היסטוריה לילדים - סטנלי וליוינגסטון מגלים את אפריקה - חלק א'

דייויד ליוינגסטון גילה מקומות חדשים באפריקה שלא היו ידועים לאנשי אירופה. כשהוא הלך לאיבוד הנרי מורטון סטנלי יצא לחפש אותו. שניהם יהפכו לאנשים מפורסמים מאוד בימי חייהם. חלק ראשון.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/07/2020.

קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

קריין: "היסטוריה לילדים", עם יובל מלחי.

[מוזיקת רקע]

"סטנלי וליווינגסטון מגלים את אפריקה", חלק ראשון מתוך שלושה חלקים.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

דייוויד ליווינגסטון נולד בשנת 1813 בסקוטלנד. הנרי מורטון סטנלי נולד כמעט 30 שנים מאוחר יותר בווילס השכנה. שניהם ימצאו את דרכם ליבשת אפריקה [מוזיקה מסתיימת], יגלו לעולם מקומות חדשים ויהפכו לאנשים מפורסמים מאוד בימי חייהם, והכל, בגלל שדוקטור ליווינגסטון הלך לאיבוד.

[מוזיקה]

איזה סיפור מחכה לכם.

דוקטור ליווינגסטון, בוא, כנס. דוקטור ליווינגסטון, [בשקט] לאן הוא הלך? עוד פעם הוא הלך לאיבוד? [בקול רם] דוקטור ליווינגסטון! לאן הוא הלך? מישהו ראה את הדוקטור? אלוהים.

[מוזיקה מסתיימת]

דייוויד ליווינגסטון נולד בשנת 1813 בסקוטלנד, שנמצאת באי הבריטי, לצד אנגליה, ווילס, אירלנד והמון כבשים [קולות פעיה]. דייוויד גדל במשפחה דלת אמצעים. הוא וששת אחיו התגוררו עם הוריהם בדירה קטנה. בגיל 10 החל דייוויד לעבוד במפעל לעיבוד כותנה. ימי העבודה היו ארוכים ונמשכו בין 12 ל-14 שעות, מהשעה שש בבוקר ועד שמונה בערב. אחרי העבודה [מוזיקת רקע] דייוויד אהב לקרוא וללמוד דברים חדשים בעצמו. דייוויד גם אהב לטייל בשדות וביערות, והחל להתעניין בבעלי-חיים ובצמחים. משפחתו של דייוויד הייתה משפחה נוצרית אדוקה, ודייוויד החל לחשוב שאולי הוא יוכל להיות מיסיונר - אדם שנוסע למקומות מרוחקים, מסביר לאנשים שונים על הדת הנוצרית ומשכנע אותם להפוך לנוצרים.

משבגר, החל דייוויד ללמוד אודות עבודה מיסיונרית ובמקביל למד גם רפואה. בשנת 1840 סיים דייוויד את לימודי הרפואה, ובעקבות סיפוריהם של מיסיונרים אחרים החליט לנסוע לאפריקה [מוזיקה מסתיימת]. המיסיונרים סיפרו לו, כי באופק נראה עשן מ-1,000 כפרים, שהאדם הלבן טרם ביקר בהם.

באותם ימים, מעט מאוד היה ידוע על פְּנים יבשת אפריקה. האירופים הכירו בעיקר את ערי החוף, כיוון שלשם היו מגיעים כדי לסחור עם המקומיים, אך הם לא ידעו כמעט כלום על האזורים שבתוך היבשת.

[מוזיקת רקע]

אפריקה היא היבשת השנייה בגודלה אחרי יבשת אסיה. בצפונה נמצא הים התיכון, מזרחית לה שוכנים ים סוף והאוקיינוס ההודי, ומערבית לה האוקיינוס האטלנטי. באפריקה האקלים שונה מאזור לאזור. במדבר סהרה, שהוא המדבר הגדול בעולם, האקלים חם ויבש. אבל באפריקה יש גם אזורים טרופיים, יערות גשם, מדבריות ואזורי סוואנה, שהן ערבות רחבות ידיים, ובהן צומחים עשבים, שיחים וקבוצות עצים קטנות.

באפריקה חיים מגוון רב של בעלי-חיים, בהם בעלי-החיים היבשתיים הגדולים והמפורסמים: פילים, קרנפים, ג'ירפות, גורילות [צווחות קופים], שימפנזות, עדרי ענק [ברקע קולות של בעלי-חיים] של גנואים וזברות, היפופוטמים ותאואים, וגם חיות טורפות: אריות, נמרים, ברדלסים, תנינים, פיתונים, שהם נחשים גדולים החונקים את קורבנם, כלבי-בר וצבועים. יש באפריקה גם רשימה ארוכה של ציפורים וזוחלים מיוחדים ומרתקים.

[מוזיקה מסתיימת]

בשנת 1841 הגיע ליווינגסטון לדרום יבשת אפריקה וביקר בכפרים שונים כדי להכיר את התושבים המקומיים. הוא רצה ללמוד כמה שיותר אודות תרבות המקומיים, אודות השפות שבהן דיברו ואודות מנהגיהם [מוזיקת רקע]. הוא פגש בשבטים שונים וצפה לראשונה בטקסים שהיו זרים לו ולאנשי אירופה. בבשוואנה, כיום במדינת בוטסואנה, צפונית למדינת דרום אפריקה, צפה ליווינגסטון באחד מהטקסים הללו, טקס מעבר מילדות לבגרות. הנערים, שהיו כבני 14, עמדו מול הגברים של השבט, ששאלו אותם שאלות כמו, למשל, "האם תגן על הצ'יף של השבט?", "האם תרעה את העדרים כראוי?" לאחר שהנערים ענו "כן", היו הגברים מסתערים עליהם ומצליפים בהם בענפים שחרצו בבשרם. הטקס נועד להקשיח את רוחם של הנערים הצעירים [מוזיקה נעצרת]. ליווינגסטון סיפר, כי לאחר הטקס היה על הנערים לצוד קרנף. אם הם עמדו במשימה, הם היו רשאים לשאת את אחת מנערות השבט לאישה.

[מוזיקת רקע]

ליווינגסטון סיפר, כי במסעו הגיע לכפר בו סיפרו לו התושבים, כי אריות טורפים את הפרות שלהם. באותו לילה, ארב ליווינגסטון לאריות עם רובה. הוא חשב שאם האריות ישמעו את רעש הרובה, הם לא יגיעו שוב לאותו כפר.

וכך סיפר ליווינגסטון בספרו, "יריתי באריה [קול ירייה] והתחלתי לטעון את הרובה. שמעתי צעקה. הרמתי את ראשי ובדיוק באותו רגע האריה קפץ עליי. הוא תפס את כתפי בשיניו ושנינו נפלנו לאדמה [תופים דרמטיים]. הוא נהם בעוצמה, ממש קרוב לאוזניי, וניער אותי בחוזקה כמו שכלב מנער חולדה. ראיתי את הכל מול עיניי, אבל הייתי רגוע. הסתובבתי כדי לשחרר את עצמי ממשקלו של האריה וראיתי שהוא מסתכל על מבאלווה, שניסה לירות בו ממרחק של 10 או 15 מטר. אך החטיא. האריה עזב אותי מייד, תקף את מבאלווה ונשך אותו בירכו. אדם אחר, שאת חייו הצלתי בעבר לאחר שהותקף על ידי תאו, ניסה לדקור את האריה בחניתו, אך האריה הסתער עליו ונשך אותו בכתפו. בשלב זה, כדורי הרובה כבר השפיעו על האריה, שנפל ומת [התופים נפסקים]. האנשים שהיו עמי טענו שזה האריה הכי גדול שהם ראו אי פעם".

בעקבות האירוע נשברה ידו של ליווינגסטון, אך הוא קיבע אותה והחלים, אם כי ידו לא חזרה לתפקוד מלא.

[מוזיקת רקע]

בשנת 1849 ליווינגסטון ערך מסע צפונה. חצה את מדבר קלהארי רחב הידיים, והיה האדם האירופי הראשון שהגיע לאגם Ngami. בדרכו הוא פגש שבטים רבים, התיידד עמם ואף למד לשוחח בשפות מקומיות. בבריטניה העניקו לו מדליה על מסעו פורץ הדרך.

במהלך מסעותיו השתכנע ליווינגסטון, שהדרך הטובה ביותר לנצר את תושבי אפריקה היא לגלות את הדרך למשאביה הטבעיים של היבשת. ליווינגסטון האמין, שאם יגלו את הנהרות שחוצים את יבשת אפריקה, ומשאבים טבעיים ששוויים כסף רב, חברות מסחריות יגיעו ויקימו תחנות מסחר ויהפכו את הנהרות לכבישים מהירים של סירות וספינות. בעזרת החברות המסחריות יהיה קל יותר למיסיונרים להגיע לאפריקה, לנצר את התושבים ולהילחם בעבדות. "התושבים המקומיים", כתב ליווינגסטון, "יוכלו להביא לתחנות מוצרים מכפרים רחוקים והמסחר באפריקה יהיה רווחי יותר מאשר סחר בעבדים". לשם כך ליווינגסטון החליט למפות את הנהרות, כדי שיהיה אפשר לנווט בהן הרחק אל פנים היבשת. [צפירות של אונייה]

[מוזיקה מסתיימת, רחשי גלים]

בשנת 1845 התחתן ליווינגסטון עם בתו של מיסיונר אחר. לזוג נולדו ארבעה ילדים. שבע שנים מאוחר יותר שלח ליווינגסטון את אשתו וילדיו בחזרה לבריטניה, כדי שיקבלו חינוך טוב יותר, וכדי שהוא יוכל להתרכז במסעות הארוכים שתכנן.

בסוף שנת 1853 יצא ליווינגסטון למסע מפרך מהעיר ליניאנטי, השוכנת בצפונה של מדינת בוטסואנה כיום, צפונית לדרום אפריקה. למעשה, אפריקה נראית כמו פטיש עם ידית קצרה. תאחזו רגע בידית של הפטיש, בערך באמצע הידית שוכנת ליניאנטי. רוחבה של אפריקה באזור הזה הוא 2,500 קילומטרים, וליניאנטי שוכנת בדיוק במרכז.

רגע, נבדוק עם Google Maps. בוא נראה… [מוזיקת רקע] 1,300 קילומטרים מהחוף המערבי ו-1,200 קילומטרים מהחוף המזרחי. ממש באמצע.

[מוזיקה מסתיימת]

את ליווינגסטון ליוותה קבוצה קטנה שכללה סבלים, מורי דרך וציידים אפריקנים. ודרך אגב, בעברית נכון יותר להגיד "אפריקני" מאשר "אפריקאי". אבל אפשר להגיד את שתי הצורות והאקדמיה ללשון לא תכעס. [דנדון פעמון]

במהלך המסע למד ליווינגסטון רבות אודות התושבים המקומיים, הטבע, וגם על אריות. הוא סיפר, כי המקומיים אינם נלחמים באריות בדרך כלל, אך יש מצבים יוצאים מן הכלל. [מוזיקת רקע] כשאריה מזדקן, אין לו כוחות לרוץ אחרי טרף. במקום זאת הוא מתקרב לכפרים כדי לצוד עזים. לכן, נשים וילדים שהולכים בחושך בלילה מסתכנים שהאריה ימצא אותם. במצבים אלו היו המקומיים יוצאים בעקבות האריה והורגים אותו, כדי שלא יגיע לכפרם ויטרוף אותם.

[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

לאחר כחצי שנה הגיעו ליווינגסטון ומשלחתו לעיר לואנדה, שלחופי האוקיינוס האטלנטי, במערב היבשת. כיום העיר הזאת שוכנת במדינת אנגולה, והיא נמצאת בערך 1,500 קילומטרים צפון מערבית לליניאנטי, לקראת סוף ה"ידית". הערים הללו עדיין קיימות כיום, והן שוכנות במדינות בוטסואנה ואנגולה. אם אתם יכולים, תפתחו מפה של אפריקה ותראו היכן המדינות האלה שוכנות. כיום, אפשר להגיע מלואנדה לליניאנטי תוך פחות מ-30 שעות, שזה הרבה יותר מהר מחצי שנה.

[מוזיקת רקע]

יובל: שלום לדוקטור ליווינגסטון.

ד"ר ליווינגסטון: [במבטא אנגלי] הו, שלום רב. א… אתם, שמספרים בדיוק על המסע שאני ערכתי מליניאנטי… כן, זה היה משהו ממש-ממש, מסע כזה, זה, אני עשיתי את זה במהירות, ממש, זה לקח לי רק חצי שנה. אתה, אתה היית עושה את זה, היה לוקח לך הרבה יותר זמן.

יובל: האמת ש… עם מכונית אפשר לנסוע היום מלואנדה לליניאנטי ב-30 שעות.

ד"ר ליווינגסטון: [בטון נסער] ב-30 שעות?! במכונית?! How? בימינו עוד לא היה מכונית ואפילו הנהרות היה קשה לחתור בהם, זה בכלל לא פייר ה… הדבר הזה שאתה עושה. אני, אני לא מסכים שאתה תיסע במכונית. אני, אני הלכתי הרבה ברגל וגם שטתי בספינה. עליך לעשות את אותו דבר! 30 שעות? כמה, כמה זמן הייתי יכול לחסוך? אלוהים, וואו.

[מוזיקה מסתיימת]

לאחר שהגיע ללואנדה, היה על ליווינגסטון לחזור כדי להחזיר את מלוויו לכפריהם או למשפחתם [מוזיקת רקע]. הוא יצא שוב בכיוון ההפוך ולאחר שנה שלמה הגיעה הקבוצה ליעדה. ליווינגסטון יכול היה לנוח, או לחזור לבריטניה, אבל הוא בחר להמשיך במסע המפרך. הוא המשיך במסעו לאורך נהר הזמביזי [כך במקור], הנהר הגדול ביותר הזורם ממרכז אפריקה ועד לאוקיינוס ההודי שבמזרח היבשת. ליווינגסטון רצה למצוא נתיב מים, שיוכל להוביל סוחרים ממערב אפריקה למזרחה.

לקראת סוף שנת 1855, כשהיה כבר שנתיים בדרכים, הוא נתקל במפלים עצומים בגובה של יותר מ-100 מטרים על נהר הזמביזי. הוא קרא להם בשם "מפלי ויקטוריה" [מים גועשים] על שמה של מלכת אנגליה. בשפה המקומית הם נקראים "מוסי אואה טוניה" - "העשן הרועם". כשחוקרים נתקלו במפלים שכאלה, הם עלו ליבשה עם הסירות שלהם, והלכו ברגל כדי לעקוף את המפלים ולהגיע לאזור בנהר שאפשר להמשיך ולשוט בו.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

באמצע שנת 1856 הגיע ליווינגסטון לעיר קולימנה [כך במקור], שכיום נמצאת במדינת מוזמביק [מוזיקה מסתיימת]. העיר שוכנת לחופי האוקיינוס ההודי במזרח אפריקה. ליווינגסטון הצליח לחצות את היבשת ממערב למזרח, וזה לקח לו רק שנתיים וחצי.

[מוזיקת רקע]

ד"ר ליווינגסטון: [בכעס] או, אני יודע מה תגיד עכשיו, שאתה עם אוטו יכול לעשות את זה מהר, עם ה… עם המטוס, או עם ההליקופטר, אני לא רוצה לשמוע את זה, אני לא רוצה לשמוע את זה, אני שנתיים וחצי הייתי בדרכים, אתה לא תגיד שום דבר פה…

יובל: לא, ליווינגסטון, אני באמת לא רציתי להגיד כלום…

ד"ר ליווינגסטון: [בכעס] אתה לא תדבר, אתה לא תגיד כלום. שנתיים וחצי אני הייתי… אל, אל תדבר, אל תדבר. שש… זיפ. ששש…

[מוזיקה מסתיימת]

בכל אותה העת, דאג ליווינגסטון לשלוח עדכונים על מיקומו ועל ההרפתקאות הרבות שפגש בדרך. הוא שלח מכתבים בעזרת סוחרים, שעשו את דרכם מזרחה או מערבה, והסכימו להעביר את המכתבים למלחים בריטים, שהעבירו את המכתב לבריטניה. ליווינגסטון הפך לגיבור לאומי באנגליה, מבלי שידע על כך. בסוף שנת 1856 חזר ליווינגסטון לאנגליה והתקבל כגיבור. עם זאת, הוא גילה כי משפחתו לא הצליחה לממן את עצמה והפכה לענייה. ליווינגסטון היה חייב לשקם אותה.

עם שובו לאנגליה כתב על חוויותיו וספרו הפך לרב מכר. הוא גם הרצה וסיפר על מסעותיו ביבשת אפריקה והרוויח כסף רב כדי לכלכל את משפחתו, ובה בעת החל לאסוף כסף למסע נוסף. ליווינגסטון קרא לצעירים באוניברסיטאות הבריטיות לצאת לאפריקה, כדי לחקור את היבשת ולגלות דברים שאינם ידועים לעולם, ובפרט לעולם המדע.

בשנת 1860, כשהיה בן 47, יצא לדרך במסע נוסף לגילוי נתיבי מים באפריקה. הפעם, הייתה המשלחת מאורגנת יותר וכללה שישה אירופים, מלבד עשרת האפריקנים. הייתה להם סירת קיטור במיוחד לשייט בנהרות, וכן אספקה רבה.

אך המסע הקשה עשה את שלו [מוזיקת רקע שקטה] ועד מהרה פרצו מריבות בין חברי המשלחת. רבים טענו כי ליווינגסטון אינו מנהיג ומפקד משלחת ראוי. הרופא שהצטרף למשלחת כתב כי דוקטור ליווינגסטון יצא מדעתו.

בשנת 1862 קיבל ליווינגסטון הודעה, כי אשתו חלתה ומתה. שנה מאוחר יותר יצא אחד מבניו לארצות הברית, נלחם למען מדינות הצפון במלחמת האזרחים ונהרג בקרבות.

למרות שהמשלחת הגיעה לאזורים אליהם טרם הגיעו אנשים מאירופה, או לפחות טרם הגיעו וחזרו כדי לספר על כך, המשלחת גילתה כי אין דרך להגיע בשייט ממזרח אפריקה למערבה, בשל ריבוי מפלים וקטעים בלתי עבירים לספינות. ליווינגסטון לא התייאש, אך שלוש שנים לאחר שהמסע יצא לדרכו, ביטלה הממשלה הבריטית את המסע שמימנה. ליווינגסטון הפליג עם צוותו בספינת הקיטור הקטנה עד להודו [מוזיקה מסתיימת], שם מכר אותה וחזר לאנגליה.

באנגליה הוא כתב את ספרו השני והחל לתכנן מסע נוסף לאפריקה. הוא כבר היה בן 52, סבל מבעיות בריאות, אך הוא היה נחוש לצאת למסע נוסף. הפעם הוא רצה לגלות תשובה לחידה גיאוגרפית - היכן מקורותיו של הנילוס?

נהר הנילוס זורם במזרח אפריקה צפונה, ומתנקז לים התיכון. הנילוס נוצר ממפגש של שני נהרות: "הנילוס הכחול", שמקורו באתיופיה ו"הנילוס הלבן", שאף אחד לא מצא את מקורותיו - המקום שבו הוא מתחיל לזרום.

[מוזיקת רקע]

בתחילת שנת 1866 יצא ליווינגסטון בן ה-53 לדרכו, והפעם, לצד מלווים אפריקנים, כמה אנשים מהודו ושני מלווים שליוו אותו במסעותיו האחרים: צ'ומה וסוזי [כך במקור]. לאחר חודשים של הליכה אינסופית בדרכים קשות ומסוכנות, נטשו חלק ממלוויו את המשלחת. כשחזרו לביתם סיפרו אנשי המשלחת כי הם שבו הביתה מפני שהדוקטור ליווינגסטון מת. יש מי שהאמינו להם, אבל אחרים האמינו כי הוא עדיין חי. אף אחד לא ידע איפה הדוקטור.

[מוזיקה מסתיימת]

בתחילת שנת 1867 ערק, או ברח, אחד ממלוויו של ליווינגסטון וגנב יחד איתו את תיבת התרופות של הדוקטור. ליווינגסטון בחר להמשיך במסעו למרכז אפריקה בחיפוש אחר מקורות הנילוס. הוא היה האירופי הראשון שהגיע לאגמים שונים במדינות טנזניה, בורונדי וקונגו של ימינו. בסיוע סוחרים ערבים, הגיע ליווינגסטון לאגם טנגניקה, ובשנת 1871 הגיע לנהר הקונגו ממש במרכז אפריקה. אף אדם אירופי לא הגיע לאותו מקום, ובהחלט אף אחד לא חזר משם כדי לספר לעולם מה גילה, מה מסתתר במרכז אפריקה. אגם טנגניקה הוא בערך פי 1.5 מגודלה של מדינת ישראל.

[מוזיקת רקע]

ליווינגסטון עייף מהמסעות הרבים שערך, ולכן עצר בעיירה ניאנגווה [כך במקור], כיום בקונגו. הוא אהב לשבת ולצפות בשווקיה העמוסים של העיירה [המולה של אנשים]. בקיץ 1871 הגיעו לשוק סוחרי עבדים ערבים. הם פתחו באש לעבר המקומיים [קולות ירי], שברחו בבהלה. סוחרי העבדים הערבים המשיכו בטבח הנוראי והרגו כ-400 איש. ליווינגסטון ההמום לא ידע את נפשו. המקומיים התרשמו מליווינגסטון ומהעזרה שהגיש לפצועים לאחר הטבח הנוראי. הם ביקשו ממנו לעזור לאחד את השבטים המקומיים למדינה קטנה ושהוא יעמוד בראשה, אך ליווינגסטון סירב. הוא רצה לחזור לאוג'יג'י, עיירה על גדות אגם טנגניקה, לשם היו סוחרים רבים מגיעים ועמם מצרכים, מזון ותרופות. ליווינגסטון רצה לכתוב על הטבח שראה, אך כבר לא נותר לו נייר כתיבה. הוא כתב את התיאורים מהטבח הנורא על עיתונים ישנים, על חתיכות נייר ועל כל דבר שמצא. גם דיו כבר לא נשאר לו והוא הפיק דיו אדום בעצמו, משורשים.

[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

כמה ימים לאחר הטבח, עזב ליווינגסטון את ניאנגווה ועשה את דרכו לעיירה אוג'יג'י, מרחק של מאות קילומטרים. עוזריו הנאמנים, סוזי ו-צ'ומה, ליוו אותו, וכן, כמה סבלים. בדרכם ראו כפרים שרופים, עדות לכך שסוחרי עבדים ערבים שבו את תושבי הכפר. אל הקבוצה הצטרפו אנשים נוספים, שהיו גם הם בדרך לאוג'יג'י. אוג'יג'י נמצאת בדיוק במרכז אפריקה, כ-1,600 קילומטרים מהאוקיינוס האטלנטי במערב אפריקה, וכ-1,600 קילומטרים מהאוקיינוס ההודי במזרח היבשת.

ליווינגסטון היה חולה. הוא סבל מהחום הכבד, רגליו התנפחו והנעליים שלו התפרקו. הוא כתב כי כל צעד עבורו, במסע הארוך, היה מלווה בכאב. הוא אמנם הצליח להגיע לאוג'יג'י, אך נראה כמו שלד עצמות. הוא חש כי ימיו היו ספורים [מוזיקת רקע עדינה]. הוא חלה במחלות בזו אחר זו, שיניו נשרו והוא נותר ללא תרופות מערביות. ליווינגסטון קיווה, כי חבריו הבריטים ישלחו לאוג'יג'י מצרכים עבורו, כפי שביקש במכתביו, אך משהגיע לעיירה גילה, כי לא נשלחה עבורו אפילו חבילה אחת. הוא ידע כי בקרוב יהפוך לקבצן והוא חש תחושה נוראית. אם אפילו חבילה לא הגיעה עבורו, אז ודאי שלא היה כל סיכוי שמשלחת הצלה תגיע עד אליו.

ליווינגסטון כתב, כי הרגיש כמו אדם שירד מירושלים ליריחו ונשדד, ולא היה כומר או לוי או "שומרוני טוב" שיכול היה להצילו. הייאוש שלו הלך וגבר. הוא הבין, שכנראה נגזר עליו למות באוג'יג'י, מבלי לדעת מה שלום ילדיו או מבלי שהעולם יזכה ממנו לסימן חיים.

אמנם ליווינגסטון שלח מכתבים עם הסוחרים הערבים, אך הם חששו כי הוא מדווח על המסחר שלהם בעבדים והעדיפו להשמיד את מכתביו. הידיעות אודותיו הפסיקו להגיע ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. משלחות שנשלחו לחפש אותו חזרו בידיים ריקות. רבים הניחו שהחוקר המהולל מצא את מותו אי-שם בג'ונגלים האפריקנים.

ומה אתם חושבים?

[מוזיקה מסתיימת]

[מוזיקת סיום]

בפרק הבא, עיתונאי בריטי אמריקני יוצא לחפש אחר ליווינגסטון. האם הוא מוצא אותו? ואם כן, מה יהיו המילים המפורסמות שיאמר בעת פגישתם? כל זאת ועוד, בחלק השני של "סטנלי וליווינגסטון מגלים את אפריקה".

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

מחקר, כתיבה ועריכה - מור דיעי חנני ויובל מלחי.

עריכת לשון ועבודה במפעל הכותנה, יחד עם ליווינגסטון - דינה בר מנחם.

מיקס, אפקטים ומיסיונרית ראשית באפריקה - רחל רפאלי.

הפקה והשמדת המכתבים של ליווינגסטון - רני שחר ואיל שינדלר.

[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

ילדים והורים יקרים, אם אתם אוהבים את ההסכת "היסטוריה לילדים", נשמח שתעזרו לנו. דרגו אותנו בכל חנויות האפליקציות, ברשימת הפודקאסטים של "אפל", ב"ספוטיפיי" ובכל מקום שאתם יכולים לדרג אותנו. רוצים לדבר איתנו? כנסו לקבוצת הטלגרם שלנו, "היסטוריה לילדים". רשמו לנו מה חשבתם, העירו לנו הערות, שלחו לנו הצעות לפרקים ותוכלו להתעדכן בפרקים חדשים ובאירועים קרובים. תודה רבה.