יובל משה מספר את סיפורו של מאיר בירנבוים. שנאלץ לשרוד בתנאים קשים במחנה באוקראינה. מאיר בן 4.5 ונאלץ להתמודד עם רעב, קור ומחלתה של אימו. מאיר שורד את המחנה ובסופו של דבר מצליח לעלות לארץ ישראל
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/04/2023.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן" הסכתים - הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
יובל מלחי: שלום הורים וילדים. הפרק שאתם עומדים לשמוע הוא לא פרק רגיל. הוא עוסק בנושא רגיש, השואה. זה נושא רגיש גם למבוגרים. ולכן, אנו ממליצים להאזין לפרק בליווי הורים או אדם מבוגר. אם הילדים שלכם רגישים במיוחד, עדיף לשמוע את הפרק בעצמכם ולהחליט אם להאזין לו יחד עם הילדים.
בשני הפרקים שלפניכם תשמעו ילדים מספרים בגוף ראשון על קורותיהם של ילדים בתקופת השואה. אין שם תיאורים קשים, והסיפורים מספרים על הישרדות בתקופה קשה, ובעיקר על חשש גדול, רעב וקור. האזנה מהנה.
[שריקת רכבת, ולאחריה מנגינה מלנכולית של גיטרה]
יובל מלחי: אני זוכר - מאיר בירנבוים.
יובל משה: קוראים לי מאיר בירנבוים. נולדתי בשנות ה-30 של המאה הקודמת בעיירה זאסטוונה באוקראינה. לאבא שלי היה מפעל קטן לייצור נעליים. הייתי ממש קטן, אבל אני זוכר שהייתה לי אחות שגדולה ממני בשנה וחצי ואחות שהייתה קטנה ממני בשנה.
כשהייתי ילד, ידעתי לדבר רק יידיש. לא הכרתי שפות אחרות.
[קול צעדים כבדים]
יום אחד הגיעו הגרמנים לעיירה שלנו ואמרו לכל היהודים שהם צריכים לעבור את הנהר, להשאיר חפצים, ושאסור להם לקחת איתם את הכסף, את הזהב ואת התכשיטים שלהם. גם המשפחה שלי השאירה את כל הדברים שלנו בכפר. וחצינו את הנהר.
היו שם כל כך הרבה אנשים. אבא שלי הרכיב אותי על הכתפיים וזה היה ממש כיף. לידינו צעדו שומרים, אבל הם לא היו מהעיירה שלנו. הם אמרו לנו ללכת וללכת, וצעדנו כל הזמן. זה היה קשה מאוד. השומרים דיברו בשפה שלא ממש הכרתי, אולי אוקראינית. היו להם רובים גדולים. וממש פחדנו מהם.
הלכנו המון ברגל. אני חושב שאמא שלי אמרה לי שהלכנו שלושה חודשים שלמים. בלילה ישנו בצד הדרך, בחוץ. לא היה לנו אוהל או איך להתחמם. היה לי קר. הרבה מאוד אנשים בכו, כי הם לא ידעו לאן הולכים. כל הזמן היינו רעבים, אבל לא היה לנו אוכל כמו בבית. אכלנו כל מה שמצאנו בצד הדרך.
לפעמים עברנו בכפר, ואז היינו נותנים בגד לאיכר תמורת מזון. היינו צריכים להיזהר, כי זה היה אסור, ואוי ואבוי אם השומרים היו רואים.
[תנועת גלגלי עגלה]
יום אחד הביאו השומרים עגלות, והם אמרו שכל הזקנים והילדים יכולים לעלות עליה. שמחתי ממש. מאוד אהבתי לנסוע בעגלה. אבל כולם קפצו עליהן ולא הספקתי לעלות. העגלות נסעו, ואחרי כמה זמן שמעתי רעשים ממש חזקים, כמו בומים כאלה. אף פעם לא פגשתי שוב את האנשים שעלו על העגלות.
[מנגינת פסנתר שקטה ועצובה]
הלילות היו קרים, ובבקרים חלק מהאנשים לא הצליחו להתעורר. הם נשארו לבד. אני זוכר שאנשים אחרים לפעמים לא הצליחו ללכת יותר. וגם הם נשארו מאחור, לבד.
הלכנו ממש המון זמן ואחרי כמה חודשים של הליכה הגענו למחנה. הרבה מאוד אנשים מהעיירה שלנו שיצאו איתנו לדרך לא הגיעו כמונו למחנה. אני לא יודע מה קרה להם.
אני זוכר, כשהגענו למחנה הכניסו אותנו לדיר חזירים. וזה נורא הפחיד אותי, כי אני יודע שזו חיה של הגויים. הרצפה הייתה ממש מלוכלכת. לא היה שם חימום או משהו כזה, והיה שם כל כך קר. לא היו שירותים, לא מקלחות, אפילו חלונות לא היו. שכבנו על הארץ, על הלכלוך, אחד ליד השני.
אני זוכר שגם שם המון אנשים בכו. הייתי ממש קטן, אבל אני זוכר את הבכי.
[נגינת כלי מיתר בעל צליל עמוק]
די מהר החלו אנשים להיות חולים, כי כל הזמן היינו רעבים. ובכל בוקר ראיתי פחות ופחות אנשים מהעיירה שלנו. בהתחלה היו איתנו המון ילדים אחרים, אבל בסוף נשארנו רק ארבעה ילדים במחנה. אני לא יודע לאן כולם נעלמו.
ההורים שלי ניסו לדאוג לאחותי הקטנה, ואמא שלי האכילה את אחותי בחתיכות קטנות של לחם רטוב. בוקר אחד קמתי ושניהם לא היו. לא אבא ולא אחותי. אמא אמרה לי שאני לא אראה אותם יותר ושאני צריך להיפרד מהם בלב.
אני זוכר הייתי רעב כל הזמן. הבטן כאבה לי מבפנים, הייתי כל כך רעב. [קול בכי] בלילות מרוב רעב הייתי בוכה ומפריע לכולם לישון. אנשים היו צועקים עליי שאני אהיה בשקט. אפילו אמא שלי לא יכלה לעזור לי. לא היה לה שום דבר לתת לי. והיא הייתה ממש רעבה בעצמה.
לפעמים מישהו ריחם עליי, וכדי לעצור את הבכי שלי נתן לי חתיכה קטנה של לחם. אבל לפעמים לא היה מה לאכול, [קול בכי] והבכי היה מרדים אותי. נרדמתי, והייתי כל כך רעב. בחלומות שלי ראיתי אוכל, ודמיינתי שאני אוכל ואוכל ואוכל.
[מנגינה שקטה המשלבת פסנתר וכלי מיתר]
היה לי כל כך קר כל הזמן. כל הימים ישבתי מכורבל וניסיתי להתחמם. לא היה לי כוח ללכת והתחלתי שוב לזחול כמו תינוק.
המחנה בו היינו לא היה סגור לגמרי, ואפשר היה לצאת ממנו בחשאי ולהתגנב לכפרים סמוכים. האנשים שחיו ליד המחנה פחדו מאוד מהפרטיזנים ולא יצאו מהבית. וככה הצעירים היו גונבים מהשדות תירס ותפוחי אדמה וכל אוכל שיכלו למצוא.
גם המבוגרים יצאו בלילות לחפש מזון. לפעמים הם מצאו חיה מתה - סוס, פרה, או חזיר, והם היו מבשלים ואוכלים את הבשר [רחש צליית בשר]. הם לא רצו לאכול חיות לא כשרות, אבל לא הייתה להם ברירה.
גם אמא שלי יצאה לחפש מזון והייתה דופקת על דלתות של איכרים שגרו לא הרחק מהמחנה שלנו. פעם אחת איכר רדף אחריה והרביץ לה. כשהיא חזרה ראיתי שירד לה דם מהפנים.
ליד המבנה שבו גרתי הייתה באר, אבל לנו הרשו לשתות מים רק מהנהר או מהשלג. מי ששתה מהבאר ונתפס חטף מכות מהשומרים.
לא היו לנו שירותים, ועשינו את הצרכים שלנו בחוץ. לפעמים היה כל כך קר, שלא היינו יוצאים החוצה, ועושים את הצרכים שלנו בסיר. בבוקר היו שוטפים את הסיר ואז מבשלים בו, אם היה אוכל. אנשים לא נגעלו מזה. בן אדם שצריך לגנוב אוכל של חזיר או לאכול חיה מתה שמצא בצד הדרך כבר לא נגעל מכלום. גם אותי שום דבר כבר לא הגעיל, רק רציתי אוכל ושלא יהיה לי קר כל כך.
את הבגדים שלנו מכרנו לאוקראינים כדי שהם יתנו לנו אוכל. וככה נשארנו לבושים בשקים. אני נשארתי רק עם מעיל, שבלילה היה גם כרית. אבל לילה אחד מישהו גנב לי אותו. אמא שלי הייתה בהיסטריה. שמעתי אותה אומרת למישהו שבלי מעיל אני אמות. היא התחננה והבטיחה רבע כיכר לחם למי שיחזיר לי אותו. בסוף איש אחד הביא את המעיל ואמר שמצא אותו. אמא שלי נתנה לו את רבע כיכר הלחם, כמו שהבטיחה לו. למרות שהיינו רעבים מאוד, בלי המעיל לא היה לי סיכוי לשרוד.
לפעמים נכנסו השומרים האוקראינים למבנה שלנו והרביצו מכות. הם לקחו מאיתנו את הבגדים שנשארו לנו. הם היו מאוד לא נחמדים. הם התייחסו אלינו יותר גרוע מלכלבים. שנאתי אותם!
[המנגינה מתחזקת ומתעדנת]
אני זוכר שאנשים ניסו לדאוג אחד לשני, אבל אי אפשר היה לעזור, אפילו למשפחה שלך.
והיו שם גם ילדים יתומים. רחמתי עליהם שאין להם אמא או אבא שיכולים לדאוג להם. הם היו הכי מסכנים. היתומים הסתובבו ימים שלמים, לבושים בסמרטוטים וחיפשו משהו לאכול. אם איכר היה תופס ילד כזה גונב הוא היה מכה אותו מכות ממש חזקות. לא היה אף אחד שדאג להם. וגנבו מזון משדות או שאכלו את האוכל של החזירים. לפעמים כשהם היו פושטים את הבגדים היה אפשר לראות את כל העצמות שלהם בגוף. הם היו רזים כמו נייר.
המצב שלנו החמיר מאוד בשנת 1943. הייתי בן ארבע וחצי כשאמא שלי חלתה במחלה קשה. היא הייתה צריכה לעבור ניתוח. רופא יהודי ניתח אותה, ככה, בלי בית חולים ובלי להרדים אותה. אמא שלי הייתה חולה מאוד ונשארתי לבד עם אחותי.
אני הייתי בן ארבע וחצי ואחותי בת שש. היינו לבד. [נקישות] עברנו מבית לבית ובקשנו אוכל. כמה אוקראינים נתנו לנו צלחת מרק או פרוסת לחם.
פעם אחת ראיתי נערה אוכלת פרוסת לחם. התחננתי אליה שתיתן לי משהו. והיא זרקה לי חתיכת לחם לרצפה. התנפלתי על הלחם הזה כמו שכלב מתנפל על בשר.
אני ואחותי היינו מלוכלכים, עם פצעים על כל הגוף ומלאים בכינים. כשאמא שלי חזרה אחרי חודשיים וראתה אותנו היא פרצה בבכי. עד היום אני זוכר את הדמעות החמות שלה על הצוואר שלי. היא לא האמינה שנשארנו בחיים.
[מנגינת פסנתר שקטה]
בשלב מסוים סיפרו לנו שהרוסים מתקרבים. ואז האוקראינים שחררו אותנו מהמחנה. מצאנו מקומות קטנים ועלובים לגור בהם. אמא שלי הייתה יוצאת לעבוד ואני ואחותי היינו נשארים לבד כל היום, מכורבלים בסמרטוטים ושקים. לא היה חימום, היה כל כך קר.
[רחש רוח חזקה וסוערת]
אני זוכר לקראת סוף המלחמה שהיהודים ששרדו את המחנה חגגו את שמחת תורה. המבוגרים רקדו ובכו. כולנו שמחנו שנשארנו בחיים, אבל היינו עצובים מאוד ובכינו על כל בני המשפחה שלא היו איתנו כדי לרקוד עם התורה.
[נקישות פרסות בדהירה]
יום אחד הגיעו שלושה אנשים רכובים על סוסים לעיירה שלנו. גילינו שהם סיירים של הצבא הרוסי. ואנשים רצו החוצה מהבתים כדי לנשק את הרגליים של הסוסים. גם אני רצתי, כי אמרו לי שהחיילים האלו יסיימו את המלחמה ואז נוכל לחזור הביתה. כמה שמחתי לראות אותם.
כשהצבא הרוסי השתלט על האזור התחלנו לחזור לכפרים שלנו בשיירות. צעדנו המון-המון זמן, נראה לי כמה שבועות ברגל, עם הסמרטוטים שלבשנו. שוב לא היה לנו אוכל, ואכלנו מה שמצאנו בדרך. בלילה ישנו במחסנים או בחורשות, ורק רצינו להגיע כבר הביתה.
יום אחד נכנס לי מסמר ברגל ולא יכולתי ללכת. השיירה התקדמה ונשארנו מאחור. היינו ביער גדול, ואמא שלי, אחותי ואני הלכנו לאיבוד. התחיל לרדת גשם ממש חזק. החושך ירד והחלו כל מיני רעשים מפחידים וקולות של חיות. אמא שלי בכתה בקול רם. היא בכתה ואמרה שאולי שרדנו עד עכשיו, אבל כאן, ביער הזה, נמצא את הסוף שלנו.
[יללות חיה]
בשיירה שלנו היה בחור צעיר, וכשהוא ראה שלא הגענו הוא יצא לחפש אחרינו. הוא מצא אותנו, לקח אותנו על כתפיו והחזיר אותנו לשיירה. אמא שלי לא שכחה איך הוא מצא אותנו והציל את שלושתנו. ומאז, כל יום היא הייתה מסתכלת עלינו ומברכת את זיסמן. ככה קראו לו.
אני זוכר אחרי המסע הזה הגענו חזרה לבית שלנו. הבית הופצץ. אמא שלי מצאה שם רק כמה סירים ושמלה. לא היו לנו בגדים אחרים, אז היא הלבישה אותי בשמלה. אנשים אמרו עליי "איזו ילדה יפה" ואני כל כך התביישתי.
במשך הרבה מאוד זמן נשארנו באוקראינה. היינו רעבים גם שם.
בסוף, כשהייתי כבר בן שמונה, נסענו ברכבת לרומניה. שם פגשנו המון יהודים שעזרו לנו ונתנו לנו אוכל ומקום לישון בו.
בשנת 1951 הייתי בן שתיים-עשרה, ועלינו לארץ ישראל. אני אפילו לא יכול לתאר לכם עד כמה השמחה הייתה גדולה - לעלות לארץ ישראל. למרות שלא ידעתי את השפה, הרגשתי שהגעתי הביתה.
[מנגינה מרגשת מתגברת וסוחפת בעוצמתה, ולאחר מכן משקיטה ברוך]
יובל מלחי: הפרק מוקדש לזכר ששת מיליון היהודים שנספו בשואה, ולזכר אבא של מאיר, אברהם, אחותו רבקה, ומשפחתו שנספתה בשואה.
הסיפור מבוסס על זיכרונותיו של מאיר בירנבוים, תושב היישוב שערי תקווה.
קריינות - יובל משה.
כתיבה ובימוי - יובל מלחי.
הקלטה - שלומי פאר.
עריכת לשון - דינה בר מנחם.
עריכת סאונד ומיקס - אסף רפפורט ויובל מלחי.
הפקה - "קטעים הפקות מקור".
הפרק בשיתוף היישוב שערי תקווה.
[מנגינה שקטה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments