top of page

היסטוריה לילדים - אליעזר בן יהודה

אליעזר בן יהודה. אוֹמנם הוא לא היה הראשון או היחיד שחידש מילים בעברית, אבל לא סתם מכנים אותו "מֶחַיֶיה הַשפה הַעברית".


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/01/2020.

[מוזיקה ברקע]

קריין: "היסטוריה לילדים", עם יובל מלחי

אליעזר בן-יהודה.

חנוך בן שלמה: שלום ילדים! שמי חנוך בן שלמה והרגע הגעתי מתקופת התנ"ך. דובר עברית אנוכי.

יובל: שלום לך, איש מוזר. הנה קח…

חנוך בן שלמה: מה זה?

יובל: עגבניה.

חנוך בן שלמה: איזו מילה מוזרה!

יובל: רוצה גלידה?

חנוך בן שלמה: מי? מה? אילו מילים מוזרות אתה דובר! אתה בטוח שאתה דובר עברית?

[מוזיקה מסתיימת]

ברוכים הבאים לפודקאסט, הסכת… כן, ככה זה. יש מילים חדשות גם באנגלית, וצריך להמציא להן מילים בעברית.

היום אספר לכם על אליעזר בן-יהודה.

אמנם הוא לא היה הראשון או היחיד שחידש מילים בעברית, אבל הוא היה פורץ דרך ייחודי, ולכן אנו מכנים אותו מחייה השפה העברית. בזכות מאמציו, אנחנו יכולים לא רק להבין זה את זה, אלא גם להרגיש שאנחנו עם אחד.

זהו מסע בעקבות אליעזר בן-יהודה, והשפה שבה הוא הפיח רוח חיים.

[צליל דלת נפתחת]

יובל: סליחה ילד, אני מקליט פה, אתה צריך לצאת.

ילד: וואלה, אני אהיה בשקט, אני רק אסתכל, אני לא אפריע כלום, בסדר? אני פה בצד.

יובל: טוב, שב, באמת, אל תפריע, כי אני חייב להקליט את ההסכת הזה.

[מוזיקת רקע]

אליעזר פרלמן נולד וגדל בליטא, שבמזרח אירופה, בשנת 1858. הוא גדל בבית חרדי-חסידי. כשהיה אליעזר בן חמש, אביו הלך לעולמו, ואמו שלחה אותו ללמוד ב"חיידר".

"חיידר" היה הכינוי שהשתמשו בו אשכנזים, דוברי יידיש, לחדר שבו למדו הילדים תורה מגיל שלוש. למורה ב"חיידר" קראו "מלמד". אחר כך למד אליעזר בישיבה.

[מוזיקת רקע]

ילד: אז הוא למד בישיבה… מה כל כך מיוחד בזה? אני כל היום לומד בישיבה, רק בהפסקה אני רץ, אבל כל הזמן אני לומד בישיבה.

יובל: לא, הוא לא למד בבית ספר רגיל, אלא בבית ספר דתי, שנקרא "ישיבה".

ילד: אה, אופסי.

[מוזיקה מסתיימת]

כתבי הקודש שנלמדו במוסדות הלימוד הללו היו כתובים בעברית, וגם התפילות שהתפללו היו בעברית. אבל בתקופה ההיא, העברית כבר לא הייתה שפה שכולם הכירו ודיברו בה.

כלומר, השפה העברית נשמרה כלשון קודש בלבד, לשימוש בבית הכנסת וללימוד תורה. אבל לא היה אפשר להשתמש בה כדי לקנות במכולת, או כדי לשאול זה את זה "מה נשמע?", או "מה העניינים?" [משנה מעט את קולו]. בשיחות החולין שלהם דיברו אליעזר וחבריו ביידיש וברוסית.

[מוזיקה ברקע]

במשך מאות שנים, בתקופה שבה העם היהודי התפזר בארצות רבות בגולה, שמרו היהודים על השפה העברית כשפת קודש.

אבל לדיבור היומיומי הם אימצו את שפות המקומיים, וגם המציאו שפות שהיו ייחודיות להם. למשל, היהודים בספרד המציאו שפה שהייתה ייחודית להם, ספרדית-יהודית, לאדינו או ספניולית.

היהודים בצפון אפריקה פיתחו את השפה הערבית-יהודית, שהיו בה מילים וביטויים בערבית, אך היא נכתבה באותיות עבריות.

במזרח אירופה נוצרה היידיש, כלומר, השפה היהודית הייחודית לאזור הזה. היידיש שאלה ביטויים רבים מגרמנית, וגם היא נכתבה באותיות עבריות.

לאן נעלמו כל השפות הללו?

בואו נגלה.

[מוזיקת רקע]

ילד: אני יודע! אני יודע!

יובל: לא, אני אמרתי לך קודם, אל תפריע לי.

ילד: לא, אבל אני יודע, באמת, אני יכול להגיד'ך.

יובל: טוב, תגיד לילדים שמאזינים.

ילד: אז הגיע קוסם, עשה הוקוס-פוקוס, בילי-בוקוס, מוקוס-מוקוס, אגוז של קוקוס - והם נעלמו.

יובל: לא, זה ממש לא…

ילד: אז שמו אותם לא במקום והם הלכו לאיבוד. גם לי זה קורה, אני שם דברים, ו…

יובל: לא, לא ממש, לא ממש.

ילד: אוקיי, אוקיי. הם כתבו ספר, "מי הזיז את השפה שלי".

יובל: פשוט לא.

ילד: אופסי.

[מוזיקה מסתיימת]

יובל: כשהיה בן 17, אליעזר החל להיחשף לרעיון הציוני. הרעיון שלפיו, העם היהודי זכאי למדינה משל עצמו בארץ ישראל.

זה היה רעיון שהתעורר באותה תקופה, כשיותר ויותר יהודים משכילים החלו לתהות מה יהיה עתידו של העם היהודי?

חלק מההתעוררות הזאת היה, שהם שאלו: איך ייתכן שלגרמנים יש שפה אחת - גרמנית, ולצרפתים יש שפה אחת - צרפתית, ולאנגלים יש שפה אחת - שוודית, אה… אנגלית, ואילו ליהודים יש כל מיני שפות.

מתוך שאיפה שהעם היהודי יהיה עם ככל העמים, הם החלו לחדש את השפה העברית, שפת התנ"ך, לשמש השפה הראשונה במעלה של העם היהודי.

החלו להתפרסם ספרים חדשים בעברית, שלא היו ספרי קודש, אלא נועדו ליצור תרבות עברית חדשה. גם עיתונים עבריים ראו אור באותה תקופה.

כבר בצעירותו הוקסם אליעזר פרלמן מהרעיון הציוני. גם הוא האמין שהעם היהודי צריך לחדש את פניו.

[מוזיקת רקע]

ילד: גם אני רוצה לחדש את פניי, אני אקנה אף חדש בשוק וגבות, וכזה משהו יפה, ואני מחדש את הפנים שלי.

יובל: לא, לא, לא, "לחדש את פניו", פירושו להתחדש במשהו. למשל, לחדש את המראה של אתר אינטרנט, לחדש שם של עיר, או אם למשל קבוצת כדורגל מחליפה הרבה שחקנים, אומרים עליה שהיא "חידשה את פניה".

ילד: אז אני אחזיר גם את השפתיים והאוזניים שקניתי. אופסי!

[מוזיקה מסתיימת]

כצעד ראשון, אליעזר פרלמן החליט לשנות את שמו. ליתר דיוק, לעברת את שמו. כלומר, להפוך את שמו לעברי.

הנוהג הזה נעשה מקובל, והרבה אנשים החליפו את שמם הלועזי בשם עברי. אתם ודאי מכירים כמה אישים מפורסמים שעשו זאת, ואפילו ראשי ממשלה.

למשל, דוד בן גוריון נולד בשם דוד גרין.

משה שרת ולוי אשכול נקראו משה שרתוק ולוי שקולניק.

גולדה מאיר הייתה פעם גולדה מאירסון.

ואפילו מלחי, שם המשפחה שלי, היה פעם זלצמן.

[מוזיקת רקע]

ואיזה שם בחר לאמץ אליעזר פרלמן?

נכון, אליעזר בן-יהודה.

הפעם הראשונה שאליעזר בן-יהודה השתמש בשמו החדש, הייתה כאשר חתם על מאמרו הראשון בעברית. המאמר: "שאלה נכבדה", התפרסם בעיתון "השחר", אחד מהעיתונים העבריים שיצאו לאור באירופה.

במאמר הזה עסק בן-יהודה בשאלת התחייה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל, והזכיר גם את האפשרות להחיות את הדיבור העברי.

וכך כתב: "יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידינו, אם אך נחפוץ".

כלומר, הוא הכיר בהישגים של הסופרים והעיתונאים בני תקופתו, שחידשו את הכתיבה בעברית. אבל מה על הדיבור העברי?

בן-יהודה החל להבין מהי שאיפת חייו.

[מוזיקת רקע]

בן עשרים הוא נסע לפריז, בירת צרפת, כדי ללמוד רפואה. בינתיים המשיך לפרסם מאמרים בעברית, וקרא ליהודים להחליף את שפת הלימוד בבתי הספר היהודיים.

הוא הבין שלמבוגרים כבר קשה לאמץ שפת דיבור חדשה, אבל לילדים קל יותר. הוא חשב שהשפה העברית יכולה להפוך לשפת אם, כלומר, לשפה הראשונה של הדור הבא של העם היהודי.

למשל, הוא כתב: "אם חפצנו כי בנינו יהיו עברים, עלינו לחנכם בשפת עברית, ולעשותה השפה העיקרית בחינוך בנינו".

הוא גם החליט לשמש דוגמה אישית, ולהקים את המשפחה הראשונה בעידן המודרני, שתדבר רק עברית, כדי שהעברית תהיה לילדיו שפת אם.

אבל איפה הוא ימצא אם? אימא?

[מוזיקת רקע]

דבורה יונס הייתה מורה לרוסית, שאליעזר בן-יהודה הכיר טרם נסיעתו ללימודי הרפואה בפריז. כשהפסיק את לימודיו והחליט לעלות לארץ ישראל, חידש איתה את הקשר. האהבה שנקשרה ביניהם הייתה גדולה, והיא הסכימה להתחתן איתו ולעלות ארצה.

אבל הייתה בעיה. דבורה לא ידעה עברית.

באונייה, בדרכם ארצה, אמר לה אליעזר בן-יהודה: "מה יפה המקום הזה".

והיא השיבה לו בעברית, במבטא כבד: "המקום הזה יפה".

זו הייתה השיחה הראשונה שלהם בעברית.

כשהגיעו לארץ ישראל והתיישבו בירושלים, דבורה פשוט לא דיברה. היא לא יכלה לדבר עברית, משום שעדיין לא שלטה בה, וגם לא יכלה לדבר בשפות אחרות, משום שהיא הבטיחה לבעלה הטרי שתדבר רק בעברית.

למרבה ההפתעה, האם העברייה הראשונה בעידן המודרני הייתה בהתחלה אילמת. היא למדה בזריזות את רזי השפה העברית, בדיוק בזמן כדי להעביר את הידע שלה הלאה.

כשנולד בנם הראשון, דיברו אליו דבורה ואליעזר רק בעברית. השם שניתן לו היה - בן ציון בן-יהודה, אבל לימים הוא אימץ את השם - איתמר בן אב"י, ראשי תיבות של אליעזר בן-יהודה.

לימים הוא נודע כילד העברי הראשון.

מספרים עליו שהיה לו קשה לשחק עם הילדים בשכונת מגוריו בירושלים, משום שרק הוא דיבר עברית, ואילו שאר הילדים דיברו בשפות אחרות, למשל יידיש ולדינו.

[מוזיקת רקע]

בן ציון: תמסור לי את הכדור!

ילד מהשכונה: קֶה?

בן ציון: תמסור לי! תמסור לי!

ילד: וועס? וועס איז-דוך? וועס איז-דוך?

בן ציון: אוף, אני אהיה הילד היחידי בעולם שמדבר רק עברית, אני יודע - אני אמסור לעצמי.

[מוזיקה מסתיימת]

אליעזר בן-יהודה רצה לעזור לבנו, ובכלל, הוא רצה לשכלל את העברית, כדי שכל אחד יוכל לדבר בה. אבל בשפה עתיקת יומין שכזאת, שלא דיברו בה ולא חידשו בה מילים במשך שנים רבות, היו חסרות הרבה מילים.

[מוזיקת רקע]

למשל, כשאיתמר בן אב"י רצה לשחק בצעצועים שלו, הייתה חסרה לו מילה לצעצוע בדמות אדם. אליעזר בן-יהודה חשב, והמציא את המילה - "בובה".

ואם רוצים ללקק קינוח מתוק וקפוא, לשם כך, בן-יהודה חידש את המילה - "גלידה".

וכשבנו רצה שיכינו לו ארוחת בוקר של ביצים מטוגנות במחבת, הומצאה המילה - "חביתה".

"בובה", "גלידה", "חביתה", אלה הן רק דוגמאות אחדות מתוך מאות מילים שחידש אליעזר בן-יהודה. ואתם, אתם! משתמשים בהן גם היום.

בן-יהודה לא סתם המציא מילים. כשנתקל במילה החסרה בעברית, הוא ניסה למצוא מילים דומות בתנ"ך. אם לא מצא שם, פנה לארמית, ופעמים רבות פנה לערבית.

הערבית היא שפה שמית. היא אחות של העברית, למעשה, ולא חדלו מלדבר בה. ולכן בן-יהודה שאל ממנה מילים רבות ונתן להן לבוש עברי.

כך למשל, המילה "רשמי" בעברית היא "רסמי" בערבית. "מעדר" הוא "מעדור", "אדיב" הוא "אדיבּ", ו"מטבח" הוא "מָטְבָּח" בערבית, שמשמעותו - "לבשל".

את המילה "מטפחת" שאב בן-יהודה מהתלמוד. שם היו "מוחטים" או מנקים את פתיל הנר. בערבית, המילה "מְחָטַה" פירושה "הפרשת האף". "מְחָט" בערבית פירושו "למשוך באף". בן-יהודה חיבר את שני אלה, וחידש את המילה "ממחטה".

אם "לבוש" היה חלק מתלבושת, אז "זמר" היה חלק מתזמורת. את המילה "אדיש" הוא שאב מארמית, שבה המילה תארה אדם שלא אכפת לו משום דבר.

בן-יהודה מצא בגמרא, כי "בד" בו היו מכסים את השולחן, נקרא "מפה", ואת המילה "גרוטאה" שתארה "שברי מתכות". את המילה "אקדח" הוא שאב מהשורש ק.ד.ח - "קֵדָח" או "קָדַח", שמשמעו לבעור.

כאשר היו מכינים ביצים טרופות במחבת, היו קוראים להן כמו בלעז - אומלט. בן-יהודה מצא בתנ"ך את המילה "חביתים", מין מאפה שהוכן במחבת, וחידש את המילה - "חביתה".

בן-יהודה הראה בפעם הראשונה, אחרי כאלף וחמש מאות שנה, כיצד להתאים את העברית, ולהפוך אותה ללשון מודרנית. הוא הצליח לאחד את כל היהודים, ולתת בפיהם שפה ישנה, חדשה.

[מוזיקת רקע]

זוכרים את המילה "הסכת"? זאת המילה העברית שנבחרה לפודקאסט. מי בחר אותה?

התאגיד והאקדמיה ללשון העברית פנו בפנייה אל הציבור להציע הצעות, ולאחר דיונים רבים, נבחרה המילה "הסכת".

האקדמיה [מלרע] ללשון העברית, ככה צריך להגיד, היא הגוף המוסמך במדינת ישראל לכל שאלה על השפה העברית. והקים אותה, או ליתר דיוק, את הגופים שקדמו לה, נכון, אליעזר בן-יהודה.

למעשה, הוא הקים בירושלים את "אגודת שפה ברורה", במטרה לעודד את הדיבור בשפה העברית. אלא ש"אגודת שפה ברורה" התקבלה בתחושות מעורבות.

הספרדים והאשכנזים בירושלים נחלקו בדעותיהם. בעוד הספרדים תמכו במאמציו של בן-יהודה לחדש את השימוש בעברית, האשכנזים התנגדו להם, ראו זאת פגיעה בכבודה של שפת הקודש, ואף כינו את האגודה שהקים "שפה ארורה".

לימים, הקימה "אגודת שפה ברורה" את "ועד הלשון העברית", שהיה אחראי לחידוש מילים, ובן-יהודה עמד בראשו.

"ועד הלשון העברית" הפך ל"אקדמיה ללשון העברית", שאנחנו מכירים היום.

[מוזיקה בשילוב תקתוק מכונת כתיבה]

אליעזר בן-יהודה היה גם מחלוצי העיתונות העברית בארץ ישראל.

הוא ייסד כמה עיתונים, בהם "הצבי", "האור" ו"השקפה", והיה העורך והמוציא לאור שלהם. הוא גם הדפיס שני עיתונים במיוחד לילדים, ששמותיהם היו "עולם קטון" וה"עברי הקטן".

בעיתוניו קרא ליישוב היהודי בארץ ישראל לאמץ את העברית לשפה לאומית. אלא שהשלטונות הטורקיים ששלטו בארץ באותה תקופה, חששו שפעילותו תוביל להתמרדות. לכן הם עצרו אותו, והוא אפילו נשפט לשנת מאסר. רק בזכות השתדלותו של הברון אדמונד דה רוטשילד, הנדיב הידוע, נשאר בן-יהודה אדם חופשי.

[המוזיקה מסתיימת]

לאחר מאסרו, הטורקים הטילו מגבלות על הפרסומים בעיתוניו, ולכן הפנה אליעזר בן-יהודה את מאמציו בכיוון אחר.

הוא שקד על ספר מקיף של מילים בעברית, שלצד כל מילה בספר הזה תופיע הגדרה. היום אנחנו מכנים ספר מסוג זה "מילון". גם זאת מילה שחידש אליעזר בן-יהודה. זה היה מפעל חיים אדיר, שהוא שקד עליו שנים רבות.

[מוזיקת רקע]

ילד: אני אוהב מילון.

יובל: אה, באמת? יש לך מילון בבית? אתה…

ילד: לא, לא, אין לי עכשיו, כי זה לא העונה.

יובל: עונה של מה?

ילד: של המילון.

יובל: לא, למילון אין עונות, אתה יכול לקרוא בו מתי שאתה רוצה.

ילד: לקרוא? אני דיברתי על מילון, לאכול, כמו אבטיח.

יובל: לא, זה לא מילון, זה מלון.

ילד: אה, אופסי.

[מוזיקה מסתיימת]

בשנת 1891 חלתה אשתו דבורה, ומתה. טרם מותה ביקשה מאליעזר שיישא את אחותה בת ה-18. אחותה של דבורה, ביילה, נקראה לימים פולה. לאחר שנישאו, רצה אליעזר לעברת את שמה. הוא קיבל השראה מאהובתו של נפוליאון, ששמה היה דזירה, ובעברית, תשוקה.

[מוזיקת רקע]

לפיכך, בחר בשבילה בשם - חמדה.

חמדה סייעה לו רבות בעבודת המילון, מפעל חייו. הוא כתב לה: "בעזרתך יומי ארוך, ופועלי ברוך, ועז מוחי, ואיתן כחי, ולא נס ליחי".

חמדה הייתה אישה משכילה, וגם לאחר שאליעזר בן-יהודה הלך לעולמו, היא המשיכה במפעל חייו, גייסה כספים ורתמה גם את בנה לסייע לה במשימה.

רק בשנת 1958, במלאת מאה שנה להולדת אליעזר בן-יהודה, יצא הכרך ה-17, והאחרון של מילון בן-יהודה. ובזה, באה אל סופה כתיבת המילון השלם.

[מוזיקה מסתיימת]

בשנותיו האחרונות, בעודו עוסק בגיוס כספים להוצאה לאור של מילונו, הספיק אליעזר בן-יהודה לראות את הדיבור העברי הולך ומתפשט בארץ ישראל.

במושבות החדשות שהוקמו, בהן פתח תקווה, ראשון לציון ורחובות, החיים התנהלו ברובם בעברית. היה אפשר סוף סוף ללכת ברחוב ולשאול "מה נשמע?", ו"מה העניינים?" בעברית!

[מוזיקת רקע]

בשנת 1886 הוקם בית הספר "חביב" בראשון לציון, שהיה בית הספר הראשון בישראל ובעולם כולו, שבו כל המקצועות נלמדו בעברית. עוד בתי ספר הצטרפו ל"חביב", וכך למדו ילדים עברית.

בשנת 1914 הוקם "הטכניקום" בחיפה, לימים - הטכניון. היו שרצו שילמדו בו רק בעברית, ואחרים - בגרמנית, שהיו בה מילים מקצועיות שטרם היו בעברית.

בארץ התחוללה מלחמת השפות, בין תומכי השפה הגרמנית לתומכי השפה העברית. על "הטכניקום" הוכרז חרם, אנשים התפטרו מתפקידם, ו-ויכוחים מרים דנו בשאלה, באיזו שפה ילמדו בטכניון?

הדיון הסתיים בניצחונה של העברית.

אפילו הבריטים, ששחררו את ארץ ישראל מידי הטורקים, הכירו בשפה העברית כשפה הרשמית של הציבור היהודי בארץ.

יהודים רבים שעלו ארצה, אכן השאירו מאחור את מגוון השפות שדיברו, טרם עלייתם, ובחרו בעברית.

כך הלכו ונעלמו היידיש והלדינו, ועוד עשרות שפות יהודיות, כמו: שוודית-יהודית, ערבית-יהודית, בוכרית, שהיא טג'יקית יהודית, וחקיתיה - שפתם של יהודי צפון אפריקה.

[מוזיקה שקטה]

בן-יהודה מת בביתו בן 66. אשתו מצאה אותו יושב ליד שולחנו, ועט בידו. היא הזעיקה רופא שקבע את מותו. כמה סימבולי, או מייצג, שהאיש שהחייה את השפה העברית, מת ועט בידו.

בעיתונים נכתב: "חדל לדפוק הלב העברי הגדול. נפסקה נשימתו של אחד הלוחמים האחרונים ברגעי עמידתו על המשמר. הוא הלך תמיד נגד הזרם, ואולם הזרם נגרר בעל כורחו אחריו. הוא הגדיל לעשות מכל הסופרים העבריים אשר היו לפניו ובימיו. הם כתבו ספרים, והוא החיה את הלשון העברית המתה. הוא נתן שפה חיה בפי הדור, אשר זכה להיות נגאל."

כשאליעזר בן-יהודה הלך לעולמו בשנת 1922, היישוב היהודי בארץ ישראל היה שרוי באבל כבד.

מאז, רחובות ראשיים בערים בישראל נקראו על שמו. נכתב עליו שיר ידוע, ולפני כעשר שנים, אף הכריזו בהחלטת ממשלה כי יום הולדתו יהיה "יום הלשון העברית".

[מוזיקת רקע]

כיום, העברית היא שפה חיה, שפת-אם למיליוני אנשים. היא ממשיכה להתחדש ולהתעדכן. אוניברסיטאות מלמדות בה, ורבים ברחבי העולם משתוקקים ללמוד אותה.

זאת השפה שבן-יהודה הפיח בה רוח חיים. השפה העברית.

אז במקום לדבר במעט מילים, לימדו מילים חדשות בעברית. למדו את ההורים שלכם, את האחים והאחיות שלכם. יש כל כך הרבה מילים נפלאות בעברית!

ואם הפחנו בה רוח חיים, אחרי אלפיים שנה, מה, לא נשמור עליה?

[מוזיקת סיום]

מחקר, כתיבה והמצאת המילה חס… חשס… חשחס… - תומר שלוש.

עריכה, קריינות וממחטות - יובל מלחי.

עריכת לשון וחברות בוועד הלשון העברית - סמדר כהן וקרן בן שושן.

מיקס, אפקטים והילד העברי השני - אסף רפפורט.

הפקה וקריאה של המילון השלם מההתחלה ועד הסוף - רני שחר ואיל שינדלר.

אני יובל מלחי. "היסטוריה לילדים".

[יובל מדקלם בסגנון ראפ]

"הוא היה איש חשוב, יותר חשוב מבודהה.

הוא ברא לנו שפה, אליעזר בן-יהודה.

הוא המציא לנו מדרכה, ממחטה, מעטפה ומשטרה.

משקפת ומשרד.

עיתון ועירייה.

פצצה וריבה.

אליעזר. תודה רבה".

ילדים והורים יקרים, אם אתם אוהבים את ההסכת "היסטוריה לילדים", נשמח שתעזרו לנו. דרגו אותנו בכל חנויות האפליקציות, ברשימת הפודקאסטים של אפל, בספוטיפיי, ובכל מקום שאתם יכולים לדרג אותנו.

רוצים לדבר איתנו? כנסו לקבוצת הטלגרם שלנו, "היסטוריה לילדים".

רשמו לנו מה חשבתם, העירו לנו הערות, שילחו לנו הצעות לפרקים, ותוכלו להתעדכן בפרקים חדשים ובאירועים קרובים.

תודה רבה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Kommentare


bottom of page