סיפורו של המנון התקווה, על הגלגולים הרבים שעבר, ההשראה ללחן, המילים שהשתנו ומדוע יש אנשים שהיו רוצים להוסיף עוד בית להמנון. סיפור על ציונות, נדודים ותקווה גדולה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/05/2024.
קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.
[מוזיקת פתיחה]
"התקווה".
[מוזיקה]
שלום, ילדות! שלום, ילדים! הפרק שלנו היום מלא בציונות, בנדודים ובתקווה גדולה. נצא יחד למסע של מילים ומנגינה, ואספר לכם על הדרך שעשה ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. חממו את הגרונות, כי לשירת "התקווה" הקהל מתבקש… להקשיב.
המנון הוא שיר המשקף ערכים, רעיונות ושאיפות של קבוצה מסוימת. בעצם כל קבוצה יכולה להמציא לעצמה המנון משלה. למשל ערים, מדינות, יחידות בצבא, בתי ספר ואפילו קבוצות כדורגל.
למשל, אם היה המנון ל"היסטוריה לילדים", הוא יכל להיות משהו בסגנון הזה:
[שר] "מדי שבוע אנו נפגשים בהסכת 'היסטוריה לילדים',
מאזינים יחדיו לסיפורים על עולמם של אחרים.
ממנהיגים לממציאות כיצד פתרו הם בעיות,
על אירועים מן העבר, שהשפיעו על מחר.
במילים, הומור ובשירים זו 'היסטוריה לילדים'.
כולנו יחד-יחד אוהבים את 'היסטוריה לילדים'."
טוב, בערך. עוד צריך קצת לעבוד על זה.
את ההמנון הלאומי "התקווה" אנחנו שרים בטקסים, בימי זיכרון, ביום העצמאות, ואפילו בכלוב של אריות. עוד נגיע לזה.
[מוזיקת רקע]
לפני שהפכה "התקווה" להמנון החוקי והרשמי של מדינת ישראל, היא עברה דרך די ארוכה והרבה נדודים.
הדרך הזו החלה בילד יהודי בשם נפתלי הרץ אימבר, שנולד בעיר זלוצ'וב שבגליציה, שוכנת בין פולין לאוקראינה. נפתלי גדל בבית דתי, וחונך על ערכי המסורת היהודית.
כשהיה ילד קטן, הוא למד בחדר, וכמו שקראו לו בניב אשכנזי, "חיידר". ה"חיידר" היה מקום שבו ילדים צעירים למדו תורה, ולמורה שלהם קראו "המלמד".
כבר בגיל עשר, נפתלי ידע כמעט את כל התנ"ך בעל פה. אבל נפתלי למד בדרך קצת אחרת, ואהב למרוד בחוקים, דבר שהרגיז מאוד את המורים והתלמידים.
המלמד: מי שמה? נפתלי הרץ אימבר.
נפתלי הילד: כן, המלמד.
המלמד: שב בבקשה, בשולחן, כמו כל התלמידים החוכויימים.
נפתלי הילד: אבל אני לומד יותר טוב כשאני מתחת לשולחן.
המלמד: זה לא מקובל פה בכלל. מה זה? מה, מה פתאום?
נפתלי הילד: המלמד, תשאל אותי כל שאלה, ואני אענה לך את התשובה הנכונה.
המלמד: בסיידר גמור, אוקיי. אז… איזה מקום הוזכר הכי הרבה פעמים בתנ"ך?
נפתלי הילד: זו שאלה קלה מדי. ירושלים.
המלמד: זה, זה ממש נכון. ועדיין, שב מיד לשולחן, דרדק מחוצף. מתחת לשולחן אתה, איפה אתה? מה, מה זה? תצא מפה, בוא הנה, בוא. אני אמשוך אותך. אוי, זה חשוך פה, ונעים פה. אוי, זה נחמד. ילדים, כולם להיכנס מתחת לשולחן עכשיו ומיד! נפתלי, איפה אתה? נפתלי, מה אתה עושה על ראש השולחן? אוי, הברוך!
יובל: על ירושלים, עיר הקודש ששוכנת בארץ ישראל, נפתלי שמע בלי סוף, וקיווה יום אחד להגיע אליה. ביומנו הוא כתב, "משחר ילדותי לא חדלתי להגות בירושלים, כל היום וכל הלילה". או במילים שלנו, "לא הפסקתי לחשוב ולדמיין את ירושלים כל הזמן".
[מוזיקת רקע]
נפתלי אהב לכתוב, וכתב שירים בעברית. באותם ימים, השפה העברית לא הייתה מאוד מפותחת, וזה היה דבר קשה. כשנפתלי גדל הוא עזב את ביתו, והחל לנדוד בין ערים ומדינות שונות, כשבתרמילו מחברת, ובה שירים שכתב.
באחד ממסעותיו, נפתלי בן ה-21 התארח בביתו של איש יהודי מכובד ברומניה. כהרגלו, הוא פתח את המחברת שלו והחל לכתוב שיר. וכך הוא התחיל: "עוד לא אבדה תקוותינו". נשמע לכם מוכר? לשיר הזה נפתלי קרא "תקוותינו", והוא הטיוטה הראשונה להמנון.
אבל, רגע, חכו. יעברו עוד כמה שנים טובות ונדודים, עד ש"תקוותינו" יהפוך ל"תקווה". בינתיים השיר נח בין דפי המחברת, ונפתלי המשיך בנדודיו אל עבר קושטא שבטורקיה.
פיצקי: הוא בטח לא נשאר שם הרבה זמן.
יובל: הו, שלום פיצקי, מה המצב?
פיצקי: בסדר גמור, מה איתך?
יובל: אני גם בסדר. אתה יודע, פגשתי המון המון הורים במילואים, שסיפרו לי שהילדים אוהבים את "היסטוריה לילדים", וכולם שאלו אותי, "איפה פיצקי?"
פיצקי: מה? אני מפורסם?
יובל: אתה סוּפר מפורסם.
פיצקי: איזה כיף, כל הכבוד להורים הגיבורים.
יובל: נכון. אז מה הבעיה? אמרתי שנפתלי הגיע לקושטא שבטורקיה.
פיצקי: נו בדיוק. אתה מגיע למקום חדש, איזה יופי, שלום גברתי, איזה שוק יפה, הו איזה רחוב, שלום אדוני, אפשר גלידה, משהו? ואז אתה שואל, סליחה, איפה אני נמצא? ואז מישהו אומר לך, "קושטא, קושטא", אז אתה הולך. רק באתי, כבר קושטא. קושטא אתה בעצמך, אדון עם שפם.
יובל: לא, פיצקי. יהודים נהגו לקרוא כך לעיר איסטנבול שבטורקיה. הם כינו אותה קושטא.
פיצקי: אבל "קושטא" זה מה שאני אומר לחתולה שמייללת מתחת לחלון שלי בלילה. קושטא חתולה, קושטא. בעצם אולי קישטה, אני כבר לא זוכר. מאיפה השם הזה בכלל, יובל?
יובל: פעם, לאיסטנבול, קראו קונסטנטינופוליס, העיר של קונסטנטין. כפי הנראה, שמה בקיצור היה קונסטה, או קונשטה, ומכאן, קושטא.
פיצקי: אוי, זה מסביר… חתול, בוא הנה! עזוב את הסנדוויץ' חומוס וריבה שלי. חתול, בוא הנה. קושטא חתול, קושטא. בוא הנה חתול, קושטא.
[מוזיקת רקע]
יובל: כן, אז פיצקי הגיע לקושטא, אה, נפתלי הגיע לקושטא שבטורקיה, ובכדי להתפרנס ולהרוויח מעט כסף, הוא פתח דוכן בשוק ומכר בו שרוכים.
שם בקושטא, נפתלי הכיר את הזוג לורנס ואליס אוליפנט, זוג נוצרים שהאמין שהמשיח יגיע רק כשכל היהודים יעלו לארץ ישראל. נפתלי והזוג אוליפנט התקרבו, ונפתלי לימד את הזוג עברית. באחד הימים הם סיפרו לו שהם עומדים לנסוע לארץ ישראל ושאלו את נפתלי אם ירצה להצטרף אליהם. נפתלי התרגש. הוא מיד כתב לאחת מידידותיו שהוא סוף סוף הולך לראות את ארץ זבת חלב ודבש - ארץ ישראל.
[רעשי רוחות וגלים]
בסוף שנת 1882, הפליגו השלושה יחדיו מטורקיה אל ארץ ישראל.
בוקר אחד, אליס מיהרה לחדרו של נפתלי והעירה אותו משנתו.
אליס: נפתלי, קום.
נפתלי: אין לי, אין לי כוח, אני רוצה לישון.
אליס: נו, תתעורר כבר.
נפתלי: לא רוצה, עוד חמש דקות, רק עוד חלום אחד.
אליס: אבל כבר קרובים אנו אל חיפה. קום וראה. מביאים אנו אותך אל ארץ אבותיך.
נפתלי: מה, הבטחה…? אבותיכם? אבותינו? מה? הגענו? הגענו לארץ ישראל?!
מלח: עוגן הורד, ברוכים הבאים לפלשתינה.
יובל: הזוג אוליפנט התגורר במושבה הגרמנית בחיפה, ובביתם היה גם חדר לנפתלי. כיוון שאהב לנדוד, הוא החליט לצאת למסע, והחל לבקר במושבות הצעירות שרק קמו ברחבי ארץ ישראל.
[רעשי חווה עם חיות משק]
מושבה הייתה התיישבות ציונית חדשה, שהתבססה ברובה על חקלאות. שם במושבות, נפתלי הכיר וראה במו עיניו את החלוצים היהודים ואת הציונות שפעמה בליבותיהם. הוא התארח בבתים שלהם, אכל ושתה, שתה, אכל, אכל עוד קצת, שתה עוד קצת, ובתמורה הוא נתן להם מילים. כן, מילים.
כמעט על כל מושבה בה ביקר, נפתלי כתב שיר.
למשל, על ראש פינה כתב:
קריין: "חִצְבוּ, חִצְבוּ בֶּהָרִים,
חִצְבוּ וּבְקוֹל רִנָּה
גֹּלּוּ אֲבָנִים יְקָרִים,
הַאֶבֶן לְרֹאשׁ פִּנָּה."
יובל: על משמר הירדן כתב -
קריין: "כְּקוֹל רַעַם בַּשָּׁמַיִם
קוֹל חוֹצֵב לֶהָבוֹת
קוֹל קוֹרֵא מִירוּשָׁלַיִם:
חוּשׁוּ לְאֶרֶץ הָאָבוֹת."
יובל: "חושו" זאת אומרת מהרו.
נפתלי כתב על נס ציונה, גדרה, ראשון לציון, זכרון יעקב ועוד. והוא גם ראה שרבים מבני המושבות חווים קשיים, ולמרות הכל, הם לא התייאשו. הייתה בהם תקווה, עוד לא אבדה תקוותם. והשיר, שהחל לכתוב אי שם ברומניה, לא הרפה ממנו. השיר "תקוותינו". בכל פעם שהיה עולה בראשו של נפתלי חרוז או משפט שמתאים לשיר, הוא היה כותב אותו מיד, על דף או על קיר. מה שהוא היה מוצא קודם.
ככל שטייל והכיר את ארץ ישראל, נפתלי כתב עוד ועוד בתים לשיר. ובכל בית בשיר, הוא נתן ביטוי לצדדים השונים שראה בארץ. הוא כתב על ירושלים, על חורבן בית המקדש. ובכמה מבתי השיר, נפתלי משתמש במקורות מהתנ"ך. למשל המשפט "עוד לא אבדה תקוותינו" מבוסס על משפט מספר יחזקאל. שם, בגלות הרחוקה, יחזקאל אומר, "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו".
עתה, כשנפתלי ראה את החלוצים והמושבות, הוא כאילו כתב לנביא יחזקאל, "תראה, הגלות הייתה ארוכה, אבל הנה, עוד לא אבדה תקוותינו לחזור לארץ ישראל".
השיר "תקוותינו" הפך לשיר בעל תשעה בתים. ואת הגרסה הסופית לשיר, נפתלי כתב בירושלים. מספרים שהקירות בחדרו היו מלאים במילים, מהרצפה ועד לתקרה.
אתם יודעים, פעם לא מצאתי מחשב, וכמעט כתבתי פרק שלם של "היסטוריה לילדים" על הקיר. בסוף מצאתי מחברת. מזל.
[נגינת חליל]
השיר "תקוותינו" התפרסם לראשונה בספר שירים בשנת 1886, ואלו שני הבתים הראשונים שלו:
קריין: "כָּל עוֹד בִּלְבָבוֹ שָׁם פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עֵינוֹ לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה
מִשּׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
לְעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה."
יובל: אני יודע מה אתם חושבים, זה עדיין לא בדיוק ההמנון שכולנו מכירים ושרים, אבל אמרתי לכם, יצאנו למסע.
השיר "תקוותינו" הפך לאהוב ביותר בקרב החלוצים והחלוצות בארץ. אבל כמובן, ברגע שאנו מסכימים על משהו אחד, מיד פורץ ויכוח על משהו אחר.
[המולת אנשים מדברים]
אנשי המושבות החלו להתווכח היכן בדיוק נכתב השיר, ובינינו, יש שיגידו שזה ויכוח שמתנהל עד היום.
איש א': איזו גאווה! ההמנון הלאומי שלנו נכתב בראשון לציון!
איש ב': לא נכון, הוא נכתב ממש פה בפינה, בראש פינה.
אישה א': על מה אתם מדברים? הוא בכלל נכתב פה בזכרון יעקב. יש לי זיכרון, ודברים ומילים על הקיר שנפתלי כתב בעצמו.
איש ג': כולכם טועים. הוא בכלל נכתב בפתח תקווה. תקווה, הבנתם? פתח תקווה. מה זה פה? מי מעז לגנוב מרומנים? מה, ההמנון שלכם נכתב בכלל ברומניה!
יובל: טוב, אולי להם זה היה חשוב, אבל אני חושב שלנו זה פחות חשוב היכן הוא נכתב. לא?
למרות הוויכוח, החלוצים היהודים התרגשו מהשיר, אך עדיין חסרה לו מנגינה.
ישראל בלקינד, מי שהיה חבר בארגון היהודי הציוני ביל"ו, בית יעקב לכו ונלכה, ביקש מליאון איגלי, מלחין צעיר, להלחין את שיריו של נפתלי. והשיר הראשון שאותו בחר ליאון להלחין היה "תקוותינו", אבל לא בהצלחה מרובה. ליאון הלחין מנגינה שונה לכל אחד מתשעת הבתים של השיר, ואנשים לא הצליחו לשיר אותו.
ישראל בלקינד רצה כל כך שאנשים ילמדו את השיר, ולכן הבטיח לכל נער ונערה שיצליחו לשיר את השיר במלואו, פרוסה של עוגת שוקולד. באותן שנים זה היה כמו לקבל מטבע זהב.
ישראל בלקינד: בבקשה, תשירה.
ילד שר בזיופים: "כל עוד בלבבו שם פנימה נפש יהודי ומיהול… לא, לא… כל עוד בלבבו, שם פנימה נפש יהודי הו…" לא… אדון בלקינד, זה שיר ממש ממש קשה! אפשר בכל זאת לקבל עוגת שוקולד?
יובל: שוחד השוקולד של בלקינד לא עבד.
אבל כעבור שנה, בחור צעיר בשם שמואל כהן, שהתגורר במולדובה, שבאזור האימפריה הרוסית, קיבל משלוח מאחיו צבי שחי בארץ ישראל.
"אחי שמואל היקר, שלום רב.
תמצא במשלוח דברים טעימים מארצנו הקטנטונת, וגם ספר שירים בשם "ברקאי", שכתב משורר עברי בשם נפתלי הרץ אימבר.
קדימה, עלה כבר לארץ ישראל, ועזור לנו ליישבה.
בציונות רבה, אחיך, צבי."
איזה יפה זה לסיים מכתב "בציונות רבה".
שמואל פתח את ספר השירים, החל לדפדף ולקרוא, ולפתע קפץ לנגד עיניו השיר "תקוותינו". הוא קרא את המילים, והחלה בראשו להתנגן מן מוזיקה כזאת, של שיר עם רומני, על עגלה וסוסים, שהיה שר כילד.
[שיר רומני עם נגינת פסנתר]
יובל: רגע, רגע, עיצרו את המוזיקה!
המנגינה של ההמנון שלנו היא בכלל שיר עם רומני על פרים צעירים? אז התשובה היא - כן וגם לא. כן ולא.
במשך שנים חוקרי מוזיקה רבים חיפשו את מקור המנגינה של המנון "התקווה". אחת מהן היא ד"ר אסתרית בלצן, שגילתה שלא רק מילות השיר נדדו, אלא גם מנגינתו.
[פיוט] "לֵךְ לְשָׁלוֹם גֶּשֶׁם. וּבֹא בְשָׁלוֹם טַל. כִּי רַב לְהוֹשִׁיעַ וּמוֹרִיד הַטָּל."
הפעם הראשונה שבה נשמעה המנגינה, או בעצם, הפעם הראשונה שאנו יודעים עליה, היא משנת 1400. שם שרו אותה כפיוט, שיר תפילה יהודי בשם "ברכת טל", אותו הלחין הרב יצחק ברששת מספרד.
משם נדדה המנגינה עד לאיטליה, והפכה לשיר על אהובה שברחה לאהוב שלה, בשם "פוג'י פוג'י אמורה מיו".
[מתנגן השיר "פוג'י פוג'י"]
יובל: כעבור עוד כמה מאות שנים, המנגינה נוחתת בידיו של המלחין הגדול מוצארט, שהופך אותה ליצירה שלמה.
[נגינת פסנתר]
משם היא נודדת לרומניה, והופכת לשיר עם על עגלים. בדיוק אותו השיר שזמזם לעצמו שמואל הכהן הצעיר.
[שיר ברומנית]
אבל המנגינה לא עוצרת שם. היא ממשיכה בנדודיה אל ידיו של המלחין הצ'כי, בדריך סמטנה [כך במקור], שמלחין פואמה בשם "מולדובה". ולבסוף, היא מגיעה אל שמואל כהן, וממש בעוד רגע היא תנחת בארץ ישראל.
אבל חכו עם מחיאות הכפיים.
[מתנגנת המנגינה של "התקווה"]
שמואל כהן החליט לעלות לארץ ישראל. הוא התיישב במושבה ראשון לציון, ושר ליתר החלוצים את השיר "תקוותינו".
לאט לאט החלוצות והחלוצים במושבות התאהבו בשיר, והוא הגיע גם ליהודים ברחבי העולם. כולם שרו את "התקווה" בתור השיר או המנון לא רשמי של היהודים. בשנת 1905, "התקווה" התגלגלה לידיו של ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן. יהודה אהב את מילות השיר, אבל משהו במילות הבית השני לא כל כך הסתדר לו. הוא התחיל לתהות בנוגע למילים. "התקווה הנושנה", "לשוב לארץ אבותינו", "לעיר בה דוד חנה"… אנחנו מכירים את ירושלים, לא תמיד יש שם חניה. לא, לא, זה לא מה שהוא חשב. [צוחק] יהודה חשב שהבעיה העיקרית שלנו היא לא שהיהודים לא בארץ ישראל, הבעיה האמיתית היא שהם אינם חופשיים בארץ ישראל. הוא החליט לשנות את מילות הבית השני, וכתב כך, "עוד לא אבדה תקוותינו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים".
יהודה יצר קשר עם נפתלי, וסיפר לו על רצונו לשנות את הבתים. נפתלי נעתר לבקשה.
פיצקי: נעתר? אוי, מסכן שכזה, אוי, מסכן ממש, פושפוש קושקוש, אני מרחם עליו.
יובל: מה? למה מסכן, פיצקי?
פיצקי: כי הוא רצה לשנות את הבתים, והוא לא הסכים, נאטם ליבו. אוי אוי אוי.
יובל: לא, פיצקי, לא נאטם, נעתר. נעתר זה "הסכים לבקשתו". המילה מגיעה מהתנ"ך, מספר ישעיהו, "וְשָׁבוּ עַד יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם". הוא הסכים לבקשתם.
פיצקי: אז נפתלי הסכים לבקשתו של ד"ר יהודה אוצר?
יובל: מי?
פיצקי: נו, יהודה אוצר, אתה אמרת.
יובל: אה, אתה מתכוון ליהודה לייב מטמון.
פיצקי: נו, באמת, אוצר, מטמון. תפסיק להיות כזה קטנוני, יובל. באמת, אוף.
יובל: אז נכון שנפתלי הרץ אימבר נחשב לכותב "התקווה", אבל גם לד"ר יהודה לייב מטמון-כהן יש חלק נכבד בשיר.
השיר "התקווה" המשיך להתפשט ברחבי העולם היהודי. באותן שנים התכנס הקונגרס הציוני הראשון, והרצל פרסם הודעה בעילום שם בירחון, או עיתון חודשי, בשם "ציון":
"מצד ידיד השירה היהודית נקבע סכום של 500 פרנקים, כי פרס עבור הנוסח הטוב ביותר של המנון לאומי יהודי."
עשרות אנשים ונשים הגישו שירים, אך אנשי הקונגרס לא אהבו אף אחד מהם.
פיצקי: גם סבא-רבא שלי הגיש שיר.
יובל: מה? פיצקי? סבא-רבא שלך?
פיצקי: בוודאי.
יובל: מה הוא כתב?
פיצקי: אז ככה - [שר] "נחרוש את האדמה, למרות שהיא מאוד קשה, למרות שגם מאוד חם, נלך כולנו עד לים".
יובל: פיצקי, לא, לא, זה לא… באמת, זה לא נשמע לי.
פיצקי: רגע, יובל, רגע, יש עוד, יש עוד. [שר] "ניטע כרמים ומטעים, נאסוף ענבים ותפוזים, ואז נשב בצל, בלי לזוז, ואף אחד לא יצעק לנו בוז".
יובל: נו, פיצקי, באמת, זה לא… באמת, לא… זה היה ניסיון יפה, אבל זה לא…
פיצקי: רגע, רגע, בית אחרון.
יובל: נו, פיצקי, בזריזות, הילדים פה מחכים, נגמרה להם הסבלנות.
פיצקי: [שר] "נרכב על סוסים, כי אנחנו עם עתיק. נדהר, מהר, ואולי גם ניפול על הטוס…"
יובל: לא, פיצקי, לא, זה לא מתאים. פיצקי, לא, זה פחות. "היסטוריה לילדים", פודקאסט רציני, זה לא, מה?
פיצקי: כן, זה גם לא התאים להרצל. מעניין למה. מממ…
[המולת אנשים מדברים]
יובל: נפתלי הרץ אימבר שמע על הבקשה והגיש את שירו לקונגרס הציוני. האנשים בחנו את השיר, ו… לא אהבו אותו.
היהודים המשיכו לחפש המנון, ולחפש, ולחפש, אבל אז קרה משהו מיוחד.
בסופו של הקונגרס הציוני השישי, הרצל הציע שהיהודים יעברו זמנית לאוגנדה. הרצל חשש שאסון גדול עומד ליפול על העם היהודי, ושחייבים לעבור מאירופה הכי מהר שאפשר.
רבים מבאי הקונגרס התנגדו להצעה של הרצל. הם נעמדו ושרו בקול גדול וחזק את "התקווה" של נפתלי.
המילים "עין לציון צופיה" קיבלו פתאום משמעות אחרת וחשובה יותר מתמיד.
היהודים הבינו שהם יכולים לחיות בארצות שונות בעולם, אבל ארץ ישראל תמיד תהיה הבית של העם היהודי, ולא שום מקום אחר.
מאותו הרגע המנון "התקווה" הפך להמנון של כולם, ושרו אותו מדי שנה בקונגרס הציוני.
[הקלטה חלקית של ההמנון "התקווה"] "עוד לא אבדה תקוותנו…"
ככל שעברו השנים, היהודים שרו את ההמנון בכל מקום שיכלו, אפילו בכלוב של אריה. ב-1911 הגיע קרקס ליפו, ומנהל הקרקס יצא בהצעה מיוחדת.
"הקשיבו, הקשיבו, אני מחפש מתנדב שיכנס לכלוב של האריה הרעב. מי האמיץ שיעמוד בגבורה אל מול האריה הגדול הנורא?"
יובל: מיכאל הלפרין, איש חזק וציוני, שהקים ארגוני הגנה עצמית יהודית בארץ, החליט להיענות לאתגר. הוא נכנס לכלוב האריה, ושר בתוכו במהירות שיא את המנון "התקווה". יש כאלה שאומרים שהוא שר שיר אחר, אבל בכל מקרה, מיכאל יצא בריא ושלם, ואומרים שזו כנראה הפעם המהירה ביותר בה שרו את ההמנון.
אבל עדיין, השיר היה שיר פופולרי, ולא ההמנון הרשמי של מדינת ישראל.
רק כעבור עשרות שנים, בשנת 1933, ואחרי שנפתלי הרץ אימבר כבר נפטר, ראשי הקונגרס הציוני הכירו בשיר "התקווה" כהמנון הלאומי. ובטקס הכרזת העצמאות, בשנת 1948, כולם שרו יחד את המנון התקווה.
[הקלטה חלקית של שירת "התקווה"] "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה…"
לאורך השנים, ועד היום, היו לא מעט אנשים שהציעו שירים אחרים במקום "התקווה". כמו למשל השיר "תחזקנה", שכתב המשורר חיים נחמן ביאליק, ואפילו "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר.
אבל ההמנון דבק ונשאר, ובשנת 2004 נחקק חוק שקבע שהמנון "התקווה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. בלי חרטות.
המנון "התקווה" הוא ההמנון הרשמי שלנו, אבל הוא עדיין מעורר מחלוקת גם כיום.
יש אנשים שהם אזרחי מדינת ישראל שמרגישים שהשיר לא מדבר אליהם, ולא מחבר אותם לארץ. תחשבו למשל על הדרוזים, שהם אזרחי מדינת ישראל, ונלחמים בצבא, ואוהבים מאוד את המדינה, אבל השיר לא מתייחס אליהם. תחשבו על שחקן כדורגל ערבי, שרוצה מאוד לייצג את מדינת ישראל, וצריך לשיר את ההמנון כאזרח מדינת ישראל. קשה לו מאוד לשיר את השיר הזה, כי הוא לא מדבר עליו ועל משפחתו בכלל.
אפשר להבין את הטענות שלהם. ומי יודע, אולי יום אחד עוד יוסיפו בית לשיר? מי יודע?
ההמנון הלאומי של מדינת ישראל מספר על מסע של אנשים, מילים ומנגינה, שנדדו בין ארצות ומקומות עד שמצאו את ביתם.
אפשר לומר שהוא מספר את הסיפור היהודי, סיפור שמתחיל בגלות ומסתיים בארץ ישראל. ובתוכו תקווה גדולה להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים.
[מתנגן השיר "שיר על נפתלי הרץ אימבר" של יגאל בשן]
"אימבר שם משפחה
נפתלי הרץ קידומת
אימבר נפתלי הרץ
היפי עברי ראשון
היום על כל לשון
השיר שלו התקווה
השלאגר של הרדיו
כשהולכים לישון
אימבר היה מוכן
לכל מקום לנסוע
לבדוק אם את שירו
שרים בקול כולם
היה ניצב מולם
עומד ומנצח
לרב היה פשוט נזרק
מועף מן העולם
הו אימבר נפתלי הרץ
הלב קצת מתחמץ
כל כך שונה כל כך אחר
מהדימוי של משורר
של איש שקט עצוב מופנם
שעל כתפיו משא העם
אולי אתה לא המשורר האידיאלי
אבל אני מבסוט ממך נפתלי
כן, אולי אתה לא המשורר האידיאלי
אבל אני מבסוט ממך נפתלי
כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומיה"
יובל: והאמת, הפרק הזה אפילו ריגש אותי. מה איתכם?
[מוזיקת סיום]
מחקר, כתיבה וחברת ילדות של נפתלי - עדי הררי.
עריכה, קריינות ומחכה שאליס אוליפנט תעיר אותו [נוחר] - יובל מלחי.
עיצוב פסקול, מיקס ומלחין ברומנית - רוני קלדרון.
הפקה, ואנשים שרוצים לשיר "התקווה" מול אריה - תומר מיכלזון, ליהיא צדוק ורני שחר.
אני יובל מלחי, מזמין אתכם גם להאזין לפודקאסטים החדשים שלי, "תעלומות במדעטק" ו"טריוויה לדרך". מקווה שתהנו. להתראות.
יובל: רגע לפני שאתם הולכים…
פיצקי: לאן הם הולכים?
יובל: לא, התכוונתי שהם מסיימים לשמוע את הפרק.
פיצקי: נו, אז מהר, מהר, תבקש מהם לדרג אותנו בספוטיפיי ובאפל, וגם לכתוב משהו קצר אם הם אהבו את הפודקאסט.
יובל: כן, זה בדיוק מה שאני רוצה.
פיצקי: ותגיד להם שיש לנו קבוצת טלגרם בשם "היסטוריה לילדים", ואנחנו מודיעים שם הודעות חשובות.
יובל: פיצקי, תן לי רגע.
פיצקי: כמובן שאתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של "היסטוריה לילדים" בכל יישומוני ההסכתים, וגם ביישומון של "כאן".
יובל: אבל עמדתי להגיד את זה.
פיצקי: נתראה בפרק הבא. להתראות.
יובל: להתראות!
פיצקי: עשית את זה ממש טוב, יובל, את ה"להתראות" הזה, זה היה מושלם.
יובל: [צוחק] תודה, ממש תודה, פיצקי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commentaires