top of page

היסטוריה לילדים - נחמה ליבוביץ'

מרב שני

נחמה ליבוביץ' הייתה אישה מיוחדת ששינתה את האופן שבו אנו לומדים את התנ"ך. אלפים מכל רחבי הארץ קראו את דבריה והאזינו לה ברדיו. היא נהגה להסביר את  פרשת השבוע בצורה מיוחדת, עם אהבה גדולה והומור. היא הייתה מורה ומחנכת של דורות רבים ועד היום אנשים מספרים עליה בהתרגשות. זהו סיפורה של נחמה ליבוביץ'.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/01/2024.

קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

נחמה ליבוביץ'

יובל: שלום, ילדים וילדות. היום אני רוצה לספר לכם על אישה מיוחדת מאוד ששינתה את האופן שבו אנו לומדים את התנ"ך. היא הייתה יותר, מכל מורה ומחנכת של דורות רבים. היא קיבלה את פרס ישראל לחינוך על תרומתה, ועל שמה נקרא בית כנסת בירושלים.

שמה היה נחמה ליבוביץ'.

נחמה ליבוביץ' נולדה בשנת 1905 בריגה, כיום בירת לטביה, מדינה הסמוכה לרוסיה.

הוריה, מרדכי ופרידה, היו אנשים אמידים, והיה להם כסף לממן שיעורים פרטיים לנחמה ולאחיה, ישעיהו, שהיה פילוסוף ומדען ידוע. נחמה וישעיהו למדו בבית במקום ללכת לבית הספר.

ישעיהו הילד: נחמה, איזה כיף! לא צריך ללכת לבית ספר.

המורה: שלום, ילדים. אני המורה הפרטי החדש שלכם. כן, קדימה, ילדים. תביאו מחברות, ספרים. יש לנו הרבה עבודה, יש שיעורים. צריך לקרוא, לכתוב, ללמוד. קדימה, קדימה.

ישעיהו הילד: נחמה, אולי עשינו טעות. המורה, אפשר לעשות הפסקה וללכת לבית ספר?

המורה: מה זה? לעשות הפסקה, ללכת לבית ספר? על זה עוד לא שמעתי אף פעם. על זה עוד לא שמעתי. מה זה הפסקה? אין הפסקות! קדימה. תלמוד, לקרוא, לכתוב. קדימה, קדימה, ילדים.

ישעיהו הילד: אוף.

יובל: נחמה ואחיה הבכור ישעיהו אהבו לטייל בעיר ולהגיע עד הנמל. שם התפעלו מאוניות שהגיעו מרחוק. אחד ממוריה של נחמה היה אביה. הוא לימד אותה לשוחח בעברית, מה שלא היה נפוץ באותה התקופה. והוא גם סיפר לה על ארץ ישראל. מורים אחרים לימדו אותה תנ"ך, וגם זה לא היה מקובל, כי באותה תקופה בנות לא קיבלו חינוך תורני - זאת אומרת, שהן לא למדו את ספרי היהדות כגון התנ"ך, המשנה והתלמוד.

בשנת 1917 התרחשה באימפריה הרוסית מהפכה, והמפלגה הקומוניסטית עלתה לשלטון לאחר מאות שנים של שלטון הצאר (קולות מלחמה ויריות ברקע). היהודים שגרו באימפריה חששו לחייהם, וכך גם משפחת ליבוביץ'. המשפחה עברה לגור בברלין שבגרמניה. נחמה סיימה את לימודי התיכון ולמדה בכמה אוניברסיטאות נחשבות בגרמניה. כבר אז היא הבינה שהיא לא רוצה רק לרכוש ידע, אלא גם להנחיל אותו לאחרים, והיא הפכה למורה בבית ספר יהודי. היא לימדה בבית הספר היסודי תנ"ך ועברית, אותם מקצועות שהיא למדה מאביה. את המקצועות הללו היא לא לימדה בגרמנית, אלא בעברית, למרות שהדבר לא היה נפוץ.

חוץ מהוראת תלמידי בית הספר, נחמה החלה להרצות על הוראה וכתבה מאמרים על "החייאת השפה העברית כשפה מדוברת". במילים אחרות, היא הייתה ממגשימי החלום של אליעזר בן יהודה. הוא רצה שהשפה העברית לא תישאר רק בתפילות ובבית המדרש, אלא שאנשים יתחילו לשוחח עברית זה עם זה, גם במוסדות אחרים וכחלק מחיי היום-יום. וזה בדיוק מה שנחמה עשתה ולימדה.

(צילצול בית ספר נשמע)

נחמה המורה: קדימה, ילדים, לשבת.

תלמיד (במבטא גרמני): מה זה, מה זה "לשבת"? אנחנו לא מכירים מילה כזה.

נחמה: "זיץ" זה לשבת בגרמנית ולשבת בעברית. נו, קדימה, ילדים.

תלמיד: אה, אוקיי, נשב, נשב, בסדר.

נחמה: וקדימה, ילדים, להוציא עיפרון.

תלמיד: מה, עיפרו? מה זה עיפרו? אנחנו לא מכירים מילה כזה.

נחמה: פלייס שטיפט, עיפרון, נו, קדימה.

תלמיד: אה, פלייס שטיפט, כן, עיפרון, כן. זה… אנחנו לא מכירים את המילים. בעברית זה… מה? זה ממש מוזר השפה הזאת.

נחמה: טוב, ילדים, קדימה, לפתוח את הספר. (צחוק של ילדים ברקע)

תלמיד: איזה מילה מוזרה? ספר, מה זה ספר? מה זה אומר?

נחמה: נו, ספר, זה בוך.

תלמיד: אה, בוך, כן, כמו באנגלית, בוק. BOOK. בוך, כן, זה אנחנו מכירים בגרמנית, כן. אוי, עברית היא שפה קשה (בגרמנית), עברית היא קשה שפה, עברית קפה סשפה… שפה קשה. עברית, אוי, אוי, זה קשה. אוי, זה קשה.

(מוזיקת מעבר)

יובל: נחמה כתבה מאמרים, העבירה שיעורים והמשיכה ללמוד בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות. שם קיבלה תעודת הוראה לתלמידי תיכון ותואר דוקטור. בזמן שהייתה בגרמניה, נחשפה נחמה לתרבות חדשה ולמוזיקה קלאסית (מוזיקה קלאסית ברקע). היא הייתה יוצאת לצפות בהופעות מחול, ריקודים ואפילו קונצרטים.

בשנת 1930 נחמה התחתנה עם ליפמן לייבוביץ', מי שהיה לא אחר מאשר דוד שלה. הוא היה מבוגר ממנה בכמעט 30 שנה. השניים עלו לארץ ישראל והתגוררו בירושלים, אך לא נולדו להם ילדים. מיד לאחר שהשתקעו בשכונת קריית משה, נחמה החלה ללמד היסטוריה, ספרות ומקרא - את התורה, בסמינר או בית ספר למורות.

נחמה ידעה שבכל כיתה יש תלמידים מהירים יותר מאחרים, אלו שתמיד יודעים את כל התשובות לשאלות שהמורה שואלת. היא גם ידעה שתמיד יש תלמידים שמתביישים לענות, גם אם הם יודעים את התשובה. אז כדי לתת לכל התלמידות שלה הזדמנות להשתתף בכיתה, היא ביקשה מכולן לכתוב תשובות לשאלות ששאלה על גבי פתקים, ואז היא קראה אותם בקול רם. היא דרשה מהתלמידות שלה לכתוב תשובות קצרות ומדויקות, ולא תשובות ארוכות, ובמשך כל השיעור שאלה עוד ועוד שאלות. היא שאלה שאלות שהיו קשורות לחיי התלמידות, כדי שהן ירגישו כאילו הן ממש נמצאות בתקופת התנ"ך, ולא רק ישננו חומר, אלא ממש יתרגשו מהלמידה.

זה נשמע לכם מוכר? גם לכם יש מורה או מורה מדהימים שכאלה?

(מוזיקת מעבר)

פיצקי: לי יש.

יובל: או, שלום, פיצקי. אז מה, יש לך מורה מדהימה שכזאת?

פיצקי: האמת שאני לא רוצה להיות שוויצר קצת, אבל אני תלמיד כזה.

יובל: באמת? איזה מין תלמיד?

פיצקי: תלמיד כמו שנחמה רצתה. אחד שבאמת רוצה להבין דברים לעומק ולשאול הרבה שאלות.

יובל: איזה יופי. מה, בשיעורי תנ"ך?

פיצקי: לא רק.

יובל: מה… מה זאת אומרת?

פיצקי: אתמול, בשיעור חשבון, המורה שאלה, "כמה זה אחד ועוד אחד?"

יובל: נו, וענית?

פיצקי: לא. שאלתי, מי זה האחד הזה? ולמה הוא רוצה עוד אחד? מה, אחד לא מספיק? ואולי אחד חושב שהוא אחד, אבל אם הוא יחקור, הוא יגלה שהוא בעצם שתיים. ובכלל, אולי אחד ואחד לא רוצים להיות ביחד, לפעמים אני אחד ואני רוצה להישאר אחד, ובכלל, מי זה "ועוד אחד"? אני לא מכיר אותו. ואולי "ועוד אחד" הוא לא נחמד, ואולי "ועוד אחד" הוא רוצה להיות ראשון, הוא רוצה להיות אחד, והאחד הראשון, הוא צריך להיות "ועוד אחד". אתה מבין?

יובל: רגע, פיצקי, אני לא חושב שזה מה שנחמה התכוונה. אז מה המורה שלך אמרה?

פיצקי: אה, היא אמרה שאני אצא לשתות קצת מים.

יובל: ויצאת?

פיצקי: כן, יצאתי, וחזרתי לכיתה ואמרתי לה, "המורה, כמה זה מים ועוד מים?" "בכלל, מים…"

יובל: פיצקי, עצור, עצור. הבנו. צא רגע, תשתה מים ותחזור.

חכם מדי הפיצקי הזה, פשוט חכם מדי.

(מוזיקת מעבר)

יובל: למרות שהיא הייתה מורה מיוחדת, היא לא הייתה מורה קלה, וחלק מתלמידיה חשבו שהיא לפעמים מפחידה. היא דרשה שהתלמידים יגיעו בזמן לכיתה, שהלוח יהיה נקי, שהתלמידים תמיד יגיעו עם ספרי תנ"ך, והיא לא הרשתה ללעוס מסטיק.

נחמה ליבוביץ' דרשה מתלמידיה להיות מדויקים ולא רק לומר את התשובה הנכונה. באחד ממכתביה היא תיארה דוגמה לכך:

"כל ימיי נלחמתי בתופעה כזו, חוסר דיוק, עד שהבינו שאי אפשר לומר על שלושה אחים שאחד ג'ינג'י, השני בחור ישיבה, והשלישי בעל נפש רצוצה. אם הראשון ג'ינג'י, אין לשני ברירה, אלא שיהיה שחור או בלונדיני. אם מתארים מישהו בצורה מסוימת, צריך לתאר גם את האחרים בצורה דומה, כי אחרת זה כמו לומר שאני רוצה גלידה וניל, יום שני וכובע".

הבנתם?

נחמה דרשה מכל התלמידים שלה לחשוב על מה שהם אומרים, ולא לומר סתם מילים. אם אנחנו רוצים לתאר משהו, אנחנו צריכים להיות מדויקים. למשל, אם אשאל אתכם מה שלומכם, מנתם תגידו, "בסדר". אבל מה זה כולל? אתם מרגישים טוב היום? ישנתם טוב בלילה? אתם שבעים? מישהו נתן לכם מחמאה?

ואם שלומכם לא בסדר, האם מישהו העליב אתכם? נפלתם במדרגות וקיבלתם מכה? אתם עצובים?

אם משהו מטריד אותנו, ככה לימדה נחמה בכיתה שלה, אנחנו צריכים לשאול למה, ואז לחפש תשובה.

ואומנם נחמה לימדה בכיתה, אבל מה שהיא לימדה בעצם שייך לאופן שבו אנחנו חושבים, כל אחד בצורה ייחודית שלו. היא אמרה, כל אחד צריך להתרכז בקריאה הפרטית שלו את התנ"ך, וזו לקריאה המתאימה לרוחו ולנפשו, שהיא חד-פעמית בעולם. זאת אומרת שכל אחד מאיתנו חושב אחרת, וחי את החיים שלו באופן שונה. וכשאנחנו קוראים בתנ"ך, אנחנו צריכים גם לחפש את הקשר שלנו לסיפורים ולמוסר ההשכל.

נחמה לימדה גם במעברות, אלו היו מחנות זמניים שהוקמו עבור ילדי עולים שהגיעו מיד לאחר הקמת המדינה.

פעם אחת היא לימדה תלמידי כיתה ה', וסיפרה להם את הסיפור של רבקה ואליעזר שנפגשו ליד באר. יחד עם התלמידים, היא חישבה כמה זמן לקח לשאוב מים ולמלא את כל הכדים שלהם. הילדים חישבו שלקח להם שש שעות, ואחד הילדים אמר: "אוי ואבוי, היא בטח הגיעה הביתה נורא מאוחר".

אתם מבינים? למורה נחמה היה חשוב שהתלמידים שלה יבינו את סיפורי התורה לפי המציאות שלהם. היא לימדה את התלמידים שלה איך להפוך גם את סיפורי התנ"ך לסיפורים שאפשר להתחבר אליהם באופן אישי, ואז להבין אותם טוב יותר.

"מקרא" הוא מונח שמשתמשים בו לציין את התורה, חמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, "בראשית", "שמות", "ויקרא", "במדבר" ו"ספר דברים". והמונח הזה חשוב לנו כי נחמה התרכזה במחקר המקרא. המקרא מחולק לפרשות, למשל פרשת נח מספר "בראשית" או פרשת ויתרו מספר "שמות". ובכל שבת קוראים פרשה אחרת בבית הכנסת. אנשים רבים ברחבי העולם, בין אם הם דתיים, מסורתיים או חילונים, אהבו לקרוא את פרשת השבוע ולנסות להבין מה המסר של הפרשה, מה אפשר ללמוד מהפרשה כיום, בימינו.

לא תמיד הפרשות היו קלות להבנה, והלומדים שאלו את עצמם שאלות.

למשל, למה ספר "בראשית" שפותח את המקרא מתחיל במילה "בראשית"? מה היה "ראשית" בו? מה היה בהתחלה?

השאלות הללו נשאלו גם על ידי אנשים שנקראו "פרשני המקרא". המפורסם בהם הוא רש"י, רבי שלמה יצחקי, חכם צרפתי שחי במאה ה-11. פרשני המקרא כתבו פירושים לכל מילה ואפילו לפסיק, שכתובים במקרא ובספרי יהדות אחרים, למשל, הגמרא, שנקרא גם "התלמוד". הפירושים הללו היו בעצם התשובות שלהם לשאלות שהם שאלו על התנ"ך.

כיום, כשאנחנו קוראים ספרים, אנחנו לא שואלים את עצמנו תמיד למה הסופרים בחרו מילים מסוימות או סידרו את הסיפור שלהם באופן מסוים. אנחנו פשוט קוראים וזהו. אבל כבר לפני אלפיים שנה בערך, החלו חכמים יהודים לשאול האם לתנ"ך יש פירושים נוספים שמתחבאים בטקסט. והשאלות הללו הפכו למאות ספרים שנקראים שו"ת - שאלות ותשובות.

הספרים הראשונים שהתחילו לשאול ולענות הם ספרי המשנה, שנכתבו לאורך מאות שנים. ואז בתקופה מאוחרת יותר, גם המשנה קיבלה פירוש, ספרי הגמרא או התלמוד. ואז הגמרא קיבלה פירוש, וכך דורות על גבי דורות חזרו לספרי היהדות והמשיכו לפרש אותם. אבל בימינו מי שקרא את פרשת השבוע לא תמיד קרא את הפירושים שהציעו החכמים השונים. לעיתים השפה לא הייתה מובנת לאנשים שחיים כיום.

נחמה ליבוביץ' החליטה להציע דרך חדשה להסביר את חוכמת פרשני המקרא.

התנ"ך, או ספר הספרים, הוא למעשה אוסף של 24 ספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. אולם גם אנשים שאינם דתיים אוהבים לקרוא בתנ"ך, ללמוד על ארץ ישראל בתקופה הקדומה, להבין את המשמעויות הנסתרות ואת העברית המיוחדת שבספרי התנ"ך. דוד בן גוריון, למשל, מאוד אהב לקרוא ולהתעמק בתנ"ך.

יש המון דברים נפלאים בתנ"ך. למשל, בספר תהילים, פרק ל"ד, נכתב: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו".

בשלושת המשפטים האלה, יש הסבר כיצד לחיות חיים מלאים וטובים למעננו ולמען הקהילה שלנו, ואולי גם למען העם שלנו. יש להימנע מלומר דברים רעים על אנשים, או לרמות אנשים. ויש לעבוד קשה כדי לעשות טוב, ולא רק לבקש שלום, אלא ממש לרדוף אחריו, כי לעתים הוא קשה להשגה. תראו איך בשלושה משפטים יש עולם שלם וכל כך הרבה חוכמה.

בפרשת השבוע, "מקץ", מסופר על יוסף שפותר חלום למלך מצרים. המלך סיפר כי חלם שהוא עומד על גדת היאור ורואה שבע פרות שמנות, ואחריהן שבע פרות רזות. בחלום הבא שלו הוא חולם על שבע שיבולים, עמוסות גרעיני תבואה, ואז שבע שיבולים שדופות, בלי גרעינים.

יוסף מסביר לפרעה מלך מצרים כי החלום מסביר שכרגע יש תקופה טובה, עם גידולים רבים, אבל ייתכן מצב של בצורת, ואז האוכל לא יספיק. הוא ממליץ למלך מצרים לאגור מזון ולהתכונן לשבע שנים קשות. יוסף הופך לאחראי על איסוף ואיחסון התבואה, משנות היבול הטובות, והוא אכן מציל את המצרים מרעב.

מהפרשה הזאת אפשר ללמוד גם על החיים שלנו, שלעיתים הכל מעולה, אבל צריך לדעת שיהיו גם ימים פחות טובים. החיים הם כמו גלגל, פעם למעלה ופעם למטה, וצריך להתכונן גם לתקופות יותר קשות. אולי אפשר ללמוד שבחיים צריך לחשוב קדימה ולתכנן.

או אולי לכם יש רעיון אחר?

נחמה זיהתה את הצורך לקרב את התנ"ך לאנשים שלא היו תלמידים שלה, והחלה לפרסם גיליונות, עלונים שעסקו בפרשת השבוע. היא רצתה שאנשים רבים ככל האפשר יכירו את פרשת השבוע, יקראו תשובות לשאלות שאולי עלו אצלם, ויבינו מה אפשר ללמוד ממנה לגבי התקופה שלנו. הגיליונות של נחמה עשו את דרכם לכל רחבי הארץ, למושבים ולקיבוצים, לערים וליישובים מרוחקים, ללוחמים ולחקלאים, וכולם אהבו לקרוא פרשנות עכשווית וברורה לפרשות השבוע. נחמה ליבוביץ' ידעה שמי שקורא את הגיליונות שלה אינם סטודנטים באוניברסיטה או פרופסורים, אלא אנשים שאהבו תנ"ך, בלי שיש להם ידע רחב או זמן להתעמק בפרשה כל שבוע. לכן היא כתבה את הגיליונות בשפה עממית, פשוטה ומובנת לכל, וכל גיליון היה עמוד אחד בלבד. הגיליונות הפכו פופולריים ואנשים חיכו לקרוא אותם כל שבוע. המטרה של נחמה גם הייתה לאפשר לאנשים להבין טוב יותר כיצד לקרוא את פרשת השבוע, וכך הם יכלו לעיין בתנ"ך גם בזמנם החופשי.

עם הזמן, נחמה שידרגה את הגיליונות וקראה להם "עיונים בפרשות השבוע". היא התייחסה לשאלות שאנשים שאלו ואוסיפה ציטוטים מפרשני מקרא. אותה הסבירה בשפה פשוטה. ה"עיונים" של נחמה זכו לתפוצה רבה בישראל וגם פורסמו ברחבי העולם. עם הזמן, היא פרסמה עיונים לכל פרשות השבוע והוציאה חמישה ספרים "עיונים בפרשות השבוע", לכל אחד מספרי המקרא.

נחמה רצתה לספר על התנ"ך לכמה יותר אנשים. אבל בזמנה לא היה אינטרנט וזום, ולכן היא נסעה והעבירה הרצאות בכל הארץ. היא גם הייתה שייכת לצוות הרדיו של קול ישראל בתור פרשנית מקרא והרצתה בפני חיילי צה"ל.

ולא רק.

נחמה פתחה את ביתה והעבירה הרצאות מרתקות על פרשת השבוע בביתה בירושלים. היא לימדה והרצתה בכל מיני מקומות ואפילו באוניברסיטאות.

(מוזיקת מעבר)

פיצקי: עצור הכל.

יובל: או, שלום פיצקי, מה העניינים?

פיצקי: בסדר, אבל אני לא מבין הכל.

יובל: גם אני לא מבין הכל, אבל רצית לשאול משהו ספציפי?

פיצקי: כן, אני לא מבין הכל על נחמה.

יובל: אוקיי.

פיצקי: אמרת שהיא גם לימדה באוניברסיטה וגם בכל מיני בתי ספר וגם היא כתבה את הגיליונות או העיונים וגם היא נסעה להעביר הרצאות לאנשים והיא גם הייתה ברדיו והיא גם לימדה באוניברסיטה והיא גם כתבה מכתבים לאנשים. איך היא עשתה הכל לבד?

יובל: אז זהו, היא לא עשתה הכל ממש ממש לבד. היו לה אנשים שעזרו לה, אבל באמת היא עשתה כמעט את כל הדברים בעצמה.

פיצקי: מה זה, אז לא היו צריכים לקרוא לה נחמה, היו צריכים לקרוא לה סופר-וומן.

יובל: אהה… יכול להיות שאתה צודק, פיצקי.

פיצקי: יש לי רעיון. בוא נקרא לה סופר-נחמה. לא, אבל אז אולי יחשבו שהיא סופרמרקט. טוב, בוא נשאיר, נחמה וזהו. נחמה.

(מוזיקת מעבר)

יובל: אנשים שמעו אותה ברדיו, ראו אותה מרצה, קראו את הגיליונות שלה והתחברו למסורת לימוד פרשת השבוע. היא רצתה להפיץ את האהבה לתנ"ך לכל מי שהיה מעוניין, ואנשים קיבלו אותה בחיבה רבה. "הפיוט של הטקסט", מישהו פעם כתב על ההרצאות שלה, "נעשה כה קרוב לך, כה מציאותי. היא מביאה אותך לידי כך שאתה חש את עצמך יחד איתה, שותף להבנה, לגילוי נסתרות. הקהל הופך למעין מקהלה בניצוחה, העונה אחריה"

נחמה המשיכה ליהנות מכל העולמות סביבה. היא הלכה לסרטים, קראה ספרים בלשיים ולמדה הרבה מאוד תחומים, כדי שתוכל ללמד טוב יותר את התנ"ך לדור הצעיר. ההרצאות שלה היו חוויה מיוחדת, והיא הרבתה לשזור בהן הומור ולגרום לקהל לצחוק וממש להיות חלק מההרצאה. כשנחמה נשאלה כיצד יש לקרוא פרק בתנ"ך, היא ענתה: בדיוק כמו בחורה שמקבלת מכתב מאהובה, והיא דנה בכל פסיק ובכל תג שבו: "מדוע כתב את המילה שלום כפי שכתב?, מדוע הוסיף מילה זו והחסיר את האחרת? כך יש לקרוא בתנ"ך".

נחמה המשיכה להיות אדם שכל אחד יכול היה לפנות אליה, וכולם קראו לה פשוט נחמה. היא מצידה שלחה את הגיליונות לכל מי שהיה מעוניין, מכל רחבי העולם, מדתות שונות, מרקעים שונים. לעיונים שלה היו מנויים רבים, והיא שלחה בעצמה את הגיליונות השבועיים למאות אנשים. לא פלא כמובן שאנשים רבים כתבו לה מכתבים ושאלו אותה שאלות. היא ענתה על כל השאלות. לפעמים אפילו תיקנה תשובות פה ושם, ורק ביקשה מאנשים שישלחו בולים אם הם רצו לקבל מכתב בחזרה. היא קיבלה עשרות מכתבים בשבוע וענתה על כל מכתב שקיבלה.

נחמה רצתה לעורר אנשים לשאול שאלות ולמצוא תשובות. היא רצתה ליצור דורות של אנשים שחושבים, חוקרים, שואלים, מסיקים מסקנות, מעלים השערות ומעבירים את הידע שלהם לאחרים. היא רצתה שאנשים יבינו איך התנ"ך והמסורת של עם ישראל אינם רק משהו ששייך לעבר, אלא משהו שהם יכולים לחיות ולחוות וללמוד ממנו, גם בהווה.

שמה של נחמה יצאה למרחוק והיא זכתה בהמון פרסים, ביניהם פרס ביאליק לספרות ולחוכמת ישראל. ביום העצמאות השמיני של מדינת ישראל בשנת 1956, קיבלה נחמה את פרס ישראל, פרס המוענק לאדם על תרומה מיוחדת לחברה הישראלית בתחומים שונים. הוועדה שבחרה בה כתבה כך, "עבודתה בפרשנות המקרא, המקרבת את פרשנות המקרא לאלפי קוראים מחוגים שונים בארץ ישראל ובגולה, מהווה יצירה חינוכית מקורית. הגברת נחמה ליבוביץ' היא דמות מחנכת המשמשת דוגמה במסירותה, בצניעותה ובנכונותה לענות לכל אדם".

נחמה סיפרה על התנ"ך היישר מהלב. היא רצתה שנאהב את התנ"ך כמוה, שנבין שיש בתוכו שיעורים חשובים לחיים.

נחמה ליבוביץ' נפטרה בירושלים בשנת 1997, בגיל 92. המוני אנשים הגיעו להיפרד ממנה, מכל הזרמים והמגזרים בישראל. נחמה, שהצניעות הובילה אותה בכל חייה, ביקשה שלא יישאו הספדים לזכרה. היא גם ביקשה שעל המצבה שלה יתארו אותה במילה אחת בלבד, "נחמה ליבוביץ', מורה".

לנחמה לא היו צאצאים, אך היו לה אלפי תלמידים ותלמידות שהמשיכו את דרכה לאחר מותה. היא הייתה מוקפת באנשים ופיזרה וקיבלה המון אהבה. תלמידות רבות שלה קראו לבנותיהן על שמה, "שולה", אהה, "נחמה".

נחמה ניסתה ללמד אותנו להתאמץ בלימוד התנ"ך, לשים את עצמנו במקום של הגיבורים והגיבורות ואז לשאול שאלות, ולא לקבל כל תשובה אוטומטית כנכונה. היא ניסתה לומר לנו שהתנ"ך נכתב לפני אלפי שנים, אבל עדיין אפשר ליהנות וללמוד ממנו, גם כיום.

קולה של נחמה לייבוביץ': איך אמר לי פעם ידידי הטוב, שהיתה לו ספרייה טובה מאוד, גדולה, מאוד חשובה, ושאלתי מהנושא איתו והוא נתן לי, ואמר לי, "נחמה, אבל תחזירי לי אותו". אמרתי, "כן, ודאי". אמר, "באמת תחזירי לי אותו". אמרתי, "מה אתה כל כך מדגיש את זה?" אז הוא: זה מפני שאני יודע איך נוצרה הספרייה שלי".

מחקר, כתיבה, עריכת לשון ותלמידה של נחמה, דינה בר מנחם.

עריכה, קריינות והסיע את נחמה בג'יפ צבאי! יובל מלחי.

עיצוב פסקול, מיקס, וגם נולד בליטה, רוני קלדרון.

הפקה והאנשים שהשם האמצעי שלהם הוא נחמה: אייל נחמה שינדלר, טל נחמה ניסן, ורני נחמה שחר.

אני יובל מלחי, היסטוריה לילדים וילדות.

פיצקי: רגע לפני שאתם הולכים, אני מקווה שנהניתם מהפרק. וואו, כבר עונה עשירית.

נשמח מאוד אם תדרגו אותנו באפל ובספוטיפיי, ואפילו כתבו משהו קצר על הפודקאסט. זה עוזר לנו מאוד.

נשמח לראות אתכם בקבוצת הטלגרם שלנו "היסטוריה לילדים", ואתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של היסטוריה לילדים בכל יישומוני ההסכתים, ישומון "כאן ו"כאן לרכב". תודה.

יובל: היי, פיצקי, מה אתה עושה? זה התפקיד שלי. טוב, עשית את זה כל כך יפה. נשאיר, נשאיר.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

15 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page