מכן תלשו את זקנה של הבובה ושרפו אותה.
בדמשק נהגו הילדים להתחפש ליהודה המכבי ולצאת לרחובות עם חרב בידם.
בבגדד נהגו לחלק לילדים עוגות מתוקות.
בארץ ישראל נהגו ילדי המשפחות הספרדיות, שהתגוררו בצפת, בירושלים ובחברון, לאסוף מאכלים ומזון במשך כל ימי החג, וביומו האחרון ערכו סעודות גדולות בעיקר אצל מוריהם.
בדרכם ערכו תהלוכות ושרו, "ערכו לנו סעודה כי היום חנוכה, נאכל ונשתה כל העדה, נשמח ונשיר מזמור שיר חנוכה".
לאחר גמר הסעודה היו פוצחים בריקודים ובחגיגות.
בחנוכה משחקים בסביבונים.
מקור המנהג הוא מאירופה, שם השתמשו בסביבון במשחקי מזל.
האותיות על הסביבון סימנו אם "זכית" או "הפסדת" באותו משחק מזל.
האותיות למעשה מגיעות אלינו מגרמנית, נ' - נישט, הפסדת.
ג' - גנץ, זכית בהכל.
ה' - האלב - חצי
וש' - הוסף לקופה מטבע.
בארץ ישראל שינו את הש' לפ', ופירוש האותיות שונה גם הוא, נ' - נס, ג' - גדול, ה' - היה, פ' - פה.
עד היום, בקרב קהילות יהודיות ברחבי העולם, מסמנים על סביבונים את האות ש', כדי לציין שנס גדול היה שם.
זאת אומרת, פה.
זאת אומרת, הם שם, אז הם אומרים שם.
אנחנו פה.
זאת אומרת, פה בשבילהם זה שם.
זאת אומרת, שם זה פה שלנו.
אוף.
רגע, אולי מישהו מרחוב סומסום יכול לעזור לי להסביר את זה?
מפלץ ילד: אני שם
עוגיפלצת: לא, לא. עכשיו אתה כאן, ילד.
מפלץ ילד: אבל קודם הייתי כאן.
עוגיפלצת: אתה צודק.
אני שמח שחזרת אליי.
מפלץ ילד: כן, כן, אבל רציתי להיות שם.
עוגיפלצת: אז למה חזרת שוב לכאן?
מפלץ ילד: מפני שרציתי להיות שם.
עוגיפלצת: יש לך בעיה.
מפלץ ילד: תראה, אני כאן, נכון?
עוגיפלצת: נכון.
מפלץ ילד: והחבר שלך נמצא שם.
עוגיפלצת: שלום, עזרא.
נכון.
מפלץ ילד: הוא נמצא שם.
עוגיפלצת: כן.
מפלץ ילד: טוב, אני רוצה להיות שם.
עוגיפלצת: בסדר.
הוא שוב מגיע אליך.
מפלץ ילד: הנה אני בא.
יובל מלחי: ואני רוצה לספר לכם משהו נוסף.
חנוכה, למי שלא יודע, נחשב לחג הנשים.
אחד הספרים שנקשר לחג החנוכה הוא ספר יהודית.
בספר מסופר על עיר, אולי בית אל, שהייתה תחת מצור ממושך.
ואנשיה המותשים רצו להיכנע.
רגע לפני שהם נכנעו, ממש בשניות האחרונות, החליטה אלמנה צעירה ועשירה להציל את המצב.
היא נכנסה למחנה הצבא והתארחה אצל שר הצבא והמפקד העליון, הולופרנס.
יהודית חיכתה עד שירדם, והרגה אותו.
כאשר אנשי הצבא גילו את אשר אירע, הם נבהלו וברחו.
מאוחר יותר נבנתה מסורת סביב יהודית על כך שאכלה עם שר הצבא מאכלים חלביים והשקתה אותו בחלב עד שנרדם, כפי שעשתה יעל לסיסרא.
בשל כך, ולאורך שנים ארוכות, נהגו לאכול בחנוכה מאכלים חלביים.
בזכות סיפורים נוספים בחג החנוכה, סיפורים הקשורים לנשים, הפך חנוכה לחג של נשים.
המסורת בקרב האשכנזים היא שכל עוד הנרות דולקים על האישה לשבות ממלאכתה.
ואילו בקרב הספרדים, ביום הראשון והאחרון של החג, נשים אינן אמורות לעשות כל מלאכה.
לפני כמאה וחמישים שנה, היהודים החלו לחשוב על בית לעם היהודי.
הם החלו לחפש גיבורים עמם היו יכולים להזדהות, ומי טוב יותר מהמכבים.
כך הפכו המכבים מאנשי צבא שאלוהים עשה להם נס, לאנשי צבא שנעזרו באלוהים, אבל נלחמו בכוחות עצמם כנגד הסלבקים הרשעים.
המשורר הציוני, אהרון זאב, כתב, "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, "בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור".
שיר: "אנו נושאים לפידים, "בלילות האפלים, זורחים השבילים, מתחת רגלינו, ומי אשר לב לו הצמא לאור יישא את עיניו, אלינו לאור, ויבוא".
יובל מלחי: אפשר ללמוד רבות מסיפורי המכבים.
כשמתאחדים למען מטרה משותפת, אפשר לנצח אפילו אימפריה.
אבל כשמתחילים מאבקים פנימיים, והשנאה יוקדת, אנחנו הופכים חלשים.
עלינו למצוא את המשותף, לבחור בדברי נועם ואהבה, במקום בכעס, בשנאה ובהתלהמות.
עלינו לחבר ולאחד.
החלוץ וההוגה, אהרון דוד גורדון, אמר כי "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".
אז גם אחרי חנוכה, הגבירו את האור, ויחד נתגבר על התקופות הקשות ביותר.
זה יכול אפילו להיות דברים פשוטים, כמו לעזור לבן אדם אחד ביום, לחייך למישהו שאולי עצוב קצת, להקשיב לחבר או חברה שצריכים לפרוק משהו מליבם, או לנסות להיות פשוט בן אדם טוב יותר, כדי להפיץ אור לאנשים שמסביבכם, ולהדביק אותם לכל הטוב הזה.
חג שמח.
מחקר, כתיבה, ואכילת סופגניות עם שום, יובל מלחי.
עריכת לשון וחברה של יהודית, דינה בר מנחם.
מיקס, אפקטים, ורוצה להיות גם שם וגם פה.
רחל שמפו, רחל רפאלי.
ההפקה, ואנשים שכל הזמן מגבירים את האור, עד שאני לא ראה כלום.
זה מסנוור, חבר'ה תנמיכו את האור, תורידו קצת, אני לא ראה כלום, זה מסנוור נורא, מה כתוב?
ניר גורלי, אבי שמאי ורני שחר.
אני יובל מלחי.
היסטוריה לילדים וילדות.
רגע, עצרו הכל.
אם אתם מאזינים דרך אפל, ממש נשמח שתדרגו אותנו ותכתבו מה אתם הכי אוהבים בהיסטוריה לילדים.
זה עוזר לנו מאוד, אז תודה.
נשמח לראות אתכם גם בקבוצת הטלגרם שלנו, היסטוריה לילדים.
שם תוכלו להציע הצעות לפרקים, ולשמוע מה חדש.
פרקים נוספים של היסטוריה לילדים ניתן למצוא באתר כאן, ביישומון כאן, וביישומונים לרכב ולטלוויזיה.
תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments