הוא נחשב לאחד המחזאים והכותבים החשובים ביותר בהיסטוריה. הוא המציא למעלה מ-1700 מילים, מטבעות לשון וביטויים שכולנו משתמשים בהם עד היום כמו למשל 'לשבור את הקרח', 'לב של זהב', 'מפלצת ירוקת העין' ורבים אחרים. את המחזות שלו הוא כתב לפני כארבע מאות שנה והם עדיין מציגים על במות ברחבי העולם. הכירו את - וויליאם שייקספיר!
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/08/2024.
קריינית: אתם מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.
ויליאם שייקספיר.
שלום ילדות, שלום ילדים! שמעתם פעם את המילה מחזאי? מחזאי הוא אדם שכותב הצגות לתיאטרון. היום, אספר לכם על מחזאי שנחשב לאגדה ולאחד הכותבים החשובים ביותר בהיסטוריה. הוא כתב את מחזותיו לפני יותר מ-400 שנה, והם עדיין מוצגים על במות ברחבי העולם.
הכירו את ויליאם שייקספיר.
אז, להתחיל או לא להתחיל? זאת השאלה. אתם עוד תבינו בהמשך.
בינתיים, נתחיל.
[מוזיקת רקע]
ויליאם שייקספיר נולד באנגליה, בעיירה קטנה בשם סטרטפורד אפון אייבון. בשנת 1564. תאריך הלידה המדויק שלו משוער. למעשה, אנחנו לא יודעים הרבה על חייו של שייקספיר, כי לא נמצאו עדויות שאפשר ללמוד מהן על שייקספיר עצמו.
עם השנים, חוקרים גילו שבמחזות ובשירים שכתב, הוא הכניס רמזים לחייו האישיים. וכך, כמו בעבודת בלשות, חוקרים התחקו אחר חייו.
[מוזיקת רקע]
אז איפה מתחילים? בהתחלה.
בימי חייו של ויליאם שייקספיר, הכנסייה תיעדה לוויות, חתונות והטבלות. הטבילה היא אחת משבע המצוות בנצרות והיא החשובה שבהן. בהטבלה, כומר מוזג מים על ראשו של תינוק לאחר לידתו, וכך הוא נהיה חלק מהדת הנוצרית. באנגליה של אותם ימים, הטבילו את התינוקות שלושה ימים לאחר לידתם. ויליאם הוטבל בכנסייה ב-26 באפריל, בשנת 1564. לכן, בספירה לאחור, הוא נולד ב-25, 24… 23 באפריל! או ב-22 באפריל. מתישהו שם באפריל, זה בטוח.
הוריו, ג'ון שייקספיר ומרי ארדן, היו די מבוססים - אמידים, בעלי ממון. והיו להם שישה ילדים: ויליאם הבכור, גילברט, ג'ואן, אן, ריצ'ארד ואדמונד.
[שקשוק מכונות]
ג'ון אביו היה איש עסקים שסחר בעורות ובצמר, וייצר סוגים שונים של כפפות. זה בטח היה עסק רווחי. יש מקומות באנגליה שקר כל כך, שבלי כפפות הידיים נושרות.
מרי, אמו של ויליאם, הייתה אחראית על הירושה הגדולה שהשאיר אביה החקלאי. לכן מאמינים, שהיא גם ידעה לקרוא ולכתוב, דבר שלא היה נפוץ בקרב אנשים רבים במעמדה. באותן שנים, רק כעשרה אחוז מהנשים באנגליה ידעו קרוא וכתוב, זאת אומרת, אחת מכל עשר נשים.
הידע של אימו השפיע על היכולת הספרותית של ויליאם, והנכסים הרבים שקיבלה, עזרו לג'ון בעלה להתקדם במעלה הסולם החברתי, ואפילו לכהן כראש העירייה, תפקיד חשוב וציבורי.
כמו ילדים אחרים באותה תקופה, ויליאם למד לקרוא בעזרת מכשיר שנקרא hornbook - קרן הספר. זו הייתה מעין מסגרת עץ קשיחה, המצופה בחומר שקוף וחזק, שעשוי מקרני חיה, ועל גביה הייתה חרוטה תפילה נוצרית וכל אותיות האלפבית באנגלית. כשהוא הגיע לגיל שבע, ויליאם כבר ידע לקרוא, והוריו החליטו לרשום אותו לבית הספר.
[נגינה בפסנתר]
אבא: [מבטא אנגלי] ויליאם?
ויליאם: [מבטא אנגלי] כן, אבא?
אבא: יש לנו חדשות נפלאות בשבילך. אתה הולך לבית הספר של המלך. שם תלמד ספרות, שפה קלאסית, לטינית, פילוסופיה, תיאטרון ועוד.
ויליאם: באמת, אבא?
אבא: באמת, באמת. Really, really. עכשיו כדאי שתלך לישון, כי הלימודים מתחילים בשעה שבע בבוקר.
ויליאם: מה? שבע בבוקר זה ממש מוקדם.
אבא: אה, ויליאם, שבע בבוקר זה רק בחורף. בקיץ אתה מתחיל בשש בבוקר. ועכשיו, לישון. קדימה!
ויליאם: הו, אבא, היית צריך להתחיל: "יש לי חדשות טובות ורעות". אויש.
[ילדים בבית ספר]
בית הספר של המלך הוקם בתקופתו של המלך אדוארד השישי, ולמדו בו רק בנים. מטרתו הייתה לתת השכלה שווה לילדים עניים ועשירים כאחד. את הלימודים התחילו מוקדם ולמדו במשך שעות ארוכות… מאוד. סדר היום והמשמעת היו נוקשים ביותר, והתלמידים היו צריכים להיות חרוצים. השפה העיקרית שבה הם למדו הייתה לטינית, או בשמה האחר - רומית. זו הייתה השפה הבינלאומית באירופה של ימי הביניים, כמו שהאנגלית היא השפה הבינלאומית כיום.
דרך הלמידה בבית הספר הייתה ייחודית מאוד. למשל, התלמידים היו צריכים להופיע בפני המורים ולהציג בפניהם קטעים מההיסטוריה. ויליאם בילה 40 שעות בכל שבוע, רק בקריאה וכתיבה של הברות, טקסטים ומזמורים.
דמיינו לעצמכם, זה כמו ללמוד רק חשבון מיום ראשון עד חמישי. ואחת המטלות העיקריות שהוא קיבל, הייתה שינון טקסטים. שינון, זה שחוזרים שוב ושוב על טקסט עד שזוכרים אותו בעל פה. שינון זה שחוזרים שוב ושוב על טקסט עד שזוכרים אותו בעל פה. כמו שאמרתי, שינון זה שחוזרים שוב ושוב על טקסט עד שזוכרים אותו בעל פה. כמו שעושים שחקנים בתיאטרון.
אפשר לשער שוויליאם נהנה לשנן טקסטים ולהופיע בפני המורים והתלמידים, כי מקצוע המשחק קסם לו כבר מגיל צעיר.
[שקשוק עגלה]
כילד וכנער, הוא צפה בהצגות של להקות שחקנים נודדות. השחקנים היו עוברים מעיירה לעיירה, רכובים על סוס ועגלה, ומופיעים [קולות נגינה] בכנסיות, ברחוב, בבתי הספר, בברים, ואפילו מול בני ובנות המלוכה.
[תזמורת ושקשוק כרכרות]
ויום אחד, כשוויליאם היה בן 11, הגיעה לא אחרת מאשר המלכה אליזבת הראשונה, לעיירה הקרובה למקום מגוריו, כדי לטייל ולחגוג את הקיץ.
[קהל מריע]
אליזבת: [מבטא אנגלי] הו, שלום אותך, יובל מלהי.
יובל: אליזבת? זאת אומרת, המלכה אליזבת הראשונה? אני בדיוק מספר על טיול הקיץ שלך בשנת 1575.
אליזבת: הו, יס, יקירי. איזה טיולים נהדרים. כל כך הרבה הצגות, שחקנים, נאומים, תחרויות, הו! כמה אהבתי לפגוש את האנשים הרגילים. יובל מלהי, השעה ארבע ואני מאוד צמאה. יש לך תה?
יובל: בטח, יש לי פה תה קמומיל, נענע, תה פירות יער, תה אפרסק.
אליזבת: אוח, כמה מצער. אני רוצה תה אנגלי, אנגלי. אוף, לא משנה. טה-טה.
יובל: גוד ביי, גוד ביי אליזבת הראשונה.
[קול התזמורת והכרכרות מתרחק]
אני חייב לרשום לעצמי לקנות תה אנגלי לביקור הבא של המלכה. תזכירו לי, ילדים. לא זוכר הכל בעל פה, לא שיננתי את זה. תזכירו לי.
טיולי הקיץ של אליזבת היו ממש פסטיבל. וכיוון שאביו של ויליאם היה איש ציבורי ובעל תפקיד חשוב, הוא ככל הנראה הוזמן לאחד מהאירועים הללו, ו-ויליאם הצטרף אליו. איך אנחנו יודעים זאת?
זוכרים שסיפרתי לכם שחוקרים מצאו רמזים לחייו במחזות שכתב? אז רמז לפסטיבל הקיץ של המלכה, נמצא במחזה, שהוא כתב שנים אחר כך, בשם "חלום ליל קיץ".
[מינואט של באך - סוויטה מס' 2 לתזמורת]
במחזה הוא כתב על סיפור אהבה, להקת שחקנים, ואפילו על מלך ומלכת פיות. השילוב הזה של לימודים בבית הספר וצפייה בלהקות השחקנים, הצית בליבו של ויליאם הצעיר את האהבה לבמה ולתיאטרון. אהבה שעוד תהפוך למילים שיצרו מחזות ושירים רבים.
[המשך מוזיקה]
בגיל 14 או 15, ויליאם סיים ללמוד בבית הספר. אבל שתים עשרה השנים הבאות של ויליאם, עטויות מסתורין. החוקרים קוראים לשנים הללו "השנים האבודות". יש עליהן כל מיני סיפורים ומעשיות. בחלקן, ויליאם הוא מורה בבית ספר או שחקן בלהקת שחקנים נודדת, ובאחד הסיפורים הוא אפילו צד או גונב צבי משטח אסור, ונאלץ לברוח עד ללונדון כדי להתחמק מעונש ומאסר.
אבל כל אלה רק סיפורים. הפרטים היחידים שאנו יודעים מגיעים שוב מהכנסייה.
[מארש החתונה מתוך "חלום ליל קיץ" מאת מנדלסון]
כשהיה רק בן 18, ויליאם התחתן עם אן האת'ווי, בת ה-26. לשניים נולדו שלושה ילדים, שהוטבלו ותועדו בכנסייה. סוזנה, והתאומים - המנט הבן וג'ודית הבת. [בכי תינוקות]
אביו של ויליאם נקלע לצרות בעסקיו, ו-ויליאם עזר לו לנהל את העסק. אך חלום המילים והבמה לא עזב אותו. ובגיל 26 עבר לגור בלונדון, בירת התרבות והאמנות של אנגליה.
[קהל באולם תאטרון]
כרוז: [מבטא אנגלי] Welcome to London. הכניסו את הקהל. הדליקו אורות במה. בעוד רגע, ההצגה מתחילה!
[מחיאות כפיים]
ויליאם החל לכתוב מחזות. הוא חיכה לרגע שבו מחזותיו יופיעו על הבמות.
[מוזיקת רקע שקטה]
אבל, שנתיים לאחר שהוא עבר ללונדון, פרצה מגפה נוראית, שסגרה את כל התיאטראות למשך שנתיים. גם פה בישראל, בתקופת וירוס הקורונה, התיאטראות היו הראשונים להיסגר, והאחרונים להיפתח.
עולם התרבות של לונדון קפא, אך ויליאם פרח. הוא החליט להשתמש בזמן הזה ולכתוב בלי הפסקה. כבר באותה השנה התפרסמה הפואמה שלו - "ונוס ואדוניס". פואמה, זו שירה או יצירה ספרותית שמספרת סיפור כלשהו, לרוב בחרוזים.
אני… אני אדגים.
"ישבתי באולפן, הדלקתי מיקרופון.
ולפתע עלה במוחי רעיון.
כדי להסביר לילדים מהי שירה,
אקליט במהרה דוגמה קצרצרה.
כזאת בדיוק, מחורזת וקולחת.
ומיד נשוב לוויליאם ולכתיבתו הפורחת".
מרגע שוויליאם הגיע ללונדון ועד לסוף המגפה, הוא כתב שמונה מחזות וסונטות רבות. סונטה, היא גם סוג של שירה במקצב מיוחד. בכלל, לוויליאם הייתה צורת כתיבה משלו, ולכל הדמויות במחזות שלו, היה מקצב ייחודי.
[קול פסיעות]
פק: [מבטא אנגלי] היי, יובל.
יובל: פיצקי?
פק: אני לא פיצקי, אני פק, בן דוד רחוק של פיצקי, מאנגליה. אמא של פיצקי ואמא שלי, בנות דודות, של אליזבת המלכה.
יובל: מה, באמת?
פק: לא, לא, עבדתי עליך. אני מתלוצץ. אני לץ. שדון מהמחזה "חלום ליל קיץ" של שייקספיר. שמעתי שאתה מדבר על מקצבים, רוצה לשמוע קטע ממונולוג שהוא כתב לי?
יובל: מונולוג?
פק: כן. מונולוג זה בעצם אדם שמדבר עם עצמו, כאילו, כולנו עושים את זה כל הזמן, כן? מוכן?
יובל: אה… בטח, בבקשה.
[נגינת כלי נשיפה]
פק: רגע, תן לי לחמם קצת את הקול. מי, מי, מי, מי, מי, מי, מה, מה, מה, מה, מה, מה, זהו, אני מוכן.
[תרועת חצוצרה]
"מודה ולא שולל,
אני הלץ שמשוטט בליל.
מצחיק את הברון, ומחלץ מדל שפתיו חיוך,
שיאלץ סוס מפוטם אחרי הארוחה,
לצהול בקול של נקבה סייחה.
או שאני עורב בסיר דייסה
של איזו רכלנית מטבח גסה.
שהיא גומעת, על שפתיה אנתר,
והדייסה נשפכת לה על הסנטר."
יובל: או איזה יופי פיצקי, סליחה, התכוונתי, פק.
פק: תודה רבה. אה, וגם תודה לדורי פרנס על התרגום שלו לעברית. טוב, להתראות, הלכתי לעשות צרות. ד"ש לפיצקי.
יובל: אה, ד"ש ל… שייקספיר.
[מוזיקת רקע]
ויליאם התמחה בכל סגנונות הכתיבה וכתב דרמה, קומדיה וטרגדיה. לפעמים אפילו ביחד. מספרים שהוא גם שיתף פעולה עם מחזאים אחרים בכתיבת המחזות שלו, מה שיצר עם השנים שמועה, שטענה שהוא לא כתב את מחזותיו.
ופה אני רוצה להגיד לכם משהו.
רוב החוקרים מאמינים, ששייקספיר אכן כתב את מחזותיו. אבל במהלך השנים עלו שאלות: כיצד אדם אחד כתב כל כך הרבה מחזות בעצמו, שבהן ידע רב על בית המלוכה האנגלי?
בשל החוסר במידע וברישומים על חייו, אנשים הציעו כל מיני תיאוריות, אבל רוב החוקרים וההיסטוריונים מאמינים ששייקספיר אכן כתב את מחזותיו.
אנחנו לא יודעים בדיוק מתי, אבל בשנת 1592, חלק ממחזותיו של ויליאם בין ה-28 כבר הוצגו על במות לונדון.
באותה תקופה התרחשו באירופה ובאנגליה מרידות, מלחמות, היו מגפות, ואנשים רצו לשכוח קצת את הצרות שלהם. אז הם פנו לתיאטראות. בהם יכלו לצפות בהצגה. לשכוח קצת את כל הצרות, ואולי גם להבין אותם ואת החיים שלהם, בצורה, קצת אחרת.
בשנה שבה הסתיימה המגפה, נוסדה להקת תיאטרון בשם "The Lord Chamberlain's Men" - "אנשי הלורד צ'מברליין", שתהפוך ללהקת "אנשי המלך". בלהקה היו שחקנים גברים בלבד, ששיחקו גם תפקידים של נשים. זאת מאחר ולנשים, היה אסור לעסוק במקצוע שנחשב ללא מוסרי.
ויליאם הצטרף ללהקה כשחקן וכדרמטור - אדם שלוקח יצירה ומתאים אותה להצגה על במה. בתור הכותב הבלעדי של להקת השחקנים, לוויליאם הייתה משכורת קבועה וחשיפה גדולה. תוך זמן קצר הוא הרוויח הרבה כסף, והפך לאחד מבעליה הרשמיים של להקת התיאטרון, והכל החל להסתדר.
אך לאחר שנה קרתה בחייו טרגדיה. בנו המנט, אחד מילדיו התאומים, נפטר. ויליאם שבור הלב, הכניס את סיפורו האישי לשני מחזות שונים. ברמזים. במחזה "הלילה ה-12", מסופר על ויולה, שבוכה על מותו של אחיה התאום. במחזה השני, "המלט", השם מזכיר את שם בנו, המנט. במחזה מסופר על נסיך דנמרק, וממנו גם מגיע הציטוט הידוע: "להיות או לא להיות, זאת השאלה".
[מוזיקת רקע]
המנהג הידוע של ויליאם, לכתוב על אנשים שהוא מכיר, לפעמים גם סיבך אותו בצרות. במקרה מסוים, הוא אפילו נאלץ לשנות שם בהצגה, כיוון שהכעיס איש מוכר באנגליה. אבל ויליאם אף פעם לא ויתר בקלות.
מיסטר ברוק: [במבטא אנגלי] הו, אדון שייקספיר?
ויליאם: [במבטא אנגלי] כן, מיסטר ברוק.
מיסטר ברוק: אני לא מוכן ששמי יופיע בהצגה שלך. תשנה אותו תיכף ומיד.
ויליאם: אין בעיה, מיסטר ברוק, אני אשנה אותו.
מיסטר ברוק: מעולה.
ויליאם: למר ברום.
מיסטר ברוק: אוי, זה חוצפן. מה זה ברום, ברוק? זה קרוב, חוצפן.
הפופולריות של ויליאם בלונדון הלכה וגדלה. אך היה חשוב לו להשקיע וליצור מורשת בעיירה שבה נולד וגדל. בעזרת ההצלחה והכסף שהרוויח, הוא קנה חלקות אדמה, ואף הגיש בקשה לקבל סמל אצולה משפחתי, שיעיד על… מעמדו הגבוה. בזכות המכרים החשובים הרבים של ויליאם, הבקשה אושרה. והמשפחה קיבלה סמל, או סוג של מגן משלה, בצבעי זהב וכסף, ועליו ציור של בז וחנית, ואימרה שבה כתוב - "לא בלי זכות". זאת אומרת, השגתי את הסמל בזכות. את הסמל, משפחת שייקספיר תלתה בכניסה לבתים שלה.
גם אני הייתי רוצה סמל משפחתי משלי. אולי משהו עם ציור של אוזניות, וכתוב - "מיקרופון בלי חוט". [מוזיקה דרמטית] ומתחת אולי ציור של קרם… לחות. אה, בעצם אין חוט.
ההצלחה של ויליאם לא עברה בשקט. בעולם התיאטרון, שבו התחרות והקנאה היו גדולים, היו שלעגו וצחקו על המעמד הגבוה שאליו הגיע. מחזאי מוכר וחבר של ויליאם, בשם בן ג'ונסון, אפילו העלה הצגה ובה אחת הדמויות נראית כמו ויליאם, והיא אומרת: "לא בלי חרדל", כבדיחה על סמל המשפחה שלו.
ולמרות זאת, ויליאם פשוט המשיך לעשות מה שהוא ידע הכי טוב - לכתוב. עם להקת השחקנים שלו, הוא הקים תיאטרון בשם ה"גלוב". "גלוב", משמעות של גלובוס, עולם.
[מוזיקת רקע]
כיאה לשמו של התיאטרון, הוא היה עגול. הבמה עמדה באמצע. וסביב לה עמד הקהל בשלוש קומות שונות.
[קול של קהל]
כרוז: [מבטא בריטי] ברוכים הבאים ל"גלוב". היום נציג בפניכם את המחזה "רומיאו ויוליה". כרטיסים לקומה התחתונה, הקרובה לבמה, עולים פני אחד. לקומה העליונה, שישה פני. מהרו וריכשו, לפני שיגמר!
ההצגות ב"גלוב" לא היו מהסוג שאתם מכירים. הקהל היה ממש משתתף פעיל. למשל, כשהיה עולה גיבור, הקהל היה מריע לו בקול. וכשהיה מגיע הרשע, הקהל היה צועק לו בוז. ממש כמו קריאת "מגילת אסתר".
בזמן ההצגה, אנשים הסתובבו סביב הבמה, אכלו ושתו. וזה אולי נשמע כמו בלאגן, אבל התיאטרון היה להצלחה מסחררת. השחקן הראשי של ה"גלוב", ריצ'רד ברבג', השווה את המיתוס היווני של הרקולס, המחזיק את העולם על גבו, לשחקנים, המחזיקים את התיאטרון על גבם.
בכניסה ל"גלוב", התנופף דגל עם דמותו של הרקולס, ועליו כתוב בלטינית: "כל העולם במה". משפט שגם הופיע במחזה של שייקספיר, "כטוב בעיניכם":
[שירת אופרה]
"כל העולם הוא במה. כל הגברים והנשים רק שחקנים. יש להם יציאות ויש כניסות, וכל איש בימיו משחק שלל תפקידים שונים, והמערכות שלו, שבעה דורות".
עבור ויליאם שייקספיר, כל העולם באמת היה במה. הוא כתב על מה שהכיר וחווה, על ילדותו, ואפילו על מלכים ומלכות שחיו בתקופתו. הוא תיבל את הסיפורים מחייו האישיים, ברגש, בדרמה ובקומדיה, בדרך מתוחכמת וייחודית.
[מוזיקת רקע]
אחד המחזות של שייקספיר עוסק באדם יהודי. באותה תקופה, יהודים לא התגוררו באנגליה, מפני שגורשו ממנה, וסביר להניח ששייקספיר לא פגש יהודים בימי חייו.
המחזה, "הסוחר מוונציה", מבטא אנטישמיות, או שנאת יהודים, שהייתה נפוצה באותה תקופה. עם זאת, שייקספיר כתב מונולוג מרגש ואנושי לסוחר היהודי שיילוק, בו הוא אומר:
"האם אין ליהודי עיניים, האם אין ליהודי ידיים, איברים, מימדים, חושים, מאווים, רגשות? הוא אוכל את אותו המזון, נפצע מאותם כלי נשק, חולה באותן מחלות, נרפא באותן צורות. מתחמם ומתקרר על ידי אותם חורף וקיץ, כמו הנוצרי. אם תדקרו אותנו, לא ניזוב דם? אם תדגדגו אותנו, לא נצחק? אם תרעילו אותנו, לא נמות? ואם תתעללו בנו, האם לא ננקום?".
שייקספיר אמנם הציג את דמות הסוחר באור שלילי של יהודי קמצן, אבל גם כדמות אנושית שכואבת ומרגישה. דמות של בן אדם.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שייקספיר הלך לעולמו בשנת 1616, בגיל 52, ונקבר בכנסיית "השילוש הקדוש" בעיר הולדתו, במרכז אנגליה.
גם בימינו, 400 שנה לאחר מותו של שייקספיר, שלושים ושבעת המחזות שכתב עדיין מוצגים כסרטים, הצגות ומחזות זמר, בארץ ובעולם. ואפילו תיאטרון ה"גלוב" שנשרף, שוחזר, וכיום פועל בלונדון.
שייקספיר נחשב עד היום לגדול המחזאים בהיסטוריה. סופרים ומחזאים רבים כתבו בהשראתו. הוא כתב מחזות שאולי שמעתם עליהם. "רומיאו ויוליה", "ריצ'רד השני", "אותלו", "המלט", "חלום ליל קיץ" ועוד, ועוד.
שייקספיר היה אמן. הוא תיאר איך אנשים רוצים לתפוס את השלטון בכל מחיר, איך זוגות מתאהבים ויעשו הכל כדי להיות אחד עם השני. הוא סיפר על חולשות של בני אדם, על מקומות רחוקים כיוון העתיקה, דנמרק ואיטליה. וכתב שירים קצרים וארוכים.
על פי מחקרים שונים, שייקספיר המציא למעלה מ-1700 מילים חדשות בשפה האנגלית, בהם עושים שימוש גם כיום. שייקספיר המציא גם ביטויים, כמו: "לשבור את הקרח", "לב של זהב", "המפלצת ירוקת העין" ורבים אחרים.
[רחש קהל בתיאטרון]
אז מתי בפעם האחרונה הייתם בהצגה? החושך יורד, המסך עולה, [תופים] ושחקנים בשר ודם מציגים לנו על הבמה סיפור שאפשר ללמוד ממנו משהו, או סתם לצחוק וליהנות. [מחיאות כפיים]
[נגינת חליל]
[מקריא במיקרופון בחגיגיות]
נקניקיה. מצד אחד, טעימה. מצד שני, לא בריאה. ואני עומד על במת העולם ומתבונן בה. נקניקייה. לאכול או לא לאכול? זאת השאלה.
[מחיאות כפיים]
קטשופ. למישהו יש קטשופ? אני צריך קטשופ. קטשופ. ברור שאני רוצה לאכול. קטשופ. קטשופ. נקניקייה טבעונית, לא לדאוג. כן, קטשופ. קטשופ.
[מוסיקת סיום]
מחקר, כתיבה, וחולמת "חלום ליל קיץ" - עדי הררי.
עריכה, קריינות, וגורם "מהומה רבה על לא דבר" - כמו תמיד, יובל מלחי.
עיצוב פסקול, מיקס, ודומה ל"יוליוס קיסר" - רוני קלדרון.
עריכת לשון ו"אגדת חורף", וקיץ, סתיו, אביב - דינה בר מנחם.
הפקה? ורוצים לככב בסרט על "רומיאו ויוליה". כן, צריך להגיד לככב - תומר מיכלזון, ליהי צדוק, ורני שחר. [מגחך]
אני יובל מלחי. "היסטוריה לילדים וילדות".
רגע, לפני שאתם הולכים…
פיצקי: לאן הם הולכים?
יובל: לא, התכוונתי שהם מסיימים לשמוע את הפרק.
פיצקי: נו, אז מהר, מהר, תבקש מהם לדרג אותנו בספוטיפיי ובאפל, וגם לכתוב משהו קצר אם הם אהבו את הפודקאסט.
יובל: כן, זה בדיוק מה שאני רוצה.
פיצקי: ותגיד להם שיש לנו קבוצת טלגרם בשם "היסטוריה לילדים" ואנחנו מודיעים שם הודעות חשובות.
יובל: פיצקי, תן לי רגע.
פיצקי: וכמובן שאתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של "היסטוריה לילדים" בכל יישומוני ההסכתים וגם ביישומון של "כאן".
יובל: אבל עמדתי להגיד את זה.
פיצקי: נתראה בפרק הבא, להתראות.
יובל: להתראות.
פיצקי: עשית את זה ממש טוב, יובל, את ה'להתראות' הזה. זה היה מושלם.
יובל: תודה, ממש תודה, פיצקי. [מחייך]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments