top of page

היסטוריה לילדים - רות ביידר גינסבורג

סיפורה של ילדה יהודיה שגדלה בארצות הברית ונתקלה במחסומים רבים. היא האמינה שמחסומים נוצרים ולכן אפשר גם לפרק אותם. כשהפכה לעורכת דין אף משרד מכובד לא רצה לשכור אישה לתפקיד. אבל רות לא נכנעה, ייצגה נשים וגברים בבית המשפט, הובילה שינויים פורצי דרך והפכה לסמל. זהו סיפורה המרתק.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/01/2022.

[מוזיקת פתיחה]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

יובל: היסטוריה לילדים עם יובל מלחי.

[מוזיקה]

רות בֶּיידֶר גינסבורג.

שלום ילדות, שלום ילדים.

היום אני רוצה לספר לכם על גיבורה של ממש.

לא סופרוומן או דמות בדיונית, אלא אישה מבריקה שנתקלה באין ספור מחסומים בגלל שהייתה אישה ויהודיה. אבל היא לא ויתרה, היא נאבקה על הזכות לשוויון גם עבור נשים וגם עבור גברים, ותמיד עם חיוך קטן.

[מוזיקה]

שמה היה רות בֶּיידֶר גינסבורג.

אישה יהודיה, נמוכת קומה, שעזרה לשנות את העולם.

[מוזיקה]

ג'ואן רות' בֶּיידֶר נולדה בשנת 1933 בארצות הברית. זה קשה לנו בעברית להגיד רות' אז אנחנו נגיד רות.

הוריה היו יהודים שהגיעו לארצות הברית ממזרח אירופה. המשפחה התגוררה ברובע ברוקלין, בעיר ניו יורק, היכן שהתרכזו מהגרים רבים מכל רחבי אירופה.

סיליה, אמה של רות, הייתה תלמידה מצטיינת. אבל כשהגיעה לגיל 15, אמרו לה הוריה שעליה להפסיק את לימודיה.

[מוזיקה]

[ההמחזה במבטא אמריקאי]

אבא: היי סיליה.

סיליה: היי אמא ואבא.

אבא: סיליָל'ה, אנחנו רוצים לדבר איתך על משהו חשוב.

סיליה: כן אבא ואמא, מה, מה זה?

אבא: את יודעת כמה האוניברסיטה היא חשובה, נכון?

סיליה: בטח, בטח שאני יודעת.

אבא: ואת יודעת כמה זה חשוב ללמוד, נכון?

סיליה: כן אמא ואבא, בטח.

אבא: אז אנחנו רוצים לשלוח את אחיך לאוניברסיטה, אבל אין לנו מספיק כסף.

סיליה: אה, אוקיי.

אבא: אז אנחנו רוצים שתעזבי את בית הספר ותלכי לעבוד.

סיליה: לעזוב? אבל אני אוהבת ללמוד.

אבא: הו, את גם תאהבי לעבוד כתופרת. קדימה, מחכים לך כבר במתפרה. זה רק 10-12 שעות ביום עבודה, זה לא נורא…

סיליה: אבל, אבל...

אבא: אבל מה?

סיליה: לא, שום דבר, שום דבר.

[מוזיקה]

סיליה עבדה כתופרת והתחתנה עם נתן בֶּיידֶר, סוחר פרוות יהודי. לזוג נולדו שני ילדים, אך אחותה הגדולה של רות נפטרה בגיל צעיר.

רות גרה בסמוך לבן דודה ריצ'רד. השניים אהבו לשמוע מוזיקה ואף לרקוד יחד. הם שיחקו יחד ברחובות בקלאס, בכדור, קפצו בחבל, ואף רכבו יחד על אופניים ברחובות ברוקלין.

באותם ימים, בנים ובנות עשו דברים דומים יחד. אך, משבגרו, החברה ציפתה מגברים למצוא עבודה מכובדת ולעשות דברים גדולים. ואילו מהבנות, ציפו למצוא בעל מוצלח.

[מוזיקה]

כשרות נשלחה לבית הספר, הוריה גילו שיש בנות רבות בכיתה, ששמן הפרטי, הוא ג'ואן. והם רצו להחליף את שמה הפרטי עם שמה האמצעי. ג'ואן רות, הפכה לרות ג'ואן.

[מוזיקה]

[ההמחזה במבטא אמריקאי]

אבא: שלום המורה של רות, תראי, יש הרבה ג'ואן, אז אנחנו החלטנו להחליף לה את השם.

מורה: אה, מצוין, מצוין. ג'ואן, אה, הפוך, זה נאוג'. אז מעכשיו נקרא לה נאוג'. נאוג', בואי ללוח!

אבא: לא, לא, לא, לא זה, לא זה.

מורה: אה, אוקיי, אז רות, אנחנו נהפוך, נעשה תור. תור, בואי ל...

אבא: לא, לא, אנחנו לא התכוונו לזה.

מורה: אה, אז אולי אתם רוצים שנהפוך את גינסבורג לגרובסניג. גרובסניג, בואי לכאן, צריך לטאטא את הכיתה! גרובסניג, אוי, זה שם קשה זה…

אבא: לא, לא, אנחנו התכוונו משהו אחר לגמרי, פשוט נחליף את השם הפרטי עם השם האמצעי.

מורה: אה, הגיוני, הגיוני סך הכל... יופי.

[מוזיקה]

יום אחד, נסעה רות עם הוריה, לטיול במדינת פנסילבניה. לפתע רות ראתה מלון, ועליו שלט. "אין כניסה לכלבים ויהודים". גם בארצות הברית, באותן שנים, הייתה אנטישמיות, שנאה ליהודים. הרבה פחות מבמדינות אחרות, אך גם שם.

הדבר נחרט בזיכרונה. ושנים רבות לאחר מכן, היא סיפרה כיצד אותו שלט גרם לה לחוש תחושה נוראית.

[מוזיקה]

בתקופת החופש הגדול, נשלחה רות למחנה קיץ.

[קולות ילדים נופשים]

בארצות הברית, ילדים רבים הולכים למחנות קיץ, ורבים מהם נשלחים למחנות קיץ מרוחקים, למשך מספר שבועות, או אפילו כמעט לכל החופש הגדול. רות נשלחה למחנה בכל קיץ.

[מוזיקה הוואית וקול פכפוך גלים]

ושם למדה כיצד לשוט בסירה, כיצד לחיות בטבע, להתעמל, והיא הכירה המון חברים חדשים. במחנה, רות הובילה את תפילות יום השישי.

[מוזיקת מעבר]

סיליה, אמא של רות, הצליחה לגרום לרות לאהוב ללמוד דברים חדשים ומעניינים. היא לקחה אותה לספרייה לעתים קרובות, ורות הייתה קוראת כמה ספרים בכל שבוע. השתיים גם היו הולכות לקונצרטים ומאזינות יחד למוזיקה.

[מוזיקה קלאסית]

רות הייתה לתלמידה מצטיינת, ושאפה להצליח להגשים את החלום של אמה, ללמוד באוניברסיטה. אמה קיוותה, כי רות תהפוך למורה להיסטוריה.

לימים, רות סיפרה: "אמא שלי חזרה ואמרה לי שני דברים. היא אמרה לי להיות תמיד אצילית, ליידי, והיא אמרה לי להיות עצמאית".

בשנת 1950, רות סיימה את התיכון בהצטיינות.

[מוזיקה נוגה]

יום לפני טקס הסיום, אמה הלכה לעולמה בשל מחלה. היא לא זכתה לראות את בִּתָּהּ בטקס הסיום.

בשל הצלחתה בבית הספר, רות זכתה במילגה. סכום כסף שאיפשר לה להמשיך את לימודיה. היא התקבלה לאוניברסיטת קורנל, הנחשבת, והצליחה מאוד בלימודיה.

במהלך הלימודים, פגשה סטודנט בשם מרטין גינסבורג. השניים התאהבו זה בזו. בגיל 21, התחתנה רות עם מרטין. ולאחר זמן מה, כשעוד היו סטודנטים, נולדה להם ילדה, בשם ג'יין.

באותם ימים, נשים רבות הפסיקו את לימודיהן כדי להקים משפחה ולטפל בילדים. אבל רות רצתה להמשיך ללמוד משפטים.

[מוזיקה]

ב"משפטים", הכוונה היא לחוקים הקשורים לבית המשפט. משחר האנושות, בני אדם קבעו לעצמם חוקים. כללים שאנו מתנהגים על פיהם. בחברה שלנו, למשל, אסור לגנוב או לפגוע במישהו, אחרת, אנחנו עוברים על החוק שקבענו לעצמנו.

כאשר מישהו עובר על החוק, או שנעשה לו אי צדק, הוא מגיע לבית משפט. מקום בו שופטים ועורכי דין דנים בחוקים ובצדק. אתם מוזמנים להאזין להסכת שלי "ילדין" שמוקדש כולו לנושא הזה.

רות ומרטין גינסבורג נרשמו שניהם ללימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד. אחת האוניברסיטאות הטובות בעולם.

בלימודי המשפטים היו למעלה מ-500 סטודנטים. אך רק תשע היו נשים. באוניברסיטה לא הייתה אפילו מרצה אחת למשפטים. ראש בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, חשב שזה קצת בזבוז זמן שנשים לומדות משפטים. כי ממילא לאחר שיסיימו, הן יצטרכו לטפל במשפחה שלהן ולא באמת יעסקו במקצוע.

הוא שאל את רות וחברותיה, מדוע הן כאן? מדוע הן תופסות את מקומם של גברים? חברתה של רות השיבה בעקיצה כי היא הגיעה לכאן כדי למצוא בעל ראוי.

[מוזיקה]

זה לא היה פשוט לגדל ילדה וללמוד משפטים באוניברסיטת הרווארד לפני 70 שנה. למרות כל הקשיים, רות הייתה סטודנטית מצטיינת. היא אפילו התקבלה למערכת העיתון המשפטי הנחשב באוניברסיטה, והייתה האישה הראשונה במערכת העיתון.

[מוזיקה ברקע]

אבל בעלה של רות, מרטין, חלה במחלה קשה במהלך הלימודים. הוא עבר טיפולים קשים ושכב במיטה ימים שלמים. רות ישבה במקומו גם בשיעורים שלו, סיכמה עבורו את החומר ועזרה לו להשלים את החסר.

בכל אותו זמן, רות טיפלה גם בג'יין, ילדתם, והיא הייתה עסוקה מאוד. בלילות, בסביבות חצות, מרטין היה מתאושש קצת, ורות הייתה מגישה לו ארוחת ערב למיטה. בדרך כלל, המבורגר.

לאחר מכן, מרטין היה מכתיב לה את העבודות שלו. ורק לקראת שתיים בלילה, הייתה רות מתפנה לקרוא ולהתכונן בעצמה לקראת יום הלימודים הבא. היא יָשְנָה מעט מאוד באותן שנים.

[ההמחזה במבטא אמריקאי]

רות: אוקיי, אז אני אאכיל את הילדה, אכתוב מאמר לעיתון המשפטי. הנה, קצת צריך לנקות את הבית, או רגע, צריך להכין אוכל למרטי. רגע, אני צריכה לשחק עם הילדה, עוד לא שיחקתי עם הילדה.

מה, מרטי? או כן, תכתיב לי, תכתיב לי את העבודה. הנה, אני מקליטה פה על המכונת כתיבה.

[קולות תקתוק מכונת כתיבה]

כן, כן. כן, מרטי, תגיד לי עוד. כן, אני מכתיבה. יופי.

או, כל כך מאוחר, ויש לי גם עבודות משלי. וואו, הנה אני, רגע, אני אתכונן, אני אקרא פה את השבעים עמודים האלה, אני צריכה לכתוב פה משהו קטן.

[קול תקתוק שעון]

אוי, כבר כל כך מאוחר, ואני עייפה.

[צלצול של שעון מעורר]

אוי, אני צריכה לקום, אבל, אבל רגע, איך אני אקום? אני אפילו לא ישנתי! אויש…

[מוזיקה]

בעלה של רות, מרטין, סיים את לימודיו שנה לפניה, והתקבל לעבודה במשרד עורכי דין בניו יורק. רות עברה יחד איתו לעיר בה גדלה, וסיימה את לימודי המשפטים שלה בהצטיינות באוניברסיטת קולומביה.

היא חלמה להפוך לעוזרת של שופט, או עורכת דין. כל חבריה הגברים, כולל סטודנטים מצטיינים הרבה פחות ממנה, הוצפו בהצעות עבודה.

אבל רות לא קיבלה אף הצעה אחת.

משרדי עורכי דין שאליהם פנתה, לרוב לא השיבו לה כלל, ואלו שהזמינו את אותה לראיון עבודה, דחו אותה בסופו של דבר, והציעו עבודה אך ורק לגברים.

רות פנתה לעשרות משרדים. אך היא הייתה אישה, וגם יהודיה. ואף אחד לא רצה לקבל אותה לעבודה.

[מוזיקה]

[ההמחזה במבטא אמריקאי]

עו"ד א: הו, ג'יימס אמור לי, האם יש גבר בשם רות?

עו"ד ב: לא, לא ממש. זה שם של אישה.

עו"ד א: מוזר, מוזר ממש.

עו"ד ב: מה מוזר?

עו"ד א: קיבלתי קורות חיים של אישה שרוצה להיות... שים טוב... שים טוב לב: עורכת דין!

עו"ד ב: עורכת דין? אתה מתכוון גננת, או מורה, לא?

עו"ד א: לא, לא, היא למדה עריכת דין, וסיימה בהצטיינות.

עו"ד ב: באמת? וואו, מאוד יפה. אבל, בוא, בוא נמשיך לחפש מישהו רציני. אישה, זה לא, זה לא רציני לקחת אישה להיות עורכת דין.

עו"ד א: כן, אני מסכים איתך, אבל אישה עורכת דין, זה אפילו מצחיק. הא הא הא, הא הא הא [קולות חניקה] נחנקתי קצת לא, לא נורא.

[מוזיקה]

אפילו כשהמרצים של רות המליצו עליה בחום, אמרו השופטים הבכירים בארצות הברית, ובהם שופט בבית המשפט העליון של המדינה: “אנחנו לא רוצים להעסיק אישה. מעולם לא העסקנו אישה, ואין שום סיבה שנתחיל עכשיו”.

רבים האמינו שלנשים אין מקום כעורכות דין, או עוזרות של שופט. למרות שהיו כמה שופטות בודדות במערכת המשפט בארצות הברית. באותן שנים האמינו כי תפקידה של האישה הוא לגדל ילדים ולדאוג לבעלה.

וזהו.

[מוזיקה]

רות הבינה שלא תוכל למצוא עבודה, והיא חזרה לאוניברסיטה כדי ללמד. היא ערכה מחקר שהשווה בין מערכת המשפט בארצות הברית למערכת המשפט בשוודיה, ואף למדה שוודית, כדי שתוכל לקרוא מסמכים בשפתם המקורית.

רות התגוררה לזמן מה בשוודיה, והתרשמה מאוד מכדורי, לא, לא מכדורי הבשר, מהגישה השוויונית שהייתה שם. היא אף צפתה במשפט שבו השופטת הייתה בחודש השמיני להריונה.

היא אמרה, "עלינו להפסיק לדבר על כך שלנשים יש שני תפקידים, בבית ובעבודה. גם לגברים וגם לנשים צריך להיות רק תפקיד אחד. להיות בני אדם".

[מוזיקה]

בשוודיה, רות הבינה שהמחסומים עבור נשים הם בעיקר מחסומים של המחשבה.

היא כתבה: "אסור לנו לתת למחסומים מלאכותיים לעצור אותנו. אלה רק מחסומים שבני האדם יצרו. הם לא גזירה משמיים".

היא חזרה לארצות הברית עם ההבנה שבני אדם יוצרים חוקים, ובני אדם אחרים יכולים לשנות ולהתאים אותם לזמנים שונים.

אמנם, רות הפכה למרצה באוניברסיטה, אך עדיין עמדו בפניה מחסומים רבים. כשהייתה בהריון עם בנה השני, ג'יימס, היא חששה שיפטרו אותה. באותם ימים, לא קיבלו לעבודה נשים בהריון, מפני שידעו כי הן ייעדרו לזמן ממושך, ואולי אפילו לא יחזרו לעבודה. רות לבשה בגדים גדולים ממידתה כדי להסתיר את ההריון שלה ולשמור אותו בסוד, כדי שלא יפטרו אותה.

[מוזיקה]

בשנת 1972 הצטרפה רות לארגון ה-A.C.L.U, איגוד זכויות האדם האמריקאי. הארגון עוזר לאזרחים, ומייצג אותם בבית המשפט כדי להגן על זכויותיהם.

רות האמינה שאין שום סיבה שגברים או נשים יופלו לרעה רק בגלל מינם. היא האמינה בכל ליבה שגברים יכולים לטפל בילדים, ונשים יכולות להיות חיילות, שוטרות, ואפילו שופטות מוצלחות.

בשנת 1972 רות בחרה לייצג גבר בשם צ'רלס מוריץ. היא מעולם לא עבדה כעורכת דין, אלא כמרצה למשפטים, וקצת חששה מהמעמד. רות ייצגה את צ'רלס מוריץ שביקש לקבל החזר כספי מהמדינה עבור הוצאות שהיו לו בעבור טיפול באימו. מדינות מתחשבות בהוצאות של האזרחים שלהם, וגובות מהם פחות מיסים אם יש להם הוצאות גבוהות.

מוריץ שכר אחות מטפלת עבור אמו הקשישה. אך באותה תקופה בארצות הברית, רק נשים היו יכולות לקבל החזר שכזה. מוריץ פנה לבית המשפט שקבע שהוא לא זכאי להחזר מפני שהוא… גבר.

רות וגם בעלה מרטין ראו במקרה הזדמנות לשנות חוקים רבים שקבעו כי הגבר צריך לעבוד, והאישה צריכה להיות בבית. רות הסבירה לשופטים שהיא לא מנסה לשנות את החברה, אלא להתאים את החוקים לָמציאות החדשה, לָזמנים החדשים.

רות זכתה בתיק, והחלה להוביל מאבק לשוויון חברתי.

[מוזיקה]

רות ייצגה גם נשים וגם גברים. היא הובילה מאבק נגד אפליה. הגישה תביעות לבית המשפט נגד אנשים שלא הסכימו להעסיק נשים, ואף ייצגה אותם בבית המשפט העליון.

במדינות רבות, כאשר שופטים פוסקים פסיקה, ניתן לערער עליה לבית משפט גבוה יותר. בית המשפט הגבוה ביותר בישראל, וגם בארצות הברית, נקרא בית המשפט העליון והוא למעשה בית המשפט הגבוה ביותר.

בפעם הראשונה שניצבה מול שופטי בית המשפט העליון, סיפרה רות שהייתה מבועתת: "לא אכלתי ארוחת צהרים פחדתי שאקיא, אבל שתי דקות לתוך הנאום הפחד שלי התפוגג, פתאום הבנתי שאני עומדת מול תשעת השופטים הבכירים ביותר בארצות הברית, והם חייבים להקשיב לי. הרגשתי זרם של כוח שנשא אותי קדימה”.

[מוזיקה]

מי שנכחו בבית המשפט מתארים כיצד דיברה רות מהזיכרון, שלפה עובדות ותאריכים בלי להקריא דבר מהדפים שלה, ודבריה היו ברורים מאוד.

השופטים היו מרותקים, ולרוב פסקו שהצדק עימה. בחמישה מתוך ששה דיונים בבית המשפט העליון, רות בֶּיידֶר גינסבורג ניצחה.

זה היה צעד ענק למען שוויון זכויות.

רות עזרה להשוות את התנאים של נשים וגברים בצבא ארצות הברית. היא עזרה לשנות חוקים שקבעו, כי אלמנות זכאיות לכסף מהמדינה עבור טיפול בילדיהם, אבל לא אלמנים. והיא עזרה לשנות חוקים שפגעו בנשים או גברים בגלל מינם.

[מוזיקה]

לעתים, השופטים העירו הערות שהיו פוגעניות. אבל רות קודם כל חייכה, ורק אז השיבה. היא זכרה את שאמרה לה אימה, שאסור לעשות דברים מתוך כעס.

אפילו בביתה שלה, רות עשתה את מה שהאמינה בו. היא העידה שחלוקת התפקידים בינה לבין בעלה, מרטין, הייתה שוויונית בכל 56 שנות נישואיהם.

היום זה נראה לנו מאוד הגיוני: אבות שומרים על הילדים, מבשלים, מקפיצים אותם לחוגים. אבל עד לפני כמה עשרות שנים, בעיקר בארצות הברית, זה לא היה כך. רות ומרטין היו בעצמם פורצי דרך.

[מוזיקה]

בתקופה שבה רבים עדיין חשבו שמקומה של האישה הוא במטבח, האחראי הבלעדי על הבישולים בבית היה מרטין. הוא אהב לבשל והכין עוגות ומטעמים שרות חָלְקָה עם עמיתיה בעבודה.

כאשר רות לימדה קורס על אפליית נשים, היא הזמינה את הסטודנטים לביתה למפגש המסכם. בעלה הכין במטבח ארוחת ערב לסטודנטים בעוד שרות לימדה בסלון.

היא נהגה לומר: "רק כאשר אבות יתפקדו כהורים שוויוניים לילדיהם, תהיינה הנשים חופשיות באמת".

אחד מהשינויים שהובילה רות היה הקמת פעוטון במשרדי האיגוד לזכויות האדם. היא האמינה שאם הפעוטות יהיו במרחק כמה צעדים מאימותיהם, נשים תוכלנה להניק בעבודה וכך לשלב בין משפחה לקריירה.

[מוזיקת רקע]

במשך שנים עבדה רות בֶּיידֶר גינסבורג כעורכת דין. כלומר, היא הופיעה בבית המשפט וניסתה לשכנע את השופטים שהצדק עימה.

בשנת 1980 היא מונתה בעצמה לשופטת על ידי הנשיא ג'ימי קרטר. ובשנת 1993 מינה אותה הנשיא ביל קלינטון לשופטת בבית המשפט העליון של ארצות הברית.

קלינטון סיפר כי מינה את רות מפני שרצה מישהי עם מוח חד, לב רחב, יכולת שיפוט מפותחת וניסיון משפטי רב בבעיות של אנשים אמיתיים ונשים אמיתיות.

אף על פי שבית המשפט העליון בארצות הברית היה קיים כבר יותר מ-200 שנה, רות הייתה בסך הכל השופטת האישה השנייה שנבחרה אליו. השופטת הראשונה, סנדרה דיי או'קונור מונתה רק 12 שנים לפניה. במשך עשורים רבים היה בית המשפט העליון מורכב מתשעה גברים, בלי נשים כלל.

על כך אמרה רות: "כששואלים אותי כמה שופטות צריכות להיות בבית המשפט העליון אני משיבה: תשע שופטות. התשובה שלי מפתיעה את כולם, אבל כמעט לכל אורך ההיסטוריה של בית המשפט העליון היו תשעה גברים על כס השיפוט ואיש לא הרים גבה".

בבית המשפט העליון רות התפרסמה בזכות עמדתה הנחרצת בעד זכויות אדם, ובפרט בזכות הפסיקות שלה בנושא זכויות נשים. היא עזרה לנשים להתקבל למוסדות שקיבלו רק גברים ואף הייתה בעד האפשרות של נישואים חד מיניים בין גבר לגבר או בין אישה לאישה.

[מוזיקה]

רות בֶּיידֶר גינסבורג הפכה לדמות נערצת עוד בימי חייה. נכתבו עליה ספרים למבוגרים ולילדים, שירים, ואפילו אופרה קצרה. הופקו עליה סדרות תעודה וסרטים. יש בובות בדמותה ואפילו תחפושת 'רות בֶּיידֶר גינסבורג'.

לא תאמינו, אבל יש אפילו מין נדיר של החרק גמל שלמה, שנקרא על שמה.

הוא נקרא רות שלמה.

לא, רגע, אולי גמל גינסבורג.

לא, אולי ג'ואן חרקיקוס.

לא, לא.

האמת היא שיש באמת חרק כזה והוא נקרא "אילומינטיס גינסבורגיה".

אמיתי לגמרי.

רות כיהנה כשופטת בבית המשפט העליון של ארצות הברית במשך 27 שנה, עד שהלכה לעולמה בשנת 2020, והיא בת 87.

היא קיוותה שיזכרו אותה בתור מישהי שהשתמשה בכישרון שהיה לה, כדי לסייע בתיקון הקרעים והשסעים בחברה, כדי להפוך את הדברים לטובים קצת יותר.

באחד מנאומיה סיפרה רות כי היא שופטת שנולדה, גדלה וגאה בהיותה יהודיה. הדרישה הזאת לצדק מגיעה מהמסורת היהודית והיא מקווה כי בכל שנותיה כשופטת היה לה הכוח והאומץ להמשיך את המסורת של עמה.

רות בֶּיידֶר גינסבורג תיזכר כאישה פורצת דרך שהפכה את החברה האמריקנית לחברה שוויונית וצודקת יותר.

וחשוב לזכור שלא תמיד היא הצליחה, אבל הייתה לה סבלנות והיא ידעה שאסור לאבד תקווה. “גם אם לא הצלחתי הפעם" נהגה לומר "אני יודעת שנושאים חשובים יחזרו לדיון בבית המשפט שוב ושוב. תמיד תהיה הזדמנות נוספת".

היא קראה לכולנו לא לוותר.

הילחמו על הדברים שחשובים לכם. אבל עשו זאת תמיד בדרך שתעודד אחרים ואחרות להצטרף אליכם.

[מוזיקה מתגברת]

[מוזיקת סיום]

ועכשיו שאלה אליכם:

האם יש חוקים שאתם חושבים שהם לא פֶיירים? משהו בחברה שלנו שהוא לא צודק או לא נכון?

ספרו לנו בקבוצת הטלגרם שלנו “היסטוריה לילדים”, ונתראה בפרק הבא.

מחקר, כתיבה והסירו את השלט הפוגעני מבית המלון - "תמשכי שם תמר חזק תמשכי, כן הנה [קול נפילה של חפץ] מצויין אהה!" - תמר נויגרטן פולגר ויובל מלחי.

פיתוח תוכן והמציל במחנה הקיץ של רות - תומר שלוש.

עריכת לשון ואהבה לשחק קלאס עם רות - דינה בר-מנחם.

מיקס, אפקטים ותרגום משוודית - רחל רפאלי.

הפקה ושופטות בבית המשפט העליון - ניר גורלי, אבי שמאי ורני שחר.

אני יובל מלחי.

היסטוריה לילדים וילדות.

[מוזיקה]

רגע, רגע, רגע! לפני שאתם הולכים.

הפרק הזה שהרגע שמעתם היה האחרון לעונה השישית של היסטוריה לילדים.

נשוב בקרוב עם העונה השביעית בה נספר לכם בין השאר על ההיסטוריה של הכדורגל, ההיסטוריה של משחקי מחשב, ממציאת האקווריום, אלי כהן, מוצרט, ז'ול וורן ואחרים.

בינתיים, אתם מוזמנים לדרג את היסטוריה לילדים בספוטיפיי. כן, כן, אפשר לדרג פודקאסטים בספוטיפיי, וגם באפל.

ואתם מוזמנים גם להאזין להסכת שלי, "ילדין".

תודה ענקית לכל הצוות המופלא של "היסטוריה לילדים".

נתראה בקרוב.

בקרוב, ממש, כאילו ממש בקרוב.

ז'תומרת, זה יקח קצת זמן, אבל בקרוב ממש, אני אומר לכם, בקרוב.

אל תדאגו, אל תדאגו.

בקרוב ניפגש, ניפגש.

בקרוב.

כן.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

2 views0 comments

Comments


bottom of page