היסטוריה לילדים - ההיסטוריה של הקובייה ההונגרית

ארנה רוביק היה מורה שרצה ללמד את התלמידים שלו על קוביות וצורות הנדסיות. אז הוא יצר קובייה צבעונית שהיו בה הרבה קוביות אחרות. הוא ערבב אותה היטב אבל אוי... הוא לא הצליח להחזיר אותה לצורתה המקורית. סיפור על הקובייה של רוביק, או כפי שאנחנו קוראים לה הקובייה ההונגרית. קובייה שעשתה היסטוריה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/07/2024.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

יובל: הקובייה ההונגרית.

שלום ילדות, שלום ילדים.

רגע אחד, אנחנו כבר מתחילים, אני רק חייב להצליח. רגע, מה קורה פה? זה קצת מסובך…

[סיום מוזיקת פתיחה]

הנה, הכחול לפה… האדום לפה… יש! הצלחתי! רגע, מה? איך הגיע לפה צהוב? אוף, לא משנה. אני פשוט מנסה לפתור את הקובייה של רוביק. זאת אומרת, את ה"קובייה ההונגרית" שהמציא רוביק. ארנו רוביק.

אתם יודעים מה? בואו נתחיל.

[מוזיקה קצבית של גיטרה וכלי הקשה, וזמר שר "טה רה טה רה…"]

ארנו רוביק נולד בעיר בודפשט שבהונגריה, ב-13 ביולי 1944. אימו נאלצה ללדת אותו במרתף של בית חולים, שהפך למקלט נגד התקפות אוויריות. כי… ארנו, או רוביק, שזה שם שיותר מתגלגל על הלשון, נולד בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, וגדל בשנים שבהן אירופה הייתה תחת מסך הברזל.

נשמע כמו שם של סרט אקשן, נכון? [קולות של קרב חרבות מתכת]

טוב, זה לא בדיוק. "מסך הברזל" הוא כינוי לגבול דמיוני. גבול פוליטי, שחילק את מדינות אירופה לשני צדדים. בצד אחד, היו מדינות מערב אירופה, הדמוקרטיות, שהתחשבו באזרחים שלהן ונתנו להם זכויות נרחבות. ובצד השני, היו מדינות מזרח אירופה, שהיו תחת השלטון הקומוניסטי של ברית המועצות. לאזרחים שלהם לא היו זכויות נרחבות כמו במערב, והמדינות הקומוניסטיות עשו מה שטוב למדינה, ולא התחשבו באזרחים שלהם כמו באירופה המערבית. האזרחים שחיו בצד המזרחי של אירופה, כמו רוביק, היו די מנותקים מהעולם המערבי והמתקדם לאורך עשרות שנים.

אבל רגע, רגע, אנחנו בכלל מספרים על "קובייה הונגרית", מה קשורה רוסיה, מלחמה, ארצות הברית, "מסך ברזל"…?

הסיבה שאני מספר את זה היא, שלמרות כל האתגרים שהיו לו, רוביק הצליח היכן שרבים אחרים נכשלו.

לארנו רוביק הייתה ילדות מעניינת. הוריו היו אנשים מאוד מיוחדים ויצירתיים. אביו, ארנו, זאת אומרת ארנו האב, וכן, יש להם את אותו שם, ארנו רוביק. לנו אולי זה קצת מוזר. אביו בנה וייצר דאונים, כלי-טיס שאין להם מנוע והם דואים באוויר. [ברקע, קולות של טיסת דאון באוויר]

את הדאון גוררים במהירות על ידי סירה, מטוס או כלי רכב, ומשחררים אותו כשהוא מגיע למקום גבוה. ארנו האבא ייצר יותר מ-26 סוגים שונים של דאונים. רוביק העריץ את אביו ואמר פעם, שכשלאביו הייתה מטרה, הוא יכל להזיז הרים כדי להשיג אותה. אבל רוביק היה קרוב יותר לאמו, מגדלנה. היא הייתה אישה של מילים, משוררת ואמנית.

[קולות רקע של מטבח]

מגדלנה: [במבטא הונגרי] "ארנוֹ, ארנוֹ, בוא להנוֹ, ארוחת הערב כבר תוגש, והיום המנה הלאומית - הגולש."

יובל: לגדול בבית עם הורים יצירתיים ואמנותיים, השפיע מאוד על רוביק. ומה שהוא אהב לעשות יותר מכל - היה לצייר ולצבוע.

מגדלנה: "רוביק?"

רוביק: "מה אמא?"

מגדלנה: [במבטא הונגרי] "אמרתי לך לא לצייר שוב על הקיר, בדיוק בשביל זה יש דפים לבנים. למרות ש… זה מאוד יפה מה שציירת. אתה יודע מה? תן לי רגע צבע צהוב, אני רוצה להוסיף פה שמש. או! הנה עכשיו הקיר ממש צבעוני. אני הולכת לכתוב על זה שיר. תמשיך לקשט את הקיר. או! יצא לי חרוז."

יובל: בבית הספר, לצד כל המקצועות הרגילים, רוביק למד פיסול, והתאהב בטכניקה, בצורות ובדגמים. הוא החליט שהוא רוצה להיות ארכיטקט, או כמו שאומרים בעברית: אדריכל. אדריכלות היא אומנות הבנייה והעיצוב, ותפקידם של האדריכלים הוא לתכנן מבנים.

רוביק נרשם ללימודים, אך בתום שלוש שנים, כשכבר קיבל את תעודת הסיום, הוא הרגיש שמשהו חסר לו. המשהו הזה, היה הצד היצירתי שלו. אז במקום לצאת ולהתחיל לעבוד, רוביק המשיך ללמוד, והפעם עיצוב. וכעבור שלוש שנים נוספות, כשהוא כבר בן 27, הוא השלים תואר בעיצוב.

פיצקי: מקצוע ממש, ממש גרוע.

יובל: היי, שלום פיצקי, למה גרוע?

פיצקי: למה? מה זה המקצוע הזה בכלל? האיש הזה, הוא מעצב אנשים! נגיד יש מישהו שמח, אז הוא אומר לו: "היי, יש לך חור בגרב!" או… "נכשלת במבחן" או "הכלב שלך הלך לאיבוד". מה זה? הוא מעציב אותם. איזה מקצוע גרוע.

יובל: לא, לא, פיצקי. מעצב הוא אדם שמתכנן מוצר. הוא עוסק בעיצוב המוצר.

פיצקי: נו, אז אתה מתכנן גביע גלידה עם חור למטה. שמים לך גלידה, הכל נוזל. אה, איזה עצוב. מה זה?!

יובל: לא, לא, פיצקי, זה לא קשור. המעצב נותן צורה למוצר. הוא מתכנן איך ייראה משחק מסוים, או כיסא או שולחן. יש גם מעצב-פנים, שמתכנן איך ייראה חדר או בית.

פיצקי: הבנתי! אז זה דווקא, זה די משמח.

יובל: נכון, פיצקי.

פיצקי: מה, מאיפה הגיע המילה הזאת בכלל, עיצוב?

יובל: אז השורש ע.צ.ב למעשה, הפירוש שלו הוא לקשור דברים, לחבר דברים ביחד.

פיצקי: מעניין. את זה - לא ידעתי.

[מוזיקת רקע - כלי מיתר]

[מדברים במבטא הונגרי]

רוביק: "המנהל, אני לא מוכן לעזוב."

מנהל: "אבל רוביק, סיימת ללמוד. זהו, נגמר."

רוביק: "אני אוהב את בית הספר. החלטתי שאני נשאר."

מנהל: "רוביק, אי אפשר. כבר קיבלת שתי תעודות, אתה יודע הכל."

רוביק: "אז, אז אני אלמד אחרים. ככה לומדים ומגלים דברים חדשים. נתראה בשבוע הבא."

מנהל: "רגע, רוביק, רגע. אוי זה אבוד. אוח, נתראה בשבוע הבא, רוביק!"

יובל: רוביק ממש אהב ללמד. הוא הסתכל על העולם דרך העיניים של תלמידיו הצעירים, ואיתגר את עצמו למצוא דרכים חדשות ומעניינות ללמד. הוא הרגיש שדרך ההוראה והלימוד, הוא בעצמו לומד, ומבין יותר טוב את המקצוע שלו. יותר מכל, רוביק אהב לשאול שאלות חדשות, כדי לגלות דברים חדשים, מין שאלות שאף אחד לא שאל. "כי תשובות", כך הוא אמר, "יש בשפע, אבל שאלות חדשות - קשה להמציא".

[סיום מוזיקת רקע]

אחד הנושאים שרוביק אהב ללמד היה צורות גאומטריות תלת-מימדיות. המשמעות של "תלת" זה שלוש, ו"מימד" זה מרחב או נפח. צורות גאומטריות, הן כל צורה שאתם יכולים לחשוב עליה - משולש, עיגול, ריבוע, מלבן או משושה. צורות תלת-מימדיות, הן צורות בעלות שלושה מימדים - אורך, רוחב ועומק. לכסא שלכם בבית יש גם וגם וגם. אבל בטלוויזיה יש רק שני מימדים, כי אין עומק, ולכן יש משקפי תלת-מימד שמדמים עומק.

רוביק ידע שהנושא הזה הוא קצת מסובך, אבל האמין שהדרך הטובה ביותר ללמד דברים מסובכים - היא להסביר אותם בצורה פשוטה. רוביק יצר עבור תלמידיו כלי לימוד פשוטים, ואחת מהן הייתה קובייה. כשמסתכלים על קובייה, קל לזהות את האורך, את הרוחב, ואת העומק שלה. וגם קל למדוד אותה, כי כל המימדים האלו שווים. באחד הימים, רוביק היה בחדר השינה שלו, בבית אמו, ועבד על בניית קובייה. הוא תיאר את החדר שלו - כמו כיס במכנסיים של ילד: מלא בצבעים, חוטים, מקלות, פיסות נייר זרוקות על הרצפה, ובקוביות עשויות עץ.

אוי, ומה זה? מסטיק לעוס? רוביק, באמת! יש גבול לכל תעלול!

עץ היה החומר הזמין ביותר לעבודה באוניברסיטה שבה עבד, ולכן הוא השתמש בו. רוביק ניסה לחבר יחד שמונה קוביות שיוכלו לנוע ולהסתובב בחופשיות, ועדיין להישאר מחוברות אחת לשנייה. הוא יצר שמונה קוביות, קדח חורים בצידה של כל קובייה, חיבר אותן יחד ו… הכל התפרק לו לגמרי. [קול של נפילת קוביות]

אבל רוביק לא ויתר. הוא חזר על המשימה שוב ושוב ושוב ושוב! חיבר קוביות זו לזו דרך קליפסים, דבק, גומיות וחוטים, ו… שום דבר לא עבד. או שהן התפרקו, או שהן לא זזו. רוביק ראה בדמיונו את הקובייה, אבל לא הצליח לגלות איך מייצרים אותה. אז הוא עשה את הדבר הפשוט ביותר - הוא התעקש והמשיך לנסות. ויום אחד…

[מוזיקת ניצחון - חצוצרות]

[במבטא הונגרי]

רוביק: "זהו זה! אני לא מאמין! כל החלקים בקובייה זזים ולא מתפרקים. זה הצליח! אני חייב לצעוק את זה לעולם. תשמעו כולם! יצרתי קובייה!"

שכן: "אדוני, שקט! זה אמצע הלילה! מה אתה השתגעת? אתה מעיר פה את כולם! תהיה בשקט, אדוני! משוגע אחד, משוגע!"

יובל: רוביק הצליח לייצר קובייה בעלת שש פאות, או שישה צדדים, ובכל צד תשע קוביות קטנות יותר. בתור ילד שאהב לצבוע, הוא צבע כל צד בצבע אחר - כחול, אדום, כתום, צהוב, ירוק, ולבן. זאת, כדי שהתלמידים שלו יוכלו לראות את התזוזה התלת מימדית של הקובייה.

אחרי שהוא צבע, הוא החל לסובב את הקובייה, עוד סיבוב, ועוד סיבוב, ועוד אחד… ופתאום הוא הסתכל על הקובייה והבין, שאין לו מושג איך להחזיר אותה למצבה הראשוני והמסודר. באותו רגע של בלגן וצבעים מעורבבים אחד בשני, רוביק הרגיש שעלה על משהו גדול.

[מוזיקת רקע של ניצחון - אורגן ופעמונים]

למרות שעדיין לא הצליח להחזיר כל צד לצבע המקורי שלו, הוא הביא את הקובייה לכיתה, והציג אותה בתור קוביית הקסם, כי הרי עבור רוביק, מדע זה קסם. התלמידים שלו התלהבו מהרעיון, והחלו לשחק, ולנסות לפתור את הפאזל הקובייתי בעצמם. במשך חודש שלם, רוביק סובב את הקובייה שוב ושוב, עד שסוף סוף הצליח לסדר אותה ולפתור אותה, להחזיר אותה למצבה הראשוני. ברגע שהבין שהפתרון אפשרי, הוא החליט לנסות למכור אותה כמשחק.

בשנת 1975, רוביק הגיש בקשה למשרד הפטנטים ההונגרי, כדי לרשום את הגילוי שלו כפטנט.

[סיום מוזיקה]

כשמישהו רושם פטנט על המצאה, זה בעצם אומר שהוא גילה אותה ראשון, ולכן זכויות היוצר שייכות לו. ככה יוצרים, מוגנים מגניבת רעיונות, והדבר מאפשר למי שהשקיע זמן וכסף, לקבל בחזרה כסף על הפטנט.

רוביק ראה את הקובייה שלו כסוג של יצירת אמנות, והגיש את הקובייה תחת השם "משחק לוגי", משחק חשיבה. אחרי שקיבל פטנט, הוא היה צריך למצוא דרך לשווק אותה, וזה… כבר לא היה פשוט, כי באותה התקופה, היה, כמו שאמרתי לכם, "מסך ברזל", מסך דמיוני, שהפריד בין מערב למזרח אירופה. הונגריה הייתה במזרח אירופה, והיא לא ממש התעסקה בייצור צעצועים, אלא בעיקר בדברים שהועילו למדינה. צעצועים לילדים, נמכרו בחנויות למזכרות, לצד מחזיקי מפתחות, ושוקולדים.

לרוביק היה קשה לשכנע אנשים שהקובייה תצליח. חלק אמרו לו ש"הקובייה לא נראית כמו צעצוע", וש"לא קל לפתור אותה כמו פאזל", ו"למה בכלל שאנשים יקנו משהו שהם לא יכולים לפתור בקלות? באמת, שטויות. קובייה שמסתובבת, מי ירצה לקנות את זה בכלל? באמת".

אבל רוביק האמין בקובייה, ולא נתן לזה לעצור אותו. הוא הצליח לשתף פעולה עם יצרן של משחקי שחמט וצעצועי פלסטיק, וכעבור שנתיים, נמכרו 5000 קוביות קסם, שהפכו להצלחה מסחררת.

[מוזיקת רקע קצבית - שריקות]

כעבור שנתיים נוספות, רוביק מכר בהונגריה 300,000 קוביות קסם. רוביק רצה שאנשים בכל העולם ינסו לפתור את הקובייה, ולכן הוא החל לנסוע ולהשתתף בירידים גדולים של צעצועים.

ביום גורלי אחד, בשנת 1979, סוכן של חברת צעצועים גדולה באמריקה, בשם "Ideal Toy", או בעברית "הצעצוע האידיאלי", הגיע לאחד הירידים. הוא ראה את רוביק, התלהב מהקובייה, והציע לו חוזה בחברה, והצעה למכור יותר ממיליון קוביות ברחבי העולם. מיליון קוביות!

סוכן: [במבטא אמריקאי] היי רוביק, הקובייה הזאת היא וואו, וואו, וואי, וואו וואו. אבל אפשר לקרוא ב… ב… לא קוביית קסם, זה לא שם כל כך טוב. בוא נשנה לה את השם. מה לדעתך שנקרא לה "קוביק"? הבנת? זה כמו רוביק עם קובייה, קוביק. no no, אתה יודע מה יותר טוב? "הקוביט". זה כמו קובייה, אבל עם ביט בסוף, כן? לא, אתה לא אוהב, מה? אולי נקרא לה קובה, קובה, בלי יוד, ככה. לא, לא, זה נשמע כמו אוכל שאוכלים בשוק התקווה. אולי "הקובה של רוביק", לא, "קובה במיה". הו, נוזל לי ריר פה. אה, אני יודע, אני יודע. פשוט נקרא לה "Rubik's Cube", "הקובייה של רוביק". הכי פשוט, הכי טוב.

יובל: "הקובייה של רוביק" אכן היה השם שנבחר.

[מוזיקת רקע מסתיימת בקול שריקה]

אגב, בכל העולם עד היום קוראים לקובייה "הקובייה של רוביק" או "קוביית הקסם". בישראל החליטו לקרוא לה על שם מדינת המוצא של רוביק, "קובייה הונגרית", והיא נקראת כך רק אצלנו.

חברת הצעצועים שלחה את רוביק ליריד צעצועים גדול, שבו יציג לעולם את הקובייה. רוביק לא אהב את כל תשומת הלב, אבל החברה התעקשה שהוא יראה לכולם שאפשר לפתור את הקובייה. בלי הוכחה לפתרון, לא בטוח שירצו לקנות אותה ולשבור את הראש. רוביק עמד, ערבב את הקובייה ופתר. כך שוב ושוב. ומאותו רגע - אי אפשר היה לעצור את ההצלחה.

תוך שלוש שנים נמכרו יותר ממאה מיליון קוביות. כולם התעניינו בקובייה וברוביק, יוצר ממדינה מזרח-אירופית, שיצר משהו מיוחד תחת שלטון קומוניסטי, והצליח לעבור דרך "מסך הברזל". טוב, לא באמת מסך של ברזל, אבל זה הכינוי. הוא הצליח לעבור דרך הכינוי "מסך הברזל".

עד מהרה התפרסמו חוברות הדרכה, כיצד לפתור את הקובייה. חוברת ההדרכה הראשונה פורסמה על ידי נער בן 13, ומכרה יותר ממיליון וחצי עותקים.

בתחילת שנות ה-80, כמה מהספרים הנמכרים ביותר, עסקו באיך לפתור "קובייה הונגרית", או "הקובייה של רוביק". אנשי מדע ומתמטיקאים החלו לחקור אותה ולחשב כמה דרכים יש כדי לפתור אותה בדרך המהירה ביותר.

קצת אחרי שיגעון הקובייה, בתחילת שנות ה-80, המכירות שלה ירדו, אבל בתחילת שנת 2000 היא שוב חזרה לכותרות. חובבי הקובייה, החלו להעלות ליוטיוב סרטונים שלהם פותרים את הקובייה במהירות. הסרטונים הפכו פופולריים, והקובייה חזרה למרכז הבמה.

צריך לזכור שהקובייה של רוביק, היא לא רק משחק. יש בתי ספר שמלמדים בעזרתה מדע, הנדסה ומתמטיקה.

[מוזיקת רקע עליזה - חלילים]

בחגיגות ה-20 לקובייה, פארק המדע בדובאי בנה קובייה ענקית, ששקלה יותר מ-300 קילו, וגובהה כמעט שלושה מטרים, שזה גובה של שלוש גיטרות מחוברות. די גבוה.

"ארגון הקובייה העולמי" מקיים תחרויות ברחבי העולם. המתחרים הטובים ביותר, מתאמנים שעות על גבי שעות, משך חודשים ושנים, והם נקראים "speedcubers" או "מהירי הקובייה".

גם בישראל מתקיימות תחרויות "קובייה הונגרית". נרשמים אליהן עשרות מתחרים, וחלק מהתחרויות, הן פתרון הקובייה בעיניים עצומות. הייתי בתחרות כזאת, וממש מעניין לראות את המתחרים. ממש עולם שלם.

השיא העולמי לפתרון הקובייה, נקבע בשנת 2021, על ידי בחור צעיר בשם מקס פארק, שהצליח לפתור את הקובייה ב-3.13 שניות בלבד. זה - אחת, שתיים, שלוש, פוק, זהו. הוא פתר. וואו, איזה מהיר. הסרטון הזה פשוט מטורף. אבל יש מישהו שניצח אותו. קוראים לו MultiCuber 999. ואם תהיתם, זה לא בן אדם, זה רובוט, שפתר את הקובייה ב-0.887 שניות. פחות משנייה, אבל, זה לא פייר.

את השיא הישראלי לפתרון הקובייה, מחזיק היום בן בר און. בשנת 2023 הוא קבע תוצאה של 4.52 שניות לפתרון הקובייה, שהיא התוצאה ה-51 המהירה ביותר אי פעם, שהושגה בתחרות רשמית.

בשנת 2019, נקבע השיא העולמי לפתרון הקובייה בעזרת… הרגליים, על ידי Mohammed Aiman Koli מהודו. 15 שניות וחצי.

[המשך מוזיקה]

השיא לפתרון הקובייה בעיניים עצומות, הוא 12 שניות, על ידי Tom Cherry מארצות הברית. הוא בחן את הקובייה, הסתכל עליה מכל הצדדים, זכר איך היא נראית, עיניו כוסו, והוא פתר אותה מהזיכרון בלבד. ב-12 שניות!

השיא של רוביק עצמו, דרך אגב, הוא בערך דקה.

[המשך מוזיקה]

עד היום, נמכרו ברחבי העולם כחצי מיליארד קוביות, והיא הפכה למשחק הנמכר ביותר בהיסטוריה. הפטנט של רוביק נגמר לפני כמה שנים, וקוביות חדשות החלו לצוץ, בעיקר של יצרנים סינים, שייצרו קוביות שאפשר לסובב במהירות רבה, והן טובות למתחרים, שכל עשירית שנייה קובעת עבורם.

[מוזיקה מסתיימת]

ויש גם כל מיני קוביות מוזרות, קוביות עם 12 פאות, עם 1,500 אריחים, קובייה של 33 על 33 על 33, קוביות שהן בכלל… פירמידות, קוביות שהן בכלל צורות הנדסיות אחרות, ועוד ועוד.

אגב, אם תשאלו את רוביק, הוא לא מתייחס לעצמו כממציא הקובייה. הוא אומר, שהיא כבר הייתה קיימת אי שם בחלל, הוא פשוט זה שגילה אותה, והפיח בה חיים.

[מוזיקת רקע עדינה - חליל צד]

ועכשיו ברשותכם, אני חוזר לנסות לפתור את הקובייה. בסוף אני אצליח, גם אם אטעה קוואנטיליון פעמים. [קול של סיבוב הקובייה]. בואו נראה, ירוק לפה, אדום לפה, צהוב, הנה!!! יש!!! רגע, מאיפה הגיע הכחול? אוי, לא! מחדש.

הקובייה של רוביק.

[מוזיקת רקע מסתיימת]

[מוזיקת סיום - גיטרה]

מחקר, כתיבה, והמציאה את המעויין של עדי - עדי הררי.

עריכה, קריינות, וגרוע בקובייה הונגרית - יובל מלחי.

עריכת לשון, ויכולה לשבור מסך ברזל - דינה בר מנחם.

עיצוב פסקול, מיקס, ושיא אישי בפתירת הקובייה, של ארבע שעות - רוני קלדרון.

הפקה, והאנשים שניקו את הבלאגן של רוביק. זהירות, מסטיק!- תומר מיכלזון, ליהיא צדוק ורני שחר.

אני יובל מלחי, "היסטוריה לילדים וילדות".

[מוזיקה מסתיימת]

רגע לפני שאתם הולכים…

פיצקי: לאן הם הולכים?

יובל: לא, התכוונתי שהם מסיימים לשמוע את הפרק.

פיצקי: נו, אז מהר, מהר, תבקש מהם לדרג אותנו בספוטיפיי ובאפל, וגם לכתוב משהו קצר אם הם אהבו את הפודקאסט.

יובל: כן, זה בדיוק מה שאני רוצה.

פיצקי: ותגיד להם שיש לנו קבוצת טלגרם בשם "היסטוריה לילדים", ואנחנו מודיעים שם הודעות חשובות.

יובל: פיצקי, תן לי רגע.

פיצקי: וכמובן שאתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של "היסטוריה לילדים" בכל יישומוני ההסכתים, וגם ביישומון של "כאן".

יובל: אבל עמדתי להגיד את זה.

פיצקי: נתראה בפרק הבא, להתראות!

יובל: להתראות.

פיצקי: עשית את זה ממש טוב יובל, את ה'להתראות' הזה. זה היה מושלם.

יובל: תודה, ממש תודה, פיצקי. [מחייך]

[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה