לפני כמאה שנה אסור היה לנשים להצביע בבחירות בבריטניה. הן היו אזרחיות לא שוות. אחת הנשים הללו החליטה שמספיק דיבורים, והגיע הזמן לעשות מעשים
תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/09/2017.
קריין: "כאן" בהרצה עוד - להתחבר לידע, בכל זמן שתרצו.
[מנגינת פתיח קלילה ושמחה]
"היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.
יובל: אמלין פנקהרסט - הסופרג'יסטית.
עד לפני 200 שנה, תפקידן של נשים בעולם התמצה בזה שהיה עליהן ללדת ילדים, לגדל אותם ולנהל את משק הבית. נאסר עליהן לעבוד בעבודות כמו עריכת דין או מקצועות הרפואה והן היו תלויות בגבר לפרנסתן. באותם ימים היה אסור לנשים גם להצביע בבחירות ומשום כך הן לא יכלו גם לפעול לשינוי מצבן. בסוף המאה ה-19, שמסתיימת בשנת 1900, קמה תנועה של נשים בבריטניה שדרשה כי גם לנשים תינתן זכות הצבעה. הנשים הללו יצאו לרחובות כדי להפגין ולהשמיע את קולן. בתקופת מאבקן, הן סבלו מאוד, נעצרו, נכלאו ופתחו בשביתות רעב ארוכות וקשות. אחת הנשים שהובילה את המאבק לשוויון נשים בחברה ולמתן זכות הצבעה לנשים היא אמלין פנקהרסט. סיפורה מרתק.
[מנגינה דרמטית קצרה]
אמלין פנקהרסט נולדה בשנת 1858 במנצ'סטר שבאנגליה בשם אמלין גוּלדן. היא הייתה בת למשפחה מודרנית בתקופה שמפעלים רבים קמו בבריטניה. התקופה הזאת מכונה תקופת "המהפכה התעשייתית" וגם "התקופה הוויקטוריאנית", על שם המלכה ויקטוריה ששלטה במדינה קרוב ל-64 שנים. הוריה של אמלין האמינו בקידמה ותמכו במתן זכויות שוות לאזרחים, במתן זכות הצבעה לנשים וגם בביטול העבדות, שעוד הייתה חוקית אז בארצות הברית. אלה היו רעיונות נועזים באותה תקופה ורבים לא העלו אותם על הדעת.
ההורים של אמלין אירחו בביתם אנשים רבים ששוחחו ביניהם ותמכו אף הם ברעיונות הללו. אחד המבקרים בביתם היה אחיה של הסופרת הארייט ביצ'ר סטואו, שכתבה את הספר המפורסם "אוהל הדוד תום". הספר מספר על עבד שחור טוב-לב שבעליו הלבן מתאכזר אליו. אמלין הושפעה מאוד מהספר.
אף שהוריה היו בעד קידמה, הם עדיין רצו שבתם תתחתן, תביא ילדים לעולם ותהיה למנהלת משק בית טובה. הם לא יכלו להאמין באותם ימים שבנות יכולות להגיע למטרות ולהישגים שאז רק גברים הגיעו אליהם. לילה אחד כאשר אביה נכנס לחדרה, אמלין העמידה פנים שהיא ישנה ושמעה אותו אומר כמה חבל שהיא לא נולדה בן.
באחד הימים הלכה אמלין עם אמה לאסיפה שבה שוחחו נשים על זכות ההצבעה לנשים. כל עוד נשים לא יכלו להצביע, הן לא יכלו למחות על מצבן בחברה, על כך שלא יכלו ללמוד באוניברסיטה, ללמוד מקצוע, או לעסוק במה שהן חפצו. אמלין יצאה מאותה אסיפה נחושה בדעתה לשנות את המצב הקיים.
כשהייתה בת 15, נשלחה אמלין לבית ספר בפריז. בבית הספר למדה אמלין מקצועות כגון כימיה וראיית חשבון, נוסף על אומנויות נשיות כמו רקמה. לאחר שסיימה את לימודיה, בת 20, הכירה את ריצ'רד פנקהרסט שהיה מבוגר ממנה יותר מפי שניים. אך היא התאהבה בו, על אף הפרשי הגילים ביניהם. השניים התחתנו והביאו לעולם שלוש בנות ובן. ריצ'רד היה עורך דין שלחם במשך שנים למען זכות ההצבעה לנשים ולמען חופש הביטוי. בנם של בני הזוג הלך לעולמו בגיל צעיר עקב מחלה.
בשנת 1889 הקימו בני הזוג אגודה או ליגה למען זכות ההצבעה לנשים. במפגש הראשון של האגודה, נשאו דברים פעילים שלחמו בעבר למען שחרור העבדים בארצות הברית. הם טענו כי כדי לזעזע את דעת הקהל יש לנקוט צעדים קיצוניים כגון הפגנות, לחץ פוליטי ושביתות רעב. אמלין החלה להאמין כי עליה לנקוט פעולות דומות.
בכל אותה עת, המשיכה אמלין לפעול עם ריצ'רד גם למען העניים והשניים חילקו מזון בבית מחסה בעיר מנצ'סטר. הם נדהמו מהתנאים שהתגוררו בהם עניי העיר ואמלין סיפרה: "בפעם הראשונה שביקרתי במקומות אלו, הזדעזעתי לראות ילדות קטנות בנות 7, 8, כורעות על ברכיים ומקרצפות את רצפת האבן הקרה של המסדרונות הארוכים. שמתי לב שהיו נשים הרות שעשו עבודות מאומצות כגון הרמת משקל כבד, כמעט עד היום שכרעו ללדת ומובן שהתינוקות לא היו מוגנים כלל". המראות שאמלין נחשפה אליהם זיעזעו אותה והיא החליטה להיות יותר לוחמנית בדרכי הפעולה שלה.
[מנגינה דרמטית קצרה]
ריצ'רד, בעלה של אמלין, לא היה אדם בריא במיוחד ועד מהרה הלך לעולמו. אמלין נשארה לבדה עם בנותיה הקטנות ונאלצה להפסיק את עבודות ההתנדבות שלה. היא מצאה עבודה קבועה ועברה לגור בבית צנוע יותר. אבל עד מהרה הקימה ארגון חדש, שהמוטו שלו היה "מעשים, לא דיבורים".
בשנת 1905, ערכו אמלין וחברותיה עצרת מחאה מול בניין הפרלמנט הבריטי. הנשים הללו קראו לעצמן הסופרג'יסטיות, מילה באנגלית שפירושה זכות הצבעה. המשטרה הרחיקה אותן מהמקום, אבל אמלין הבינה שנשים רבות יהיו מוכנות להצטרף אליה ושיחד יש להן כוח. בנותיה של אמלין הצטרפו גם הן לאימן והחלו להפגין עמה. עד מהרה נעצרו הבנות ונאסרו. באחת ההפגנות ניסתה אמלין להיכנס לתוך בניין הפרלמנט הבריטי כדי להגיש עתירת מחאה נגד ראש הממשלה. היא נעצרה בידי המשטרה, הואשמה בהפרעה לסדר הציבורי ונידונה למאסר של שישה שבועות.
בבית הכלא, נחשפה אמלין לתנאי הכליאה של האסירים והאסירות. תנאי הכליאה היו ירודים, התאים מזוהמים, האוכל היה דל ואסירות רבות נכלאו בצינוק. כליאתה הפכה לכותרות ראשיות בעיתונים ואמלין הבינה כי אם תיעצר שוב, אנשים ידברו על זכות ההצבעה לנשים ולא יוכלו להתעלם מהעניין. שנה לאחר מעצרה הראשון, היכתה אמלין שוטר כדי להיכנס שוב לכלא.
בעת משפטה אמרה: "איננו עומדות כאן כי אנחנו פורעות חוק, אנו עומדות כאן בשל המאמצים שלנו לחוקק חוקים". רבים מהגברים ומהנשים הבריטים לא היו מרוצים מניסיונותיהן של אמלין והסופרג'יסטיות לשנות את הסדר החברתי או את המצב הקיים. המפגינות הוכו, השליכו עליהן בוץ, ביצים ואחדות מהן אף נפצעו בגופן. למרות זאת, הן לא התכוונו להפסיק או לשתוק. הן רצו שלנשים תהיה זכות להצביע בבחירות.
[מנגינה קצרה של פסנתר וצ'לו]
לאחר מאבק פוליטי ארוך ומתיש, הפגנות, עצרות, נאומים, מאסרים ועוד, המפלגות הבריטיות הסכימו להעלות להצבעה חוק זכות ההצבעה לנשים, אך החוקים שעסקו בזה נחלו כישלון פעם אחר פעם. הפרלמנט הבריטי חשב שלנשים לא מגיעה זכות הצבעה. אמלין ופעילות אחרות החליטו לעבור לפסים קיצוניים יותר. באביב 1908 התאספו 500 אלף פעילות, כחצי מיליון, בהייד פארק שבלונדון והפגינו למען זכות ההצבעה לנשים. ראשי הפרלמנט הגיבו באדישות ועד מהרה גלשה ההפגנה לאלימות. כמה מהמפגינות הוכו ואחרות נעצרו ונכלאו.
השערוריה בעקבות ההפגנה הייתה גדולה ואמלין אמרה באחד מנאומיה: "לא מעניינים אותי החוקים שלכם, רבותיי. החירות וכבוד הנשים הם מעל לכל השיקולים והחוקים שלכם ואנחנו נמשיך במלחמה הזאת. רק הממשלה תהיה אחראית לעניין ותהיה אשמה בתוצאות, כי למרות הודעתה שהדרישות שלנו צודקות היא מסרבת להיענות להן".
לאחר ההפגנה פתחו פעילות הארגון שנעצרו בשביתות רעב כמחאה על תנאי מאסרן. מאבקן של האסירות הפך לחדשות חמות והיו לו הרבה כותרות בעיתונים. רשויות הכלא חששו שהמפגינות ימותו בכלא, בשביתת הרעב שלהן ולעיתים קרובות הזינו אותן באמצעות צינורות, שהוכנסו בכוח לקיבתן דרך האף והפה. הם השתמשו גם במלתעות פלדה, שהוכנסו לפיהן של האסירות כדי שישאר פתוח, בניגוד לרצונן.
למרות כל הפעילות והמאסרים לא חל כל שינוי בחוקים הרשמיים בבריטניה. בשנת 1912, הקצינו הסופרג'יסטיות שוב את שיטת פעולתן. הן החלו להצית רכוש ולהשתמש בחומרי נפץ. הסופרג'יסטית אמילי דייוויסון, שנעצרה והוזנה בכפייה כמעט 50 פעמים, נכנסה למרוץ סוסים והשליכה את עצמה תחת סוס שהיה שייך למלך בריטניה, ג'ורג' החמישי. דייוויסון נהרגה וסיפור מותה עורר את דעת הקהל. אנשים כבר לא ידעו מה נכון ומה לא נכון.
נשים רבות שהשתייכו לארגונה של אמלין, החלו ללמוד הגנה עצמית כדי שיוכלו להגן על עצמן מפני קהל פורעים שתקף אותן לעיתים קרובות. באפריל 1913 נידונה אמלין לשלוש שנות מאסר. היא הואשמה כי הסיתה פעילות להטיל פצצה על ביתו של שר האוצר, לויד ג'ורג'. אמלין החליטה לשבות רעב בכלא. עתה, פסקו ההזנות בכפייה בעקבות דעת הקהל השלילית. במקום זה, בתי הכלא היו משחררים נשים ששבתו רעב וברגע שהחלימו וחזרו לעצמן והיו כשירות לזה, אסרו אותן שוב.
ואז הגיע פריצת הדרך. בקיץ 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה. אמלין, ששוחררה מהכלא ובנותיה, סברו שבעת מלחמה עליהן לעזור למדינתן והן החלו לגייס סכומי כסף גדולים למען החיילים. בשל המלחמה, גויסו גברים רבים לצבא ונשלחו בעיקר אל אדמת צרפת להילחם בגרמנים. בינתיים בבריטניה, בתי החרושת היו זקוקים לידיים עובדות, אבל לא היו מספיק גברים. בלית ברירה, גויסו נשים רבות להחליף את הגברים החסרים. לפתע, נשים החלו לעבוד במקומות שבהם לא נראו נשים מעולם - בחברת הרכבות, במפעלים לייצור נשק ובתעשייה כבדה. נשים רבות התגלו כמוכשרות ביותר וביצעו את עבודתן ביעילות שהפתיע רבים. בכמה מהתפקידים, נשים אף התגלו מוכשרות יותר מגברים. המלחמה הוכיחה את מה שנשים רבות ניסו להוכיח במשך שנים - שנשים אינן נופלות מגברים בתחומים רבים.
[מנגינה דרמטית]
לאור התפקידים החשובים שמילאו הנשים במשך המלחמה, החליטה הממשלה הבריטית בשנת 1918, בתום ימי המלחמה, להעניק זכויות הצבעה לנשים ברחבי הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ובאירלנד. בתחילה, העניקה הממשלה זכות הצבעה רק לנשים מעל גיל 30. אך גם כך זו הייתה פריצת דרך אדירה. עשר שנים אחר כך כבר אישר הפרלמנט הבריטי חוק שאפשר לנשים מעל גיל 21 להצביע. בשנה שבה עבר החוק הזה בפרלמנט, אמלין פנקרסט הלכה לעולמה. היא הקדישה את כל חייה למאבק למען זכות ההצבעה לנשים ואף נעצרה ונכלאה שבע פעמים במהלך מאבקה. אך בסופו של דבר, היא וחברותיה הצליחו.
[מנגינת גיטרה]
זכות הבחירה לגברים ולנשים נראית לנו טבעית ומובנת מאליה היום. כל איש או אישה שמלאו להם 18 יכולים לבחור להצביע או שלא להצביע. צריך לזכור וגם אתם צריכים לזכור, שלא מזמן אנשים נאלצו לצאת למלחמה של ממש כדי שתהיה להם הזכות להצביע. אז תצביעו, לכו עם ההורים שלכם להצביע וזכרו כמה בני מזל אנחנו שאנחנו חיים בימים האלה.
עריכת לשון וחומרי נפץ - סמדר כהן.
טכנאי הקלטות וזריקת ביצים - יואב כהן.
עריכת סאונד ושביתות - אסף רפפורט.
הפקה ומאסרים - רני שחר ואייל שינדלר.
כתיבה, עריכה וקריינות - יובל מלחי.
להתראות בפרק הבא.
[מנגינת הגיטרה מגיעה לסיומה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント