על ההיסטוריה של בתי ספר, מה למדו לפני אלפי שנים, הקמת בתי הספר המודרניים ומה הקשר שלהם למפעלים, בתי ספר שונים שקיימים כיום וכיצד יראו בתי הספר של העתיד?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/01/2023.
אתן מאזינות ואתן מאזינים לכאן הסכתים, כאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
היסטוריה לילדים עם יובל מלחי.
שלום ילדות, שלום ילדים, היום אספר לכם על ההיסטוריה של בית הספר.
ממתי ילדים הולכים לבית הספר? ממתי בנות החלו ללכת לבית הספר?
מי המציא את ההפסקה, את הצלצול ואת הסנדוויץ' המעוך ששוכחים בתיק כל החופש הגדול? בלעע.
וגם אנסה לתאר לכם כיצד ייראה בית הספר בעתיד.
[צליל של צלצול] אני יכול לעזור?
יובל: אה, שלום לך.
פרופסור: שלום, אני פרופסור גולי במבה.
בעתיד לא יהיה בית ספר.
יובל: לא? אז מה כן יהיה?
פרופסור: בית טאבלט.
יובל: מה?
פרופסור: כן, כל הספרים יהיו בטאבלט, אז יהיה בית טאבלט.
יובל: רגע אחד, אתה באמת פרופסור?
פרופסור: האמת שלא, זה השם הפרטי שלי. ההורים שלי התלבטו בין דוד לפרופסור, ובסוף בחרו פרופסור.
יובל: אני לא חושב שיהיה כזה דבר בית טאבלט.
פרופסור: יהיה, יהיה. אני ממש יכול לראות את העתיד. הנה, אני רואה שאני תכף מאחר.
יובל: תכף מאחר לאן?
פרופסור: לאוטובוס שלי. הוא עוד שלוש דקות ולוקח לי חמש דקות להגיע לתחנה. אני חייב לרוץ, להתראות.
יובל: מה? איזה איש מוזר?
בית הספר, כפי שאנו מכירים כיום, בניין עם כיתות, בכל כיתה שולחנות וכיסאות, לוח על הקיר, ותלמידים באותו הגיל ובאותו אזור מגורים. לא היה קיים תמיד.
למעשה, בית הספר כמו שאנחנו מכירים אותו כיום, הוא המצאה חדשה ממש, בת פחות מ-200 שנה.
אז, איך למדו לפני זה?
לפני אלפי שנים, ילדים חונכו בשבטים.
הם למדו את מה שהיו צריכים לדעת כדי לשרוד.
למשל, איך לדוג, לצוד, לבנות דברים, לתפור, או לעשות שימוש בעורות של חיות.
סביב המדורה הם שמעו סיפורים ולמדו מאנשים מבוגרים.
לפני כ-5,000 שנה, עם המצאת הכתב, התפתחו במקומות שונים ברחבי העולם העתיק, מסגרות שבהן לימדו תלמידים מעטים קריאה וכתיבה, כדי שיוכלו לעבוד כלבלרים.
לבלר הוא אדם שיודע לקרוא ולכתוב ועובד ככותב.
בעולם העתיק רק מעטים ידעו לקרוא ולכתוב, ולכן הלבלרים מילאו תפקיד חשוב במיוחד.
הם היו אנשים שכתבו היסטוריה, חוקים, שירי הלל לשליטים, אגדות וסיפורים, ואפילו הכרזות מלחמה והסכמי שלום.
הם היו אחראים להעברת מידע מדור לדור.
ממלכת שומר נחשבת למולדת הכתב, והיא ממוקמת היכן שנמצאת כיום עיראק, ושם תלמידים למדו כתב יתדות, וחרטו אותו על לוחות סלע.
בבבל העתיקה, גם במזרח התיכון, שכבה שלמה באוכלוסייה למדה לקרוא ולכתוב, בעיקר על אבן וחימר, והכתבים נשמרו בספריות רבות שהיו פזורות בממלכה.
בין מלומדי הממלכה היו גם נשים.
במצרים העתיקה תלמידים, ביניהם של המלאכים הפרעוניים ושל אנשי החצר, למדו את כתב החרטומים המצרי, ההירוגליפים, וכתבו אותו על פפירוס, נייר שעשוי מצמח הגומא.
הלימודים היו קשים וממושכים, בלי הרבה שיעורים חופשיים והפסקות, והתלמידים למדו לא רק כתיבה וקריאה, אלא גם חשבון, אדריכלות, הנדסה, חינוך גופני, חינוך צבאי ונימוסים.
ביוון העתיקה בתי ספר מילאו תפקיד חשוב בחינוך בני האצולה.
בית הספר היה מחוץ לתחום עבור עניים, עבדים או בני המעמדות הנמוכים, וגם עבור בנות.
בית הספר ביוון העתיקה שם דגש לא רק על לימוד קריאה וכתיבה, אלא גם על פיתוח אופי.
המורים נבחרו בזכות יכולתם לשמש כמודל לחיקוי, והתלמידים התייחסו למוריהם בהערצה.
בבתי הספר שילבו תיאטרון, שירה, מוזיקה ומחול, לצד כישורים ספורטיביים.
צריך לזכור שאי אפשר היה סתם להדפיס ספרים, אז תלמידים שיננו טקסטים בעל פה, לפעמים ספרים שלמים.
מטרתו של בית הספר היווני הייתה להפוך ילדים לתלמידים משכילים, תרבותיים, אתלטיים ובעלי כושר לחימה.
עם הזמן קמו בתי ספר ביוון שלימדו מקצועות שונים.
היו בתי ספר שהתרכזו בלימוד מוזיקה, אחרים בלימוד ספרות, וגם כאלה שהתרכזו בספורט.
ביוונית עתיקה המילה לילד היא "פיס" והעבד שנהג להוביל את הילדים לבית הספר נקרא "פיידגוגוס", מוביל הילד.
המילה הזאת התפתחה למילה "פדגוגיה", תורת החינוך.
בסין הוקמו בתי ספר לילדי אצילים בלבד. הילדים למדו מנהגים שונים, קראו טקסטים ולמדו לירות בחץ וקשת. נשמע דווקא כיף.
לפני כאלפיים שנים הוקמו בתי ספר גם בחברה היהודית.
מי שנחשב למייסד בתי הספר בארץ ישראל היה יהושוע בן גמלא, כהן גדול בבית המקדש השני.
בתלמוד הבבלי נכתב עליו ש"אלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל".
מדוע?
משום שהוא יצר את בתי הספר הראשונים וקבע כי "יהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".
כלומר שבכל יישוב קטן או גדול יהיה בית ספר ושגיל תחילת הלימודים יהיה שש או שבע, ממש כמו בימינו אנו.
בעקבות התקנות שקבע יהושוע בן גמלא לפני כאלפיים שנה נפתחו בתי ספר רבים.
בבתי הספר הללו התלמידים למדו קרוא וכתוב, בעיקר שיננו פרקים מהתנ"ך.
המטרה המרכזית הייתה להכין את הילדים להשתתפות בתפילה בבית הכנסת.
עם הזמן נוספו נושאים אחרים ללימודי הקודש כמו למשל חשבון והנדסה.
באותה התקופה לא היו מספיק ספרים לכל ילד ולכן התלמידים התיישבו סביב ספר אחד והמורה לימד אותם לקרוא.
כך יצא שהיו תלמידים שידעו לקרוא מימין לשמאל, משמאל לימין ואפילו מלמעלה למטה והפוך.
האמת שגם אני יודע לקרוא ככה, הנה אני אקריא לכם קטע מספר.
בוא נפתח פה איזה ספר.
יום אחד סלסלה כיפה אדומה זאב ביער. סבתא, אימא אמרה, סבתא חולה חולה, סבתא… לא אני לא טוב בזה כל כך. מצטער.
אבל לא כולם יכלו לשלוח את הילדים לבית הספר.
חלק מההורים היו זקוקים לילדים בעבודות החקלאות המפרכות וילדים רבים לא למדו קרוא וכתוב.
חוקרים מעריכים כי למרות שהיו בתי ספר רבים בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה, רק שלושה מכל מאה ילדים ידעו קרוא וכתוב.
בנות יהודיות למדו בעיקר מההורים.
חלק מהבנות למדו קרוא וכתוב כדי שבבוא העת יוכלו ללמד את הילדים שלהם איך לקרוא בתורה.
הקשר ההדוק הזה בין דת לבין בתי ספר התקיים לא רק ביהדות העתיקה אלא גם בנצרות ובאסלאם.
דת האסלאם קמה סביב שנת שש מאות ועשר לספירה.
הקוראן, הספר הקדוש של האסלאם, מעודד את מאמיניו להפוך לאנשים משכילים.
המוסלמים הקימו בתי ספר במסגדים ולאחר מכן צמוד למסגדים.
כנראה כי הילדים עשו יותר מדי רעש…
הלימודים היו בדרך כלל ללא עלות וילדים רבים הלכו לבית הספר, שם למדו בעל פה פסוקים מהקוראן.
באירופה הנוצרית, במשך מאות שנים, הכנסייה הייתה אחראית על החינוך.
כמרים ואנשי דת הכשירו את התלמידים שחלקם הפכו לאנשי דת בעצמם.
הלימודים התקיימו על פי רוב בשפת הכנסייה - הלטינית, וכללו שינון, לימוד בעל פה והעתקה של טקסטים במשך שעות ארוכות.
אדון, אדון כומר, מורה?
כן, ילד.
זה שלידי הוא, הוא העתיק ממני.
או, אתה העתקת ממנו? איזה יופי, איזה יופי.
המורה, אבל, אבל הוא העתיק ממני.
נו נכון, ואמרתי, איזה יופי, הללויה. תמשיכו להעתיק תלמידים, כולם להעתיק ולהעתיק. ככה לומדים, מעתיקים ומעתיקים ומעתיקים.
אבל המורה, כואבת לי הזרת.
לא נורא, לא נורא. כשאני הייתי צעיר כאבה לי הזרת כל הזמן, זה בריא. להמשיך להעתיק.
אבל המורה, אני הייתי רוצה יותר לחשוב, להתנסות בדברים וכל מיני כאלה.
זה שטויות, מה אתה מדבר? לומדים על ידי העתקה. להעתיק ולהעתיק, להעתיק ולהעתיק, להעתיק ולהעתיק. אוי, נשפך לי מים לתוך התיק, אוי.
יובל: למרות כל שיטות החינוך שעליהן סיפרתי, לאורך ההיסטוריה ועד לפני ממש לא מזמן, מעט מאוד ילדים הלכו לבית הספר.
רובם עבדו וסייעו לפרנסת המשפחה.
חלקם עבדו עם ההורים בבית, בחקלאות, בטיפול בחיות משק, בהכנת מזון, בתפירה, בהכנת נרות, בכריתת עצים והפיכתם לבולי עץ עם בוא החורף, ועבודות נוספות בבית.
במקרים מסוימים, ילדים נשלחו ללמוד מקצוע כלשהו אצל בעל מקצוע, כמו למשל אופה, סנדלר, מנפח זכוכית, כורך ספרים או מנקי ארובות.
לאחר כמה שנים שהתגוררו אצל בעל המקצוע, הם הפכו למומחים בתחום ופתחו עסק משלהם.
בסוף המאה ה-15, המסתיימת בשנת 1500, התרחשה מהפכה.
מהפכת הדפוס.
לאחר שיואן גוטנברג המציא את מכונת הדפוס, ספרים ועלונים רבים הודפסו.
אם פעם הייתם יודעים לקרוא, לא היו לכם כמעט ספרים שיכולתם לעיין בהם.
אבל פתאום היו המון ספרים וחוברות, ואנשים וילדים רצו לדעת לקרוא.
כמה מאות שנים לאחר מכן, הרבה בזכות מכונת הדפוס, התרחשה המהפכה התעשייתית.
המהפכה הזו הביאה למעבר מייצור ידני לייצור תעשייתי בעזרת מכונות.
אם פעם כתבו ספר ביד, או הכינו סירים אחד אחד, עכשיו הדפיסו ספרים וייצרו סירים בעזרת מכונות.
ועוד סיר, ועוד סיר, ועוד סיר.
אנשים רבים עזבו את הכפר כדי למצוא פרנסה בעיר, היכן שהוקמו מפעלים.
והמהפכה הביאה לעלייה עצומה במספר תושבי הערים.
מצד אחד, התקופה הזו יצרה תופעות קשות, כמו עבודת ילדים במפעלים.
אולם, מצד שני, היא הביאה לפתיחת בתי ספר רבים לילדי העובדים.
הרי אם ההורים עובדים במפעל, מן הראוי שהילדים יהיו תחת השגחה, ולא יתרוצצו סתם כך ברחובות.
בתי הספר הראשונים דמו למפעלים.
הילדים ישבו סביב שולחנות, כמו במפעל, ופעמון בישר על ההפסקה, כמו במפעל.
על הילדים היה לציית לכללים ולחוקים, כמו במפעל.
ומטרת בתי הספר החדשים הייתה להכשיר את הילדים לעבודה במפעלים, כשיהיו גדולים.
עד לאמצע המאה ה-18, לפני פחות מ-300 שנה, חינוך ילדים היה פרטי. זאת אומרת שרק בני אצולה, בנים לאנשי דת ובני עשירים זכו לו.
מורים פרטיים רבים ביקרו בבתי עשירים, ולימדו את ילדיהם מיומנויות חשובות.
ילדים שלא קיבלו חינוך בדרך כלל לא ידעו קרוא וכתוב, ומספר העבודות בהם יכלו לעבוד היו מוגבלות.
המצב הזה השתנה בסוף המאה ה-19, לפני כ-130 שנים.
מדינות רבות באירופה רצו לתת לכל ילד הזדמנות שווה, והחליטו לחוקק חוק חינוך חובה.
החוק קבע כי לכל ילד יש זכות בסיסית לחינוך, וההורים חייבים לשלוח ילדים לבית הספר לפחות עד סוף בית ספר יסודי.
עם השנים החוק הורחב עד לכיתה ח' ונקבע כי התלמידים ילכו לבית הספר עד גיל 18, זאת אומרת 12 שנות לימוד.
בישראל חוק חינוך חובה נכנס לתוקף כבר בשנת 1949 והוא היה אחד החוקים הראשונים שחוקקו במדינת ישראל, והחוק הראשון בתחום החינוך.
בנות לא תמיד הלכו לבית הספר, ולא זכו לחינוך כמו הבנים במשך אלפי שנים.
עד לפני כ-200 שנים, לבנות לא ניתנה האפשרות לקבל חינוך רשמי.
כמובן היו בנות שקיבלו חינוך בבית, אבל הן לא הלכו לבית הספר ולא למדו עם הבנים.
רק לפני כ-130 שנה בנות החלו ללכת לבתי ספר, וברחבי העולם, מאירופה ועד הודו, נפתחו בתי ספר לבנות.
כשאתם פוגשים דוד או דודה שלא ראיתם הרבה זמן, הם תמיד שואלים "באיזו כיתה אתם?" לא משנה מה תגידו, הם תמיד יאמרו "וואו, אתם ממש גדולים!" ולפעמים גם יצבטו אותנו בלחי.
אאוץ', זה כואב!
אבל עד לא מזמן, מושג "הכיתה", למשל, כיתה א' או כיתה ג', כלל לא היה קיים.
במשך שנים ארוכות, בתי ספר רבים, כללו חדר אחד, או אפילו אוהל אחד, כיתה אחת, שעליה מופקד מורה אחד, שמלמד בני גילים שונים.
באותה כיתה יכלו לשבת, אלה לצד אלה, בני 6 ובני 12 והמורה היה צריך לתמרן בין הצרכים המשתנים שלהם.
החלוקה לכיתות לפי גילים תפסה תאוצה רק בעשורים הראשונים של המאה ה-20, לפני כמאה שנה.
גם הלוח לא תמיד היה קיים. במקום שיהיה לוח אחד גדול, היו לתלמידים לוחות קטנים, במקום מחברות, והם היו מניחים את הלוחות על הברכיים ומקשיבים למורה.
בשנת 1801 ניסה מורה לגיאוגרפיה מסקוטלנד לתלות לוח על הקיר, כדי שכל התלמידים בכיתה יוכלו לקרוא את מה שהוא כותב.
הרעיון שלו היה מוצלח מאוד, וכל הכיתות בבית הספר התיכון שבו לימד עברו להשתמש בלוח.
עם הזמן הוא מצא לוח גדול שאפשר לכתוב עליו משפטים שלמים, ועד היום הוא נמצא בכל כיתה.
התפקיד החשוב ביותר בבית הספר הוא זה של המורה או המורה.
ואתם יודעים, הרבה מגיבורי הפרקים של היסטוריה לילדים לאורך השנים היו פעם מורות ומורים.
יוסף חיים ברנר, זאב ז'בוטינסקי, גולדה מאיר ואליעזר בן יהודה.
כולם עסקו בחינוך.
בית הספר חביב, בראשון לציון, שהוקם לפני 136 שנים, הוא אחד מ-5,275 בתי ספר שפועלים כיום בישראל.
[מוזיקה]
כיום ישנם סוגים רבים של בתי ספר.
בנוסף לחינוך הרגיל, יש בתי ספר דמוקרטיים, בתי ספר לאומנויות, בתי ספר אנתרופוסופיים, בתי ספר מונטסוריים, בתי ספר מקצועיים, בתי ספר חקלאיים ואפילו בית ספר יער.
אבל רגע, מה ההבדל בין כל בתי הספר האלה?
אה, אני אספר. כן, כן, אני אספר.
בבית ספר יער, למשל, אין כיתה. הכיתה היא החוץ והלימוד מתבצע בטבע. התלמידים לומדים ממה שהם רואים. למשל, צמחים בעלי חיים ועונות השנה.
בית ספר אנתרופוסופי תופס את תקופת הילדות כתקופה של התפתחות פנימית, ולכן הלימוד מתבסס על משחקים, סיפורים, דקלומים ושירים.
השיטה הזו תומכת בפיתוח הדמיון, ביצירתיות, בכישורי אמנות ובמלאכת יד.
בחינוך האנתרופוסופי, הכיתה בדרך כלל נשארת עם אותו מורה או מורה במשך שבע שנים.
בבית ספר לאומנויות, מקדישים זמן נרחב ללימוד אומנויות שונות, נגינה, שירה, אומנות, מחול ועוד.
בבית ספר דמוקרטי, התלמידים הם שותפים פעילים בעיצוב המוסד ובבחירת השיעורים.
הם לוקחים חלק בבחירת אנשי הצוות, בגיבוש כללי בית הספר, בשמירה על המשמעת, ובנוסף, הם יכולים לבחור בעצמם את מערכת השעות שלהם, באילו שיעורים הם משתתפים ובאילו לא.
בבית ספר מונטסורי קיימים שני עקרונות מרכזיים, כבוד מלא לילדים, לרצונות שלהם ולבחירות שלהם, והתייחסות אישית לכל ילד כאדם בפני עצמו.
ממציאת השיטה, מריה מונטסורי, שמה לב שכאשר יש לילדים גירויים ופעילויות, ויש להם את העצמאות לבחור במה לגעת ובמה לשחק, הילדים בעצם מלמדים את עצמם. ולכן תלמידי בית ספר מונטסורי נהנים מהזכות לבחור במה ישחקו.
הלימוד נעשה פעמים רבות באופן עצמאי, או תוך חיקוי של המורה.
אז סיפרתי לכם על בתי ספר שונים ועל העבר של בתי הספר, אבל מה לגבי העתיד? אתם יודעים שזה מעניין אותי מאוד.
אנשי חינוך רבים חושבים מחדש על מוסד בית הספר, ועל הדרך הנכונה לחנך ילדים.
בתקופת הקורונה ראינו שאפשר ללמוד גם ב'זום', אבל ה'זום' הוביל גם לבדידות.
אז איך משלבים ביניהם?
כיום, יש ברשת האינטרנט קורסים חינמיים, סרטוני הדרכה ואתרים שבעזרתם אפשר ללמוד ממש בלי סוף.
אז למה צריך את בית הספר?
אולי בשביל החברים? שלא נהיה לבד? אולי ככה לומדים הכי טוב?
השאלות הללו חשובות מאוד, וכיום חוקרים ואנשי חינוך מחפשים דרכים חדשות ללמד את הילדים של היום, במטרה להכין אותם למחר, לעתיד.
אנשי חינוך רבים טוענים כי בתי ספר מכינים את הילדים לעולם של היום, במקום לעולם של מחר.
העולם שלנו משתנה במהירות, וגם בתי הספר חייבים להשתנות.
בעידן האינטרנט, כשעולמות שלמים של מידע זמינים לנו בלחיצת כפתור, במכשיר הטלפון או במחשב, מה צריך להיות תפקיד בית הספר?
האם נמשיך לקרוא מהלוח, או אולי נראה יותר סרטונים? אולי נשחק יותר ונבנה דברים? אולי נשתף פעולה עם ילדים שגרים בחוץ לארץ?
דבר אחד בטוח, בית הספר של הילדים שלכם, כנראה יהיה שונה מאוד מבית הספר שלכם.
מחקר כתיבה ונמצאים בשיעור 'חיפוש בגוגל': תמר ניוגרטן פולגל דינה בר מנחם ויובל מלחי.
עריכת תוכן, לשון ולומדת בכיתה בינלאומית בזום: דינה בר מנחם.
קריינות, ומדפיס את ארוכת הצהריים שלו, כריך עם חלבה חריפה: יובל מלחי.
עריכת סאונד ובחרה לבד מה היא רוצה ללמוד השנה. עוד פעם עריכת סאונד: רחל רפאלי.
הפקה, ואנשים שעדיין לומדים בחינוך ביתי: ניר גורלי טל ניסן ורני שחר.
אני יובל מלחי.
היסטוריה לתלמידים ותלמידות.
היי, תודה שהאזנתם. אני ממש אשמח אם תדרגו אותנו בספוטיפיי ובאפל ותשאירו תגובה, זה משמח אותנו מאוד. נשמח לראות אתכם גם בקבוצת הטלגרם שלנו, היסטוריה לילדים. שם תוכלו להציע הצעות ולשמוע מה חדש.
פרקים נוספים של היסטוריה לילדים ניתן למצוא בכל יישומוני ההסכתים באתר וביישומון כאן וגם ביישומון "כאן". תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments