היום אני רוצה לספר לכם על גיבור שבעצם מעולם לא נולד, אבל אי אפשר לדמיין את התרבות שלנו בלעדיו. הוא היה בלש שהיווה השראה לכל הבלשים שבאו בעקבותיו. קראו לו הולמס. שרלוק הולמס.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/10/2023.
דובר א: אתם מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסקטים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
היסטוריה לילדים עם יובל מלחי.
שרלוק פולס.
דובר ב: שלום ילדות, שלום ילדים.
היום אני רוצה לספר לכם על גיבור שבעצם מעולם לא נולד, אבל עשרות אלפים התאבלו כשהוא נפטר.
אמנם הוא מעולם לא חי, אבל אי אפשר לדמיין את התרבות שלנו בלעדיו.
מגשש בלש בפעולה, פוטר קול תעלומה ועד בלשי בית העץ, מרחוב סום סום ועד בטמן, ומספרי הבלש שאתם קוראים ועד סדרות המתח שההורים שלכם רואים, אחרי שאתם נרדמים.
כולם הושפעו ממנו.
קוראים לו הולמס.
שרלוק הולמס.
טוב, ניכנס למכונת הזמן המצ'וקמקט שלנו, וניסה לשנת 1890 אל העיר לונדון.
דובר א: נדחף נעימה.
דובר ב: אוי, היד, רגע.
נחץ על הכפתורים.
דובר ב: ו...
הגענו.
אוי, לא לקחתי מעיל וקר פה.
יורד עליי גשם וטפטיף והכול כל כך אפור.
טוב, לונדון לא מחכה לי.
אנחנו נמצאים בעיר לונדון שבזמן הזה, 1890, היא אחת הערים הגדולות בעולם.
גרים בה כחמישה מיליון תושבים.
אבל מתוך כל ההמונים האלה, בחור אחד, קצת משונה, קצת מתבודד, עם שם מצחיק ותחביבים מוזרים, הפך להיות שיחת היום.
טוב, נגשום פה מדי, אני חוזר לישראל.
שרלוק הולמס היה בלש מייעץ.
"אני כנראה הבלש היועץ היחיד בעולם", הוא אמר פעם.
יש לנו בלונדון המוני בלשי משטרה ובלשים פרטיים, וכאשר הם נבוכים ומסתבכים, הם באים אליי, ואני מצליח להעלות אותם על העקבות הנכונים.
גם לקוחות פרטיים הגיעו אליו, והם היו מגוונים להפליא.
הולמס זזר למטפלות ולראשי ממשלות, לטבחים ולמלאכים, לפקידים זוטרים ולשרים בכירים.
למעשה, לא משנה מי פנה אליו, נהג קרקרה או מנהל חברה, ולא משנה אם גנבו לכם את היעלום הכי גדול בכל האימפריה הבריטית או נהל אחת ישנה שהייתה חשובה לכם.
אפילו לא משנה אם גנבו תוכניות סודיות של צוללת צבאית או את צעודת החג שלכם, הדבר היחיד שעניין אותו היה התעלומה, שתהיה מאתגרת, מותחת, משעשעת, או אפילו מוזרה.
אם הייתי פוגש אותו, הוא בטח היה אומר לי, "בוא, יובל, שב בניחותה, שתה מה שהוא, "התחממו לאך, סדר לעצמך את המחשבות, "ואז תספר לי את העובדות לפי הסדר, "ואנא ממך, התחל בהתחלה".
ההתחלה של הסיפור שלנו היא לאו דווקא עם שרלוק הולמס, אלא דווקא עם איש אחר, בשם ארתור קונן דויל.
ארתור נולד באמצע המאה ה-19, שמסתיימת משנת 1900, בעיר אדינבורו שבסקוטלנד.
וכשסיים את לימודיו בתיכון, הוא נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבור.
המרצה האהוב עליו היה ג'וספ בל, רופא מנתח, שהתפרסם בזכות כושר הבחן אחד.
אמרו עליו שהוא ידע להבחין חולים שנכנסו למרפאה שלו עוד לפני שהם הוציאו מילה מהפה.
הוא היה מעיף בהם מבט אחד, ומיד חושף בפניהם פרטים שונים על חייהם, ומספר להם מאילו מחלות הם סובלים.
והוא כמעט אף פעם לא טעה.
הו, נעים מאוד, שלום לך, בחור.
בוא, בוא, כנס, אני ד"ר ג'וספ בל, רופא מנצח.
אני רואה לפני שאתה פוצע את פיכה, אתה סובל מפדקסת.
מה?
פדקסת?
יש מחלה כזאת?
כן, כן, פדקסת, או בעברית, הסקטט.
תראה, אתה, אתה, יש לך בעיה חמורה.
אתה פוגש בנתם, ומיד משלב אותו בתוך פודקסט.
סליחה?
כן, כן.
הנה, פגשת אותי, נכון?
הרגע פגשת אותי, וכבר אני בתוך הפודקסט שלך.
הנה זה, בום, הוכחה ניצחת, עתיק סגור, המקרה פטור, שתר במים, הצחת יחד בחור.
ותקליד הרבה פודקסטים, אם אתה יכול.
הבא בטור, הבא בטור.
רגע, רגע, אני בכלל באתי אליך כי כואבת לי הרגל.
הרגל?
זה כנראה מהפודקסט.
הבא בטור, הבא בטור.
ארדור סיימת לימודי הרפואה בהצלחה, ועבד כרופא על ספינה של ציידי לוויתנים, ואחר כך על ספינה שהפליגה לאפריקה.
כשחזר לבריטניה, הוא התיישב בעיר רחוב פלימוס, ופתח מרפאה.
הוא חיכה וחיכה, וחיכה וחיכה, אבל המטופלים לא הגיעו.
את הזמן שהיה לו הקדיש לכתיבה.
כשחיפש השראה, הוא נזכר בדמותו של המרצה הנערץ, וביכולת המופלאה שלו להסיק מסקנות נכונות על בסיס מבט חטוף אחד.
והוא יצר בדמותו את הבלש שרינפורד הולס.
הלו, אני הבלש שרינפורד...
אני הבלש שרינפורד...
שרינפורד...
אני הבלש שרינפורד...
שרינפורד...
פורד...
אוף, אי אפשר להמשיך ככה.
פשוט אי אפשר.
אוקיי, אוקיי, אני משנה לך את השם.
בוא נחשב על משהו פשוט יותר, שכל אחד יכול לווטא.
אה...
קוקו, פוקו, שלוקו, שרולוק, שרלוק...
שרלוק, אוי, זה שם טוב, כמעט אין אותו לאף אחד.
שרלוק, שרלוק.
נעים מאוד, הולמס, שרלוק הולמס.
רגע, תן לי לנסות.
נעים מאוד, אני הולמס, שרלוק הולמס.
אווו, זה טוב.
"הולמס" דובר ב: שני הספרים הראשונים שכתב על הולמס, "חקירה בשני" ו"חותם הארבעה", היו פשוט...
פשוט...
לא משהו.
ארתור שלח אותם להוצאות לאור שונות, והם דחו אותו בזה אחר זה.
עד שנמצא ההוצאה אחת שהסכימה לקחת סיכון ולפרסם את כתביו.
הספר פורסם, ומחר עותקים מעטים בלבד.
דויל הבין את הרמז.
הבנתם?
הבין את הרמז.
זה שכתב על בלשים, לא משנה.
הוא חזר להתמקד ברפואה.
הוא נסע לבינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, והתמחה ברפואת עיניים.
כשחזר לאנגליה, הוא הרגיש בטוח בעצמו ובחישוריו, הוא פטר מרפאה במרכז לונדון.
והוא חיכה, וחיכה, וחיכה, וחיכה עוד קצת, ואף מטופל לא בא.
גם הפעם הוא העביר את הזמן בכתיבה.
והפעם היה לו רעיון מבריא.
במקום לכתוב רומנים ארוכים ומורכבים שאף אחד לא רוצה לפרסם, הוא הכתוב סיפורים קצרים.
הרי גיבור כבר יש לו, וזה בדיוק מה שהוא עשה.
הוא כתב שישה סיפורים קצרים על שרלוק הולמס, ומכר אותם לכתב עת אנגלי בשם "סטרנד מגזין", שפרסם סיפור אחד כל חודש.
והפעם ההצלחה הגיעה ובקטרול.
עשרות אלפים רכשו מנויים, ואפילו המלכה ויקטוריה הקפידה לא לפספס אף סיפור.
הקהל התאהב בסיפורים על הבלש המבריק ויוצא הדופן.
הוא היה כל כך שונה, וחכם, ומיוחד, ומוזר.
אז איזה מן אדם היה שרלוק הולמס?
בתחילת הספר "חקירה בשני", עוד לפני שהקוראים פוגשים את הולמס לראשונה, מספרים לנו עליו.
יש לו כל מיני רעיונות מוזרים, ובעל תערובת ידע משונה שרכש לעצמו כל מיני התמחויות בנושאים שוליים.
הולמס הוא טיפוס קרקקרח.
קשה לו לזרוק דברים, וכל הבית שלו מוצף בניירות.
ככל שהקוראים פוגשים את הולמס, ככל שהקוראים זכו להכיר אותו יותר, הולמס התגלה כאדם חכם להפליא, ששם לב לפרטים, ויכול להסיק מסקנות נרחבות, אפילו מהרמזים הכי קטנים.
הוא אלוף בכל מה שקשור ללחימה בפשע.
הוא יודע לזהות תביעות אצבעות ועקבות, קרקרות לפי סימני הגלגלים שלהם, סוסים לפי תביעת הפרסה שלהם, ואנשים לפי כתב היד שלהם.
הוא מדען מצטיין שממציא חומר שמאתר קטמי דם.
הוא יודע להבדיל בין 140 סוגים שונים של טבק סיגריות, ולזהות לפי כתמי הבוץ על הנעליים והבגדים מאיזה אזור בלונדון הגיע אדם.
הוא השף התחפשות ושחקן מכונן.
הוא בקיא מאוד בספרות, בעיקר בספרות מתח.
בקיא בכימיה, מנגן בחינור.
בקיא ריטב את החוק הבריטי, אלוף באומנויות לחימה, בהיגרוף ובסייף.
והוא נחוש והקשן, כמו כלב צייד.
דובר א: סך הכל טיפוס מעניין.
דובר ב: הולמס לעולם אינו מייסס לעשות הכל כדי להגיע לפתרון תעלומה.
הוא יכול לא לישון ולא לאכול ימים ארוכים.
הוא יכול לעקוב אחרי אנשים לאורך עשרות קילומטרים, בכל מזג אוויר.
הוא יכול להתחפש עד שאפילו הקרובים אליו ביותר לא יזהוו אותו.
בסיפור אחד, הולמס התגורר במשך שבועות בבקתת אבן, מימי האדם הקדמון, חשוף לרוחות ולגשם רק כדי לטפוס פושע.
בסיפור אחר, הוא כמעט התחתן עם אישי רק כדי לקבל ממנה מידע שיעזור לו לפתור תעלומה.
לשרלוק הולמס יש חוש צדק מפותח, אבל לאו דווקא נאמנות לגופי שמירת החוק.
הוא סייע למשטרה לא פעם, אבל לפעמים כשהוא השתכנע שהפשע היה למען מטרה טובה ונהלה, הוא היה דווקא בצד של הפושעים.
שרלוק תמיד פעל למען הטוב, אבל היה מוכן לסכן את עצמו ואפילו לעבור על החוק לשם כך.
הוא יפרוץ לבית של גנב כדי להחזיר חפץ שנגנב.
הוא ישקר למשטרה אם זה יעזור לאדם חף מפשע.
הולמס לעולם לא ביקש קרדיט על מעשיו ולא רדף פרסום.
מצד שני, הוא אהב לעשות רושם ותמיד נהנה להציג את הפתרון שלו בדרך רבדנית ודרמטית שתפתיע את כולם.
כשיש לו תעלומה לפתור, הוא שמח, חד, דרוך וממוקד.
וכשאין לו חקירה, הוא מלל.
הוא מלל ממש.
טוב, עוזבי הנאמן ווטסון.
אין לנו חקירה.
מה עושים?
מה עושים?
אה, שרלוק, אולי נצא למחנה ביער, נדליק מדורה, נאכל מרשמלו ונתפעל מהטבע.
רעיון טוב, רעיון טוב.
בוא קדימה, תמיס את הדברים.
קח, הנה, אויל, הנה דברים, הנה, כלי אוכל, צריך לבשל ומשהו להדליק את המדורה.
והנה, את זה תיקח פה, זה קינור, אני אוהב להנגן.
יופי, קח את כל הדברים.
קדימה.
איזה כיף במחנה שלנו.
רעיון ממש טוב, ווטסון.
בוא נשתה קצת שוקולית חמם.
אוי, המרשמלו טעים.
תמיד צריך להיזהר מהאש, ילדים.
זה מסוכן מאוד.
טוב, בוא נכבה את המדורה וניכנס לאויל שלנו.
אני...
אה, יופי, זה זמן לישון.
אוי, ווטסון.
דובר א: תן לי שון, שרלוק, תן לי שון.
או, תתערה רגע.
-מה, שרלוק, מה הפעם?
דובר ב: הרמת ראשך לשמיים ואמר לי מה אתה רואה?
דובר א: אני רואה מיליוני כוכבים.
ומה המשמעות של המראה הזה?
שרלוק, אתה בוחן אותי, איזה כיף.
או, אני חייבת לתשובה טובה.
או, שלמה מעניינת, שרלוק.
אני חושב שהיקום הוא עצום בגודלו.
שיש כוכבים רחוקים מאוד.
שאולי יש חיים אחרים על פני כוכבים רחוקים.
שיש אולי גלקסיה.
שיש בשמיים כל מיני דברים מעניינים ומוזרים.
מה עוד, ווטסון?
שאין אדנים, והירח הוא זוהר ביופיו.
מה עוד, ווטסון?
זהו פחות או יותר, שרלוק.
דובר ב: ווטסון, אתה לא שם לב שגנבו לנו את האויל?
דובר א: לא, עכשיו שאתה אומר את זה, באמת שמתי לב.
נכון, גנבו לנו את האויל.
יופי, ווטסון, יופי, כל הכבוד.
דובר ב: ששת הסיפורים הקצרים שכתב קונן דוייל בשנת 1891 זכו להצלחה מסחררת.
הקהל רצה עוד, והעיתונים רצו עוד.
מה יכול להיות רע?
אבל מסתבר שמישהו אחד לא רצה עוד.
והמישהו הזה היה הסופר, ארתור קונן דוייל עצמו.
כן, נמאס לו לחלוטין מהבלה שיצר.
במכתב שכתב לאמא שלו, התוודה.
"אני חושב לחסל את הולם סופית, "ומשיח את דעתי מדברים טובים יותר".
אמא שלו מיירה לשלוח לו מכתב נוקב מלא בסימני קריאה.
"אל תעשה זאת, אין לך יכול, אסור לך".
וכמו כל ילד טוב, גם ארתור הקשיב לאמו וכתב לה, "רק אודות לך, שרלוק הולמס נותר בחיים".
בינתיים.
בשנים הבאות, קונן דוייל כתב סיפורים קצרים נוספים על הולמס, אחד בכל חודש.
אבל הוא עשה זאת בחוסר חשק שהלך בגבר.
הוא דרש סכומי כסף גבוהים יותר ויותר בתקווה שהמוצאים לאור יגידו לו, "לא, את זה אנחנו לא מוכנים לשלם".
והוא יוכל לזנוח את הולמס ולכתוב ספרים אחרים.
אבל הם רק אמרו, "בטח, מה שתרצה, ארתור, "העיקר שתכתוב לנו עוד על שרלוק הולמס".
לאחר 23 סיפורים קצרים שזכו למאות אלפי קוראים, קונן דוייל החליט שדי.
"חל"ס, נמאס, מספיק.
לא אכפת לו מהקהל, לא אכפת לו מהמוצאים לאור, לא אכפת לו מהכסף, ולא.
לא אכפת לו אפילו מאמא שלו.
הוא מכסל את הולמס וזהו זה.
הוא כתב סיפור בשם "הבעיה הסופית".
ואימת את שרלוק הולמס עם יריבו המושבה, הנפוליון של הפשע, הנבל המרושע, פרופ' מוריארטי, העומד מאחורי מחצית מהפשעים בלונדון.
הולמס נמלט לשוויץ, אך מוריארטי והנשב מצאו אותו שם.
וברגע עשי של הסיפור, הבלש והנבל מצאו שניהם את מותם בנפילה במורד מפל שוצף, לפוטים זה בעזרות זה, לאחר שנאבגו זה בזה לחיים ולמוות.
באותו יום כתב קונן דויל ביומנו האישי רק שלוש מילים, "הרגתי את הולמס".
במכתב שכתב לחבר הוא הרחיב, "אני מרגיש לגבי הולמס כמו שאני מרגיש לגבי מאכל "שפעם אכלתי ממנו יותר מדי.
"קיבלתי מנה גדושה כל כך שלו "שעצם השם עצמו גורם לי בחילה".
מה שקרה אחר כך היה הפתעה מוחלטת.
העיתונים בבריטניה דיווחו על מותו של הולמס ממש כאילו היה אדם אמיתי.
והעמונים שהריצו את הולמס הוקו בתדהמה ובעבל.
עשרות אלפי אנשים ביטלו את המנוי שלהם על כתב העת שפרסם את סיפורי שרלו קולמס.
"אלפים שלחו לקונן דוייל מכתבים זועמים, "רשע מרושע שכמוך", כתב לו מישהו.
ומספרים, אם כי יכול להיות שזו רק אגדה, שמאות אנשים הסתובבו בלונדון כשהם עונדים סרט שחור על ידם, לציין כי גם הם מתאבלים על מותו של הבלש החביב עליהם.
אפילו אמו של קונן דוייל כעסה עליו מאוד על שעז לחסל את הבלש הארוך.
להתנהגות כזו לא היה שום תקדים.
זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהציבור גילה גילויי ההרצאה כאלה.
והפעם הראשונה שבה הגיב ככה למוות של דמות בדיונית.
אבל כל זה לא עזר.
קונן דוייל לא התקפל.
הוא היה איתן בדעתו.
הולמס מת ולא יחזור עוד לעולם.
עם הזמן קונן דוייל נזקק לחסף והעיתונים הציעו לו תשלום נאה, נאה מאוד, אם ישוב יכתוב על הולמס.
קונן דוייל נכנע.
ושמונה שנים לאחר הסיפור האחרון שכתב על הולמס, הוא ישב וכתב ספר חדש, "כלבם של בני בסקרוויל".
עלילה מסעירה ומותחת על אדם שמשפחתו נרדפת כבר מאות שנים על ידי כלב סתני.
אבל הפעם היה לו טריק.
במקום להחזיר את דמותו של הולמס לחיים, הסיפור התרחש בתקופה שלפני מותו של הולמס.
ככה המונים זכו בסיפור חדש ומשובח, וקונן דוייל זכה בכסף.
אבל הולמס נותר מת כשהיה.
את הסיפור הזה הפכו בכל ישראל לתסקית, ואפשר למצוא אותו בקלות באפליקציה שלי שנקראת "פודקסטים בעברית".
פשוט חפשו "כלבם של בני בסקרוויל".
אני חייב להגיד שזה סיפור קצת מפחיד, והוא לא מתאים לקטנים, אז הורים, תשמעו אותו קודם, ואם מתאים, סבבה.
אם לא, נמצא משהו אחר.
אבל גם הסיפור החדש של "שרלוק" שלנו לא הספיק.
ההמונים דרשו שההולמס יקו מן המתים.
המוציאים לאור המשיכו להציע כסף, והרבה.
ובסופו של דבר, בשנת 1903, עשר שנים אחרי שחיסל את הולמס, "שרלוק הולמס" קם לתחייה.
אבל איך מחזירים אדם מן המתים?
בסיפור הסביר קונן דויל שבזכות שליקתו באומנויות לחימה, הצליח הולמס להפיל את מוריארטי למפל.
כשחשב מה לעשות, הבין שנפלה לידו הזדמנות פז.
אם כל הפושים יחשבו שגם הוא מת, הם יתחילו לחפף, להתנהג בחופשיות, והוא יוכל לעקוב אחריהם, לאסוף עדויות נגדם, ולבסוף להביא להרשעתם.
הולמס גם ניצל את הזמן כדי לטייל בעולם.
כשהוא מחופש למגלי ארצות נורבגי, הוא ביקר בטיבט, בפרס ובסודאן, ואחר כך בילה זמן במעבדה בצרפת.
אבל בסופו של דבר חזר הביתה ללונדון, לזהותו כשרלוק הולמס, שהשלים את מרדפו אחרי הכנופייה של מוריארד.
אחרי שהחזיר את הולמס לחיים, כתב קונן דוייל יותר מ-30 סיפורים.
היחס של קונן דוייל לבל"ש השתנה לפתע, והוא החל לחבב אותו יותר.
באותם ימים העולם הלך והשתנה, ולונדון של הולמס הפכה מאיר של קרקרות ומכונות טלגרף, לאיר של מכוניות וטלפונים.
בסיפורים האחרונים, הולמס הזדקן, פרש מעבודתו, עזב את לונדון ועבר לגדל דבורים בכפר.
אבל פעם בל"ש, תמיד בל"ש.
וגם אחרי שפרש אל הכפר, הולמס עדיין נדרש.
אחד הסיפורים האחרונים, הקידה האחרונה, נכתב בזמן מלחמת העולם הראשונה.
בסיפור מסופר, כי ראש ממשלת בריטניה עצמו הגיע לבקתתו של הולמס בכפר ושכנע אותו לשוב ולעבוד וללכוד ולאפיל רשת מרגלים גרמנית.
הסיפור זכה להצלחה כה גדולה עד שהדור הבריטי אפשר לשלוח אותו מאנגליה לחיילים בחזית באירופה ללא תשלום.
הכל למען עידוד המורל.
בסופו של דבר, קונן דוייל כתב על הולמס ארבעה ספרים שלמים ו-56 סיפורים קצרים.
הוא כתב גם ספרים נוספים על נושאים אחרים, כמו למשל "העולם שעבד", ספר הרפתקאות שבו דינוזאור מאופף ברחובותיה שלו.
דוייל עצמו חלק עם הולמס חוש צדק מפותח, וכשנתקל במקרים של חוסר צדק, מהר להתגייס לעזרה.
הוא היה מעורב בהקמתו של בית משפט להתירות, מקום שבו אנשים יכלו להגיש ראור על החלטה מסוימת ולזכות במשפט חוזר.
במקרים רבים במשפט החוזר, הסתבר שלמרות שהם הורשעו, הם למעשה חפים מפשע, ובזכות ההראור בבית המשפט שדוייל עזר להקים, הם שוחררו בחופשי.
דוייל זכה להצלחה עצומה, ובשנת 1902, עוד לפני שהחזיר את הולמס לחיים, קיבל תואר עצולה.
הוא הפך לסר ארתור קונן דוייל.
אבל חייו האישיים לא היו שמחים במוחד.
אשתו הראשון הנפטרה שרבים מבני משפחתו נהרגו במלחמת העולם הראשונה.
את שנות חייו האחרונות השקיעה בפעילות ששרלוק הולמס, אמיר ההיגיון הקר והמחושב, היה מתנגד לבית תוקף.
ארתור קונן דוייל ניסה להוכיח שיש חיים לאחר המוות, וכי יש בעולם שלנו פיות.
קונן דוייל היה חבר טוב של הקוסם הרי הודיני, אם אתם מכירים את הפרק עליו.
אבל הוא האמין שלהודיני יש כוחות על-טבעיים, למרות שהודיני הסביר לו שוב ושוב שהוא מבצע פעלולים להכיזת עיניים.
הולמס זכה להצלחה מסחררת, לא רק בתקופה שנכתב, אלא גם שנים אחר כך.
הדמות מחזיקה ב-C גינס, בתור הדמות שאחרי הרבה שחקנים גילמו בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון.
יותר מ-260 סרטים מציגים את דמותו של הולמס.
יותר מדרקולה, יותר מנפוליון, יותר מישו.
ויש אפילו סדרה שבה הולמס הוא כלב מדבר.
איך קרה שמאה ושלושים שנה אחרי שבא לעולם הוא עדיין פופולרי כל כך?
מה סוד ההצלחה שלו?
חוקרים רבים חושבים שהולמס הוא דמות מוצלחת כל כך, לא רק בגלל אופיו הייחודי ובגלל העלילות המסעירות, אלא גם בגלל האופן המיוחד שבו מסופר לנו עליו.
מי שמספר לנו על הולמס הוא ג'ון ווטסון, רופא שהוא שותפו של הולמס לדירה וחברו הטוב.
ווטסון הוא אדם רגיל לגמרי, ממש כמונו, ואין לו שום כישרון בלשי.
הוא שומע את אותן העדויות שהולמס שומע ורואה את אותן דברים, אבל לא מצליח להסיק מהם דבר.
ההתפעלות שלו מהולמס היא ממש מדבקת.
התיאור של הולמס דרך עיניו המעריצות של ווטסון הופך את כולנו למעריצים.
שרלוק הולמס תואר כדמות חיה כל כך, עד שרבים חשבו שהוא קיים באמת, ונהגו לכתוב אליו מכתבים לכתובת שבה התגורר, רחוב בייקר, 221, ב' באותה העת רחוב בייקר אפילו לא הגיע עד מספר 221, אבל עם השנים נבנה שם בנק.
מכתבים רבים הגיעו לבנק עבור ווטסון.
הבנק נאלץ להסיק עובדת, שכל תפקידה היה להשיב למכתבים שיועדו להולמס.
גם היום רבים עדיין חושבים שהולמס היה איש אמיתי.
בסקר שנערך בבריטניה לפני עשר שנים, יותר ממחצית מהנשלים השיבו שהולמס היה דמות אמיתית לחלוטין.
מוזר.
הולמס זכה להצלחה גדולה, גם בקרב קהל קורא העברית.
אחד מגדולי המעריצים שלו היה המנהיג הציוני, הסופר והעיתונאי זאב ז'בוטינסקי.
וכאשר ז'בוטינסקי נכלה בכלא אקו בקיץ 1920, הוא וחבריו העבירו את הזמן בתרגום כמה סיפורי הולמס לעברית.
מאז כל סיפורי הולמס תורגמו לעברית יותר מפעם אחת, ובוודאי תוכלו למצוא אותם בספרייה.
אני ממליץ עליהם בחום גדול.
כלכם עשויים להיות קצת מפחידים, אבל "אגודת אדומי השיער" למשל, הוא סיפור קצר שתוכלו לקרוא בכיף.
יש בו מודעה מוזרה ומסתורית בעיתון.
מאות אנשים אדומי שיער, ופשע מתוחכם שנמנע בשנייה האחרונה.
ויש בו את הולמס בכל תפארתו, מקדים את הפושעים ומבביס אותם בהצלחה אדירה.
חוץ מתרומתו לספרות הבל"ש ולסדרות הבל"ש, הולמס תרם הרבה גם למדע.
הוא נחשב להביא הזיהוי הפלילי והרפואה המשפטית.
כלומר, השימוש בשיטות מדעיות כדי לפתור פשעים.
למעשה, כשקונן דויל כתב את הסיפורים, התחום היה בחיתוליו, והולמס הדמיוני הקדים את המשטרה האמיתית בכמה צעדים.
סימן היקר של הולמס הוא זכוכית המגדלת שבה הוא השתמש כדי למצוא רמזים.
הולמס הולמס הולך לרשום את ספרים שלו, כמו רביות אצבעות, כתמי דם, אפר סיגריות ועוד.
הוא ביצע ניסויים, כימיים, והצליח לאתר שעריות דם ורעל.
בזכות שיטותיו המדעיות, הולמס היה השראה לא רק לכותבי סיפורי בל"ש, אלא גם לחוקרים ולמדענים.
כעוד הוא קרא על פעולתו בתחום, ולמרות שהוא דמות בדיונית, הולמס מונה כחבר באגודה המלכותית לחימיה בבריטניה.
כתב המדענים בתחום.
תגידו, כמה מדרגות יש לכם בכניסה לבית?
ולמה אני בכלל שואל פתאום על מדרגות?
זה הכול בגלל הולמס.
תראו מה הוא אמר לוואצון בפעם אחת שבהם, וואצון טעה איך הולמס עושה את זה, איך הוא פותר את האלומות.
מה הסוד שלו?
"אתה רואה, אך העינך מבחין.
"לעיתים צחופות, ראית אתגר המדרגות "הנמשך מחדר הכניסה עד לחדר הזה." דובר א: בהחלט, עליתי והרציתי בו מאות פעמים.
דובר ב: אם כן, כמה מדרגות יש בו?
כמה מדרגות?
אין לי מושג.
בדיוק כך.
לא הבחנת.
אף על פי שעיניך ראו הכול.
וזו בדיוק הטענה שלי.
אני למשל יודע שיש 17 מדרגות, היוון שגם ראיתי אותן וגם הבחנתי בהן.
אז רגע לפני שאתם יוצאים אל העולם לספור מדרגות ולפתור את האלומות, או לפחות אל הספרייה כדי לקרוא כמה סיפורי בלש, זכרו מה אפשר ללמוד מהולמס.
נחישות, סבלנות, כבוד, הקשבה, תשומת לב ודקות הבחנה.
וזכרו גם את האמרה האהובה עליו.
"ברגע שמסלקים את הבלתי אפשרי, "מה שנותר על אף יותו בלתי סביר, "חייב להיות האמת." אז אולי מעכשיו תשימו לב לדברים קטנים שפעם הייתם מפספסים, ואולי גם אתם תהיו שרלוק הולס.
מחקר, כתיבה, ויש לבוץ מדרום לונדון על הנעליים.
תמר נויגרטן פולגר.
עריכה קריינות, ויש לו ריח של עורבת סוסי פוני.
יובל מלחי.
עריכת לשון וחסרה לעות במקלדת.
היא לקח אותה.
דובר ב: דינה בר מנחם.
היא צופסה עונד ביקס ו...
שמעתם את זה?
רגע, ואת זה שמעתם?
זה בטח רמז.
תקשיבו.
דובר א: רחל רפאל.
דובר ב: הפקה?
ועומדים לשלוח אותי למוזיאון שרלוק הולס בלונדון.
רגע, הם עושים לי עם הראש תנועה.
זה בטח איזה רמז.
הנה, מזיזים לימין, לשמאל.
למה אתם מסתכלים שמאלה?
ואז ימינה.
אה, אתם עושים לו עם הראש.
כן, אתם עושים לו.
פיצחתי את התעלומה.
אה, אני לא טס.
אייל שינדלר, תל ניסן ורני שחר.
אני יובל מלחי.
היסטוריה לבלשים, בלשיות.
רגע לפני שאתם הולכים, דובר א: אני מקווה שנהנתם מהפרק.
וואו, כברונה עשירית.
נשמח מאוד אם תדרגו אותנו באבל ובספוטיפיי, ואפילו כתבו משהו קצר על הפודקאסט.
זה עוזר לנו מאוד.
נשמח לראות אתכם בקבוצת הטלגרם שלנו, היסטוריה לילדים, ואתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של היסטוריה לילדים בכל יסומוני העסקתים, יסומון כאן וכאן לרכב.
תודה.
דובר ב: "היי, פיצקי, מה אתה עושה?
זה התפקיד שלי".
"טוב, עשית את זה כל כך יפה, נשיר, נשיר".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments