היסטוריה לילדים - ההיסטוריה של הטלוויזיה החינוכית

הטלוויזיה החינוכית בישראל עיצבה דורות שלמים. דרכה, גילינו תרבויות, למדנו שפות חדשות, הפכנו זהירים בכביש והכרנו ילדים מכל מיני שכונות - ילדים שהם כמוך וכמוני. פרק מיוחד שהוקלט באולפן ובסינמטק תל אביב ובו נספר ונשמע על רגע ודודלי, פרפר נחמד, זהו זה ותכניות רבות נוספות.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/01/2025.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏קריין: "היסטוריה לילדים", עם יובל מלחי.

‏[מחיאות כפיים וקריאות מהקהל]

‏ההיסטוריה של הטלוויזיה החינוכית. שלום לכל הילדים והילדות! הפרק הזה הוא פרק משולב. חלקו הוקלט באולפן וחלקו הוקלט מול קהל בסינמטק בתל אביב בפסטיבל סרטי הילדים. האזנה מהנה.

‏שלום לכל ילדי וילדות השכונה, וכמובן להורים שלהם. [מחיאות כפיים] ממש כיף חיים להיות אתכם כאן היום.

‏היום נספר לכם על הבית של עשרות תוכניות ילדים שעיצבו דורות שלמים בישראל - ההיסטוריה של הטלוויזיה החינוכית בישראל.

‏אז מאיפה נתחיל? מההתחלה.

‏בשנות השלושים של המאה הקודמת, היו בארצות הברית כמה מאות טלוויזיות בלבד, וכולן שידרו בשחור לבן. בתחילת שנות החמישים, כבר היו מיליוני מקלטי טלוויזיה בארצות הברית, ששידרו נאומים ומשחקי ספורט בשידור חי. משפחות שלמות ישבו סביב הטלוויזיה, ובשנות השישים, הם כבר צפו בשידורים בצבע!

‏באותן שנים, הטלוויזיה נכנסה כמעט לכל בית באירופה. בבריטניה, למשל, ניתן היה למצוא טלוויזיה בשלושה מכל ארבעה בתים. בכל יום, בין השעות שש לשבע בערב, שידורי הטלוויזיה היו נפסקים. רוצים לנחש למה?

‏ילד מהקהל: כי נגמרו השידורים.

‏מי שאמר… נכון, שידורי הטלוויזיה היו נפסקים כדי שילדים יאכלו ארוחת ערב וילכו לישון. רק אחרי שהילדים אכלו, התקלחו, הלכו לישון - שידורי הטלוויזיה היו ממשיכים. רעיון מעולה.

‏עשרות מיליוני מכשירי טלוויזיה נמכרו גם במדינות אחרות סביב העולם. תוכניות חדשות ריתקו את הצופים, אבל בישראל… בישראל המצב היה שונה. באותן השנים, ישראל הצעירה צמחה והתפתחה. התעשייה גדלה, יהודים עלו ארצה מרחבי העולם, החקלאות והתרבות פרחו, אבל משהו אחד עדיין לא היה.

‏טלוויזיה.

‏זאת אומרת, היו טלוויזיות, אבל לא היו ערוצים ישראלים. וכיוון שאנשים עדיין רצו לצפות במשהו, הם הציבו אנטנות על גגות הבניינים שלהם והזיזו אותן עד שהטלוויזיה שלהם הייתה קולטת ערוץ כלשהו מאחת המדינות השכנות. לא ממש משנה איזו.

‏[מנגינת רקע עליזה]

‏אבי: שושי, אני מזיז את האנטנה. רואים משהו בטלוויזיה?

‏שושי: לא, תזיז ימינה. לא, תזיז ימינה. שמאלה. [צחוק ומחיאות כפיים מהקהל] לא רואים כלום, אבי.

‏אבי: זזתי. נו, עכשיו?

‏שושי: רואים שלג.

‏אבי: אה, מעולה, מעולה. קלטתי כנראה ערוץ סקנדינבי. איזה תותח אני.

‏שושי: לא, אבי, לא שלג כזה. שלג של טלוויזיה, ש… של פעם.

‏אבי: אה, נו נו, באמת. כן, רגע, אני מזיז שוב, שוב. הנה, אני מזיז, הנה. עכשיו? רואים משהו?

‏שושי: או, כן. הנה מהדורת החדשות של מצרים.

‏אבי: או, איזה יופי. מה הם אומרים, שושי? מה הם אומרים?

‏שושי: לא יודעת. משהו בערבית. אבל זה נראה מאוד מעניין. בוא, בוא, בוא. נכין פופקורן.

‏אבי: מאיפה אני אביא פופקורן? זה לא כמו היום, שיש פופקורן.

‏שושי: אה, נכון, נכון. אני אביא שלווה, שלווה. אני מביאה שלווה. בוא, אבי, בוא. תרד בזהירות, אבי. אוי!

‏[מחיאות כפיים]

‏אנשים רצו כל כך לצפות בטלוויזיה שהם היו צופים בערוצים של המדינות הערביות השכנות. ולעיתים גם היו שם תוכניות באנגלית.

‏פיצקי: לא הבנתי, יובל. למה לא הייתה טלוויזיה? [מחיאות כפיים]

‏יובל: או, שלום, פיצקי, ברוך הבא לשכונת סינמטק תל אביב.

‏פיצקי: אוי, שלום, שלום. או, יש פה הרבה אנשים. שלום לכם, אנשים. רגע, יובל, אל תבלבל אותי. תסביר לי, למה לא הייתה טלוויזיה?

‏יובל: כי דוד בן גוריון, ראש הממשלה באותן השנים, אותו אחד שהכריז על עצמאות המדינה, התנגד בתוקף לטלוויזיה.

‏פיצקי: למה? אה, הוא בטח העדיף לשמוע פודקאסטים. תגיד, הוא היה מעריץ שלי? [צחוק בקהל]

‏יובל: לא בדיוק. בן גוריון חשש שהטלוויזיה תקלקל את הנוער, תגרום לאנשים להפסיק לקרוא ספרים, ותהפוך את השיח הפוליטי בישראל ללא נעים. מה ש… לא משנה.

‏פיצקי: מה, מה? על מה הוא דיבר? איזה שיח? אה… אוג קוצני? שיח חוחובה?

‏יובל: לא, לא. לא שיח כזה. שיח זאת אומרת דיבור, שיחה. בן גוריון אמר שגם אם יהיו בטלוויזיה תוכניות חינוכיות, היא תעשה יותר נזק מתועלת.

‏פיצקי: נזק? למה שטלוויזיה תעשה את זה? מה… מה זה, בן גוריון הוא נפל על הראש?

‏יובל: יותר נכון, עמד על הראש.

‏פיצקי: לא הבנתי כלום.

‏יובל: סתם, סתם. בן גוריון אהב לעמוד על הראש. לא משנה. פיצקי, אני תכף אסביר הכל. אבל יש פה ילדים, הם מחכים להמשך הסיפור. אולי תחזור אחר כך?

‏פיצקי: כן, רעיון טוב. אני הולך לעמוד על הראש. שמעתי שזה בריא לשיער. למרות שבן גוריון היה קצת קרח בלמעלה. רגע, אולי…

‏יובל: להתראות פיצקי, להתראות פיצקי, ביי.

‏[מחיאות כפיים]

‏באותן השנים, קרן רוטשילד, שייסד שנים רבות קודם לכן הברון רוטשילד, המשיכה לבנות וליישב את ארץ ישראל. הקרן האמינה שעתיד המדינה תלוי בחינוך של הנוער, ושטלוויזיה דווקא יכולה לעזור בחינוך. הם שלחו משלחות לאירופה ולאמריקה, ולמדו שיש בעולם טלוויזיה לימודית - טלוויזיה שיש בה תוכניות שעוזרות ללמוד. ובזכותה, מספר רב של ילדים וילדות יכולים ללמוד דברים חדשים בצורה מרתקת. אנשי הקרן הציגו לממשלה את הרעיון שלהם לטלוויזיה לימודית.

‏בן גוריון בדיוק שב מביקור בצרפת, ושם צפה בטלוויזיה. הוא הבין שהמאבק שלו אבוד, ויחד עם שר החינוך אבא אבן, הסכימו להקים טלוויזיה לימודית ראשונה בישראל. הממשלה וקרן רוטשילד החליטו שמשרד החינוך יהיה אחראי לתוכן השיעורים והמורים, וקרן רוטשילד תתפעל את הטלוויזיה הלימודית. היא תהיה המפיקה הראשית, ואחראית על הציוד - מצלמות, אולפן, תפאורה, וכל מה שצריך בשביל תוכנית טלוויזיה.

‏[מוזיקת רקע]

‏קרן רוטשילד עבדה על הקמת אולפן גדול ברמת אביב, בתל אביב, ובינתיים היא הקימה אולפן ראשוני בהרצליה. הכל היה ממש התחלתי, אז כדי לבודד רעש מבחוץ, הדביקו קרטוני ביצים על הקירות, הציבו מצלמות והתחילו לעבוד.

‏הוחלט שבשלב הראשון שיעורי הטלוויזיה ישודרו ב-60 כיתות ברמלה, לוד, ואזור הנגב הצפוני. והמקצועות שאותם ילמדו יהיו ביולוגיה, חשבון ואנגלית. כדי לעזור לישראל להקים את הטלוויזיה הישראלית הראשונה, הגיעו לארץ מומחים מכל רחבי העולם - איטליה, מהודו, מיפן, אנגליה, ארצות הברית. כולם עבדו יחד עם הצוות והמהנדס הישראלי, יונה פלס.

‏כעבור שלוש שנים של עבודה מאומצת, ב-24 במרץ 1966, הגיע הרגע. נאמנות הטלוויזיה הלימודית הושקה. נאמנות הייתה מילה אחרת לחסות - בחסות קרן רוטשילד.

‏ההתרגשות בישראל הייתה עצומה. אנשים התאספו סביב הטלוויזיות שלהם, של שכניהם, מול חלונות ראווה של חנויות שמכרו טלוויזיות, וצפו בשידור הראשון. כולם התכנסו לרגע החגיגי שבו ראש הממשלה לוי אשכול לחץ על הכפתור האדום שהתחיל את השידורים. בינינו, אבל רק בינינו, הכפתור האדום לא היה מחובר [צליל זמזם] לשום דבר. זה היה הטריק הטלוויזיוני הראשון בישראל.

‏השידור הראשון נפתח בברכת שהחיינו של יושב ראש הטלוויזיה הלימודית, הלורד רוטשילד.

‏[מתוך שידור הטלוויזיה הראשון בישראל]

‏קריין: "נאמנות הטלוויזיה הלימודית בישראל מתכבדת להגיש לכם בזה את שידור הטלוויזיה הראשון בתולדות ארצנו".

‏לורד רוטשילד: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

‏שר החינוך והתרבות זלמן ארן: "תלמידים יקרים. תיבת קסמים זו תעניק לכם אפשרויות נוספות וחדשות להבנתו של החומר הלימודי…".

‏את השיעור הראשון בכיתות הגישו יוצאת ארגון הפלמ"ח, המורה לחשבון שלומית דקל, והבובה שלה דּוֹדוֹ.

‏[מתוך השידור הראשון של הטלוויזיה הלימודית]

‏שלומית דקל: "שלום תלמידים, שמי שלומית דקל ואני אהיה המורה שלכם מעל המסך הזה. מעתה יהיו לכם שני מורים לחשבון. המורים שלכם בכיתות ואני, ערכנו לכם תוכנית חדשה לחשבון, ואנחנו מקווים שתשמחו ללמוד אותה. ועתה לא נותר לי אלא לאחל לכולנו מסע לימודי מעניין מעל מסך הטלוויזיה".

‏[מחיאות כפיים]

‏השידור הראשון עבר בהצלחה. זאת אומרת, חוץ מכמה מורים שלא ממש אהבו את הרעיון שיש עוד מורֵה או מורַה בכיתה.

‏[רשרושי מיקרופון]

‏שלומית דקל: שלום ילדים, אני המורה הטלוויזיונית שלכם. מעתה יהיו לכם שני מורים. אני והמורה בכיתה.

‏המורה חדווה: לא, לא, לא, אני מצטערת, אני לא מוכנה. תלמידים, אף אחד לא לענות למורה בקופסה. אני לא הסכמתי לזה. אני בכלל לא יודעת מי זאת המורה הזאת ומה היא יודעת… המורה בקופסה.

‏שלומית דקל: אני המורה הטלוויזיונית, שלומית דקל. תקראו לי שלומית.

‏המורה חדווה: אני לא רוצה לקרוא לך בכלל, גברת ברוש, אהה… דקל. [צחוק בקהל] אהה… מה ש… איך קוראים לך, כן. ואני לא יודעת מה אמרו לך, אבל אני המורה חדווה. [שלומית דקל שואפת אויר בהתלהבות] אני המורה היחידה בכיתה.

‏שלומית דקל: נעים להכיר, חדווה. תכירי, זה דודו. הוא יעזור לנו לפתור תרגילים.

‏המורה חדווה: בובה? תעזור לפתור תרגילים? מה זה השטויות האלה, בובה שפותרת תרגילים? מי הגאון שחשב על זה?

‏שלומית דקל: משפחת רוטשילד.

‏המורה חדווה: אה. אוי.

‏שלומית דקל: כן.

‏המורה חדווה: לא, זאת אומרת, אני לא צריכה עזרה משום טלוויזיה.

‏שלומית דקל: דודו, תעזור לי. אני לא בטוחה שכולם יודעים. כמה זה 2 כפול 2?

‏המורה חדווה: אף אחד לא לענות לה. אף אחד.

‏ילדים בקהל: [צועקים] ארבע!

‏המורה חדווה: 2 כפול 2… מה זה?

‏שלומית דקל: כן, חדווה?

‏המורה חדווה: 4, 4. נכון.

‏שלומית דקל: חדווה! כל הכבוד!

‏המורה חדווה: כן. תודה, תודה רבה.

‏שלומית דקל: ושאלה קשה יותר.

‏המורה חדווה: כן, כן.

‏שלומית דקל: כמה זה 3 כפול 3?

‏המורה חדווה: אני יודעת - 9, 9, 9!

‏ילדים בקהל: [צועקים] 9!

‏המורה חדווה: אני הייתי הראשונה! אני מצליחה…

‏שלומית דקל: כל הכבוד, כל הילדים. ובעיקר חדווה. אני אשלח לך במברק.

‏המורה חדווה: או, מברק. יופי.

‏שלומית דקל: במברק. להתראות, ילדים. להתראות, חדווה.

‏[מחיאות כפיים]

‏המורה חדווה: להתראות המורה. ד"ש לדודו.

‏עד מהרה, הפרויקט הניסיוני התרחב לעשרות ומאות בתי ספר בישראל. בכיתות הייתה קופסה גדולה עם מנעול ובתוכה, הטלוויזיה. וואו, אתם מדמיינים לעצמכם?! טלוויזיה בכיתה?! זה…

‏ילדים בקהל: [צועקים] כן!

‏אה, אתם יודעים, נכון, כן, כן. אה, כי היום… ברור, ברור, כן.

‏עם השנים ועם כל שידור, זאת אומרת, שיעור או שידור, זאת אומרת, שיעור שהוא שידור, שידרור, הבנתם… עם כל שיעור-שידור, אולפן הטלוויזיה השתכלל. למשל, פעם לא היה זום במצלמות, זאת אומרת, שלא ניתן היה להתקרב מבלי להחליף עדשה במצלמה. אז היה אדם בשם מוישה אנקר, שהיה בונה ויוצר כל מיני שכלולים באולפן, והוא בנה קופסה שעליה הניחו את הדגמים. כשהיה צריך לראות מקרוב, מישהו עמד מאחור ודחף את הקופסה לכיוון המצלמה. לטריק הזה קראו "מוישה זום". אתם קולטים? כבר אז היה זום. לא אותו זום, כמובן, כן.

‏למרות שהכל שודר בשחור לבן, עדיין רצו לתת תחושה של צבעוניות. אז צבעו את התפאורה בכל מיני גוונים של שחור ולבן, ובמסך גם השחור לבן נראה קצת צבעוני. לא ממש, אבל קצת, כן.

‏היו כל מיני טריקים, והרבה דברים היו ראשוניים. למשל, פעם לא ישבו בחדר ממוזג וערכו את התוכנית דרך מחשב. כדי לערוך את התוכנית, היו צריכים לחתוך ידנית את הפילם, או בעברית - את סרט הצילום. היו חותכים אותו עם סכין או מספריים גדולים. ככה יושבים וחותכים וחותכים ומדביקים. ו… ואם בטעות חתכת חלק לא נכון, זה היה ממש בלגן, אבל ממש!

‏הטלוויזיה הלימודית תפסה תאוצה, ובניין הטלוויזיה ברחוב קלאוזנר 14 ברמת אביב נהיה מוכר לכולם. העובדים קראו לו בשם ממש מיוחד, הם קראו לו - שימו לב, שימו לב, מחיאות כפיים, תופים ו…

‏הבניין.

‏זהו. כן.

‏[צחוק בקהל]

‏בשנת 69' קרן רוטשילד העבירה את הטלוויזיה לידי המדינה. וזוּ שינתה את שם הטלוויזיה ל"המרכז לטלוויזיה לימודית". שידורי הטלוויזיה התרחבו והופקו תוכניות לכל המשפחה. חלקן שודרו בפריים טיים - בשעות הצפייה הכי פופולריות. התוכנית "עברית בסימן טוב" שודרה בשעה שמונה וחצי בערב. מורה דרך בשם סימנטוב עזר לפתור בעיות, וכולם הכירו את מורה הדרך המשופם. עם השפם. את הדמות של סימנטוב שיחק השחקן דודיק סמדר. בכל פרק התרחשה תעלומה בלשית, שדרכה למדו ילדים וההורים שלהם על השפה העברית, וגם טיילו בארץ ישראל.

‏[מתוך התוכנית "עברית בסימן טוב"]

‏סימנטוב: "ועכשיו אימא, לאט לאט, מתי פרצו לדירה?".

‏גברת סימנטוב: "הבוקר".

‏גברת פת: "בשעה עשר בדיוק. אני יודעת, כי הסתכלתי בשעון ועוד אמרתי לעצמי - עשר ועוד לא הביאו את הכביסה מן המכבסה".

‏סימנטוב: "רגע אחד גברת פת. איך נכנסו לבית?".

‏גברת סימנטוב: "נכנסו".

‏סימנטוב: "דרך החלון?".

‏גברת סימנטוב: "לא, דרך הדלת".

‏סימנטוב: "שברו את המנעול?!"

‏גברת סימנטוב: "לא, נכנסו".

‏סימנטוב: "איך, ככה סתם מישהו נכנס? לא מצלצל, לא דופק בדלת? [מגחך] אני לא מבין איך זה אפשרי".

‏גברת סימנטוב: "זה לא כל כך קשה. הדלת הייתה פתוחה".

‏סימנטוב: "אה! כלומר את לא סגרת את הדלת".

‏לאחר שהסתיימה התוכנית, כולם הכירו את השחקן דודיק סמדר בתור סימנטוב, והוא התקשה למצוא עבודה במשחק. בשלב מסוים הוא אף הפך לנהג מונית, כדי להתפרנס. גם שחקנים אחרים ששיחקו בטלוויזיה הלימודית הפכו כל כך מזוהים עם הדמויות שלהם, שהקהל כמעט ולא הסכים לראות אותם בתוכניות אחרות. השחקנים אמנם הגשימו חלום, והופיעו בסדרה מרכזית בטלוויזיה, אבל החלום הזה לא איפשר להם להתקדם לדברים אחרים. אולי חלקם היו מוותרים עליו. מי יודע?

‏דרך הטלוויזיה למדו הילדים גם ערבית ואנגלית. למשל בסדרה "Here we are".

‏[שיר הפתיחה של התוכנית "Here we are"]

“Here we are in the center of town. Look!

Everybody’s here again.

We are shopping.

They are walking.

We are eating.

They are talking.

We, are, here in the center of town!”

‏אז פעם הגיעה משפחה שלי מארצות הברית, וכל מה שידעתי להגיד באנגלית בתור ילד זה: "We are walking, We are talking". [שר] והייתי שר להם את השיר, בשביל להראות להם איך אני יודע אנגלית.

‏שיר הפתיחה הזה צולם בכיכר דיזנגוף, ואפילו בהתחלה, שיר הפתיחה אמר: "אנחנו בכיכר דיזנגוף". אבל רצו שלא רק הילדים מתל אביב, אלא מכל הארץ, יתחברו לשיר. אז שינו את המשפט ל: "הנה אנחנו במרכז העיר". את התוכניות האלה שידרו שוב ושוב ושוב ושוב. ילדים ראו אותם בכיתה, כשהמורה הרשתה, וגם בבית. לפעמים אני הייתי מבקש להישאר בבית. אמרתי: "אני לא מרגיש טוב", וזה… כי ידעתי שיום שלם אני אראה תוכניות טלוויזיה כאלה של חשבון ואנגלית ודברים כאלה. ואני זוכר בתור ילד שגם לא היה אכפת לי לראות את התוכניות האלה בלי הפסקה.

‏בזכות ההצלחה של הסדרות החינוכיות הללו, אנשי ונשות הטלוויזיה הבינו שזה משהו ששווה להמשיך להשקיע בו. והם יצרו תוכנית שהייתה מבוססת על שאלות שילדים שואלים. עם קטעי שירה ומערכונים שהמנחים שלה היו בכלל… ילדים.

‏[מתוך שיר הפתיחה של התוכנית "ריצ'רץ'"]

‏"את הריץ', את הרץ', את הריצ'רץ' נפתח

‏ונראה עולמות משונים.

‏מה בריץ' מה ברץ'? נסתכל ניווכח,

‏מה שיש, מה שיש בו בפנים.

‏מה בריץ' מה ברץ'? נסתכל ניווכח,

‏מה שיש, מה שיש בו בפנים."

‏אחרי שגם התוכנית הזו הצליחה, החליטו אנשי הטלוויזיה ליצור תוכנית לילדים בגן. שבה יהיה מבוגר אחראי וילד בובה ששואל אותו שאלות וילמדו בתוכנית הזאת על חברות ועזרה הדדית. קראו לה - רגע…

‏פיצקי: מה רגע? "לתוכנית הזאת קראו… רגע!". תגיד כבר מה שם התוכנית! מושך אותנו כל הזמן! אמרו לך תסיים עד שעה מסוימת! מה, רגע, רגע…

‏יובל: לא, פיצקי, אני אגיד לך איך קראו לה. קראו לה - רגע…

‏פיצקי: עוד פעם רגע! מה זה עם האיש הזה? יובל, אנחנו באמצע פודקאסט! חצי שעה!

‏עדי: פיצקי, פיצקי, אין לנו זמן!

‏פיצקי: מה?

‏עדי: יובל מנסה להגיד לך איך קראו לתוכנית! קראו לה - רגע…

‏פיצקי: מה רגע, גם את עם הרגע? "קראו לה, רגע… רגע, אני אחשוב!".

‏עדי: לא, לא. פיצקי, אין לנו זמן!

‏פיצקי: מה? נו.

‏עדי: לתוכנית קראו - רגע…

‏פיצקי: רגע, מה, עוד פעם את? את לא יכולה להגיד פשוט מה שם התוכנית? כל פעם, לתוכנית קראו…

‏עדי: אני מנסה: "רגע עם דודלי"!

‏פיצקי: מה… רגע עם דוד לי?

‏עדי: כן!

‏פיצקי: זה לא פייר.

‏עדי: מה, מה לא פייר?

‏פיצקי: מה זאת אומרת למה את אומרת "דוד לי"? זה דוד שלך. למה דוד שלי לא יכול להופיע בתוכנית?

‏עדי: לא, פיצקי, קראו ככה לסדרה.

‏פיצקי: גם לי מגיע דוד.

‏עדי: כי לרגע…

‏פיצקי: כן?

‏עדי: רגע, היה בובת ילד, ודודלי היה המבוגר האחראי. אהה… אורי!

‏פיצקי: אה!

‏עדי: אורי, אתה יכול להפעיל, לפיצקי, שיראה? או.

‏פיצקי: למה לא אמרת מההתחלה?

‏עדי: הנה, הוא מראה לנו. תסתכל פה.

‏פיצקי: למה לא… "רגע, רגע, רגע".

‏עדי: תסתכל.

‏פיצקי: מסתכל, מסתכל.

‏[מתוך התוכנית "רגע עם דודלי"]

‏רגע: "משהו פה לא בסדר".

‏דודלי: "מה קרה לך, חבית'וש? מה, אתה עצלן? אתה לא מרגיש טוב? אהה!"

‏רגע: "מה?"

‏דודלי: "אני יודע מה יש לך".

‏רגע: "נו, נו, מה יש לו?"

‏דודלי: "אממ… מפתחיטיס".

‏רגע: "מפת… מה?"

‏דודלי: "מפתחיטיס".

‏רגע: "מפתחיטיס? מה, זה מחלה?"

‏דודלי: "כן, מפתחיטיס זו מחלה קשה מאוד. זה מחלה של חבית'ושים. זה… אם לא מותחים חבית'ושים במפתח שלהם, אז הם לא יכולים לדבר, אתה מבין?"

‏רגע: "אהה!" [צוחק]

‏דודלי: "פשוט צריך למתוח אותו רגע".

‏רגע: "בסדר, אז אין בעיות, חבית'וש, אל תדאג, הכול יהיה בסדר. אני אביא מפתח, אני אמתח אותך…"

‏בתחילה רצו שאת הבובה "רגע", ישחקו ילדים. אבל הייתה בעיה. הילדים כל הזמן שכחו את הטקסטים שלהם והיו צריכים פיפי. אז במקומם הביאו שחקנית בשם ציפי מור, ששיחקה את רגע.

‏חוץ מרגע ודודלי, היו גם את פיסטוק וחבית'וש. חבית שדיברה בכל פעם שסובבו את המפתח שלה. ופעם אחת הייתה תעלומה גדולה בישראל, כי מישהו גנב את המפתח של חבית'וש, והוא לא דיבר יום שלם. זה היה… פיסטוק.

‏אני מציע לכם לראות פרק אחד של "רגע ודודלי". תראו איזו תוכנית נהדרת.

‏"רגע עם דודלי" הייתה תוכנית מוצלחת. ומתוכנית לילדי הגן, החליטו ליצור סדרה לתלמידי כיתות ו'. סדרה על שכונה קטנה. אולי שמעתם עליה? "הילדים משכונת חיים".

‏[מתוך שיר הפתיחה של התוכנית "הילדים משכונת חיים"]

‏"זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני

‏ויש בה ילדים כמוך וכמוני.

‏בואו נספר כיצד חיים הילדים משכונת חיים.

‏בואו נספר כיצד חיים הילדים משכונת חיים."

‏את הסדרה כתב מספר הסיפורים יוסי אלפי. דרך פרקי הסדרה, ילדים וילדות הכירו מושגים בלשון ולמדו על האחר.

‏ילדי השכונה היו בעיקר ילדים מעדות המזרח. הכוונה לילדים שעלו לארץ מתימן, מרוקו, עיראק ועוד מקומות. במאי הסידרה סיפר פעם שהם רצו לגרום לילדי השכונות להתגאות בתרבות ובמורשת שלהם, ובכלל, לגרום לאנשים ולמורים להסתכל על כל הילדים בצורה שווה. והאמת, הסדרה ממש הצליחה בזה. היא הייתה כל כך פופולרית שאנשים עד היום זוכרים את הדמויות שהיו בה. למשל, אישוני הכבאי, שלא מזדרז לכבות שריפות. [דיבור איטי] או יוני, שממש לא אוהב את הקובה שאמא שלו מכינה. או את השם של אמא של יוני. רוצים לנחש איך קראו לה? [קריאות מהקהל] קראו לה… אמא של יוני, בדיוק! מי שמכיר - כל הכבוד.

‏בסדרה הזאת שיחקו כמה מהכוכבים הכי גדולים בישראל - ששון גבאי, עפרה חזה, גבי עמרני, ובואו נראה אם אתם מכירים את השחקן הזה.

‏[מתוך הסדרה "הילדים משכונת חיים"]

‏יעקב בודו: ""…לאתרים היסטוריים…", סלח לי, מה זה אתרים?"

‏ז'ק כהן: "אתרים? אתרים זה מקומות. אתרים היסטוריים - מקומות היסטוריים. אתה מבין?"

‏יעקבו בודו: "אה, מקומות היסטוריים. זאת אומרת, "למקומות היסטוריים בגליל".

‏ז'ק כהן: "או".

‏מי זה היה? זיהיתם? יפה מאוד, מחיאות כפיים! [מחיאות כפיים] כל הכבוד! יש פה חבר'ה שזיהו.

‏זה השחקן יעקב בודו, הלא הוא מרדכי צ'יבוטרו, המאבטח מ"קופה ראשית".

‏הטלוויזיה הלימודית יצרה תוכניות שלימדו על חגי ישראל, כמו "קרוסלה". "דובי דוברמן" על זהירות בדרכים. "גבי ודבי" שלימדו אנגלית בעזרת מקל קסמים, וזהו זה…

‏[שיר הפתיחה של התוכנית "זהו זה!"]

‏"זהו זה ולא אחרת

‏מים סוף עד ים כנרת

‏בקיבוץ בכפר בקרת

‏זהו זה

‏ולא אחרת…"

‏או! "זהו זה!". תוכנית הבידור הראשונה של ישראל נולדה בטלוויזיה הלימודית. הבמאי המייסד של התוכנית, יוסי רונן, החליט להזמין כמה חברים שלמדו איתו בחוג לתיאטרון באוניברסיטה. וכשאמרו לו שאף אחד לא מכיר אותם, וזה לא יצליח, הוא אמר: "חכו. בעוד רגע הם יהיו כוכבים גדולים בישראל". והוא צדק.

‏התוכנית שודרה בשידור חי שלוש פעמים בשבוע, וכולם, אבל כולם, צפו בה. זאת אומרת, אם היית בבית, ומול הטלוויזיה, והייתה לך טלוויזיה, כי לפעמים נסעת עם אבא שלך לאנשהו, ואז פשוט פספסת את התוכנית, ואי אפשר היה להקליט! [טון לחוץ] אבל לפעמים היו שידורים חוזרים. אז הכל היה בסדר.

‏בהמשך ביים את "זהו זה!" הבמאי דן תגר. פעם אחת שידרו את התוכנית מפארק הירקון, שידור חי. [רעש המון ברקע] ועשרות אלפי אנשים הגיעו למקום, טיפסו על המצלמות והסתירו את השידור. במזל, הייתה מצלמה אחת שמכבי האש תלו על מנוף, והבמאי מיד נתן הוראה לשחקנים להסתכל רק אליה. [רעש ההמון מסתיים]

‏בתוכנית אחרת, הביאו חיות לאולפן. התוכים עפו אל עמודי התאורה. כלב הים ברח ורץ במסדרון, והסוס [נחרת סוס] שיגע את הבמאי. [נעירת סוס] טוב, לא בדיוק סוס, אבל שחקן עם צהלות של סוס. שלמה בראבא, אחד משחקני התוכנית, גילם דמות שהייתה משמיעה צהלות של סוס. [צוהל כסוס] דן הבמאי כל כך השתגע מהקולות האלה, שהוא אמר לו: "או שאתה מפסיק עם הקולות האלה, או שאני מתפטר". בסוף הם הסתדרו.

‏בכל פרק של "זהו זה!", הייתה חידה לילדים שהפרס שלה היה חולצה ותקליט של "זהו זה!". כדי לזכות בפרס, היה צריך להתקשר לתוכנית. כל כך הרבה ילדים התקשרו לתוכנית כדי לזכות בפרס, ולא פעם מרכזיית הטלפונים של רמת אביב קרסה לגמרי. אי אפשר היה להתקשר לשום מקום. כדי למנוע את זה, החידות חולקו לפי אזורי חיוג של הערים. פעם אחת חיפה, פעם תל אביב, פעם ירושלים, וכן…

‏[צלצול טלפון חוגה]

‏יובל: אוי, רגע, יש פה טלפון.

‏עליזה: הלו? [בהתרגשות]

‏יובל: כן.

‏עליזה: הלו, הגעתי?

‏יובל: כן, הגעת ל"זהו זה!". מי את?

‏עליזה: עליזה דיין. אני ממש מתרגשת.

‏יובל: כן, אז עליזה, השאלה שלנו היום היא - מי גנב את המפתח של חבית'וש?

‏עליזה: אני יודעת את זה. אני יודעת את זה.

‏יובל: כן, אין לנו זמן.

‏עליזה: הממ… הממ…

‏יובל: ממש ממהרים. שעון מתקתק.

‏עליזה: קשיו, קשיו.

‏יובל: מי?

‏עליזה: קשיו?

‏יובל: קשיו?

‏עליזה: לא?

‏יובל: מה פתאום? איזה קשיו? מה פתאום. מה פתאום.

‏עליזה: שקדי.

‏יובל: מי?

‏עליזה: שקדי?

‏יובל: שקדי? אין… אין איש כזה בכלל. מה פתאום.

‏עליזה: תמרי.

‏יובל: מי?

‏עליזה: חמוצית! פריכית! נו, אני לא זוכרת!

‏יובל: מה זה? עשית לנו סלט שלם. טחינה, שמן זית, ויש לי ארוחת צהריים.

‏עליזה: רגע, רגע, אומרים לי משהו.

‏ילדים בקהל: [צועקים] פיסטוק!

‏עליזה: פיסטוק? פיסטוק גנב את המפתח של חבית'וש! אוי, תודה!

‏יובל: נכון, היא צודקת!

‏עליזה: יש!

‏יובל: זכית בחולצה של "היסטוריה לילדים".

‏עליזה: מה, נו, אני רציתי חולצה ותקליט של "זהו זה!" [בקול מתלונן]

‏יובל: [ג'יבריש]

‏שחקנית: מה… מה קִשְקשת שם?

‏יובל: [ג'יבריש]

‏עליזה: מה קשקשת?

‏יובל: אני קישקשתא? את קישקשתא!

‏עליזה: אני קישקשתא? מה פתאום?!

‏יובל: את קישקשתא! כן.

‏עליזה : מה קישקשתא?

‏יובל: את קישקשתא.

‏עליזה: אני לא קישקשתא. מה פתאום.

‏יובל: את קישקשתא!

‏עליזה מה פתאום!

‏[מתוך שיר הפתיחה של התוכנית "מה פתאום?!" - פרק חנוכה]

‏"קוראים לי קישקשתא

‏קישקשתא זה שמי

‏כמעט ושכחתי: שלום!

‏אני שר ורוקד לי כמעט בעצמי…

‏כד קטן כד קטן, שמונה ימים שמנו נתן"

‏התוכנית, "מה פתאום?!" עם קישקשתא הקשקשן שמספר סיפורים לילדים. ילדים, אתם יודעים איזה צמח הוא קישקשתא?

‏[צעקות ילדים מהקהל]

‏קקטוס! נכון, סברס, נכון, נכון. אז קקטוס או סוג של צבר. וקישקשתא נבחר כצבר כי הוא צמח נפוץ בישראל, וגם זה כינוי לישראלים. אומרים שאנחנו קוצניים מבחוץ, אבל רכים ומתוקים מבפנים. או בעצם זה אולי כי אנחנו גורמים לעצירות? [צחוק בקהל]

‏לא משנה.

‏בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה, ובטלוויזיה הלימודית התחילו לשדר תוכנית חדשות שנקראה "ערב חדש". בה, בין השאר, מסרו חיילים דרישות שלום הביתה. פעם לא היו טלפונים או וואטסאפים, והטלוויזיה הייתה דרך למשפחות לראות שהכל בסדר עם האהובים שלהם. קראו לפינה הזאת "ד"שים מהגליל". [רחש מהקהל]

‏[מתוך התוכנית "ערב חדש"]

‏חייל: "יש כרגע את הגעגועים הביתה, אבל המורל פה מתחזק, מדד המורל פה קופץ עם ההרגשה שמישהו תומך בנו בעורף. יש לנו כאן… למלחמה כרגע שאנחנו מנהלים, המלחמה העיקרית שלנו כאן זה בחזית של הבמבה, הביסלי, השוקולד".

‏תראו כמה שנים עברו ועדיין חיילי צה"ל שומרים עלינו עד היום. מחיאות כפיים לכל החיילים והחיילות ששומרים עלינו גם היום. [מחיאות כפיים ושריקות]

‏עדי: היי, יובל?

‏יובל: כן?

‏עדי: אני מחפשת איזה בית.

‏יובל: אה, בית, בטח. מה, את עוברת דירה?

‏עדי: אני רוצה.

‏יובל: איזה יופי. הזדמנות טובה.

‏עדי: אני מחפשת איזה בית מצחיק וקטן.

‏יובל: בית מצחיק? מה זה בית מצחיק?

‏עדי: כן, אני מחפשת.

‏יובל: השירותים על הגג? הגג ב… למטה, המטבח בסלון?

‏עדי: אהה… סוג של.

‏יובל: מה זה בית מצחיק?

‏עדי: תסתכל, תסתכל.

‏יובל: כן?

‏עדי: אומרים שהולכים קצת ימינה.

‏יובל: הולכים ימינה.

‏עדי: עוברים את ההר.

‏יובל: כן.

‏עדי: וזה אמור להיות כאן, מעבר לשביל, על יד הענן, אבל…

‏יובל: זה לא נראה לי פה, בתל אביב אין הר.

‏עדי: אין פה עננים.

‏יובל: איזה… מה…

‏עדי: לא יודעת.

‏יובל: כן.

‏עדי: אני לא יודעת, אומרים שזה בית שיש ינשוף שמספר סיפורים.

‏יובל: עם ינשוף? בית עם ינשוף שמספר סיפורים? [קריאות מהקהל]

‏עדי: ויש… כן, ויש קיפודים במגירות.

‏יובל: כן?

‏ילדים בקהל: [צועקים] הבית…

‏עדי: רגע, רגע, איזה בית?

‏ילדים בקהל: [צועקים] זה בית… של פיסטוק!

‏יובל: פיסטוק?

‏עדי: הבית של פיסטוק! איך לא חשבתי על זה! הבית של פיסטוק!

‏יובל: אה, הבית של פיסטוק, כן! לשמה את עוברת?!

‏עדי: אני רוצה לעבור לשם.

‏יובל: ל… לבית של פיסטוק?!

‏עדי: כי הוא בית מצחיק וקטן!

‏יובל: מה השכירות? בתל אביב, זה לא… אה, זה לא בתל אביב.

‏עדי: זה לא ב…

‏יובל: בואו, בואו נראה קטע, איך זה נראה בכלל… פיסטוק?

‏[מתוך הפזמון של התכנית "הבית של פיסטוק" - יובל שר יחד עם ההקלטה]

‏"איזה בית יש לפיסטוק?"

‏יובל: תשירו!

‏"פיסטוק, פיסטוק פיסטוק.

‏איזה בית יש לפיסטוק?

‏טיק טוק טיק טוק טיק טוק טיק טוק."

‏בשנת 1983 קרה משהו מרגש. סוף-סוף הטלוויזיה בישראל החלה לשדר בצבע! באותה שנה גם יצאה לראשונה קומדיה ישראלית בשם "קרובים קרובים".

‏[פתיח הסדרה "קרובים קרובים"]

‏חנה מרון: "פ-ת-ו-ח!"

‏[מנגינת הפתיחה של התוכנית]

‏עכשיו, רגע, יש פה משהו מול העיניים שלי. מה זה? מה זה? יתוש, זבוב, לך מפה! אה, זה פרפר. אוי, איזה פרפר נחמד!

‏[שיר הפתיחה של התוכנית "פרפר נחמד", בביצוע אילנית]

‏"פרפרים מכל מיני צבעים

‏ירדו אלי ביום אביב נעים

‏הביאו לי במתנה

‏ריחות שדה וקצת אבקה

‏וגם דרישת שלום חמה

‏מקרן שמש מתוקה

‏[יובל שר ביחד עם ההקלטה]

‏אז בוא אלי פרפר נחמד

‏שב אצלי על כף היד

‏שב, תנוח, אל תפחד.

‏אז בוא אלי פרפר נחמד

‏שב אצלי על כף היד

‏שב, תנוח, אל תפחד…"

‏אז "פרפר נחמד", הייתה סדרה ששודרה בשעות הבוקר, באמת, לקטנטנים. והיו בה גם בובות מדברות - שבי השבלול, בּץ הצב, פינגי הפינגווין… מי עוד? [קריאות ילדים מן הקהל] אוּזָה האווזה.

‏פיצקי: ונולי, האפרוחית.

‏בדיוק. והאולפן היה צבעוני, והמנחים והילדים שרו שירים וסיפורים, ולפעמים גם הגיעו ילדים לתוכנית. חלק מהם, אחר כך, כשהם היו גדולים, הפכו להיות מפורסמים. בואו נראה אם אתם מזהים את הילד הזה.

‏[השיר "נר לי דקיק" מתוך התוכנית "פרפר נחמד" - בביצוע הראל סקעת הילד]

‏"נר לי, נר לי

‏נר לי דקיק.

‏בחנוכה נרי אדליק…"

‏יובל: מי זה?

‏"בחנוכה נרי יאיר

‏בחנוכה שירים אשיר."

‏פיצקי: מי אתה?

‏[מחיאות כפיים]

‏נכון, זה הראל סקעת! כל הכבוד למי שניחש.

‏אז לא רק פרפרים היו בטלוויזיה, היו כל מיני חיות מוזרות. אחת החיות היה… קיפוד! [בדרמטיות] הקיפוד קיפי מ"רחוב סומסום". קיפי היה כל כך מפורסם והנעלי בית שלו אפילו נקראו "נעלי קיפי". [קריאות בקהל]

‏פיצקי: מה? מה, נעלי קיפי, נעלי קיפוד? זה נשמע מאוד כואב.

‏יובל: מה, מה כואב, פיצקי? לא הבנתי, מה כואב?

‏פיצקי: נעלי בית של קיפוד. מה, אולי ת… תחלק לילדים כפפות של כריש, כובע של אוגר?

‏יובל: לא, לא, פיצקי. זה פשוט נעל הבית שהוא נעל וכולם קראו לה - קיפי.

‏פיצקי: אה, אה, הבנתי. אוף, אוף.

‏יובל: מה, פ… פיצקי, מה קרה עכשיו?

‏פיצקי: מה? בלבלת אותי, אז אמרתי: "אוף".

‏יובל: אתה ממש נשמע כמו מוישה אופניק.

‏פיצקי: מי?

‏יובל: מוישה אופניק. נו, זו הייתה אחת הבובות ב"רחוב סומסום". הוא כל הזמן היה מתלונן. קצת כמוך.

‏פיצקי אני לא מתלונן כל הזמן. מה, אני איזה [נובח] דוברמן?

‏יובל: מה? "דובי דוברמן"?

‏פיצקי: מי עכשיו?

‏יובל: דובי דוברמן, זה היה כלב שלימד ילדים זהירות בדרכים.

‏פיצקי: מה… יובל, נשמע שחיית בתקופה מאוד מעניינת.

‏[צחוק]

‏יובל: כן, פיצקי, תקופה שהיה בה ערוץ אחד בלבד לילדים, וכולם ידעו הכול. לא היו סודות.

‏פיצקי: תקופה בלי סודות?

‏יובל: כן, בלי סודות!

‏[מנגינת הפתיחה של התוכנית "בלי סודות"]

‏"אם רק ארצה אוכל לטוס לי לירח…"

‏"בלי סודות" עזרה לילדים בבית הספר היסודי לקרוא וללמוד את אותיות האלף-בית.

‏[מתוך התוכנית "בלי סודות"]

‏אושיק לוי: "כן, מה כואב לך?"

‏נתן נתנזון: "הראש. אוי, אוי, אוי."

‏חני נחמיאס: [מקלידה במכונת כתיבה] "הראש. אוי, אוי, אוי."

‏נתן נתנזון: "כן. וזה לא הכול, וגם הגב והיד. אני לא יכול להזיז את היד. אימא'לה, אה, אה, אה."

‏חני נחמיאס: [מקלידה] "אימא'לה, אה, אה, אה."

‏נתן נתנזון: "כן".

‏אושיק לוי: "תסלח לי, איזו יד אמרת כואבת לך?"

‏נתן נתנזון: "זאת. לא, סליחה, זאת. אני לא יכול להזיז. אוי אימא'לה, אווו."

‏חני נחמיאס: [מקלידה] "אימא'לה, אווו. השנייה."

‏אושיק לוי: "הבנתי, חמור מאוד, חמור מאוד. והאף אצלך בסדר?"

‏נתן נתנזון: "לא, זהו, שהאף מאתמול הוא ככה, ככה, ככה. והצוואר בגלל זה קצת עקום. ככה, אני לא יודע."

‏אושיק לוי: "אני מבין."

‏נתן נתנזון: "כן, זה לא הכול, דוקטור. הגבה! יש לי בעיות עם הגבה, אני לא יכול להרים אותה. אתה רואה? זאת או זאת?"

‏אושיק לוי: "הגבה?"

‏נתן נתנזון: "כן, הגבה."

‏אושיק לוי: "כואבת לך הגבה?"

‏נתן נתנזון: "כן."

‏חני נחמיאס: [מהמהמת] "אוי."

‏נתן נתנזון: "כן, דוקטור."

‏אושיק לוי: "הבנתי."

‏נתן נתנזון: "מה יהיה איתי, דוקטור?"

‏חני נחמיאס: "מה יהיה איתו?"

‏אושיק לוי: "יהיה בסדר, אל תדאג."

‏חני נחמיאס: "כן."

‏אושיק לוי: "יהיה בסדר, אל תדאג. אחות, קראי לי בבקשה מה כתבת."

‏חני נחמיאס: [מקלידה] "אחות, קראי לי בבקשה מה כתבת."

‏[צחוק ומחיאות כפיים]

‏אושיק לוי: "אחות קראי מה כתבת."

‏חני נחמיאס: "דוקטור, אתה כבר אמרת לי את זה, אתה חוזר על עצמך. אתה עייף. אני אקרא לך מה שכתבתי עד עכשיו." [תולשת דף ממכונת כתיבה]

‏נתן נתנזון: "מה כתבת?"

‏חני נחמיאס: "הראש, הא הא הא הא. והגב, הו הא הא, אמא'לה. חמור מאוד, חמ… ה… לא, השנייה, הא הא הי… אחות, תקראי לי בבקש… בבקשה מה ש… בבקשה, מה ש… זה מה שאתה אמרת."

‏אושיק לוי: "הבנתי."

‏חני נחמיאס: "בלי זה."

‏כמו שהעברית הייתה חשובה, כך הייתה גם היהדות. "קשת וענן" סיפרו על חגים ומנהגים יהודיים. ובתוכנית "שניים אוחזין", שני מנחים התווכחו על נושאים בתלמוד ובהלכה היהודית. "שניים אוחזין", זה מלשון הביטוי: "שניים אוחזין בטלית". זאת אומרת שכל אחד מחזיק בטלית מצד אחד, וחושב שהצדק נמצא רק אצלו. מזל שזה לא ככה היום. או שבעצם… לא משנה, לא משנה. בתור ילד, ממש אהבתי את התוכניות האלה.

‏בשנת 1986, שוב שינו את שם הטלוויזיה - הטלוויזיה החינוכית הישראלית.

‏[הפתיח המוזיקלי של שידורי הטלוויזיה החינוכית]

‏הטלוויזיה כבר לא הייתה רק לימודית. היו בה כל מיני סוגים של תוכניות, לילדים, לנוער ולמבוגרים. בתחילת שנות ה-90, כשפרצה מלחמת המפרץ, היה סוג של אולפן פתוח, וכולם התגייסו לשדר ולשמח את הילדים וההורים דרך "חינוכית". אחד מהם היה הבבא בובה.

‏אתם לא יודעים מי זה הבבא בובה?! אתם חייבים להכיר.

‏[מתוך התוכנית "זהו זה!" - מוני מושונוב בתפקיד הבבא בובה]

‏מוני מושונוב: "עכשיו עשר, עכשיו עשר. עשר בגימטריה זה חמש ועוד חמש ו… [צחוק בקהל] ומה זה חמש אצלנו? חמש בגימטריה זה ה'. זאת אומרת ה' ועוד ה' נותן לנו: הא הא! [צחוק בקהל] זאת אומרת ה"אה-הא אה-הא" ביחד נותן לנו את הדאווין של הצחוק: "אה-הא אה-הא אה-הא אה-הא". כשהבן אדם הוא צוחק, הוא עושה: "אה-הא אה-הא", לכן זה הביטוי של…"

‏כן, אז זה היה ממש-ממש מצחיק. אולי היום זה קצת פחות, אבל אתם יודעים איך זה, הכל עניין של זמן.

‏[מתוך שיר הפתיחה של התוכנית "עניין של זמן", בביצוע גידי גוב]

‏"קח אותו לאט את הזמן

‏העולם עוד יחכה בחוץ

‏קח עוד שאיפה מן הזמן

‏שתי דקות לפני ההתפכחות…"

‏בשנות התשעים שודרו אינספור סדרות לילדים ולנוער. כמו - "החדר של חני" עם חני נחמיאס, "ציפי בלי הפסקה" עם ציפי שביט, "רואים שש שש" ואחרות. אך בשנות התשעים, התחרות בטלוויזיה גדלה. כבר היו ערוצים נוספים, והמדינה לא רצתה להמשיך לממן את שידורי הטלוויזיה החינוכית. מתחילת שנות ה-2000, ניסו לסגור את הטלוויזיה החינוכית. אבל למרות זאת, היא שרדה את המאבק של 2004 ו-2008, עד שבשנת 2018, אחרי 52 שנות שידור - נסגרה החינוכית. הפעילות עברה ל"כאן תאגיד השידור" שהחלה לשדר תחת השם "כאן חינוכית". תוכניות העבר של החינוכית משודרות עד היום ב"כאן", בערוץ היוטיוב, ב"כאן-בוקס", והם זוכות גם כיום למיליוני צפיות.

‏[מוזיקת רקע]

‏לאורך השנים "כאן חינוכית" גדלה, והופקו תוכניות איכות רבות לילדים וילדות. אתם בטח מכירים כמה מהם. "ילדי בית העץ", "שקשוקה", "כראמל", "הסטודיו של אמציה" ואחרות. "כאן חינוכית" גם חידשה סדרות אהובות, כמו "פרפר נחמד" ו"שכונת חיים". החינוכית הייתה ועודנה חלק מהותי מהתרבות וההיסטוריה הישראלית. היא הראשונה שחיברה טלוויזיה וחינוך, והשפיעה על דורות שלמים מכל קצוות הארץ, שלמדו בעזרתה. דרכה גילינו תרבויות, למדנו שפות חדשות, למדנו להיזהר בכביש, והכרנו ילדים מכל מיני שכונות. ילדים שהם כמוך וכמוני.

‏אז לסיום, מה דעתכם להצטרף אלינו בשיר?

‏[מתוך שיר הפתיחה של התוכנית "הילדים משכונת חיים" - יובל ועדי שרים יחד עם ההקלטה]

‏"זו לא שכונת פאר

‏זו לא שכונה של עוני

‏ויש בה ילדים

‏כמוך וכמוני.

‏בואו נספר כיצד חיים הילדים

‏בשכונת חיים"

‏[מחיאות כפיים]

‏תודה רבה, רבה, רבה, רבה. וכמובן, מה תמיד יש בסוף של היסטוריה לילדים?

‏[מוזיקת סיום]

‏תודות, אי אפשר בלי תודות.

‏עדי: אז עריכה, קריינות וגר ב"סטודיו של אמציה" - יובל מלחי.

‏יובל: מחקר, כתיבה, ומצאה את המפתח של חביתוש - עדי הררי.

‏עדי: עריכת לשון ונותנת לפרפרים לשבת לה בכף היד - דינה בר-מנחם. [יחד עם יובל]

‏יובל: עיצוב פסקול, מיקס, חבר של פיסטוק, ויושב ממש פה, פה למטה - אוֹרִי בן דור!

‏עדי: תודה לתומר מיכלזון, ליהיא צדוק, רני שחר, ו"כאן" תאגיד השידור.

‏יובל: עיצוב פסקול, מיקס ותיקי מ"קרובים קרובים" - רוני קלדרון. ותודה לכל הצוות של הסינמטק שליווה אותנו. [לא ברור]

‏עדי: אבישי כהנא, נועם לייכטנטריט, אילון מורג, דינה פלד, נמרוד עציון, ולכל צוות הסינמטק.

‏יובל: וכמובן, הכי, הכי, הכי חשוב - תודה לכם.

‏עדי: תודה.

‏יובל: כי בלעדיכם כל הטוב הזה לא היה קורה. אז תודה שבאתם, תודה שאתם מאזינים, תמשיכו להאזין לכל הפודקאסטים, וניפגש באירוע הבא.

‏תהנו! תהנו!

‏[מחיאות כפיים]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה